אור ברסלב

מנחת יחיאל חלק א· רבי אלתר יחיאל נבנצל

סימן יד

סימן יג

שאלה אשה שפסקה בטהרה ובדקה א"ע כדין והתחילה לספור שבעה נקיים ובכל יום בדקה א"ע ומצאה טהורה אך שביום ראשון לספירתה לבשה כתונת בעלה שכבר לבש בו ונשלך לתוך כלים המוכנים ליתן לכביסה ונטלה האשה משם ולבשה ולא בדקה הכתונת והי' הכתונת עליה מיום ראשון לספירתה וביום ז' לספירתה בדקה הכתונת הנ"ל ומצאתה בו כתם יותר מגריס וכל ימי לבישתה לא בדקה הכתונת רק א"ע בדקה כדין ומצאתה טהורה. עוד באשה אחת שהתחילה לספור ז' נקיים וביום שני לספירתה פירסה לה המשרתת סדין שהיתה שוכבת עליו בימי נדתה ולא נבדק הסדין וביום ז' לספירתה מצאה כתם כגריס ועוד על הסדין וא"ע בדקה כל ימי ספירתה. ומצאה טהורה מה הדין של שני הנשים הללו:

א) בשאלות הללו כבר האריכו גדולי פוסקים הפמ"א ח"ב סי' ק"ע וס"ט בסי' ק"צ או' ע"ג ד"ה בשו"ת פמ"א כו' והעלו דאף לפי דעת הש"ך דבג"י ראשונים אין תולין הכתם אף ביש לה מכה בגופה המוציאה דם אפילו הכי חולין בשאלה מאשה ראשונה דהי' על כתונת של בעלה הכתם קודם שלבשתו דהא לא נבדק מקודם לבישה והי' מונח במקום שלא נשמר מכתמים וכן בשאלה של אשה השני' חולין שכתם זה עוד מימי נדתה דהוי כמו מכה שבגופה שמוציאה דם ואף דהי' עלי' בג"י ראשונים ואלו בדקה הכתונת והסדין בגי"ר ומצאה כתם היתה טמאה דאין תולין בגי"ר בדם שבימי נדתה אך כיון דלא בדקה רק ביום השביעי לכך יש לתלות שהי' הכתם עוד מקודם שפסקה בטהרה על הכתונת ועל הסדין כך העלו המה להלכה. ומחמת שאני העני דרכי חכמה נעלמו ממני מוכרח אני להאריך כדי להבין דבריהם הקדושים שהמה לכאורה סתומים מה שהאריכו בזה לענין טומאת כתם למפרע דלכאורה זה תימה אם אנו תולין דהיו הכחמים על המלבוש קודם שהפסיקה בטהרה א"כ ע"כ צ"ל שבתוך גי"ר ג"כ הי' עליה כתמים הללו וכבר הקדמנו שיטת הש"ך דלא תלינן אפילו במכה שבגופה המוציאה דם ואם נאמר דבגי"ר עדיין לא היו הכתמים רק שבאו אח"כ א"כ אין במה לתלות וטמאה ואיך נאחז את החבל בשני ראשין לומר שתולין בקודם שהפסיקה בטהרה וא"כ ממילא דהיו בגי"ר ג"כ ובגי"ר אין תולין וכבר הקשה כן עליהם השואל בחמדת שלמה סי' כ' וקודם בואי לבאר שאלות הללו נקדים לבאר איזה דברים בש"ס ופוסקים בענינים הללו:

ב) הרשב"א בחידושיו לחולין (דף י"א) כתב וז"ל ומיהו ה"מ בטרפות שאפשר לומר דהשתא סמוך לשחיטה ממש נולד בה אבל ודאי בטרפות סרכא או טרפיות אחרים שא"א לתלותם בשעת שחיטה בהא ודאי אסורים דהא א"א לך לומר בה העמידוה על חזקתה דהא ודאי נפקא לה מחזקתה ואי אתה יודע מתי נטרפה ומתי יצאה מחזקתה ואי אתה יכול לברר מתי ולא לתלות בזמן ידוע אוסרים אותה למפרע וכענין שאמרו בנדה (נ"ו) גבי כתמים שהאשה טמאה משעת כבוס כיון דכתם זה יבש וע"כ לא ראתה עכשיו אלא מכבר ולא אמרינן בזה העמיד אשה על חזקתה ולא נחזקנה בטמאה למפרע אלא בכדי שיוכל הכתם להתייבש אלא אמרינן תיכף אחר כבוס ראתה ואע"ג דגבי מומים אמרו העמיד אשה על חזקתה ובחזקת הבעל נולדו ואע"פ שמומים הללו א"א שנולדו עכשיו ממש א"כ יצאה זמן מה מחזקתה התם טעמא דמ"מ ברשות הבעל נמצאו ואין לנו להחזיקם מרשות לרשות אלא אמרינן כאן נמצאו וכאן היו כ"כ רבינו ז"ל עכ"ל וכן כתב הר"ן שם וכן פסק המחבר בש"ע סי' פ"א יע"ש. ולכאורה יש להעיר הרבה בדבריהם הקדושים דהא בפ"ק דנדה דפליגי שמאי והלל דלשמאי כל הנשים דיין שעתן והלל סובר מפקידה לפקידה ואפילו לימים הרבה א"כ להלל אין חילוק כלל בין כתם שיצא זמן מה מחזקתו ובין ראתה דם נדה שאפשר ברגע זו ראתה ולא יצאה זמן מה ואך י"ל דלהלל אין כאן חזקה כמו דאמרינן בגמרא ולשמאי איכא חזקה בנדה ואפילו הכי מודה בכתם דלמפרע טמאה עד כבוס וע"כ סובר שמאי סברא זו לחלק בין ראתה דם דלא יצאה כלל מחזקה ובין כתם מטעם שכתבו הרשב"א ור"ן ועיין בגמרא (דף ג') מודה שמאי בכתמים ברש"י ותוס' ומהרש"א ובסברא זו לא מצינו להלל שחולק עליו ובפרט דחכמים שאומרים לא כדברי זה ולא כדברי זה וסוברים דבראתה דם מטמאה מעל"ע ובכתמים מבואר בנדה (נ) דמטמאה למפרע עד כבוס א"כ מבואר סברתם אמנם לכאורה הא שם בגמרא אמרינן דכתם מטמא עד כבוס אפילו מצאו לח כמו שאמר שם ר"א וכן פסק הרמב"ם בפ"ג מהמו"מ ה"ז הרי דלאו מכח טעמו של הרשב"א משום דנמצא יבש ויצא זמן מה מחזקת טהורה דהא מבואר דאף לח מטמא עד שעת כבוס:

ג) אמנם הדבר נכון וכבר תרצו בתוס' (דף ג') ד"ה ושרצים שהקשו למה לשמאי בכתם טמאה עד כבוס אמאי לא מהני חזקה לומר דיין שעתן כמו בראתה דם ותירצו דהואיל ואם הכתם יבש הוא ע"כ טמא למפרע ופעמים נמי אף כשהוא לח מוכיח דלא אתא השתא אלא ע"י שחייה או ע"י ריקוד ולא פלוג רבנן בכתמים עכ"ל הרי דבריהם כדברי הרשב"א וא"ש דבסברא זו דיצאה זמן מחזקה דלא מהני חזקה יש ראי' מכתם ולא נמצא מי שחולק על זה דאף הלל אין חולק על שמאי בסברא זו ואף דבנדה (דף נ"ג) דפליג רשב"א על רבי וסובר דין כתם הוי כדין ראתה דם דאין טמא רק מעל"ע א"כ לכאורה סובר ולא כסברת הרשב"א אך ז"א דהא ר"ש בן אלעזר אמר שם טעמו שלא יהי' כתמה שהוא רק דרבנן חמור מראייתה שהוא דאורייתא יע"ש א"כ מבואר להדיא דאי לאו האי טעמא הוי מודה לרבי דבכתם צריך לטמאה למפרע עד כבוס דאין כאן חזקה כסברת הרשב"א ור"ן ודו"ק:

ד) אמנם לכאורה קשה על הרשב"א ור"ן איך ילפי מכתמים לטרפות הא מבואר בנדה (דף ו') דמעל"ע שבנדה הוא רק לתרומה וקדשים אבל חולין שנעשה על טהרות תרומה וכן חולין הטבולין לחלה טהרים במעל"ע שבנדה משום דמוקמינן על חזקת טהרה עיין תוס' (דף ב') ד"ה מעל"ע ובנדה (דף נ"ג) מבואר שם הרואה כתם מטמאה עצמה וקדשים למפרע וכתב רש"י שם עד שעת כיבוס הרי מבואר דכתם אינו מטמא עד שעת כיבוס רק דוקא לתו"ק ולא לחולין וכן הוא ברמב"ם יע"ש וכבר הבאתי בשם תוס' דזה רק חומרא מדרבנן לתו"ק ובחולין לא החמירו ולסברת הרשב"א ור"ן בכתם צריך להיות טמאה למפרע אף לחולין כיון דחזקה לא מהני בכתם יבש אך הדבר נכון כיון דכל עצם הטומאה בכתם לא הוי רק דרבנן אף מכאן ולהבא אף לטהרות עיין רמב"ם בטמו"מ פ"ג ובכ"מ בפ"ט מאו"ב ה"א ע"כ לא רצו חכמים להחמיר לחולין דהא אף ברואה דם אין מטמאה למפרע לחולין ע"כ אף בכתם דליכא חזקה לשיטת הרשב"א ור"ן לא רצו להחמיר בכתם יותר מרואה דם ממש דבכאן אף רבי מודה דלא יהי' כתמה חמור מראייתה ודו"ק היטב אעפ"כ הביאו הרשב"א ור"ן ראי' נכונה כיון דהחמירו בכתם להתטמא קדשים למפרע עד שעת כבוס ובראייה ממש לא החמירו רק עד מעל"ע נשמע דליכא חזקה בכתם כיון דהוא יבש ויצא זמן מחזקה דאל"כ גם בכתם לא הי' מחמרינן יותר מראיית דם ממש עד מעל"ע ודו"ק:

ח) ונראה להביא ראי' לסברת הרשב"א ור"ן דהא אמרינן בגמרא (דף ד':) דטעמייהו דרבנן דסוברים מעל"ע משום דחכמים תקנו לבנות ישראל שיהו בודקות שחרית וערבית כו' והואיל שלא בדקה הפסידה עונה כו' ולפ"ז בכתם דלא תקנו חכמים להיות בודקת חלוקה ולבושיה שמא תמצא כתם א"כ לא עברה על תקנת חכמים דהא א"ע בדקה ואמאי בנמצא כתם טמאה עד שעת כבוס אפילו לימים הרבה עד שתדע שבדקה מלבושיה והא ליכא משום מה לקנסה ואפילו מעל"ע לא הי' לה לקנסה אלא ע"כ כסברתם דכאן בכתם ליכא חזקה כלל הואיל ויצאה זמן מה ולא ידענו מתי ע"כ טמאה למפרע והבן. ועוד באשה שיש לה וסת דדיה שעתה אפילו הכי בכתם טמאה למפרע אפילו אם מצאה הכתם בשעת וסת כמבואר (בדף ד') וע"כ מטעם שכתבו רשב"א ור"ן דבכתם לא שייך חזקה ועיין בכ"מ בשם הרי"ק בפ"ג ממו"מ ה"ז שכתב ג"כ טעמא וחילוק בין רואה דלא מטמאה רק מעל"ע וכתם מטמאה עד שעת כבוס והבדיקה משום דבכתם לא ידענו מתי יצא דם זה יע"ש וזה כסברת הרשב"א ור"ן:

ו) אמנם בנדה (ה') דפליגי ר"ח ור"ח ב"א דר"ח ב"א סובר דארבעה נשים כמו דדיין שעתן ברואה כן בכתמים דיין שעתן וכן פסק הרמב"ם בפ"ג הלכות מטמאי מו"מ ה"ח ובהלכות או"ב הלכה ה' וקשה בשלמא רואה דם אינה מטמאה למפרע משום חזקה אבל כתמה אמאי אינו למפרע הא ליכא חזקה לסברת הרשב"א ור"ן ואפשר שזה באמת טעמו של ר"מ דמטמא כתמה למפרע אך רחב"א סובר לחלק דבשלמא אשה שיש לה וסת דאף דבשעת וסת א"מ למפרע ברואה דם אבל בנמצא מטמאה למפרע מטעם שאמר שם כיון דבשלא בשעת וסת אף הרואה מטמאה מעל"ע יש מקום לטמא כתם למפרע אף בשעת וסת ולא שייך בזה לומר שלא תהי' כתם חמור כו' עיין שם בגמרא וברש"י ועיין בתוס' שם ד"ה הא שאר נשים כו' אבל בד"נ לא רצו חכמים לגזור על כתם למפרע שלא יהי' כתם חמור מראייתה דאין מטמא כלל אפילו מעל"ע לכן בכתם אף דליכא חזקה ג"כ לא מטמאה למפרע ואף דרבי לא סבר סברא זו דלא יהא כתמה חמור מראייתה דפליג התם (דף י"ג) על רשב"א בזה שאני התם דעכ"פ ראייתה מטמאה מעל"ע סובר רבי דכתם מטמאה עד שעת כבוס ולא חיישינן אף דכתמה חמור כיון דבכתם ליכא חזקה אבל היכי דבראיותה אין מטמאה למפרע כלל היינו בד"נ בזה מודה רבי לרחב"א דאין להחמיר גם בכתם כיון דבראייתה לא גזרו על מעל"ע גם בכתמה לא גזרו ודו"ק אך בתוס' שם נ"ג כתבו להיפך ואפשר דכתבו רק לרשב"א ועוד יש לומר דכיון בד"נ איכא חזקה דא"ר דם וגם יש חזקת טהרה אף דחזקת טהרה איתרע בכחם כסברת הרשב"א אבל בהצטרף חזקת מסולקת דמים מהני אף בכחם לטהר למפרע וראי' לזה שהרי בס"ד רצו לומר דסובר רחב"א דד"נ אין להם כחם כלל אף להבא דהוי כמו תינוקת שלא הגיע זמנם לראות דאפילו סדינין שלה מלוכלכין בדם אין חוששין לה עיין שם ברש"י דאף דאין במה לתלות דאיכא למימר עברה בשוק של טבחים ולאו אדעתה ואף דמסקינן דמודה רחב"א בד"נ דיש להם כתם לטמאה להבא אבל על למפרע יש לומר סברא זו כיון דיש להם חזקה דמסולקת דמים ודו"ק:

ז) והנה בנדה (י"ד) תנן במעל"ע שבנדה אינה מטמאה את בועלה ר"ע אומר מטמאה את בועלה טומאת שבעה כדין בועל נדה והנה טעמא דר"ע לכאורה צריך להבין כיון דיש לה חזקה רק דקנסינן לה לטהרות משום דעברה על תיקון חכמים ורק לתרומה וקדשים אבל לא לחולין אמאי מטמאה את בעלה והא בעלה חולין הוא אך בודאי דגם בעלה לא מטמא רק לתרומה וקדשים כמו אשה בעצמה וכן מבואר בס"ט בחידוד (דף ט"ו) בשם הר"ן אמנם צריך להבין אמאי פליגי רבנן עליו ואפשר דטעמם מדאמרינן (בדף ג') דאמר שמאי דא"כ בטלת בנ"י בפו"ר והלל משני לטהרות הוא דקאמינא אמר לי' א"כ לבו נוקפו ופורש ואם נאמר דאף בעלה טמא כבועל נדה לתו"ק א"כ יהי' לבו נוקפו וע"כ אף להלל ולרבנן ולא רצו להחמיר כדי שלא יהי' לבו נוקפו והבן אמנם זה במעל"ע לרואה דם אמנם בכתם דמודים חכמים לר"ע דמטמאה את בועלה כבועל נדה לטמא תו"ק לרב דמפרש על למפרע א"כ לא חיישו על ביטול פו"ר שיהי' לבו נוקפו כיון דליכא חזקה כסברת הרשב"א ור"ן ע"כ צריכים להחמיר לבעלה ג"כ אף דיהי' כתמה חמור מראייתה הא מוקי לה כר"מ דמחמיר בכתמים וסובר דיכול להיות כחם חמור מראייה כמו דאמרינן (בדף ה') בד"נ שהבאתי לעיל או' ו' אמנם שמואל סובר דרק מכאן להבא מטמאה בועלה אבל לא למפרע כמו בראייה ואף דבכתם ליכא חזקה כסברת הרשב"א ור"ן אפילו הכי כיון דכתמים אף מכאן ולהבא לא הוי רק דרבנן כמו שכתבתי או' ד' דאף לטהרות לא מטמא רק מדרבנן וכמו דאמר שמואל דלרבנן הוי ס"ד דאף להבא לא יטמאה בועלה וקמ"ל דמורים רבנן על להבא אבל למפרע פליגי על ר"ע וטעמם כיון דבראיה ממש דהוי חזקה א"ח בועלה למפרע לא גזרו נמי בכתם שלא יהי' כתמה חמור מראייתה דכה"ג אף רבי מודה כמו שכתבתי לעיל או' ו' אמנם התוס' (דף נ"ג) ד"ה עצמה כתבו להיפך יע"ש וצ"ל משום דכיון דגם בכתם שייך לבו נוקפו וביטול פו"ר לא רצו חכמים לגזור על בעלה כמו שכתבתי דזה טעמם דלא גזרו לבעלה בראיי' ממש ודו"ק:

ח) אמנם הסמ"ק וסייעתו שפסק רמ"א בסי' פ"א כוותם חולקים על הרשב"א ור"ן וסוברים דמהני חזקה כזו ולכאורה מה יענו המה על ראיית הרשב"א ור"ן מהא דכתם וצ"ל דסוברים המה דשם רק לחומרא דתו"ק ואין למילף מהתם שהוא רק לענין חומרא דטהרות על שאר איסורים ועיין בספרי ח"א סי' א' או' ט"ו וסי' פ"א או' ה' שם הארכתי הרבה מאד בשיטות הללו וכתבתי עוד דנראה דאף הרשב"א ור"ן שכתבו דחזקה כזו לא מהני היינו לחומרא מדרבנן אבל לקולא היכי דנצמח מזה קולא לא אמרינן דלא מהני חזקה כזו דמדאורייתא אין לחלק בסברא זו והראי' מכתם הוא רק לחומרא מדרבנן אבל לא לקולא ואין להאריך בזה כעת:

ט) ועתה נבוא לענין שאלתנו וראיתי בשו"ת פמ"א ח"ב סי' ק"ט שהאריך מאד לדחות דעת הש"ך שסובר דגי"ר לא תלינן ובסוף כתב וז"ל איברא דנ"ל בשאלתינו לבד מכל צדדי היתר שכתבנו לעיל נראה ללמד היתר דהא בפרק בא סימן (דף נ"ג ע"ב) פליגי רבי ורשב"א אם מטמא כתמה למפרע ומשמע דוקא לטהרות פליגי כו' ולא לגבי בעלה עכ"ל ואני בער ולא אדע דמה קאמר דמשמע דוקא לטהרות וקדשים סובר רבי דמטמאה עד שעת כבוס אבל לגבי בעלה לא מה צריך לומר דמשמע דלבעלה לא מטמא למפרע הא מבואר בפירוש במשנה (דף י"ד) ומודים חכמים לר"ע ברואה כתם שמטמאה את בועלה ובגמרא ט"ו סובר רב דחכמים היינו ר"מ וסובר דכתם מטמא עד כבוס אף לבעלה ושמואל פליג דמודים רק על להבא אבל למפרע כתם אין מטמא לבעלה יע"ש ואנן לא פסקינן כר"מ דמחמיר בכתמים יותר מראייה א"כ בין לרב ובין לשמואל הבעל אינו טמא למפרע ובדף נ"ו תנן כתם שנמצא בחלוק מטמא למפרע עד שיאמר בדקתי החלוק ולא הי' בו כתם או עד שעת כבוס וזה לתרומה וקדשים וסתם משנה דמטמאה למפרע אך ורק לסו"ק אבל בעלה אינה מטמאה למפרע כרבנן דר"ע וזה מבואר ה היטב בגמרא שם (נ"ג ודף ו') א"כ למה כתב הפמ"א דכן משמע הלא מבואר כן להדיא עוד כתב שם הלאה דכן מבואר ברמב"ם שפסק ואינה מונה לכתמה אלא משעה שמצאה הכתם כו' ש"מ דלא מחזקינן שיצא הדם ממקורה קודם מציאתה עכ"ל יע"ש ואני לא ידעתי למה הוצרך להביא מרמב"ם הא זה מבואר בברייתא (דף ו') דאף ר"ע דסובר מטמאה בועלה למפרע אפילו הכי מודה דאינה מונה רק משעת ראייתה או משעת מציאת הכתם:

י) עוד כתב שם ה"נ בנ"ד כיון שמצאה הכתם ביום ז' לספירתה א"כ פשוט לן דמקודם לא ראתה מגיפה (כונתו דרק לתו"ק מחזקינן למפרע] אלא דהשתא מספקא לן אם הוא מגופה אם לאו ושפיר יש לתלות הכתם הזה עוד מימי נדתה כו' ונתבררו שתי השאלות להקל עכ"ל ואני בער ולא אדע כלל דהא כתב שם לשיטת הש"ך דג"י ראשונים לא תלינן הכתם א"כ אם מצאה ביום ז' ומעלמא אין לה במה לתלות רק שכתב שתולין הכתמים עוד למפרע שהיו על בגדיה מימי נדתה ואלו מצאה בגי"ר היתה טמאה דבגי"ר לא תלינן ואף לפי מה שהעלה דלא מחזקינן לבעלה למפרע אף שיצאה מה מחזקתה כשיטת הסמ"ק וסייעתו א"כ נאמר דכתם הוא מלאחר גי"ר א"כ אין לה לחלות בשום דבר וממ"נ טמאה היא דאם נאמר לתלות בימי נדתה א"כ בודאי היו עליה בגי"ר ואם היתה מצאה אותם היתה טמאה דכל כתם הנמצא בגי"ר לא תלינן לדעת הש"ך ואם נאמר אחר גי"ר א"כ אין לה במה לתלות וטמאה:

יא) וראיתי בס"ט סי' ק"צ או' ע"ג שהביא את הפמ"א והעיר עליו קצת ממה שכתבתי לעיל ועוד הקשה שם עליו הא אמרינן דמקלקלת למנינה ובמצאה כתם גדול שאפשר לחלקו לשלשה גריסין ועוד טמאה משום זבה דשמא ג"י ראתה הרי דחיישינן שמא ראתה מקודם וכל הקלקול זה לבעלה נמי איירי אע"פ דאינה מטמאה את בועלה למפרע אבל בהא כך הי' גזרת חכמים לקלקל מנינה ולחוש משום זבה ויצא שם לחלק בין בדקה א"ע ולא חלוקה אז אף בכתם אינה מטמאה למפרע ובזה מצדיק את הפמ"א להקל שלא אמרינן שהיו הכתמים למפרע כיון דאיירי שבדקה א"ע כל ז' ימים ונתחזקה לטהורה מהני זאת החזקה אף לחלוקה יע"ש אך עדיין קשה שאם נאמר שבאו הכתמים על חלוקה אחר גי"ר א"כ אין במה לתלות וטמאה היא:

יב) וראיתי בספר שו"ת חמדת שלמה יו"ד סי' כ' שכתב ליישב את הפמ"א דכונתו כיון דחזינן דכתם גזרו חז"ל להיות טמא למפרע עד שעת כיבוס אעפ"כ לא גזרו על בועלה לטמאו למפרע וליכא למימר מטעם חזקה דהא לשיטת הרשב"א ור"ן אין כאן חזקה שיצאה זמן מה מחזקה אלא דעיקר הדבר כיון דכתמים מדרבנן הם אמרו והם אמרו ואין לנו להחמיר יותר ממה שתקנו חז"ל לתו"ק ולא לבעלה ע"כ אם באנו לטמא בנ"ד ע"כ צ"ל שנחוש על כתמיה למפרע שהיו עליה עוד תוך גי"ר ולזה לא חשו חז"ל לבעלה רק להבא ולא למפרע יע"ש וקשה עליו כמו שהקשיתי דאם נחזיק שבאו הכתמים עכשיו בעת שמצאם היינו אחר גי"ר ולאו מימי נדה היו א"כ אין במה לתלות וג"כ טמאה א"כ ממ"נ טמאה ועוד יש להקשות דהא באמת כבר הקשיתי לעיל למה לא תטמאה בועלה למפרע לשיטת הרשב"א ור"ן דהא לדידהו ליכא חזקה אך כתבתי דע"כ בועלה אינו טמא למפרע כדי שלא יהי' לבו נוקפו לכך לא גזרו עליו לטמא למפרע ובנ"ד דלא שייך טעם זה בודאי יש להחזיק את הכתם למפרע עיין לעיל או' ז' ודו"ק:

יג) וליישב את הפמ"א וס"ט נראה לפע"ד כך דמבואר בכ"מ פ"ט מאי"ב ה"א דבכל כתם יש ס"ס לטהר ספק שמא מעלי' וטהורה וספק שמא מעלמא וטהורה אף דאין במה לתלות שמא עברה בשוק של טבחים ולאו אדעתה כמו בלא הגיע זמנה לראות דאמרינן שמא עברה כו' עיין נדה (דף ו' ותירץ הכ"מ דחז"ל החמירו בכתם שלא נסמך על הס"ס יע"ש בכסף משנה ע"כ אם יש לצרף עוד ספק אחר ולתלות אף במציאות רחוק תלינן להקל כי יש ג' ספיקות אמנם אם מצאה כתם בני"ר אף דיש עוד ספק לתלות שנשאר הכתם על בגדיה מימי נדות ויש שלשה ספיקות אפילו הכי אין תולין כיון דתוך גי"ר מעינה פתוח סברא הוא דהוי מגופה ומכח סברא זאת דמעינה פתוח נדחו כל ג"ס וטמאה אבל בנ"ד דמצאה הכתם ביום ז' א"כ ביום הזה דיש שני ספיקות להקל ולומר דהיום בא הכתם מעלי' וטהורה או עברה בשוק טבחים אך דחז"ל גזרו שלא נסמך על הס"ס רק בהצטרף עוד ספק אפילו ספק שהוא רחוק במציאות תלינן ע"כ שפיר יש לצרף שמא הי' על בגדיה הכתם מימי נדות אף שגי"ר הי' מעינה פתוח ויש סברא לתלות יותר מגופה ורחוק לתלות מימי נדות הא כיון דשני ספיקות יש כאן על יום ז' ולא הי' מעינה פתוח אף דספק השלישי רחוק במציאות דהא לספק זה מתנגד הסברא דמעינה פתוח ויותר ראוי לומר שבא מגופה הא לכל כתם אנו מצטרפין ספק אחד אף שאין שכיח כ"כ כמו שאמר ר"ע לתלמידיו א"כ גם כאן יש לצרף ספק דלא שכיח וטהורה ודו"ק אמנם להלכה כבר הביא בס"ט שבספר תל"מ חולק על הפמ"א ומטמא וגם הס"ט הניח בצ"ע להלכה ובספר חמדת שלמה לאחר כל האריכות שכתב להסביר וליישב את הפמ"א להתיר עכ"ז סיים שם כי הלכה למעשה אינו מחליט דעתו להתיר ע"כ הדבר צע"ג להלכה ודו"ק:

תוכן העניינים

מנחת יחיאל חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה