מנחת יחיאל חלק א· רבי אלתר יחיאל נבנצל
סימן כב
א) בש"ע סי' קמ"א המוצא שברי צלמים מושלכים כו'. יש לי להעיר בענין זה. א' גרסינן בע"ז (מ"א) המוצא שברי צלמים הרי אלו מותרים מצא תבנית יד כו' אמר שמואל אפילו שברי ע"ז והא אנן שברי צלמים תנן הה"ד אפילו שברי ע"ז כו' אתמר ע"ז שנשתברה מאליה ר"י אמר אסורה ורש"ל אמר מותרת ר"י אמר אסורה דהא לא בטלה כו' איתיבי' המוצא שברי צלמים מותרים הא שברי ע"ז אסורים כו' ובתוס' ד"ה אמר שמואל הוכיחו דר"י לא סבר כשמואל ועל מה שכתבו שם דרש"ל כשמואל לא הביאו ראי' לדבריהם והרי"ף פסק כשמואל וכר"י ובר"ן העיר עליו דהא בודאי רש"ל כשמואל דכיון דשמואל מתיר מצא שברי ע"ז א"כ סובר דנשתברה מאלי' מותרת יע"ש. ונראה לפע"ד ליישב דבתוס' לא הביאו ראי' דשמואל סובר כרש"ל וכבר העירו בזה המל"מ ומהריב"ל יע"ש ונראה דהדבר מוכרח בזבחים (ע"ב) דשם פליגי ר' יהודה ור"ש אם נתערבו באחרות ואחרות באחרות דר"י אוסר דאף דאיכא ס"ס ור"ש מתיר מטעם ס"ס ופסק התם שמואל באיסור ע"ז כר"י דלא מהני ס"ס ובשאר איסורים כר"ש יע"ש וכאן אמרינן דטעמא דר"י דמתיר במוצא שברי צלמים משום דהוי ס"ס וכיון דסובר שמואל דלא מהני ס"ס להתיר ע"כ הא דמתיר במוצא שברי ע"ז לא מטעם ס"ס הוא רק דסובר כרש"ל דנשתברה מאליה מותר יע"ש בסוגיא ודו"ק:
ב) אמנם יש להבין דר' יהודה דאוסר בתערובות ס"ס וכי פליג על זה דקיי"ל דס"ס מהני ונראה דהנה ס"ס דתערובות הוי ס"ס הסתרי דמתחילה אנו אומרים בנשאר יש האיסור ואח"כ כשבא לאכול הנשאר אנו אומרים שאיסור הי' במה שאכל מקודם כמו שכתב במ"י בכללי ס"ס ומבואר בתוס' ב"ק י"א דס"ס כזו הסתרי לא מהני ושפיר קאמר ר"י אמנם ר"ש סובר דדוקא באיסור תורה לא מהני ס"ס כזו אבל בתערובות דליכא רק איסור דרבנן דהא כבר נתבטל מדאורייתא מהני ס"ס גרוע כזו ור"י לשיטתו דסובר מב"מ לא בטל לשיטת הסוברים דאף ביבש ביבש לא בטל א"כ הוי בתערובות איסור תורה לכך סובר נמי דלא מהני ס"ס גרוע הסתרי ועיין בספרי ח"ב סי' ס"ט מה שכתבתי שם ושמואל אף דסובר בפסחים כר"י דמב"מ לא בטל כבר כתב הריטב"א דרק מדרבנן סובר שמואל מב"מ לא בטל א"כ שפיר פוסק כר"ש בתערובות שאר איסורים דמהני ס"ס אף דסתרי רק בע"ז החמיר ודו"ק אמנם בס"ס גמור דלא הוי ס"ס הסותרת מהני אף לר"י בע"ז א"כ לשמואל נמי מהני לכן אפשר לומר דאף דסובר כר' יוחנן בנשתברה מאליה אסורה אפילו הכי יש להתיר בשברי ע"ז מטעם ס"ס דאפשר דשברה עכו"ם ונתבטלה ואת"ל דמאלי' נשתברה איכא עוד ספק שמא משום דלא מצלה נפשה בטלה דלא סובר לגמרי כר' יוחנן דהוי ודאי רק סובר דהוי סספ"ק א"כ במוצא מתיר מכח ס"ס ואף דהוי נגד החזקה וגם הוי משם אחר סובר שמואל דמהני ס"ס כזו כדעת כמה פוסקים הסוברים כן עיין בכו"פ סי' ק"י ולפ"ז עולה פסקא של הרי"ף כהוגן דאפילו דפסק שע"ז שנשתברה מאלי' אסורה אפילו הכי פסק שפיר כשמואל דמותרים בהמוצא שברי ע"ז מטעם ס"ס ודו"ק:
ג) ובזה יתיישב מה שראיתי מקשים על הא דאמרינן שם בסוגיא מעשה בשפחתו של מציק כו' ומטהר שם ר' יהודה משום ס"ס וקשה מזבחים דר"י אוסר בתערובות אפילו בשאר איסורים וסובר דלא מוהני ס"ס אכן לפי מה שכתבתי א"ש דדוקא התם דהוי ס"ס הסתרי לכך סובר ר"י דלא מהני אבל בשפחתו של מציק דהוי ס"ס טובה לכך סובר ר"י דמהני ודו"ק ובלאו הכי לא קשה מר"י דזבחים דאף דסובר דהתם לא מהני ס"ס אבל כאן דהוי ספק השכיח ורגיל דלפי ס"ד אף דספק אחד מותר ואף לפי מסקנא דל"א ספק אחר לטהר אבל עכ"פ בהצטרף עוד ספק אחר להאי ספק הרגיל מודה ר"י דמהני הס"ס ודו"ק:
ד) ובזה אמרתי ליישב דאמרינן התם חבר שמת והניח מגירה מלאה פירות הרי הם בחזקת מתוקנים משום ס"ס דשמא עשה כר' אושעיא וקשה לפ"ז למה גזרו על דמאי הא איכא ס"ס וגם רוב ע"ה מעשרים הם וצ"ל דהא דר' אושעיא לא שכיח רק בחבר כיון דאיכא ספק אחד הרגיל מצטרף ספק שמא עשה כר' אושעיא אבל בע"ה דליתא להאי ספק הרגיל ע"כ לא מהני ספק של ר' אושעיא ודו"ק ועיקר הסברא דס"ד דספק הרגיל מוציא מידי וראי נראה להסביר עפ"י מה שכתב מהרי"ט דלכך חזקה דאין אדם פורע תוך זמנו מוציא מחזקת ממון משום דהוי חזקה דאתי' מכח הסברא דזה הוי כודאי וכן נמי כאן ודו"ק אך לפי מסקנא אין דומה ספק הרגיל לחזקה דאתי' מסברא לכך לא מהני רק בהצטרף עוד ספק:
ה) ובתוס' פסחים ט' הקשו האי בור היכי קאי אי ברה"ר חד ספק טהור ואי ברה"י לא מהני ס"ס וכתבו דכיון דספק אחד הוי ספק הרגיל ס"ס כזו מהני אף ברה"י והקשה בצל"ח איך ס"ד לפשוט מכאן דספק הרגיל מוציא מידי ודאי נימא דבור קאי ברה"ר לכן טהרוהו ותירץ דא"כ למה צריך הטעם דחולדה וברדלס גררוהו ואכלוהו הא בלאו הכי טהור ברה"ר משום ספק שמא לא האהיל על הנפל וע"כ דבור הוי קאי ברה"י ואף דאכתי אף לפי ס"ד הוי ס"ס שמא גררוהו ושמא לא האהיל זה לא מיקרי ס"ס דאין מתהפך אך לפי מה דמסקינן דכעין נפל א"כ א"צ מתהפכת דמקודם צריכים אנו להתחיל אי נפל הפילה או רוח כבש"ך סי' ק"י יע"ש בצל"ח אמנם עדיין יש להעיר לפע"ד למה לן טעמא שמא גררוהו הא בלא זה איכא ס"ס כמו שכתב הצל"ח ואי משום כדי שיהי' ספק הרגיל להיות מהני אף ברה"י כמו שכתבו בתוס' הא לחד תירוצם שם ד"ה ואם תמצא כו' כתבו דאתי' כמ"ד ספק ביאה טהור אף ברה"י משום ס"ס א"כ אין צריך שוב לספק הרגיל ועוד מה יענו הפוסקים דסברי דלא בעינן כלל ס"ס המתהפכת א"כ נשאר עליהם קושית הצל"ח:
ו) ונראה לפע"ד ליישב דכבר הבאתי לעיל פלוגתא דר' יהודה ור"ש בזבחים ע"ב בס"ס דתערובות דסובר ר"י דלא מהני ור"ש סובר דמהני וכבר דברתי לעיל במה פליגי וכעת נראה דאפשר לומר דסובר ר"ש לכך מהני ס"ס בתערובות אע"ג דלא הוי שם ס"ס המתהפכת משום דמתחילה אנו צריכים לדון אם נפל שם איסור כסברת הש"ך סי' ק"י אמנם ר"י סובר דאף בזה בעינן ס"ס המתהפכת ע"כ סובר ולא מהני ס"ס בתערובות דלא כסברת הש"ך הנ"ל והנה תנא דהך ברייתא דהפילה נפל לבור מבואר שם שברייתא זאת ר"י קאמר לה ולשיטתו אין כאן ס"ס דלא הוי מתהפך לכן הוי ס"ד דרק משום דספק הרגיל מוציא מידי ודאי ומסקינן דיש כאן עוד ספק שמא רוח הפילה א"כ יש כאן שלשה ספיקות ויש להתהפך ע"ד זה שמא רוח הפילה ואת"ל נפל הפילה שמא לא האהיל ולצד השני י"ל כך שמא גררוהו ואכלוהו ואת"ל דלא גררוהו שמא לא האהיל ודו"ק אמנם יש להעיר עוד דהא לפי ס"ד ספק גררוהו משום דהוי ספק הרגיל מוציא מידי ודאי טומאה אף ברה"י א"כ אמאי לא דחינן דאף בהפילה ודאי נפל יש כאן ס"ס שמא לא האהיל ואף דהוי ס"ס גרוע דאין מתהפך כמו שכתב הצל"ח אך כיון דספק אחד הוי ספק הרגיל לכך מהני אף דאין מתהפך ולמה לן לומר במסקנא כעין נפל הא יש לאוקמי אף בודאי נפל וספק האהיל ועיין בתוס' בע"ז שם בסוגיא שכתבו דיש לומר דמיירי בודאי האהיל יע"ש ודו"ק:
ז) עוד שם בש"ע סי' קמ"א אלילים ומשמשיה ותקרובות אוסרים בכל שהוא את תערובות כו' ועיין בש"ך או' א' דהה"ד נויה ויש להסתפק אם דוקא היכי דהוי דבר חשוב הוא דלא בטל בע"ז ונראה דע"ז אין בטל אף דלא הוי דבר חשוב דהא צף בתערובות לח בלח נתבאר בהלכות יין נסך סי' קל"ד דאוסר במשהו ובודאי דכן הוא בכל תקרובות ומשמשיה וכ"ש בע"ז עצמה כן נראה לכאורה אך צריך להבין דהא ביין נסך מבואר שם דדוקא במב"מ אבל בשאינו מינו בטל וכאן באלילים ומשמשיה ותקרובות אין מחלקים כלל בין מינו לאינו מינו וצריך טעם למה לכן נראה דגם בזה הוא דוקא במינו ואף דלא ביארו הפוסקים פשוט שכך כונתם דהא המה דברו בביטול חד בתרי וזה לא משכחת רק ביבש במינו דבאינו מינו לא מהני רוב אף בשאר איסורים ובפרט דלא שייך כ"כ באינו מינו דהא ניכר ולא בטל ועיין סי' ק"ט והטור כתב בפירוש טבעת של ע"ז לשאר כו' רק דב"י בש"ע השמיט דברים הללו וסמך על משמעות הענין ודו"ק ובודאי כל חלוקי דינים המבוארים בסי' קל"ד בביטול יין נסך כן נמי כאן בע"ז ומשמשיה ונויה ובסי' זה כאן לא באו רק לברר לן ס"ס דתערובות וזה לא משכחת רק ביבש ביבש מב"מ אמנם אי דוקא דבר חשוב לא בטל ביבש ביבש הוא מחלוקת הפוסקים דרמ"א בסי' קל"ד פסק חבית בחבית בי"נ בקטנים דלא חשובים בטלים הרי דאף בע"ז בעינן רק דבר חשוב כמו בשאר איסורים וצ"ל דדוקא בלח בלח הוא דהחמירו באיסור ע"ז יותר משאר איסורים אבל ביבש ביבש לא החמירו ועיין בש"ך סי' ק"י דזה אינו במוסכם ולפי התוס' זבחים יש להחמיר בע"ז יבש ביבש דאינו בטל אף דלא הוי ד"ח מטעם שכתב בירושלמי דכתיב לא ידבק בידך כו' ועיין בשפ"ד סי' ק"י או' ד' שהאריך ודעת פ"ח דבע"ז אף ביבש ולא הוי ד"ח לא בטל יע"ש:
ח) עיין בש"ך סי' קמ"א או' ב' ותוכן כוונתו שם דקשה במה שכתב המחבר לאסור כל הצלמים הנמצאים בכפרים דסתמא לשם ע"ז נעשו דמשמע הא במקום דהוי ספק מותר ואח"כ כתב דבשל כרכים מותרים דודאי לנוי נעשו משמע הא ספק אסור והעלה דבאמת אין היתר רק אם בודאי לנוי נעשו אבל ספק אסור יע"ש וקשה אמאי לא מוקמינן מספק על חזקת היתר שמקודם אמנם קשה מהא דאין אוסרים בכרכים רק אם עומד על פתח מדינה ויש בידה מקל דמזה מוכח דלשם ע"ז נעשה עיין בט"ז או' א' ובש"ך או' ד' והא באו' ב' כתב דבעינן דידענו בטח דלנוי נעשה אבל בספק אסור וכיון דידענו בודאי דלנוי נעשה מה איכפת לן במקל ובפתח מדינה ואם לא ידענו דלנוי נעשה א"כ אף בלא מקל לעולם אסור מספק ע"כ נראה כונת הש"ך שכתב דבעינן לדעת שנעשה לנוי דתלוי בזה אי שכיח טפי לנוי אז מותר מטעם חזקה ובספק השקול החמירו דלא מהני חזקה ומה שכתב באו' ד' דכל הני מראים שנעשים לשם אליל אין הכונה משום דשכיח טפי לאיסור הא כבר כתב דאף בספק השקול נמי אסור רק הכונה דע"י שיש בידו מקל נעשה ספק השקול ע"כ אסורים וכ"כ הט"ז באו' ב' דספק השקול אסרו בע"ז ואם שכיח טפי להיתר מהני חזקה. וראיתי בבינת אדם כלל פ"ה שתמה שם על הט"ז דממ"נ אם אין ריעותא למה בכפרים אסור הא בכל מקום מהני חזקה ותירץ כיון דנעשה ממתכות צורה איתרע חזקת היתר שמקודם יע"ש ויש להעיר דהא קיי"ל בכל מקום מהני חזקה אף דאיתרע עיין ש"ך סי' נ' באריכות ודו"ק:
ט) בסי' קמ"ב הקשה בספר דברי שאול למה מהני בחדש יוצן לשיטת הר"ן דזוז"ג מטעם ביטול הוא איך אמרינן חדש יוצן הא אין מבטלין איסור לכתחילה ואם משום דאל"כ יפסיד התנור הא לבטל איסור אסור אף דהוי הפסד ולפע"ד כיון דאין כונתו לבטל איסור וכונתו לאפות בתנור אף דממילא יתבטל איסור מותר כבסי' פ"ד וסי' צ"ט יע"ש ואף שכתב בנוב"ק סי' כ"ו דתחילת התערובות אסור אפילו באין כונתו לבטל הכי כאן דמסיק אותו אח"כ בעצי היתר א"כ איכא קודם אפייה תערובות ממילא דמותר לאפות בו מכח בטול איסור דזוז"ג דהא אין כונתו לבטל רק לאפות:
י) בסי' קמ"ג מבואר דאס ר לעשות לעכו"ם תשמיש לע"ז וט"ז החמיר אף תשמיש דתשמיש ויש להסתפק אי הוי איסור תורה או רק איסור דרבנן דדוקא ע"ז עצמה הוי איסור תורה אבל לא תשמיש עוד יש להסתפק אם דוקא ישראל עצמו אסור לעשות אבל להיות קבלן של עכו"ם ולעשות המלאכה ע"י פועלים עכו"ם אף דישראל מרויח בעסק אפשר דמותר ואפשר לומר דאסור דבשעת מלאכה רוצה בקיומה של ע"ז וצע"ג כעת:
יא) בסי' קמ"ו מכרה או משכנה כו'. בדין עכו"ם שמכר ע"ז לצורף ישראל יש לי מקום להעיר ע"כ מוכרח אני להאריך קצת. הרמב"ם בפ"ח מעכו"ם פסק מכר ע"ז לצורף ישראל מבטלה ומותרת בהנאה ותמהו עליו כיון דבגמרא איכא פלוגתא למה פסק רבינו כלישנא קמא לקולא עיין בר"ן וכ"מ ול"מ ובט"ז סי' קמ"ו ונראה לפע"ד ליישב ונקדים מתחילה לבאר שני פסקי הרמב"ם ז"ל ויתבאר לן גם דין זה על נכון. כתב הרמב"ם בפ"ז הלוקח גרוטאות מנכרי ומצא בהם ע"ז אם נתן מעות ולא משך יחזירם לנכרי וכן אם משך ולא נתן מעות אע"פ שמשיכה בנכרי קונה כמקח טעות הוא נתן מעות וגם משך יוליכם לים המלח עכ"ל ובגמרא ע"ז ע"א אמר אמימר משיכה בנכרי קונה ומקשינן שם עליו מברייתא דהלוקח גרוטאות מעכו"ם אם משך יחזירם לנכרי ואם משך משנתן מעות יוליכם לים המלח ואם אמרת משיכה בנכרי קונה אמאי יחזירם לעכו"ם אמר אביי משום דהוי מקח טעות אמר לי' רבא רישא מ"ט סיפא לאו מ"ט אלא אמר רבא בין רישא ובין סיפא מ"ט אך סיפא אסור משום דמחזי כע"ז של ישראל ואביי לא השיב על קושית רבא משמע דקבל תרוצו של רבא ובבכורות י"ג איתא התם כסוגיא ומסקינן ואביי אמר לך סיפא לאו מ"ט הוא דכיון דנתן מעות איבעי' לי' לעיוני והדר ממשך ובודאי סבר וקיבל יע"ש והרמב"ם לא פירש דבריו בסיפא דיוליכם לים המלח אי כרבא מדרבנן משום דמחזי כע"ז של ישראל או כאביי דהוי מדאורייתא וכ"מ סובר דפוסק כרבא ובל"מ מסתפק בדעתו אי פוסק כאביי או כרבא יע"ש:
יב) ונראה לפע"ד להביא ראי' דסובר דיוליכם לים המלח הוא רק מדרבנן כרבא והוא בשים לב למה בע"ז לא מתרצינן דברי אביי ובבכורות מתרץ שם את אביי וליישב זאת נקדים ליישב את הרמב"ם בתרומות פ"ד ה"ג שפסק התורם שלא מדעת חבירו ובא ואמר לו כלך אצל יפות תרומתו תרומה ותמה שם הב"י וכל הפוסקים שהוא נגד הסוגיא דב"מ כ"ב דמקשינן התם על אביי דסובר יאוש שלא מדעת לא הוי יאוש מהא דתניא דאם בא ואמר כלך אצל יפות תרומתו תרומה מתרצינן דשוי' שליח וכיון דרמב"ם פוסק כאביי ביאוש א"כ גם בתרומה לא מהני רק בשוי' שליח ולמה פסק בתרומה אף בלא שוי' שליח ונראה לפע"ד ליישב דשם בגמרא בתר הכי מייתי אמימר ומ"ז ור"א ו' ובתוס' שם ד"ה מר זוטרא כו' דלכך אכלו משום דסמכו דארוס מדנפשי' יהיב דא"ל שסמכו ע"ז שיתרצה מב"א דהא קיי"ל כאביי דשלא מדעת לאו יאוש והש"ך בחו"מ סי' שנ"ח כתב ע"ז שאין זה דומה ליאוש דאינו מתייאש רק באונס אבל הכא סמכו שיתרצה בלב שלם ונפש חפצה יע"ש שהאריך אך בעצמו הרגיש סתירה לסברתו דא"כ אמאי מקשינן עליו מתרומה ומוכח מזה כסברת התוס' דלאו דוקא באבדה רק אף דברים שאח"כ יתרצה מרצונו לא מהני לאביי בלא דעתו ובספר קצות החושן הביא שם ראי' לסברת הש"ך מכתובות (מ"ח) מהא דאמר מר עוקבא מי שנשחטה בי"ד יורדין והקשה עליו רבינא אמר לי' ר"א כו' ניחא לי' שיזונו בניו ובנותיו משלו הרי דסברי ת"ט ור"א אף דלא ידע כיון דמסתמא ניחא לי' הוי כמו שיודע אך רבינא שם שהקשה נראה שסובר סברת התוס' ור"א לשיטתו דסובר סברת הש"ך לכך ר"א אכל כסברת הש"ך וגם אמימר אכל מטעם זה ולפ"ז לא קשה מה שהרגיש הש"ך בעצמו ממה שמקשינן על אביי מתרומה דהא לסברת הש"ך לא קשה מידי אפשר דקושית הגמרא שם הוא לשיטת רבינא בכתובות שהקשה שם על ח"ע וכתבתי דסובר סברת התוס' אבל לפי מה דפסקינן כמ"ע ור"א וכתבתי בשם קה"ש שהמה סוברים סברת הש"ך לא קשה על אביי מתרומה וא"צ לומר בשוי' שליח לכן שפיר פסק הרמב"ם בתרומה אפילו בלא שוי' שליח מהני ודו"ק כי זה נכון:
יג) ולפ"ז יתורץ שני סוגיות הנ"ל דעל תירוץ הגמרא בע"ז נ"ג שם וגם בבכורות על אביי איבעי' לי' לעיוני הקשו אחרונים לפי מה דאמרינן בע"ז נ"ג למ"ד בצורף ישראל לכ"ע בטלה מיירי סיפא דגרוטאות דלא ידע שיש בהם ע"ז א"כ אמאי יוליכם לים המלח יחזירם לעכו"ם ממ"נ אם נאמר דאלו הוי ידע הנכרי לא הוי מכרם א"כ הוי מ"ט מצד הנכרי ואם נאמר דאף דהוי ידע הוי מכרם א"כ נתבטל ע"ז ע"י מכירה ומותרת בהנאה אך אפשר ליישב ולומר דאף אם הוי ידע שיש בהם ע"ז הוי מכרם כיון דנתערב עם גרוטאות אפילו הכי לא הוי ביטול ע"י המכירה כיון דעדיין לא ידע ואביי לשיטתו דסובר יאוש שלא מדעת לא הוי יאוש ובעינן דוקא דעתו גם על הביטול אך זה ניחא לשיטת התוס' שהבאתי אבל לשיטת הש"ך שהבאתי אמרינן כיון דהוי ידע הוי ג"כ מכרם ע"כ הוי ביטול אף דלא ידע ועיין בקה"ח סי' רס"ב שכתב ג"כ לסברת הש"ך מהני ביטול כזה וא"כ אא"ל לאביי סיפא לאו ט"ס ויוליכם לים המלח מדאורייתא דהא מצד העכו"ם הוי מ"ט כמו שכתבתי או דהוי ביטול וכבר כתבתי דאמימר סובר סברת הש"ך ומטעם אכל הפירות שם בב"מ ע"כ בע"ז שכל השקליא וטריא שם הוא אליבי' דאמימר א"א לתרץ לאביי סיפא לאו מקח טעות כמו שכתבתי וא"כ הרמב"ם דפסק דמוכר לצורף ישראל הוי ביטול וגם הוכחתי לעיל דרמב"ם סובר סברת הש"ך אליבי' דאביי ע"כ צריך לומר כרבא דבסיפא לא הוי רק איסור דרבנן משום דמחזי כע"ז של ישראל וכפי שנראה בסוגיא דע"ז דאביי נמי הודה לו:
יד) ועפ"י הדברים האלה יתיישב שיטת הרמב"ם בפ"ח דעכו"ם שהבאתי בריש דברינו במה שתמהו עליו למה פוסק כלישנא קמא לקולא דנתבטלה ומותרת כיון דרבא משני הברייתא בין רישא בין סיפא מקח טעות ואף דאיכא סברא דאיבעי' לי' לעיוני אך מצד המוכר איכא מקח טעות דלא ידע שיש בגרוטאות ע"ז דאי ידע מותרת מטעם ביטול וזאת הוא דוקא למ"ד בע"ז מ"ג במוכר לצורף ישראל בטלה דהא למ"ד לא בטלה א"ש הברייתא דידע העכו"ם המוכר דיש ע"ז ולא הוי ח"ט ולא ביטול גם מצד הלוקח ליכא להתיר מכח מ"ס דאיבעי' לי' לעיוני א"כ אסורה מדאורייתא וכבר כתבתי דבע"ז ע"א נראה דגם אביי קבל תרוצו של רבא דעיקר איסור דסיפא רק מדרבנן משום דמחזי כע"ז של ישראל א"כ מוכח דרבא ואביי סוברים כמ"ד דמוכר לצורף ישראל בטלה וסיפא דברייתא איירי דלא ידע עכו"ם והוי מ"ט מצד המוכר ואסור רק משום דמחזי ע"ז של ישראל ובזה יצא לרמב"ם לפסוק כמ"ד דמוכר לצורף ישראל בטלה לקולא דהא אביי ורבא ג"כ סוברים כן ודו"ק:
טו) ובזה נתיישב לי מה שכתב המל"מ בפט"ו מה' מכירה דאם לקח חפץ שיש בו מום והי' יכול להבחינו לאלתר ולא הקפיד לעשות כן שאין יכול לחזור בו היינו דוקא אם נתן מעות אבל לקח בהקפה כיון שעדיין לא נתן מעות לא מחל ותמה בשער המשפט דהא סברא זו דאיבעי' לי' לעיוני הוא תרוצו של אביי בבכורות (י"ג) אבל רבא לא סבר כן דהא מתרץ דגם בסיפא הוי מ"ט ולמה פסק המל"מ כאביי נגד רבא ואני מוסיף עוד דהא בע"ז ע"א גם אביי לא משני סברא זו וכתבתי דנראה דמודה אביי לרבא שם דליתא לסברא זאת אכן לפי מה שכתבתי דברי המל"מ נכונים מאד דבאמת סברא זו דאיבעי' לי' לעיוני סברא ברורה הוא וגם רבא מודה לסברא זו והא דמשני דגם בסיפא הוי מ"ט היינו מצד העכו"ם המוכר דאיירי סיפא דלא ידע עכו"ם שיש ע"ז בגרוטאות כמו שכתבתי:
טז) ובזה נתיישב לי שיטת הטור בסי' קמ"ו שכתב ואם נתן מעות ומשך כבר נקנה לו והוי ע"ז של ישראל ואין לה ביטול וצריך להוליך הנאה לים המלח ותמהו עליו במה שכתב נקנה לו והוי ע"ז של ישראל הא מוקמינן בגמרא דהוי ח"ט רק משום דמחזי כע"ז של ישראל כמו שתירץ רבא ולפי מה שכתבתי א"ש מאד דכבר כתבתי דטעמו של רבא דהוי מ"ט מצד המוכר דלא ידע וזה ע"כ צריך לומר כן למ"ד דמוכר לצורף בטלה ומותרת לכך צריך לתרץ דאיירי דעכו"ם המוכר לא ידע אבל הטור דפסק בסי' קמ"ו כמ"ד במוכר לצורף ישראל לא בטלה ואסורה ולדידי' שפיר איירי בסיפא דידע עכו"ם וליכא מ"ט מצד המוכר וגם מצד הקונה הישראל ליכא מ"ט דאיבעי' לי' לעיוני ושפיר כתב הטור דבנתן מעות ומשך הוי קנין גמור ואסורה מדאורייתא ודו"ק:
יז) ומה שכתבתי לעיל דמר זוטרא לא אכל משום דסובר כרבינא דגם בכעין מתנה נמי אמרינן יאוש שלא מדעת כסברת התוס' לכאורה יש לדחות דהא אח"כ שבא מב"א ואמר אמאי לא נתת לרבנן מהנך שפירתא אמרו לי' אמימר ור"א השתא אמאי לא אכל מר כו' משום כסיפותא הוא דאמר הכי הרי דלאו מטעם דהוי שלא מדעת לא אכל דהא אח"כ כשבא וידע נמי לא אכל ואפשר לומר דקודם שבא מרי בר איסק סברי כולם דודאי ניחא לי' רק מר זוטרא דלא אכל משום דהוי כמו יאוש שלא מדעת אך אח"כ כשבא מב"א הי' אומדנא דרק משום כסיפותא דאמר הכי דאל"כ מה לו לומר לארוס הא יכול כעת בעצמו לתקן זאת וליתן למאן דלא אכל מקודם והוא לא עשה כן מזה הוכיח מ"ו דרק משום כסיפותא דאמר כן ודו"ק תדע דהי' לו אומדנא ע"כ דאל"כ אמאי לא אכל השתא אף דמשום כסיפותא אומר כן ובלבו לא ניחא לי' הא הוי דברים שבלב ולא הוי דברים וע"כ דאומדנא הוי והיכי דאיכא אומדנא אף דשב"ל הוי דברים איברא דיש אומרים דבמתנה אף דברים שבלב הוי דברים אף בלא אומדנא עיין בחו"מ סי' ר"ז א"כ ליכא ראי' ודו"ק ומה שהבאתי לעיל את הש"ך סי' שנ"ח שכתב שם שלא כדברי התוס' מצאתי בשיטה ב"מ שכתב כסברת הש"ך שהמה אכלו משום שידעו שניחא לי' ולא מתורת יאוש או מחילה שלא מדעת נגע בה אך המעיין בתוס' ובשיטה יראה שגם התוס' סוברים כן רק שדקדקו בלשונם דא"ל שיתרצה מב"א לכשידע דקיי"ל יאוש שלא מדעת לא מהני כונתם דבשעת מעשה גם למב"א אפשר דלא ניחא לי' רק אח"כ לכשידע ישתנה דעתו לטוב להם וזה דומה ממש לאבדה אבל אי הוי ידעו שבעת שאכלו אף שלא ידע ניחא לי' גם התוס' מודים דלא דמי לאבדה ומותר אף שלא מדעתו כסברת הש"ך ואם הש"ך הי' מפרש דברי התוס' כמו שפרשתי לא הוי חולק עליהם ולפ"ז אפשר דתוס' ושיטה וש"ך שווים המה בסברת וחילוק של הש"ך ודו"ק:
יח) עבר ונתן ונשא ביום חגם כו'. הנה דעת הרמב"ם דאף בזמן הש"ס דאסור לישא עמהם ג"י לפני חגיהם אפילו הכי בדיעבד שכרו מותר ואם נו"נ ביום חגם שכרו אסור וכן הב"י בש"ע סי' קמ"ח סעי' ב' ותמהו אחרונים הא דבר זה פלוגתא דר"י ורש"ל ולמה פסקו כרש"ל הא קיי"ל כר"י נגד רש"ל בכל מקום. ונראה לפע"ד לתרץ דטעמו דרש"ל דמחלק בין ג"י לפניהם דשכרו מותר וביום חגם שכרו אסור משום דג"י לפניהם לא הוי רק ספק שמא אזיל ומודה וסובר דספיקא דאורייתא מן התורה לקולא רק מדרבנן לחומרא לכך עכ"פ בדיעבד שכרו מותר דלא עבר רק על איסור דרבנן אבל ביום בודאי אזיל ומודה והוי איסור תורה ע"כ אף דיעבד שכרו אסור ור"י פליג וסובר דסד"א מן התורה לחומרא וכיון דג"י לפניהם הוי ג"כ איסור תורה ע"כ שכרו אסור ונודע מה שכתב מהרי"ט דדבר זה הוא מחלוקה בין תנאים ואמוראים ורמב"ם פסק דמותר מן התורה כי על פסק בזה כרש"ל דהאי כללי דר"י ורש"ל הלכה כר"י היינו היכי דלא מצינו פלוגתא בין שאר אמוראים אבל בזה דכבר אפליגו תנאים ואמוראים ליתא להאי כללא ובזה יש מקום אתי להסביר מחלוקה של אביי ורבא בריש ע"ז דלשאול מהם אמר אביי גזרה משום דלהשאילם ורבא סבר גם בזה משום דאזיל ומודה ונראה משום דרבא סובר סד"א לקולא כרש"ל ע"כ סובר דג"י לפניהם דלא הוי רק איסור דרבנן א"א לאסור משום גזירה ע"כ אמר משום דגם להשאיל מהם ג"כ אסור משום דאזיל ומודה אבל אביי סובר דסד"א מדאורייתא אסור ע"כ סובר דמשום גזירה אסרו ועיין בש"ש שכתב דבריש חולין דפליגי שם אביי ורבא בבא זאב ונטל בני מעיין פליגי ג"כ בסברא זו אי סד"א אסור מדאורייתא או רק מדרבנן יע"ש ודו"ק:
יט) הרמב"ם פסק דאם אמר עכו"ם חן לי אחד להרגו ובאם לאו יהרוג כולם אין למסור לו אא"כ חייב מיתה כשבע בן בכרי והוא הי"א שהביא רמ"א בסי' קנ"ז והב"י תמה דדין זה הוא פלוגתא דר"י ורש"ל בירושלמי ולמה פסק הרמב"ם כרש"ל נגד ר"י ועיין בט"ז שהאריך בישוב קושיא זו ולפע"ד יש להקשות עוד הא בתוספתא סוף פ"ז דתרומות דין זה הוא פלוגתא דר' יהודה ור"ש ור' יהודה סובר שם כר"י ואנן קיי"ל דר' יהודה ור"ש הלכה כר' יהודה ולמה פסק הרמב"ם כר"ש נגד ר יהודה ועוד הקשה הכ"מ קושיא חזקה דהא בסנהדרין (ט"ו) מבואר הטעם דיהרג ואל יעבור משום מה חזית דדמא דידך סומק טפי דלמא דמא דהאי גברא סומק טפי א"כ כאן דרוצה להרוג כולם ולא שייך סברא זו אמאי סובר רש"ל דאסור ליתן לו ויהרגו כולם ולפע"ד יש להעיר עוד לפי המבואר במשנה דהוריות דכל המקודש מחבירו קודם לחבירו ואיש קודם לאשה להחיותו משום דאיש מקודש יותר שהוא חייב במצות יותר מאשה מעתה אם רוצה להרוג אשה ליכא שוב הסברא דמה חזית ואפילו הכי משמעות הש"ס ופוסקים דאין חילוק בדין בין איש לאשה לענין יהרג ואל יעבור ונראה לפע"ד ליישב כל זאת עפ"י מה דאמרינן בסנהדרין (ע"ד) אמר ר' יוחנן נמנו וגמרו בעליות בית נתזא בלוד כל עבירות כו' חוץ בשלשה כו' ושפיכת דמים כדרבי דתניא רבי אומר כי כאשר יקום כו' הרי זה בא ללמד ונמצא למד כו' ומקיש נערה לרוצח מה רוצח יהרג ואל יעבור כו' רוצח גופי' מנ"ל סברא הוא מה חזית כו' יע"ש בגמרא ולכאורה קשה כיון דבנערה לא שייך סברא זאת איך יליף נערה מרוצח וצ"ל כיון דאיכא היקש שפיר ילפינן ואין משיבים על ההיקש ולפ"ז כיון דילפינן מהקישא נערה אף דליכא סברא זאת יש ללמוד נמי ג"כ מאותו היקש גם רוצח מנערה היכי דליכא סברא ג"כ דיהרג ואל יעבור ויתיישב כל הקושיות שהקשיתי דאחר שנלמד נערה מרוצח משום דפשוט לן ברוצח מצד הסברא שוב נלמד רוצח היכי דליכא סברא מנערה ודו"ק כי זה נכון. מעתה אני אומר דבזה פליגי ר"י ור"ש בתוספתא דר"ש כיון דנמנו וגמרו בעליות בית נחזא בלוד כטעמא דרבי דילפינן נערה מרוצח בהיקש לכן ילפינן רוצח מנערה היכי דליכא סברא וכן סובר רש"ל אך ר' יהודה לא דרש היקש כרבי א"כ ברוצח לא נשאר רק מצד הסברא דמה חזית כו' א"כ סובר דכל היכי דליכא סברא דמה חזית יעבור ואל יהרג ור' יוחנן בירושלמי סובר כר"י אמנם בש"ס דילן שאמר משום ר"ש בן יהוצדק דנמנו וגמרו בעליות בית נחזא בלוד דילפינן נערה בהיקש ושמע גם ברייתא דרבי ע"כ ר' יוחנן חזר בו לגבי רש"ל דהא נמנו וגמרו הלכה משום היקש א"כ סובר נמי כהלכה זו וכר"ש ורבי ע"כ שפיר פסק הרמב"ם כר"ש ורבי ורש"ל כמו שנמנו וגמרו ובפרט דאפשר דגם ר"י חזר בו וסובר כדבריהם ודו"ק: