מנחת יהודה אבן העזר חלק ג· רבי יהודה לייב ברבי יוסף הלוי
סימן כב
כולל כל מה שכתבתי על הגליונות שלי באבה"ע סי' קס"ט.
א בפתחי תשובה סי' קס"ט ס"ק כ"ד הביא בשם תשובת נו"ב תנינא סי' קנ"ה דביבם איטר היכא שיש אח אחר אפילו קטן מהאיטר חולצת מהשני וכו' כי למה לנו להקל נגד הרמב"ן:
ונ"ב.
עיין בשו"ת רעק"א מהדורא תנינא סי' מ"ג שדעתו בזה היכא שיש אח אחר קטן מהאיטר דמתחלה יחלוץ האיטר בב' רגליו זה אחר זה כמ"ש הב"ח, כדי שלא לדחות המצוה בגדול, ואם כי לפי דברי הגאון מו"ה זלמן עמריך זצ"ל המובא גם בפ"ת לקמן בס"ק זה אין זה איטר כלל, וגם להרמב"ן כשר לחלוץ, ולזה אין לדחות אותו מלחלוץ, ויחלוץ הוא תחלה, ואח"כ יחלוץ גם האח הקטן כדי לחוש לדעת הרמב"ן והרשב"א כפי מובן הפשוט בכוונת רש"י בבכורות באיטר, דהיינו שמתחיל להלוך בעקירת השמאל תחלה, עיי"ש באריכות, ועיין בשו"ת גבעת פנחס סי' ל"ח:
ונראה דאף לדעת הגאון רעק"א זצ"ל, אפילו אם יש עוד כאן איזה אחים הראוים לחלוץ חוץ מהאיטר הגדול, דג"כ סגי בחליצת האיטר והאח הקטן ממנו, ולא אמרינן כיון דלהרמב"ן חליצת האיטר פסולה א"כ תהי' צריכה לחזור על כל האחים היכי דאפשר, דכולי האי ודאי לא מחמירינן לחוש לדעת הרמב"ן לענין חיזור דרבנן, וגם יש פוסקים דלא פסקו כלל דין חיזור, וגם כיון דשניהם אין מכוונים למצות חליצה רק ברגל שהוא כשר עפ"י דין א"כ להרמב"ן דשניהם אינם כשרים לחלוץ ממילא לא הי' כוונה לחליצה כלל, ואין לחוש כלל לדין חיזור:
ב.
שם בסי' קס"ט סכ"ח במחבר, לכך צריך שיחתוך במנעלו לפניו ולאחריו כמו פגימה וכו':
ונ"ב.
ז"ל המהרי"ל בהלכות חליצה, והמנעל הי' פתוח מלפניו, ולא הי' לו לשון עור לפניו וכו', והי' לו בפניו ג' לולאות, ר"ל רצועות עור קטנים מנוקבים, במקום טבעות, להכניס לתוכן ג' קשרים שלעומתם בצד אחר של מנעל, ומאחוריו ממעל העקב הי' נחקק שני חריצין מעבר לעבר, מקבילות לעומת ב' האוירים שבין הג' לולאות שלפניו, והכניס בראשונה ג' הקשרים לג' הלולאות, ואח"כ נטל שני הרצועות הארוכים וכרכם מלפנים לאחור ומאחור לפנים תוך האוירים שבין הלולאות של פנים ואל תוך החריצים שכנגדם מאחוריו, ואח"כ כרך אותם למעלה מעל המנעל על בשר הרגל, וקשרם מלפניו קשירה ע"ג קשירה, ועניבה אחת על גביהן, עכ"ל:
ג.
שם בב"ש ס"ק כ"ו, ויניחם ג"כ שם מכוונות זה אצל זה:
ונ"ב.
ר"ל שגם שם אשר שוכבות אחד על חבירו יהיו מכוונות זה על זה, ועיין מה שכתבתי על הגליון לקמן בסדר חליצה בקצרה סעיף מ"ב:
ד.
שם במחבר סמ"ח, יבמה שרקקה דם וכו' וי"א דוקא במוצצת:
ונ"ב.
עיין בים של שלמה בפמ"ח סי' כ"ד שפסק לעיקר כהי"א הללו דדוקא מוצצת, בין למצות רקיקה בין לפוסלה על האחין, עיי"ש:
ה.
בב"ש שם ס"ק מ"ה כתב וז"ל, נתכוין הוא ולא היא וכו', עיין בהרא"ש שם וכו' ומשמע לכאורה מדמדמה וכו' א"כ ה"ה אם חלצה בב"ד המנעל ותו לא עשתה כלום נמי בעינן דוקא כשנתכוונו שניהם:
ונ"ב.
והא דכתב הרא"ש בפמ"ח בסי' ה' בחזינא דחלצה חיישינן שמא כוונה, אלמא דגם בכוונה היא לחוד מיפסלא על האחין, צ"ל דהרא"ש שם העתיק רק דברי הרי"ף כדרכו, אבל איהו גופי' ס"ל דבעינן דוקא כוונת שניהם, כמ"ש בסי' י"א, ומצינו כן הרבה פעמים בהרא"ש שהעתיק דברי הרי"ף בסתם, ואיהו ז"ל גופי' מצינו לו במקום אחר דלא ס"ל כן, כמ"ש הש"ך בספר תקפו כהן סי' מ"ו, עיי"ש, ובזה נסתלק תלונת הקרבן נתנאל בסי' י"א שם מעל הב"ש:
ו.
בב"ש שם כתב, ובזה שפיר הגירסא בטור שמא כיוונו לשם חליצה:
ונ"ב.
צ"ע לפ"ז מ"ש הטור לפיכך יבמה שגדלה וכו', ועיין בפרישה:
ז.
עוד בב"ש שם, י"ל דס"ל ברקיקה לא מהני כוונת אחד מהם, אלא בחליצת מנעל חששו חז"ל דפסולה לאחים:
ונ"ב.
וכן פסק המהרש"ל ביש"ש סי' כ"ג לחלק בין חליצה לרקיקה, דבחליצה די בכוונת אחד מהם לפוסלה, אפילו שלא בב"ד, ודלא כהרא"ש, וברקיקה אפילו בב"ד לא נפסלה עד דאיכא כוונת שניהם, עיי"ש, ועיין בתשובת מהר"מ אלשיך בסי' צ"ב דכתב ג"כ לחלק אליבא דהרי"ף והרמב"ם בין חליצה לרקיקה, עיי"ש:
שם בב"ש כתב. ודברי הרי"ף והרמב"ם פ"ד "דגיטין" למ"ש הנ"י. ט"ס וצ"ל "נוטין" למ"ש הנ"י:
שם בב"ש. שכתבו שמא "נתכוונו". ט"ס, וצ"ל שמא "כוונה":
ח.
עוד שם בב"ש. ומ"ש המחבר שמא כיוונו לשם חליצה וכו' נראה שכתב שלא בדקדוק:
ונ"ב.
דאי אפשר לומר דס"ל להמחבר כהרא"ש, דהא בבדק הבית הי' ר"ל לחד תירוץ דגם בלא כוונת שום אחד מהם מיפסלא, ולתירוץ הב' שם עכ"פ בכוונתה לבד מיפסלא, עיי"ש, וע"כ מ"ש כאן שמא כיוונו לאו דוקא, וכן משמע מלשון לפיכך, וכנ"ל, וגם דהא כלל גדול כייל המחבר בהקדמתו להב"י בהרי"ף והרמב"ם והרא"ש, לפסוק כששנים מהם מסכימים לדעת אחת, וכאן הרי"ף והרמב"ם מסכימים לפסול גם בחשש שמא נתכוונה היא לבד, וע"כ מ"ש המחבר שמא כיוונו לאו דוקא, או כוונתו שמא כיוון אחד מהם היא או הוא, וכמ"ש הב"ח בלשון הטור:
ט.
בב"ש שם ס"ק מ"ו כתב, ואם נתכוונו שניהם י"ל דנפסלה לדעת הרא"ש, ולשאר פוסקים אפילו בנתכוונה היא י"ל דנפסלה:
ונ"ב.
נראה בכוונתו, דהנה בהא דבעינן הרקיקה דוקא בפני ב"ד, יש ב' טעמים, א', טעם הנ"י דשלא בפני ב"ד אין חשש לכוונה, דאורח ארעא לרוק, ועיין בב"ח, ולפ"ז אם ידוע שנתכוונו, גם שלא בב"ד נפסלה, אבל הב"י כתב הטעם כמו שהביא הב"ש, דשלא בב"ד אין חשש שיאמרו שכבר חלץ לה, דאין דרך לחלוץ כי אם בב"ד, לפ"ז הי' אפשר לומר לכאורה דשלא בב"ד אף אם ידעינן בודאי שכיוונו בהרקיקה ג"כ לא נפסלה, דהא הרקיקה עצמה אינה כלום, וכיון שהיא שלא בב"ד אין חשש שיאמרו כבר חלץ, ולזה אתי הב"ש לאשמעינן שאין הדבר כן, אלא גם שלא בב"ד אם ידוע שנתכוונו יש לומר דנפסלה, והיינו טעמא, משום דכיון דחזינן דכוונתם לפטור ולהתיר אותה, יסבור הרואה דמסתמא עשו כסדר, שחלצה מקודם, ודוקא ברקקה סתם שלא בפני ב"ד לא יעלה על לב הרואה כלל שרקקה כדי לפטור, רק דעשאה כדרך העולם, וממילא ג"כ לא יאמר דחלצה מקודם, משא"כ אם יודעים שכיוונו, שפיר יחשוב הרואה כמו שרקקה שלא בב"ד להתיר עצמה מסתמא כמו כן חלצה מקודם, כסדר הצריך להיות, וכשתתיבם אח"כ אתי למשרי חליצה שלא בב"ד להיבם, וזו בודאי פסולה להיבם מדאורייתא, עיין בגיטין דכ"ד ע"ב ברש"י ד"ה חליצה:
ומ"ש הב"ש דלשאר פוסקים אפילו בנתכוונה היא י"ל דנפסלה, היינו ג"כ מטעם הנ"ל, דכיון דחזינן דכוונתה להתיר עצמה יחשוב הרואה דבודאי גם חלצה מקודם, והגם דבס"ק הקודם כתב הב"ש גם לדעת הנ"י דברקיקה לא מהני כוונת אחד מהם, מ"מ לא החליט זה, כמ"ש בסוף הס"ק שם דזה הוא רק בדרך אפשר, וגם כאן לא כתב רק דיש לומר שנפסלה, אבל אינו מוכרח גם ברקקה בב"ד, וכמ"ש בסוף ס"ק הנ"ל:
י.
בב"ש שם ס"ק מ"ז. ויש מי שאומר דה"מ בשרקקה רוק. לכאורה משמע דהפוסקים חולקים ע"ז ואינו וכו' א"כ בדין זה ליכא פלוגתא כלל:
ונ"ב.
ולפע"ד נראה בכוונת המחבר, דהא חזינן דבסעיף מ' פסק לעיקר דלא בעי צחצוחי רוק, דכן הביא דעה הא' בסתם, והגם דהרי"ף והרמב"ם ס"ל דדוקא במוצצת, ואיך נקט לעיקר כהרא"ש נגדם, מה שאין כן דרכו, כנודע מהקדמת הב"י, וכנ"ל, וע"כ צ"ל דהמחבר הכריע כן משום דהוי מסתבר לי' דברי הראב"ד והרא"ש דהנהו דבי מדרשא לא בעו צחצוחי רוק, ומסתבר טעמייהו, דרוק לא כתיב באורייתא, וגם גבי זב דכתיב וכי ירוק, אי לאו דכתיב זובו טמא, הו"א דם היוצא מפיו טמא, עיי"ש בהרא"ש, אך מה שכתב הראב"ד דאבוהו דשמואל לא פליג על זה, אלא דיש חילוק בין הכשר המצוה ובין לפסול על האחין, דלענין הכשר המצוה במקום חליצה סגי בדם לבד בלא רוק כלל, ולענין לפסול שלא במקום חליצה צריך דוקא שיהי' רוק מעורב בו, חילוק זה לא הוה מסתבר לי' לרבינו המחבר ז"ל, דכיון דברקקה דם לבד קיימה בזה מצות רקיקה, למה לא יפסול ג"כ, ואי משום דהוי מלתא דלא שכיחא ולא גזרו בי' רבנן, כמ"ש בקרבן נתנאל שעל הרא"ש שם, גם במעורב בו צחצוחי רוק הוי מלתא דלא שכיחא, וע"כ צ"ל דזה יותר לא שכיח שלא יהי' בו אף צחצוח רוק, אך כל זה הי' דוחק בעיני המחבר ז"ל לחלק בחלוקים כאלה:
ואשר על כן יותר הי' נראה לו לומר דהנהו דבי מדרשא פליגו על הא דאבוהו דשמואל, ולדידהו גם לפסול שלא במקום חליצה לא בעי צחצוחי רוק, וכיון דנקט לעיקר כוותייהו אף להקל, שלא תהא צריכה לחזור ולרוק, משום דמסתבר טעמייהו. מכש"כ שהי' לנו להחמיר כאן ולומר דנפסלה גם בלא רוק מעורב בו, אלא כיון שלא מצא המחבר ז"ל מפורש מי שיחלוק בזה על הראב"ד בחילוק הזה, וגם הרא"ש הביא דבריו ולא ערער עליהם, משו"ה לא מלא את לבבו הטהור לחלוק על חילוק זה אפילו להחמיר, הגם שלא הי' נראה בעיניו, וכתבו בשם יש מי שאומר, כדרך המחבר ז"ל בכל מקום שיש דעה יחידית אשר יש בה לפקפק לפי דעתו ז"ל ולא מצינו מי שיחלוק עליה להדיא, כנלפענ"ד בכוונת דברי המחבר ז"ל בזה, ועיין בחו"מ סי' ט"ז בסמ"ע ס"ק ח', ובסי' כ"ג בסמ"ע ס"ק י"ג ובש"ך ס"ק ו', ובסי' ל"ה בסמ"ע ס"ק י' ובש"ך ס"ק ד':
ומ"ש הקרבן נתנאל שם אות ל"ז ליישב דברי הש"ע, דאתי לאשמעינן בזה דגם בלא חצצתה ולא שחתה רק סתם ירקה דם ג"כ אין בו חשש רוק מעורב, ולא נפסלה, כדעת הרשב"א, וזה הוא היש מי שאומר, דלא שמעינן זה מהב' דעות דלעיל ס"מ, עיי"ש שכתב מחמת זה על הב"ש כאן שלא דק, במחכ"ת לא צדקו דבריו בזה נגד הב"ש, כי מכאן לא נשמע כלל דעת הרשב"א בלא מוצצת ולא שותת, דמרקקה דם דקאמר כאן אין זה מוכרח כלל, דגם שותת רקקה קרי לה, כמבואר בפוסקים, ואדרבא יותר מרומז דעת הרשב"א במ"ש המחבר לעיל בס"מ די"א דוקא במוצצת, משמע מזה דוקא מוצצת, ולא זולת זה, ודוק, ושפיר דק הב"ש בתמיהתו בזה, אמנם לפענ"ד נראה בזה בכוונת המחבר ז"ל כמו שכתבתי לעיל:
ב בש"ע שם סמ"ז. אם קראה. לבד לא נפסלה בכך מלהתייבם:
ונ"ב.
ונראה מסתימת הש"ס והפוסקים דאפילו קראה הקריאה שלאחר החליצה, דהיינו ככה יעשה לאיש וכו', ג"כ לא נפסלה בכך, דמי שיודע יודע שלא הי' חליצה כלל, ואותם שמרחוק יסברו שקראה הקריאה שקודם חליצה, משא"כ רקיקה שאינה אלא לבסוף, יאמרו דבודאי חלצה מקודם, ואתי למשרי חליצה לאחין, וכן נראה מהחילוק שכתב הרמב"ם בפ"ד מה' יבום הי"ד בין רקיקה לקריאה, עיי"ש, והגם דדבריו ז"ל שם קשים. כמו שהקשה ה"ה שם, מ"מ עכ"פ זאת יש לנקוט מדבריו דגם בקריאת ככה יעשה לא נפסלה, וזה פשוט לפענ"ד:
ל.
בב"ש ס"ק מ"ט כתב. ורמב"ם שכתב חליצתה פסולה, נראה דתפס גירסא שלנו, ולא כמגיד, וליישב קושית תו' למאי תני תחלוץ משתגדיל, י"ל בענין אחר, אע"ג דהיקש הזה מדרבנן מ"מ צריכה חליצה אחרת משתגדיל:
ונ"ב לכאורה אינו מובן, מה תירץ על קושיית התו', דהא זה שמעינן ממה דקתני חליצתה פסולה:
ונראה בכוונת הב"ש, דר"ל דמתניתין רבותא אשמעינן בדרך לא זו אף זו, דכיון דמה דקטנה אינה חולצת אינו אלא מדרבנן הוי אמינא דזה דוקא לכתחלה, אבל אם חלצה תהי' החליצה כשר, ושוב לא תהי' צריכה לחלוץ משתגדיל, לכך אשמעינן תחלוץ משתגדיל, ועדיין הוי אמינא דזה דוקא לכתחלה, כשהיא יכולה לחלוץ משתגדיל, אבל כשאי אפשר לה לחלוץ כשתגדיל, כגון שהיבם הלך למדינת הים, או שנעשה אינו ראוי לחלוץ, חרש או כדומה, הוי אמינא דבדיעבד כזה יהי' כשר החליצה שחלצה בעודה קטנה, קמ"ל דאם לא חלצה משתגדיל חליצתה פסולה, בכל אופן שהוא, אף שאי אפשר לה השתא בחליצה, כנלפענ"ד בכוונת דברי הב"ש בזה:
אמנם לפענ"ד הי' נראה ליישב קושיית התו' אליבא דהרמב"ם, עפ"י מ"ש התו' בבכורות דף י"ט ע"ב בסד"ה איש, דלר"א דאמר בר"פ כל הגט דקטן ואנפליא פסולין ואינן פוסלין איצטריך לאשמעינן דתחלוץ משתגדיל, דבלא זה הוי אמינא דהגם דקתני דחליצת קטנה פסולה אעפ"כ אינה פוסלת, כמו חליצת קטן, לכך אשמעינן תחלוץ דוקא, אבל לא מתייבמת, דחליצת קטנה פסולה ופוסלת, עיי"ש בתו', וכיון דהרמב"ם פוסק כר"א, כמ"ש הב"ש לעיל ס"ק כ', ממילא רווחא טובא ונתיישבה קושיית התו', וכנ"ל:
והגם דלשמואל דס"ל דתנא דמתניתין ס"ל דחליצת קטן פסול ופוסל ע"כ צריך לתרץ קושיית התו' כמ"ש התו' ביבמות כאן. מ"מ לר"א א"א לתרץ כן ולומר דאשמעינן דחליצת קטנה מדאורייתא אינה כלום, דא"כ אמאי דוקא תחלוץ, ולמה לא ג"כ תתייבם, ומאי שנא מקטן דאינו פוסל, וע"כ צ"ל לר"א איפכא, וכמ"ש התו' בבכורות הנ"ל, דמתניתין אשמעינן דחליצת קטנה פוסלת, וכיון דהרמב"ם פסק כר"א משו"ה פסק ג"כ דחליצת קטנה פוסלת, ומזה הוא שהוציא הרמב"ם דין זה, וזה נכון מאוד בעזה"י:
אך כל זה כתבתי לפי דברי התה"ד והב"ש דגירסת הרמב"ם היתה פסולה, אמנם באות שאחר זה יתבאר בעזה"י דיותר נראה דהרמב"ם ג"כ הי' לו הגירסא כשרה, כמו הרי"ף רבו, וכמו שהעיד עליו הרשב"א ז"ל, עיי"ש:
מ.
עוד "ש שם. אבל מ"ש המגיד אף לגירסת הרי"ף למסקנא שם והלכתא עד שתביא שתי שערות היינו אף בדיעבד פוסלת, נראה דוחק גדול הוא, מאחר לר"מ ולרבנן חליצה כשרה ואיך יפסוק רבא לא כמאן:
ונ"ב תמהני דהא גם הנימוקי יוסף כתב כן, דלמאי דקיי"ל עד שתביא שתי שערות, אפשר דאף בדיעבד פסלינן והיינו כרבי אליעזר בתוספתא, עיי"ש, וגם כתב שם בשם הריטב"א, ומיהו לא איתברר לן שפיר, ואזלינן לחומרא, עכ"ל, גם הרשב"א בחידושיו כתב דעיקר הגירסא במשנה היא כשרה, וכך היא ברוב הספרים וברוב הנוסחאות הישנות, ובספרים מדוקדקים בישיבת הגאונים ז"ל, גם בפירוש המשנה להרמב"ם ז"ל נמצא כן, עכ"ל, ואעפ"כ הניח שם בסוף דבריו בצריך תלמוד אם הלכה כך דבדיעבד חליצת קטנה כשרה, משום דברי רבי אליעזר בתוספתא, עיי"ש:
ומעתה כיון שהרשב"א העיד לנו שגירסת הרמב"ם הי' כשרה, קרובים הדברים לומר דמה דפסק הרמב"ם דחליצת קטנה פסולה היינו ג"כ משום דלמאי דמסקינן והלכתא עד שתביא ב' שערות יש לספק אולי פסלינן אף דיעבד, כרבי אליעזר דתוספתא, ולכך נקטינן הכא והכא לחומרא, דפסולה ופוסלת, דודאי אין נראה כלל לומר דהרמב"ם החליט דלהלכתא פסולה בודאי כר"א, כיון דאדרבא פשטות הדברים אין מורין כן, דהא לא נזכר ר"א כלל בכולא סוגיין דנימא דעלי' קאי, ואיך אפשר לומר כ"כ בהחלט כר"א, א"ו דלהרמב"ם ג"כ מספקא לי' דאולי כר"א, וכמ"ש הרשב"א והריטב"א הנ"ל דיש עכ"פ לספק בזה:
וגם בהרא"ש אין הכרח גמור דיסבור להלכה דאין בחליצת קטנה כלום, אפילו לפסול על האחין, דהגם דכתב בתחלה סתם גירסא שלנו, ונראה מזה דכך תפס לעיקר, כדרך הפוסקים בדעה ראשונה בסתם והשני' בשם י"א, כנודע, מ"מ סוף כל סוף הביא ג"כ גירסת הירושלמי כשרה ושכ"כ הרי"ף, ולמה כתב זה בפסקיו, אם לא לחוש עכ"פ להחמיר כדבריהם לפוסלה על האחין:
ונמצא פסק המחבר ז"ל שפסק דחליצת קטנה פסולה ופוסלת, קרוב מאוד שפסק זה מוסכם מכל הפוסקים:
וגם הרווחנו מכל מה שכתבתי, דגם פסק התה"ד סי' רכ"ה המובא בהגה כאן, דקטנה שחלצה אינה צריכה לחלוץ משתגדיל אלא מאח האחד, ולא מכל האחין, דכתב התה"ד שם דלהרמב"ם ליתא לפסק זה, אלא דסמכינן בזה על רוב פוסקים, כמו שהובא בב"ש כאן ס"ק נ' משמו, ולפי מה שכתבתי גם פסק זה הוא אליבא דכו"ע, גם אליבא דהרמב"ם, כיון דכל הפוסקים הנ"ל דגרסי כשרה רק מספק פסלי לחליצת קטנה אף בדיעבד, והיינו דספק אי קיי"ל כמתניתין דכשרה, או קיי"ל להלכתא כרבי אליעזר דתוספתא, דאף בדיעבד אם לא חלצה משתגדיל חליצתה פסולה, וכנ"ל, ומסתמא ר"א דתוספתא ותנא דמתניתין פליגי בהא, דלתנא דידן ההיקש דקטנה לקטן הוא רק מדרבנן, ומשו"ה בדיעבד כשרה, ור"א דתוספתא ס"ל דההיקש הוא היקש גמור מדאורייתא, ולכך פסול אף דיעבד, וממילא לרבי אליעזר ג"כ אין פוסלת על האחין, כמו קטן, וא"כ לענין חיזור על כל האחין, ממ"נ אין צריך, דאי קיי"ל כהמשנה אינה צריכה החליצה משתגדיל רק לכתחלה, ובאופן כזה א"צ חיזור, כמ"ש התה"ד שם, ואי קיי"ל כר"א ממילא לא נפסלה כלל על האחין, וא"צ חיזור:
והתה"ד לא ראה את הרשב"א והריטב"א והנמקי יוסף, כנודע, ולכך כתב דגירסת הרמב"ם הי' פסולה, אבל לפי דברי רבוותא קדמאי הללו הנ"ל, נראים הדברים כמו שכתבתי, דגם הרמב"ם גריס כשרה, כמו הרי"ף רבו, וגם אם הרא"ש ס"ל דפסולה על האחין, והיינו משום דחייש לחומרא לגירסת הירושלמי והרי"ף, וכנ"ל, א"כ גם לדידי' יש ממ"נ הנ"ל לענין חיזור, ונמצא דגם פסק התה"ד מוסכם אליבא דכ"ע:
נ.
שם בסדר חליצה בקצרה ס"ז. קביעות מקום צריך שיהי' בערב יום שלפני החליצה:
ונ"ב.
והיכי דאיכא שעת הדחק יכולין לקבוע מקום גם באותו יום של החליצה, יש"ש פמ"ח ס"ס ב':
ס.
שם בפירוש סדר חליצה ס"ק ח'. דילמא קיי"ל כמ"ד שאינו חולץ אלא ברגל האחד:
נ"ב.
צ"ל האחר. ועיין בשו"ת רעק"א מה"ת ר"ס מ"ג:
ע.
שם בסדר חליצה סל"ה. צריך לשאול ליבמה אם אכלה או שתתה היום:
ונ"ב.
ז"ל מהרש"ל ביש"ש פמ"ח ס"ס ל"ט לא חלצינן לה אחר שום אכילה או שום שתיה עד שתפסוק זמן עודה, דהיינו שש שעות, עכ"ל. ונראה דיש לסמוך על זה לעת הצורך:
פ.
שם סמ"ב בהגה. ויראה שהרצועות יהיו מכוונות זה אצל זה כל מה שאפשר:
ונ"ב.
פירוש שבמקום שפוגעות שתי הרצועות ושוכבות זו על זו בתוך החריצים שלאחריו ושלפניו על הבשר, שם יראה שיהיו הרצועות מכוונות זה אצל זה ממש, שלא יהי' שום הפרש ביניהן, ובמקור הדין בסדרים שם כתוב בזה"ל, והרצועות וכו' יכרוך כל אחת בתוך החריץ ויכוון כל מה שיוכל להשוות הרצועות שיהיו שוכבות יחד, עכ"ל, והיינו ג"כ כמו שכתבתי, שבמקום החריץ ששם שוכבות הרצועות זו על זו יהיו שוכבות יחד, וזה הוא ע"י שהרצועות שוות בלא עיקום, משא"כ אם נתייבשו ונתעקמו אינן יכולין להיות מהודקים יחד. במקום ששוכבים זה על זה, ולכך יזהר להשוותם, ר"ל שיהיו שווים בלי שום עיקום, כדי שיהי' שוכבות זה על זה יחד, והטעם לשכיבה הזאת יחד, נראה יען דזה ששוכבות זה על זה על הבשר שבמקום החריץ הוי כקשר, כמ"ש הב"ש לעיל סי' קס"ט ס"ק כ"ו בשם הפרישה, ולכך צריך שיהי' שוכבות שם יחד מהודקים ממש זה על זה, דאז נחשב כקשר, משא"כ באין מהודקים ממש זע"ז אינו דומה לקשר כלל:
ומ"ש הרמ"א כאן זה אצל זה, ולא כתב זה על זה, היינו משום דכשהרגל זקוף בשעת החליצה אז הרצועות ששוכבות יחד הם זה אצל זה, ולא זה על זה, ועיין מה שכתבתי בזה על הגליון של סדר חליצה ממהר"מ ז"ל אות ס"ו:
צ.
שם בפירוש סדר חליצה ס"ק נ"ח. יכרוך הרצועות פעמיים סביב שוקו. כן כתב בהגהות מרדכי, ואעפ"י שקודם לכן כתבו שכרכין הרצועות ה' קשרים סביב לשוק וכו':
ונ"ב.
בהגהות מרדכי שלפנינו כתוב ה' כרכים, אמנם לפי מה שהעתיק מרן הב"י ז"ל ה' קשרים הי' נ"ל לכאורה להשוות דברי הגהות מרדכי עם מה שכתב למטה ב' כריכות, דבאמת כשעושה ב' כריכות סביב המנעל שעל השוק יש ה' קשרים, דהא בכל כריכה יש ב' קשרים, דהיינו אחד מלפניו ואחד מלאחריו בהנקבים שבמנעל, במקום אשר הרצועות פוגעות זו את זו ושוכבות זו על זו, כמ"ש הפרישה הובא בב"ש סי' קס"ט ס"ק כ"ו, וקשר אחד מה שקושרין ב' הרצועות על בשר השוק מלפניו למעלה מן המנעל בב' קשרים ועניבה עליהם, כמ"ש כאן בפנים סמ"ג, ונמצא יש בזה ה' קשרים, ד' בב' הכריכות, וכנ"ל, ואחד הקשר שמעלה הנ"ל של ב' קשרים ועניבה עליהם:
ק.
שם בפירוש סד"ח ס"ק ס"ב בהגה. וצריך לילך לפני הדיינים שיראו אם הוא איטר:
ונ"ב.
עיין בפתחי חשובה לעיל סוף ס"ק ט' שטוב לבודקו מקודם אם אינו איטר, לפי שע"י הקשר וההידוק תש כח הרגל, ויוכל להקדים לפעמים השמאל:
ר.
שם סס"ק פ"ב. וקראה כך להלבינו. נ"ב. צ"ל וקוראה ככה וכו' להלבינו:
ש.
בספר טיב חליצה להגאון מהר"ל חריף זצ"ל אות ס"ה כתב וז"ל. ונראה לפענ"ד דאפילו נותן לו המנעל במתנה ע"מ להחזיר נמי סגי:
ונ"ב.
וכן מבואר להדיא בשלטי הגיבורים שעל הרי"ף בפ' מצות חליצה דף ל"ח ע"א אות ב' בד"ה לפיכך, וכן פסק ביש"ש בפמ"ח סי' י"ט, ועיי"ש עוד דגם מנעל של ב"ד המיוחד לכך צריך להקנותו, ולא דמי לאתרוג של קהל בא"ח סי' תרנ"ח ס"ט, עיי"ש, ועיין במ"ש לקמן באות הסמוך:
ת.
שם בד"ה וגם כתב וז"ל. משמע שאין המנעל ניתן לו ואפילו לכתחלה אלא במתנה ע"מ להחזיר, וכן הוא בב"י:
ונ"ב.
וכתב שם הפרישה וז"ל, ואע"ג שנתנו לו סתם, הא כתב רבינו בח"מ היכא דהדבר ידוע שעל דרך כן עשה אין צריך תנאי, עיי"ש, עכ"ל, וכן משמע להדיא בנימוקי יוסף בהאי דאמר רב יוסף לאביי הב ואקני לי', עיי"ש ברי"ף הנ"ל ובנ"י שם בד"ה הב לי' וכו' עד דקיי"ל מעמ"ל שמה מתנה, עכ"ל, הרי להדיא דגם הנמוק"י לא מחשב לי' אלא למתנה ע"מ להחזיר, וכעין זה הוא באו"ח סי' תרנ"ח ס"ה דבנתן לו אתרוג בסתם הוי כע"מ להחזיר, וצריך להחזירו, כיון שצריך לצאת בו ואין לו אחר, עיי"ש, והוא מדברי הרא"ש בשם העיטור, והכא נמי כיון שהרב צריך עוד להמנעל לחלוץ בו, מסתמא נותן לו רק ע"מ להחזיר:
ולפ"ז לפי מה שכתב הרא"ש שם בפ' לולב הגזול על דברי העיטור הנ"ל וז"ל, ודבר פשוט הוא דלענין לצאת בו יותר טובה מתנה ע"מ להחזיר, אלא שבא לחדש דאפילו במתנה סתם הוא ע"מ להחזיר, עכ"ל, וא"כ הי' נראה דגם בנ"ד יותר טוב לומר בפירוש ע"מ להחזיר, ולא לסמוך על האומדנא דאין כוונתו על מתנה לזמן רק למתנה ע"מ להחזיר:
ועיין במקור חיים סי' תמ"ח שדעתו דאומדנא דמוכח בלא התנה על מנת הוי רק מתנה לזמן, ולא מהני באתרוג דבעי קנין הגוף, עיי"ש, ובאמת כי אי אפשר לקבל דבריו בזה, כי הוא נגד המבואר בש"ע או"ח סי' תרנ"ח ס"ה הנ"ל, דבנתן לו סתם אם לא החזירו לא יצא, משמע הא החזירו יצא, וע"כ צ"ל כיון דבאתרוג בעינן קנין הגוף והוא נתן לו לצאת בו יש אומדנא דמוכח שנתן לו במתנה ע"מ להחזיר, ולא רק מתנה לזמן, וכ"כ במק"ח עצמו שם שדעתו בזה הוא נגד הש"ע, אבל הלא הש"ע לא מלבו הוציא מלין אלו, רק הם דברי העיטור הביאם הרא"ש והר"ן, והסכימו עמו, וכן הטור, ואיך אפשר לחלוק ע"ז, וכבר כתבתי בזה במנחת יהודה חלק או"ח סי'
מ"מ הא חזינן דהרא"ש כתב דלענין לצאת בו יותר טובה לפרש ע"מ להחזיר מליתן בסתם, וכנ"ל, וע"כ צ"ל דהגם דבנתן סתם ג"כ יוצא בו, דאומדנא דמוכח הוא דנותן לו במתנה ע"מ להחזיר, כדי שיצא בו, מ"מ טוב יותר לפרש עמ"ל מלסמוך על האומדנא, וא"כ בנ"ד נמי, כיון דגם בסתם אינו אומרים דבודאי לא נתן לו המנעל לחלוטין, אלא ע"ד שיחזירנו לו אח"כ, וצ"ל כיון דנותן לו כדי לחלוק בו בודאי אינו נותן לו רק במתנה לזמן, דזה אינו שלו, רק דנותן לו במתנה גמורה ע"מ להחזיר, וא"כ עדיף יותר דיתן לו בפירוש ע"מ להחזיר, מליתן לו בסתם ולסמוך על האומדנא, אך מסתימת הש"ס והפוסקים לא משמע כן דיהי' דוקא צריך לפרש ע"מ להחזיר, אבל מ"מ עכ"פ לא גרע כשנותן לו בפירוש ע"מ להחזיר מנותן לו סתם, וכמו שפסק מהרש"ל הנ"ל, דלא כמהר"י ברונא שהביא שם, עיי"ש: