מנחת יחיאל חלק א· רבי אלתר יחיאל נבנצל
סימן ג
בדין אם נמצא מת או הרוג וספק אי תוך ג"י או אחר ג"י:
א) במשנה (דף ק"כ) תנן אין מעידים אלא עד שלשה ימים והטעם דאחר שלשה אין מעידים עליו בט"ע משום דהפרצוף משתנה ואפשר שנדמה לפרצוף פלוני הנחסר לנו אבל באמת הנחסר הלך לדרכו וחי וזה הנמצא הוא איש אחר שנשתנה פניו ודומה לזה הנחסר לנו כן כתבו הפוסקים וש"ע סעי' כ"ו אמנם אם נמצא מת ולא ידענו אם תוך ג"י או אחר ג"י דעת ר"ת והובא בראשונים דמעידים עליו אבל הרשב"א בחידושיו חולק עליו והובא ב' דעות בש"ע דעה ראשונה הוא דעת ר"ת להתיר וכתב דיש אוסרים ולא הכריע ביניהם. והנה הרשב"א בחידושיו ליבמות (ק"כ) הביא את ר"ת והקשה עליו דהא הוי ספיקא דאורייתא ולחומרא וכתב דאפשר י"ל כיון שמכירים אותו בט"ע ואין אנו יודעים אם נשתנה צורתו או לא מסתמא כיון שבדקוהו והכירוהו בט"ע חזקה הוא דלא נשתנה והוא האיש שנחסר לנו אלא שחששו חז"ל להחמיר ודוקא אם נודע לנו בבירור שכבר עברו ג"י אבל מספיקא כולי האי לא נחמיר דה"ל ספיקא בחששא דרבנן ולקולא ולישנא דמתניתין מכרעת דלחומרא דקתני אין מעידים אלא עד שלשה ימים דמשמע דצריך לדעת ברור שהוא תוך שלשה וצ"ע אבל בתוס' מצאתי כלשון הזה ויכול להיות שאם לא נודע מתי נהרג אמרינן שעדיין הוא בתוך שלשה ימים ואין נ"ל אלא כדכתיבנא וגם המה לא אמרו אלא דאפשר אבל לא אמרו כן להלכה ובמקצת ספרים מצאתי שכתוב בהם כל שעברו ג"י אין מעידים ונ"ל שזה גירסא נכונה ושמעינן מינה דדוקא בודאי אחר שלשה אבל בסתמא מעידים עליו וצ"ע עכ"ל. והנה מתחילה ר"ל דהוי ספיקא דאורייתא דחשש נשתנה הוי דאורייתא ע"כ ספיקא דאורייתא לחומרא אך אח"כ כתב דאפשר דמדאורייתא לא חיישינן דנשתנה דמוקמינן על החזקה דלא נשתנה וכן הוא בכל התורה דמהני חזקה אך רבנן חששו שמא נשתנה וכתב שם הטעם דחששו רבנן משום דרוב מתים משתנים לאחר ג"י יע"ש וקשה דאם כן הוא א"כ החזקה לא מהני מידי דהא רובא עדיף מחזקה ואמאי לא יהי' ספיקא מדאורייתא ולא ספיקא בלבד רק ודאי דהא אזלינן בתר רוב דנשתנה וצ"ל דכונתו דהוי רוב מדרבנן כמו שכתבו התוס' בכתובות ט' יע"ש ועיקר כונתו כאן דבאמת מדאורייתא מהני חזקה דלא נשתנה דהא אנן קיי"ל בחזקה העשוי' להשתנות דהוי חזקה כמו דתנן בגיטין כ"ח המביא גט והניחו זקן או חולה יע"ש בגמרא דמהני חזקה אף דחזקת חי עשוי' להשתנות כל זמן שלא ידענו שנשתנה מוקמינן על החזקה אף לקולא ועיין בפנ"י שדבריו ברורים ונכונים אך כאן כיון דשכיח להשתנות וזה שקרא הרשב"א רוב היינו שכיח אך על זה לא חיישינן מדאורייתא רק מדרבנן ע"כ אם נאמר כן הוי סד"ר לקולא אך שהניח בצ"ע משום דיש לומר דהוי רוב גמור דלאחר ג"י נשתנה א"כ הוי איסור תורה וספק להחמיר כך הי' נראה לפע"ד בכונת הרשב"א אך זה דוחק ע"כ נראה לפע"ד דכונתו הוא כך דבאמת לא יוכל שום אדם להכחיש דכיון דמת אדם פניו משתנה וקים להו לחז"ל דעד ג"י עוד יכול להכירו אבל אחרי ג"י רוב בנ"א משתנים לצורה אחרת אבל שישתנה לצורה איש הנחסר לנו ע"ז בודאי ליכא למימר רוב דאדרבה עפ"י רוב לא ישתנה לצורת אדם הנחסר רק צריך לומר מקרה קרה שנשתנה לצורת זה הנחסר ע"כ מסופק הרשב"א דאפשר כיון דכבר יצא מחזקה כיון דמת כבר התחיל להשתנות ממילא אמרינן מן התורה לאחר ג"י כבר נשתנה וחיישינן שמא נשתנה לצורת איש הנחסר לנו או אפשר שיזדמן שישתנה צורתו להנחסר זאת מילתא דלא שכיח ע"כ לא הוי רק דרבנן שחשו לזה ונ"מ לענין ספק ג"י דאם לאחר ג"י לא מהני מדאורייתא א"כ גם בספק ג"י ספיקא דאורייתא לחומרא אבל אי לאחר ג"י לא הוי רק חשש דרבנן ובספק חששא לא נחמיר כך נראה לפרש דבריו והניח הדבר בצריך תלמוד: .
ב) אמנם ביו"ד סי' שצ"ז הביא הט"ז את מהר"ם מינץ אם א"י אימת מת קרובו אמרינן בזמן קרוב מת משום דמוקמינן המת בחזקת חי עד עתה ואמרינן זה זמן לא כביר מת דכלל גדול הוא דחזקה דמעיקרא עדיפא מחזקה דהשתא וע"כ כל מה שנוכל לאחר את השתנות של חזקה מאחרינן ע"כ חייב להתאבל עליו והקשה הט"ז עליו דא"כ בספק ג"י נמי צריך לומר כן דודאי הוי תוך ג"י דהשתא הוא דמת משום חזקת חיים שהי' לו ותירץ הב"ש בסי' י"ז או' פ"ד דכיון דראובן הנחסר הלך וא"ל ידיעה היכן הוא ע"כ מוקמינן את ראובן בחזקת חי ולא מת עדיין ומת זה שנמצא אע"פ שיש לו צורת ראובן אמרינן שהוא מת קודם ג"י ונשתנה והוא איש אחר אשר לא ידענו אותו ול"ש לומר דאוקמיה על חזקה יע"ש והנו"ב תמה עליו בסי' ל"א ודחה דבריו אמנם האחרונים ביארו דבריו עפ"י דברי התוס' ב"מ (קט"ז) ד"ה והא רבא שכתבו דהא דאמרינן בפרק כל הנשבעין דאחזוקי אינשי בגנבי לא מחזקינן ואין נאמן לומר גנובים במגו דאי בעי אמר שאולים היינו היכי דאמר אתה גנבת לי אבל היכי דאמר גנב אחר גנבם לי ומכרם לך לא היינו אומרים אחזוקי אינשי בגנבי לא מחזקינן דהא כמה גנבים איכא בשוקא וזה כונת הב"ש דא"א לומר דנותנים לו חזקת חי רק באדם פרטי אבל זה שמת ולא נודע חי הוא איך אתה יכול ליתן לו חזקת חי דהא יש בעולם כמה מתים שמתו קודם ג"י ואיך אתה יכול לומר על איש שאין אתה מכיר חי הוא שבודאי מת תוך ג"י משום חזקת חי הלא אנשים הרבה שאין אנו מכירים מתו קודם ג"י ודו"ק אמנם לפע"ד גם זה לא יספיק לתרץ קושית הט"ז דהא כיון דיש לו צורח ראובן הנחסר ואנו דנין על צורה ההוא אם תוך ג"י ולא נשתנה וזה באמת ראובן הוא או אפשר שמת קודם ג"י ונשתנה האיש האחר לצורת ראובן הנחסר צריך להעמיד את ראובן וצורתו בחזקת שלא נשתנה כלל רק בחזקת שמת תוך ג"י מחמת שיש לו חזקת חי וזה הוא צורתו באמת ואין זה דומה למה שכתבו בתוס' ב"מ קי"ז הנ"ל דהא איכא רגלים לדבר שזה ראובן ודו"ק:
ב) אמת בנקודת הכסף סי' שצ"ז תירץ שם קושית הט"ז משום דנגד חזקת חי יש לאשה חזקת א"א ואין חזקה מוציא מיד חזקה אך על זה לפע"ד יש להעיר דהא כל היכי דחזקה אחת עדיפא משני' אזלינן בתר חזקה עדיפא וזה מלא בש"ס ופוסקים וכבר הארכתי בזה בספרי א"ך בהלכות נדה א"כ חזקת חי עדיף יותר מחזקת א"א דחזקת חי הוי חזקת הגוף וחזקת הגוף עדיף מכל החזקות ואי משום דחזקת חי עשוי' להשתנות שימות א"כ ג"כ חזקת א"א ישתנה ע"י מיתתו וחזקת א"א אפילו מחיים יכול להשתנות ע"י גט באופן שחזקת חי בודאי עדיף מחזקת א"א א"כ צריכים לילך בתר חזקת חי ולדחות חא"ח ולומר תוך ג"י חת אך הדבר נכון דהא מת לפנינו ואיכא חזקה דהשתא וגם חזקת א"א וכיון דהוי תרתי במקום חדא וכל תרתי במקום חדא הוי ודאי כמבואר ריש נדה ושפיר כתב בנה"כ דהוי חזקת א"א וחזקה דהשתא דמת לפנינו כי על כן אנו אומרים שהנמצא הוא עוד מקודם ג"י ונשתנה ובעלה של זה חי והוי עדיין בחזקת א"א ודו"ק אמנם אם נאמר דתרתי במקום חדא לא הוי ודאי רק ספק כמו שפסק הרמב"ם בחבית המובא בגמרא בריש נדה שם א"כ בודאי מהני רגלים לדבר שאין סברא לומר שנזדמן שנשתנה על האיש הנחסר לנו ובגמרא פסחים וכמה דוכתא ס"ד דספק מוציא מידי ודאי וכתבו בתוס' שם משום דרגלים לדבר ואף דמסקנא דאין ספק מוציא מידי ודאי אף דאיכא רגלים לדבר אבל היכי דליכא חזקה דתרתי במקום חדא הוי רק ספק משום דהוי חזקה נגד חזקה ובודאי דרגלים לדבר מהני עיין בפסחים ט' ובתוס' א"כ י"ל דרשב"א לשיטתו בריש נדה שתמה שם על הרמב"ם למה פסק בחבית ספק ובמקוה ודאי הא בגמרא רמי חבית אמקוה ומשנינן הא רבנן והא ר"ש וכיון דרמב"ם פסק במקוה כרבנן למה פסק בחבית כר"ש ע"כ פסק הרשב"א ג"כ כאן דתרתי במקום חדא הוי ודאי ולא מהני רל"ד להוציא מידי ודאי אבל ר"ת פסק כדעת הרמב"ם דלא הוי רק ספק ע"כ רל"ד מוציא מידי ספק ולא מהני תרתי במקום חדא כיון דיש רל"ד ובעיקר דברי הרמב"ם כתבתי בחידושי ליישב דבריו:
ד) הרמב"ם ז"ל פסק בפ"י דמקואות ה"ו מקוה שנמדד ונמצא חסר כל טהרות שנעשה ע"ג למפרע בין ברה"ר ובין ברה"י טמאות ובפ"ה מתרומות הכ"ד פסק הי' בודק את החבית להיות מפריש עליה תרומה והולך ואח"כ נמצא חומץ כל ג"י ודאי מכאן ואילך ספק ותמהו עליו שהוא נגד הש"ס דנדה (ב':) דאמרינן שם ורמי חבית אמקוה מ"ש הכא ודאי ומ"ש הכא ספק אמר ר"ח מסורא מאן תנא ר"ש דלגבי מקוה נמי ספיקא משוי לי' דחנן מקוה שנמדד כו' ר"ש אומר ברה"ר טהורות ברה"י תולין כו' (פירוש דבמקוה איכא חזקה דהשתא דחסר ואדם יש לו חזקת טומאה והוי תרתי חזקות נגד חזקה דמעיקרא דמקוה שהיתה מעיקרא בחזקת שלימה ע"כ הוי טומאה ודאי לרבנן אבל ר"ש סובר דתרתי במקום חדא לא הוי רק ספק וכן בחבית הוי ליין חזקה דמעיקרא שלא הי' חומץ וחזקה דהשתא שהוא חומץ וליין שהוא מפריש עליו תרומה יש לו חזקת טבל והוי תרתי במקום חדא לרבנן הוי ודאי טבל דסוברים תרתי במקום חדא הוי ודאי ולר"ש לא הוי רק ספק טבל דסובר תרתי במקום חדא הוי רק ספק ולא ודאי] והרמב"ם ז"ל דפסק במקוה כרבנן דהוי ודאי למה פסק בחבית כר"ש דלא הוי רק ספק וזה תמוה מאד:
ה) ונראה לפע"ד לתרץ דתנן בפסחים צ"א האונן והמפקח את הגל כו' שוחטין עליהם כו' לפיכך אם אירע בהם פסול פטורים מלעשות פסח שני [פירוש כיון דהשחיטה וזריקת דם הפסח הי' בכשרות אע"פ שלא אוכלים הפסח פטורים תפ"ש] חוץ מהמפקח הגל שהוא טמא מתחילתו [פירוש קודם שחיטת הפסח שהרי האהיל על הטומאה משעה שהתחיל לפקח ובגמרא מוקי לה בגל עגול שבודאי האהיל מתחילה על כל הגל] ובתוס' ד"ה שהי' כתבו תימא לר"י מפקח הגל נמי נימא חי הוי כשהתחיל לפקח והי' שחיטת הפסח וזריקתו בהכשר ולאח"כ מת דהא מצאו מת לאחר זריקה ונימא חי הי' מקודם דמוקמינן אותו על חזקה דמעיקרא והשתא לאחר זריקה של דם הפסח הוא דמת ותירץ ר"י דכיון דמצאו מת אית לן למימר שמתחילתו תיכף שנפל עליו הגל הי' מת וזריקת הפסח עליו הי' בטומאה שכל הטומאות כשעת מציאתן ע"כ צריך לעשות פסח שני יע"ש בתוס':
ו) והנו"ב קמא סי' ל"א תמה מאד על התוס' שתירצו שכל הטומאות כשעת מציאתן הכי על סמך זה נסמוך להקל להתיר לו להביא פסח שני ולא ניחוש דלמא חי הי' והוי חולין בעזרה ובהדיא כתבו בתוס' בנדה (דף ד') ד"ה שכל הטומאות שזה הדין דשעת מציאתן הוי רק לחומרא דקדשים אבל מדאורייתא מוקמינן על חזקה דמעיקרא דעדיפא מחזקה דהשתא א"כ איך סמכינן כאן על חזקה דהשתא דמת לפנינו להקל להתיר לו להביא חולין בעזרה דהא מדאורייתא כבר יצא בפסח ראשון דאמרינן חי הי' בשעת זריקה ופטור מפ"ש ואיך מביא פסח שני שהוא אסור מן התורה להביא חולין לעזרה אתמהה יע"ש. ונראה לפע"ד לתרץ דנודע מה שכתבו אחרונים דלענין ספק בח"מ מוקמינן אותו שעדיין לא עשה דלכל אדם יש חזקת חיוב לעשות המצוה ומוקמינן אותו על חזקתו דלכל ספק מהני חזקה לחייבו וממילא בפסח דיש לכל אדם חזקת חיוב לאכול מפסח או מפסח ראשון או חפ"ש ובמפקח הגל הוי תרתי חזקות במקום חדא היינו חזקה דהשתא שמת לפנינו וחזקת חיוב של אדם דמחויב לאכול או מפסח ראשון או מפסח שני וקיי"ל כרבנן דר"ש דתרתי במקום חדא הוי ודאי כי על כן שפיר כתבו בתוס' דכיון דאיכא חזקה דהשתא עם חזקת חיוב מחויב לעשות פ"ש מדאורייתא ודו"ק:
ו) אמנם שפיר כתבתי לישב שיטת רש"י ותוס' דפסקו כרבנן דהוי ודאי אבל לשיטת הרמב"ם שהבאתי שפסק בחבית כר"ש דתרתי במקום חדא לא הוי רק ספק יקשה קושית הנ"ל איך מביא פ"ש מספק הא הוי ספק חולין בעזרה ודו"ק אך הדבר נכון דרמב"ם ז"ל יש לו פירוש אחר בסוגיא דמפקח הגל ולדידי' לא קשה קושית התוס' דמפרש דלא כרש"י ותוס' רק דמפקח הגל איירי דגל נפל על אדם מת וידענו בודאי דבשעה שהתחיל לפקח האהיל על מת דהא ידענו שהי' מת קודם שנפל עליו הגל ועיין ברמב"ם בפ"ו מהל' ק"פ ה"י ועיין בנו"ב סי' ל"א שמפרש כן דברי הרמב"ם וכתב שהוא חולק על פירש"י ותוס' יע"ש ולרמב"ם לא קשה קושית התוס' וא"צ לתרץ משום תרתי במקום חדא דהא לדידי' לא מהני זאת דהא סובר דתרתי במקום חדא לא הוי רק ספק ונראה לפע"ד דלכך מיאן הרמב"ם בפירוש רש"י ותוס' דהאי לשיטתו יקשה קושית הנו"ב ע"כ מפרש המפקח הגל באופן אחר כדי שלא יקשה עלי' קושיא הנ"ל והבן כי זה נכון מאד:
ח) אמנם לפ"ז יתעורר לן תמיה אחרת על הרמב"ם ה"ח דמבואר בנדה ד' במחט טמא שנמצא על טהרות שהיא שבורה או חלודה שטהורים משום דאמרינן דבשעה שנפלה כבר היתה שבורה או חלודה ולא נטמא הבשר והקשו בתוס' שם דהא חזקה דשעת מציאתן לא מהני רק לחומרא אבל לא לקולא דמדאורייתא חזקה דמעיקרא עדיפא א"כ מחט יש לה חזקה דמעיקרא שהיתה שלמה ולא שבורה ולא חלודה א"כ נימא דהשתא הוא דנעשה כך לאחר שכבר נפלה על הטהרות אבל בשעה שנפלה עדיין היתה טמאה ונטמאו הטהרות ותרצו שם משום דלטהרות איכא חזקת טהרה וכונתם דהוי תרתי במקום חדא חזקת טהרות וחזקה דהשתא ממחט שהיא שבורה לפנינו וחזקה דמעיקרא ממחט שהיתה שלימה וכל תרתי במקום חדא עדיף מחזקה דמעיקרא והוי ודאי כרבנן דר"ש ע"כ הטהרות טהורים בודאי יע"ש בתוס' ותראה שכך כונתם א"כ הרמב"ם דפסק כר"ש דתרתי במקום חדא לא הוי רק ספק א"כ לא מהני חזקת טהרות ושבורה לפנינו לטהר רק צריך להיות ספק טומאה והרמב"ם בעצמו בפט"ו ה"י משאר אבות הטומאה פסק כמשנה זו וקשה דהא כיון דפסק דתרתי במקום חדא הוי ספק כר"ש א"כ קשה דלדידי' לא שייך תירוץ התוס' הנ"ל:
ט) ונראה לפע"ד דלרמב"ם יש לתרץ תירוץ אחר דלכך ודאי טהורה דנודע שיטת ר':
יונה ורשב"א ור"ן בפ"ק דחולין ופסק המחבר בש"ע סי' פ"א ביו"ד דכל דיצא זמן מה מחזקה דמעיקרא וא"א ליתן גבול אימת יצא כמו בהגליד פי מכה שבודאי נעשה ג"י קודם שחיטה לא מהני חזקה דמעיקרא מידי וסמ"ק והגהות מיימוני ומהרא"י ואו"ה ואגור וכן פסק המ"א כהחולקים וסוברים דמהני החזקה דמעיקרא א"כ סובר הרמב"ם כר"י ורשב"א ור"ן דלא מהני חזקה דמעיקרא א"כ במחט כיון דבעת שנמצא חלודה ושבורה א"א לומר שברגע זו שנמצאת נשתברה ונעשה החלודה רק בודאי זמן מה מקודם נעשה זאת דהא יודע בעצמו שהוא לא שברה וכיון דע"כ יצאת זמן מה מחזקתה דמעיקרא א"כ חזקת שלימה דמעיקרא לא נחשב לכלום א"כ הוי תרתי חזקות לטהר חזקת טהרות וחזקה דכשעת מציאתן וחזקת שלימה דמחט לא נחשב לחזקה כלל כיון דיצאת זמן מחזקה ע"כ הוי ודאי טהור ולשיטת הסמ"ק וסייעתו דמהני חזקה דמעיקרא אף דיצאה זמן מה יתורץ כמו שהבאתי בשם התוס' דהוי תרתי במקום חדא ופסקי כרבנן דהוי ודאי ולא כר"ש ורמב"ם דפסק כר"ש סובר שיטת ר' יונה וסייעתו ודו"ק:
י) ולפ"ז יתיישב לן שיטת הרמב"ם שהבאתי לעיל באו' א' על נכון דלכאורה מה מקשינן מחבית על מקוה עד שהוצרך ר"ח מסורא לתרץ הא רבנן והא ר"ש דהא אפשר לתרץ בפשיטות האי דחבית אליבא דכ"ע דהנה במקוה בודאי דמעיקרא הוי יותר הרבה ממ"ס ולא מצומצם מ"ס וכיון דהשתא נמצא חסר ממ"ס בודאי צא נחסר בזה הרגע אלא שהתחיל להתחסר מעט מעט עוד מקודם עד שנתחסר השתא ממ"ס כמו שנראה שם בסוגיא א"כ דומה ממש להא דר' יונה דלא נחשב חזקה דמעיקרא דמקוה כלל לכך מוקמינן הטמא בחזקת טומאה והוי ודאי טמא זה טעמא דרבנן ור"ש סובר שהוא ספק משום דסובר שיטת הסמ"ק וסייעתו דחזקה דמעיקרא דמקוה אף שיצאה זמן מה מחזקתה מהני החזקה רק דהוי תרתי במקום חדא וכל דהוי תרתי במקום חדא הוי ספק אבל בחבית דחזקת היין לא יצא זמן מה דהא אפשר דעתה בזה הרגע נתחמץ כמו בכל הטרפות שאנו אומרים עתה בזו הרגע נטרף א"כ חזקה דמעיקרא דיין נשארה בתוקפה רק דאיכא נגדה חזקה דהשתא דחומץ לפנינו וחזקת טבל והוי תרתי במקום חדא אף רבנן מודים דכל תרתי במקום חדא הוי רק ספק ולא ודאי ומנ"ל לר"ח דפליגי בזה:
יא) אמנם הדבר נכון דהא בפרק המוכר פירות ב"ב (דף צ"ו) פליגי בפירוש המשנה דהי' בודק החבית ר"י סובר דכל ימים ראשונים ור' יהושע ב"ל אמר ג"י אחרונים עיין בגמרא שם וברש"י בנדה א"כ לריב"ל הוי האי דומה ממש להוגלד פי מכה דגי"א ודאי חומץ א"כ שפיר מקשינן בנדה לשיטת רשב"ל דומה ממש מקוה לחבית דשניהם יצאו זמן מה מחזקתן ושניהם דומים להוגלד פי מכה דחזקה דמעיקרא דמקוה ודחבית לא נחשב לחזקה לשיטת ר"י וסייעתו ושפיר מקשינן ורמי חבית אמקוה דאם נאמר כדעת ר"י וסייעתו צריך להיות בשניהם ודאי דליכא חזקה דמעיקרא כמו בהוגלד פי מכה ואם כדעת הסמ"ק וסייעתו דנחשב לחזקה א"כ הוי תרתי במקום חדא דשניהם שווין ואמאי במקוה הוי ודאי ובחבית ספק ע"כ מתרץ ר"ח מסורא דפליגי ר"ש ורבנן דלרבנן הוי בשניהם ודאי משום דתרתי במקום חדא הוי ודאי ור"ש סובר דתרתי במקום חדא לא הוי רק ספק ע"כ סובר דבשניהם ספק ודו"ק וכ"ז אליבא ריב"ל אבל לר"י דסובר דג"י ראשונים ודאי יין אבל מכאן ואילך הוי ספק א"כ ביין לא יצא זמן מחזקתו דאפשר בזו הרגע החמיץ אבל במקוה כבר כתבתי דיצאה זמן מה מחזקתה א"כ לא שייך להקשות כלל חבית אמקוה דא"ש בפשיטות דבחבית דלא יצא היין זמן מה מחזקתו א"כ הוי באמת תרתי במקום חדא סוברים גם רבנן דלא הוי רק ספק ולא פליגי כלל רבנן ור"ש בחבית אבל במקוה דליתא חזקה דמעיקרא דיצאה זמן מה כסברת ר"י וסייעתו ע"כ סברי רבנן דהוי ודאי טומאה ור"ש סובר סברת הסמ"ק וסייעתו דאף שיצא זמן מה כמו בהוגלד פי מכה מהני החזקה וא"כ יש למקוה חזקה דמעיקרא רק דהוי תרתי במקום חדא וכל תרתי במקום חדא הוי ספק והרמב"ם פסק דג"י ראשונים הוי ודאי יין כר"י א"כ לא יצא היין מחזקתו והוי שפיר ספק דתרתי במקום חדא הוי ספק אבל במקוה כבר יצא זמן מה כמו בהוגלד פי מכה וליכא חזקה דפוסק הרמב"ם כדעת ר"י וסייעתו כמו שפסק המחבר בש"ע סי' פ"א ע"כ פוסק דהוי ודאי טומאה ובשניהם פסק כרבנן ולא כר"ש ודו"ק:
יב) אמנם לפ"ז אפשר לומר וליישב קושית הט"ז וב"ש בפשיטות דהא בנמצא הרוג או מת אין אנו מסופקים שמא באותו רגע נהרג דהא לא מצא כעת רוצחים שמה וגם אם לא נמצא הרוג רק מת מעצמו ג"כ א"א לספק שמא בזו הרגע יצאה נשמתו הצריך להיות בו עוד החמימות קצת וכיון דנצטנן ונתקשה אבריו קצת כי על כן בודאי מת כבר איזה זמן ולא ידענו מתי ואנו מסופקים אם תוך ג"י או לאחר ג"י א"כ לא שייך חזקת חי לשיטת ר"י ורשב"א כמו בהגליד פי מכה אבל ר"ת וסייעתו פוסקים כדעת הסמ"ק דאף דיצא זמן מה מהני חזקה וע"כ פסק להקל בספק ג"י משום חזקת חי כקושית הט"ז וב"ש ודו"ק ועיין בנוב"ק סי' נ"ב שהעיר שם למה נקט בש"ע בסעי' כ"ז מצאו הרוג ולא כתב או מת ורצה שם לחלק בין מת לנהרג מטעם אחר ולפי מה שכתבתי אפשר ג"כ לומר עוד טעם דדוקא בנהרג כיון דבעת שמצאו לא הי' שמה הרוצחים א"כ יצא זמן מחזקת. חיים אבל במת יוכל להיות שברגע זו יצא נשמתו ומהני חזקת חיים ואף הרשב"א מודה לר"ת אך כבר כתבתי שאף במת ניכר הוא אם ברגע זו יצאה נשמתו או מקודם לזה אך שלא ידענו מתי וגם הנו"ב העלה דאין לחלק ולהלכה העלה דיש לצרף שיטת ר"ת להקל אם יש עוד צד להקל יע"ש ד"ה ובנדון דידן. וראיתי בספר שו"ת ישועות יעקב אהע"ז סי' ט' שהביא מה שכתב בישועות יעקב על אהע"ז בפירוש הקצר בהא דהחמיר רמ"א בספק אם נשתהה אחר שיצא ממים ובספק ג"י הביא מחלוקת הפוסקים וה"ט כיון דאין חזקת חי מתנגד לחזקת א"א אזלינן בתר חזקת א"א יע"ש וכונתו כיון דודאי מת במים ואנו מסופקים רק אימת בא מת ליבשה אי חזינהו לאלתר דמותרת או לאחר שעה ואסורה א"כ לא נשאר לנו לדון על חזקת חי ומוקמינן אותה בחזקת א"א ואמרינן דנשתהה ואסורה ולפע"ד יש להעיר על זה דאף דאמת דאין אנו דנין על חזקת חי אבל כיון שאנו דנין אימת בא מהמים ליבשה ג"כ יש לומר כיון דנתחזק שם מקודם שמונת במים מוקמינן אותו על חזקה דמעיקרא לומר השתא הוא בא מהמים כמו בכל חזקה דאם אנו מסופקים אימת נעשה השינוי אנו מאחרינן זה השינוי כמבואר חזקה זאת בש"ס ופוסקים א"כ מתנגד נמי חזקת א"א לחזקה דהשתא נעשה השינוי והוטלה מהמים אך לפי מה שכתבתי לעיל אפשר לומר סברתו דדוקא חזקת חי אם מתנגד לחזקת א"א בזה יש לומר דחזקת חי עדיף דהוי חזקת הגוף אך חזקה דלא נשתנה ממקום המים למקום היבשה לחלות משום זה באיחור הזמן זאת לא הוי חזקת הגוף ודו"ק.