אור ברסלב

מנחת יחיאל חלק א· רבי אלתר יחיאל נבנצל

סימן יא

סימן ט

עוד בפעם שלישי בענין העגונה הנ"ל.

בין המצרים יזריח אור לישרים הוא ידידי הרה"ג כו' כו' מו"ה נחום אורי נעלוס שליט"א האבד"ק סטלאטווינא והגליל תע"א.

א) אחדשה"ט מכתבו הגיעני נדון האשה העגונה שכתבתי לו שלפע"ד אין להתירה וכתב כת"ה שדברי נגד הראשונים ז"ל באמת לא כן הוא שאין אני חולק על הראשונים חלילה לי מזה ע"כ מוכרח אני להאריך ולבאר דברי הפוסקים בזה:

ומתחילה אני אומר דאפילו לפי דברי כת"ה דהיכי דעמדו ונלחמים זה כנגד זה רובם למיתה רק אותן שעמדו לשמור הכלים וכדומה ולא באו למערכה המה רובם לחיים מנ"ל שבעל האשה עמד בקשרי מלחמה אפשר שהי' רק שומר הכלים במלחמה רק ע"י אשתו שאומרת כן וכיון דכל ההיתר לדעת כת"ה תלוי בזה א"כ אשתו אינה נאמנת כמו דאינה נאמנת לומר מת בעלי במלחמה משום דאומרת בדדמי כן נמי בזה כיון דלא בא לביתו אומרת בדדמי שעמד בקשרי מלחמה ולקחו זה כנגד זה ובודאי מת אמנם לא נאריך בזה כי לדעתי אין נ"מ בזה כי מה שברור לכת"ה שהעומדים בקשרי מלחמה ונלחמים זה נגד זה הוי רוב מתים יסלח בזה שלאחר חקירה ודרישה ז"א דאפילו אם נהרג מאגף הימיני רוב הי' מחנה הנשאר עם אגף השמאלי לפליטה וכשנמנו המתים נשארו רוב גדול בחיים ומה שהביא ראי' מרמב"ם בפי"ג מה"ג הי"ט שעומדים במלחמה איכא בזה רוב מתים אבאר אי"ה לקמן שזה אינו ואין כונת הרמב"ם כן ומקודם אביא ראיות מש"ס ופוסקים שאין להתיר בזה כלל ולא חשוב רוב אפילו בהצטרף עוד רוב מחמת שלא בא לביתו אחר כך לא הוי ת"ר ואף לפי דבריו דהוי ת"ר כבר כתבתי לו בתשובה הקודמת דלא מהני בעגונה תרי רובא להתירה כי כך הסכמת האחרונים:

ב) ביבמות (דף קט"ו) איבעיא להו ע"א במלחמה מה ושיטות צבא מראשונים דאיפשטא איבעיא ודוקא אם אומר קברתיו נאמן ויש פוסקים הסוברים אף בלא קברתיו נאמן [עיין לעיל סי' ז' שביארתי שיטות הפוסקים] ומכל הסוגיא ומראשונים מפורש' הסוגיא נראה ברור דאין שום חילוק אם בא העד עוד בשעת מלחמה או שבא להעיד אחר שכבר נגמרה המלחמה והוא לא בא לביתו עיין עליהם והרשב"א ז"ל בחידושיו שם חולק על הרי"ף וסובר נמי כדעת רוב פוסקים דאיבעיא רק על בדדמי ומשקר בודאי לא אמנם חולק נמי על שאר פוסקים וסובר דאפשטא איבעיא דלא אמר בדדמי ומותרת להנשא אף לכתחילה אף דלא אמר קברתיו והביא ראי' מירושלמי דאמרינן שם ע"א מה שיהי' נאמן במלחמה נשמע מן הדא חד בר נש אתא ביומי דרבי אמר לון ההוא פלן אמר לן מית וההוא פלן אמר לן מית אמר לי' וכולהו מתו אחר לון ואלו הוו בחיים לא הוי מייתין ר"י בשם ר' חנניא מעשה בא לפני רבי ואמר מאן דנשאת נשאת ומאן דלא נשאת לא תנשא אמר ר"א בשעת מלחמה הוי הדא אמרה ע"א מהימן בשעת מלחמה ע"כ הירושלמי והוכיח מכאן דע"א נאמן אפילו לא אמר קברתיו דלא כדברי הרי"ף ז"ל והא דקאמר מאן דלא נשאת לא תנשא היינו משום דקאמר אלו הוו בחיין לא הוו מייתין לפיכך חשש רבי שמא אומר בדדמי ומיהו למאן דנשאת אחר לא תצא דתלי רבי להקל דודאי מת קאמר אלא שסניפין הי' מביא לדבריו לברר [שקושטא קאמר שמתו] דאלו הוו בחיים הוו מייתין וכיון שנשאת לא תצא הא אם אמר מת סתם הוי נאמן אף להשיאה לכתחילה עכ"ל הרשב"א ומתבאר שהרשב"א מפרש. את הירושלמי שלא ככת"ה רק דאם ע"א בא אחר מלחמה אחר זמן שהי' לחזור ולא בא ואמר מת במלחמה נאמן דלא אמר בדדמי דאפשטא בעיא והיכי דלא אמר מת רק שאמר מכח אומדנא כיון דלא חזר בזמנו בודאי מת אפילו אם נשאת תצא אך כיון דאמר מקודם מת סתם ואח"כ הוסיף על דבריו שאלו הוו בחיים הוו חזרו ע"ז מספקא לרבי אם עיקר עדותו שראה באמת שמתו רק שהוסיף עוד לסניף בעלמא דאלו הוו בחיים הוו חזרו כדי לברר דבריו שיאמינו לו דקושטא קאמר שראה שמתו או אפשר דגם הוא בעצמו כונתו במה שהעיד שמת משום דלא בא לביתו דאל"כ לא הי' לו להוסיף על דבריו ראי' דלא באו לביתם וכל המוסיף גורע ומשום ספק זה פסק רבי שאם נל"ת דנראה יותר דבאמת ראה שחת ממש אבל לכתחילה ל"ח כך הוא כונת הרשב"א למעיין ומדקדק בדבריו הקדושים ודלא כמו שפירש כת"ה הירושלמי:

ג) והיוצא מדבריו דכל עיקר איבעיא היכי דלא בא ממלחמה בחזרה בזמנו וכן נראה מש"ס ומכל הראשונים שלא חלקו כלל באבעיא דע"א במלחמה בין שכבר בא הזמן שיבוא ולא בא או לא בא הזמן שיבוא בכל ענין איבעיא להו אי עא"נ ובין להפוסקים דנפשטא איבעיא או דלא נפשטא עכ"פ זאת לכ"ע היכי דליכא ע"א אף דלא בא בזמנו לביתו יש עליה חזקת א"א מדאורייתא ואם נשאת תצא וז"ב מאד. וכן מבואר להדיא בנוב"ק סי' כ"ח שהקשה על הרי"ף שכתב דאפשטא איבעיא דע"א דלא משקר בהאי דדגלת הא בהא דדגלת במשאל"ס לא הוי רק איסורא דרבנן על לכתחילה לכך מהימן ע"א אבל ע"א במלחמה דהוי בחזקת חי וחזקת א"א מנ"ל דעא"נ ותירץ שם דגם בדגלת איכא החזקה דמיירי שלא ראינו שנטבע רק שמצאו במים א"כ בשניהם הוי חזקת איסור מן התורה יע"ש הרי דכל שעמד בקשרי מלחמה בשדה קרב כתב דיש לו חזקת מי ויש לה חזקת א"א דלא כמו שכתב כת"ה:

ד) ועתה הראי' שכתב כת"ה מתוס' כתובות (ט') ושמ"ק שם שכתבו דרוב שאין חוזר ממלחמה בזמנו מחמת מיתה הוא ומתוך זה הוכיח שאם חלפו כמה שנים ונשתקע זכרו דאשתו מותרת לכתחילה להנשא שם מבואר להיפך דכל היוצא למלחמת בית דוד כותב ג"פ לאשתו שאם לא יבוא ממלחמה שלא תשאר אשתו עגונה יע"ש בתוס' וברש"י שבת (נ"ו) ובתוס' גיטין (ע"ד) וע"ש בפנ"י שמפרש כן בהדיא דברי רש"י ותוס' וז"ל הפנ"י גיטין (ע"ד) על התוס' דשם פירש דעיקר הגט הי' נותנים שמא יפול בשבי או יהרג ולא ימצא לה עדים להעיד על מיתתו ותתעגן אשתו לעולם [תיבת לעולם מורה באצבע כל שלא יהי' לה עד על מיתתו אפילו עד עשרים שנה ויותר תתעגן] ומשה"כ התנו שאם לא יבוא בסוף המלחמה יהי' גט וכן פירש"י ז"ל להדיא בפרק במה בהמה עכ"ל הפנ"י שם ומה שכתבו לשון זה דרוב שלא חזרו מחמת שמת במלחמה רק ליישב לשון רש"י שנקט התנאי בלשון שאם ימות והקשו שאם ימות א"צ גט ביש לה בנים ע"ז כתבו דלאו דוקא נקט רש"י כך רק משום דבלשון בנ"א מי שלא חזר מת נקט רש"י לשון זה אבל התנאי הי' רק באם לא יבוא בסוף המלחמה עיין בתוס' בגיטין שם ואפשר לומר דכונתם כך דאע"פ שרוב העומדים בשדה קרב באים לביתם בחיים אבל עכ"פ המיעוט שלא באו בחזרה בזמנו יש מן המיעוט זה קצת בשבי ויש שנעשה בעל מום וערק לעלמא מחמת כסופא כביבמות (קט"ו) אבל רוב ממיעוט זה לא באו מחמת שמתו וזה רוב ממש רק רוב ממיעוט שלא באו בחזרה זה לא נחשב לרוב נגד חזקת חי כיון דלא הוי רוב גמור וכמו דאמרינן בכתובות רוב נשים בתולה נשאת ורוב בתולות יש להם קול והאי מדאין לה קול איתרע לה רובא וכן מבואר דומה לזה בתוס' כתובות (ט') דרובא ברצון הוי רוב דרבנן כלומר דלא הוי רוב גמור כן נמי כאן דלא ראוי רוב זה לצרף לעוד רוב לעשות ת"ר כמו שכתב הפנ"י דאסורה לעולם ואפילו נאמר דכל דלא חזר תיכף הוי רוב גמור דמת אפילו הכי אין נחשב זאת לת"ר במה שלא בא בזמנו ח"ר ואם אח"כ כמה שנים עברו ועדיין לא בא נימא דהוי ת"ר זאת א"א לומר כלל דא"כ יוכל לחשוב אלף רבויים ובאמת שזה רוב אחד עד עולם שמשום שלא בא בחזרה הוי רוב שמת וא"א לומר ע"ז ת"ר דבשלמא אם נאמר כמו שכתב כת"ה דכל עומד על שדה קרב הוי רוב שימות א"כ כשלא חזר בזמנו דאיכא עוד הוכחה שמת והוי ת"ר א' מה שעמד במקום סכנה ונלחם איכא רוב שימות והוכחה ב' במה שלא בא לביתו בזמן שכלתה מלחמה א"כ יש לומר דהוי ת"ר אך כבר כתבתי לעיל דמה שעמד בשדה קרב אדרבה איכא רוב שבאים לביתם בשלום והבאתי מנוב"ק שכתב כן בפירוש א"כ לא נשאר לכת"ה רק הוכחה מתוס' דמה שלא בא לביתו בזמן הראוי מיקרי רוב א"כ אין חילוק שלא בא לביתו חודש אחר מלחמה או עשר שנים כ"ז הוי רק חד רוב מדלא בא בחזרה איכא רוב שמת א"כ בנ"ד ליכא רק רוב אחד והוי כמו נפל למשאל"ס ולא שהה עד שת"נ דאף דרוב נטבעים אפילו הכי אם ניסת תצא כדעת הריב"ש בספינה שאבדה בים וכמו שפסק רמ"א בסעי' ל"ד ודו"ק:

ה) ומה שהביא כת"ה ראי' מרמב"ם פי"ג מה"ג הי"ט ומש"ע שכתבו ע"א אמר ראיתיו מת במלחמה כו' מדברים שרובם למיתה כו' ומבואר דכל העומדים במלחמה רובם למיתה ותמה אני על אדם גדול כמותו מה ראה לומר כן הא הכא איירי שאמר ע"א שמת ולכל הפוסקים לא חיישינן דמשקר רק שאומר בדדמי ואפילו לרי"ף שהבאתי לעיל בתר דאפשטא בעיא לא חיישינן רק על בדדמי בע"א ומה הוא בדדמי כמו דאמרינן בגמרא וכן מבואר שם מרמב"ם דאמת שראה שנפלו משני צדדיו והוא באמצע או שמחו לי' בגירא כו' דזה ודאי ראה ע"כ אומר בדדמי שמת וכיון שזה אמת שראה דברים הנעשה בו שרובם למיתה אומר שמת בדדמי ושפיר כתב הרמב"ם דרובם למיתה אבל אי ליכא עד כלל בודאי דרוב נשארים בחיים וכן אפילו איכא עד רק לשיטת הרי"ף לפי ס"ד דחיישינן למשקר א"כ לא ראה כלל עליו דברים שרובם למיתה בודאי ויש לו חזקת חי דרוב חיים כמו שכתבתי ע"כ הקשה הנוב"ק כ"ח שהבאתי לעיל על הרי"ף איך כתב שנפשטא איבעיא מדגלת הא לס"ד העד משקר ולא ראה כלל א"כ רוב חיים המה ויש חזקת חי וחזקת א"א ולא דמי למשאל"ס ע"כ תירץ כמו שהבאתי לעיל אבל בתר דאיפשטא איבעיא אף לדעת הרי"ף לא נשאר רק חשש בדדמי ולא משקר דבודאי שנעשה עמו במלחמה דברים שרובם למיתה וליכא שוב חזקת חי ושפיר כתב הרמב"ם בפי"ג מה"ג ודו"ק וכן כל מה שהביא שם כת"ה ממבי"ט ונו"ב דמשמע דרובם למיתה היינו נמי משום דאיכא ט"א שמת אף דא"נ משום דאומר בדדמי אבל זאת בודאי נאמן דמחו לי' בגירא וכדומה מדברים שרובם למיתה ע"כ אומר בדדמי שמת וז"ב:

ג) ומה שהביא מיבמות (קט"ו) דאמרינן מלחמה כמשאל"ס היינו נמי כה"ג משום דאיכא עד שמת וכמו שכתבתי ועיין בח"ס סי' ס"א בפירוש סוגיא זו ועוד נראה לי ראי' דאי ליכא עד כלל רק במה שעומד בקשרי מלחמה לא אמרינן רוב מתים במלחמה דלכאורה קשה לפי מה שכתבתי דכל היכי דאיכא עד שמת אף דא"נ הוא רק משום בדדמי אבל זאת נאמן דודאי ראה שנעשה בו דברים שרובם למיתה כמבואר ברמב"ם שהבאתיו לעיל א"כ קשה הא מבואר בפוסקים דבדדמי לא הוי רק חשש כמבואר בב"ש או' קמ"ג קמ"ד והכונה דרוב אין אומרים בדדמי רק דרבנן החמירו לחשוש לזה ואמאי חששו הא איכא ת"ר ואמאי לא הביאו הפוסקים ראי' מכאן דלא מהני ת"ר אך י"ל דכיון דת"ר הוא רק מחמת העד כמו שכתבתי ע"כ לא נחשב כאן ת"ר אבל לפי דעת כת"ה דאפילו בלא העד רובם למיתה א"כ איכא כאן שני ריבוים דהא איכא נמי רוב דאין עד אומר בדדמי וע"כ בלא העד ליכא רוב ונשאר בחזקת חי ודו"ק וממילא נדחה נמי מה שכתב דאם לא בא בחזרה בזמנו איכא רוב דמת כבתוס' כתובות א"כ כשבא ע"א להעיד שמת ולא אמר קברתיו אמאי לא מהימן משום חשש בדדמי הא הוי ת"ר אלא ע"כ כמו שכתבתי דרוב זה שכתבו בתוס' כתובות (ט') הוי רק רוב ממיעוט ואינו רוב גמור ולא חזי להצטרף לח"ר אפילו להפוסקים דמהני ת"ר אבל רוב חלש כזה לא חזי להצטרף ודו"ק:

ז) ונתבאר מכל מה שכתבתי היכי דליכא עד כלל שמת אף שלא בא לביתו אחר המלחמה בעתו ובזמנו אם נשאת תצא ואפילו האשה בעצמה אומרת שמת דא"נ ותצא וכ"ש היכי דגם האשה אינה יודעת וז"ב מאד אך כל זה אם לא בא לביתו במועדו ובזמנו תיכף אחר המלחמה אבל אם חלפו ועברו כמה שנים עד שנשתקע זכרו אפשר עדיין לומר דהוי רוב גמור שמת אך מחמת שבגמרא ובפוסקים וש"ע אין בזה שום חילוק רק מבואר בלא קברתיו לא תנשא משמע לעולם וכ"ש היכי דליכא עד כלל וכבר הבאתי כן לעיל בשם הפנ"י גיטין ע"ד. עוד נראה ראי' ברורה דאין חילוק בזה דהא ר"א מווירדאן שהביא המרדכי שהתיר במשאל"ס אחר ד' שנים שנשתקע ונאבד זכרו והביא ראי' מדתנן במשנה וברייתא אסורה ולא שנינו אסורה לעולם בודאי לאו לעולם אסרו וראבי"ה ורב"י דחו דבריו ואמרו שאין ראייתו ראי' כלל דכן אורחא דתלמודא למתני אסור סתם ופתרונו אסור לעולם יע"ש בב"י וממילא הא דתנן מלחמה בעולם ובאה ואמרה מת בעלה אסורה ג"כ פתרונו אסורה לעולם ודו"ק ועוד אני אומר שאף ר"א מווארדאן לא התיר אחר ד' שנים רק במשאל"ס אבל לא במלחמה כמו שמחלק הנו"ב הבאתיו לעיל דבמלחמה יש לה עדיין חזקת א"א ובמשאל"ס ליתא לחזקתה ועיין בש"ע סעי' ל"ב דמארכובה למטה אפילו לאחר י"ב חודש אשתו אסורה ואמאי הא בודאי נשקע ונאבד זכרו לאחר י"ב חודש כי איזה גבול יש לנו ליתן על זמן שנשתקע זכרו אלא משמע דכל זמן דליכא ע"א על המיתה ועל קברתיו אפילו לא בא לביתו כמה שנים אשתו אסורה:

ח) איברא דתשב"ץ כפי מה שהעתיקו בא"י כתב דאם ירד למלחמה במקום סכנה ולא בא לביתו ונשתקע זכרו ונשאת לא תצא ותיבת ונשתקע זכרו מורה באצבע שאחר איזה שנים איירי ולא כמו שהבין כ"ח וא"ה לא כתב שתנשא אשתו רק שאם נשאת לא תצא ובצ"צ החדש חולק עליו דאף בנשאת תצא ואם שאינני כדאי להכריע אך מכל מה שכתבתי לעיל נראה כדעת הצ"צ דתצא אמנם רח"ס כתב דכעת נשתנה הדבר משנים קדמוניות שבימי הש"ס שאז הי' העולם שמם ואם הלך למרחקים אין ביכלתו להודיע לביתו אבל בזמן הזה אפילו מארצות רחוקות מאד מגיע כתבים ע"י בי"ד וגם יש טעלעגראפין איכא רוב להתיר אם נאבד זכרו עפ"י רוב מת עכ"ז כתב בח"ס סברא זו אין לצרף לשאר צדדי היתר ועיין בח"ס סי' ע' באשה עגונה שמונה עש שנים ובסי' ע"ה בעגונה שלשים שנה שנאבד זכרו ולא עלה שם על דעתו הקדושה לצרף סברא זו דנשתקע ונאבד זכרו ועיין מהרש"ם ח"ג סי' נ"ב שלא רצה לצרף סברא זו דנשתקע שמו וכתב מי ערב לבו לחדש דבר זה להקל יותר מזמן הש"ס יע"ש ולפע"ד אשה זאת לכל הפוסקים אסורה:

ידידו הדוש"ת בלונ"ח אלטר יחיאל נעבענצאהל ראבד"ק:

תוכן העניינים

מנחת יחיאל חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה