מנחת יהודה אבן העזר חלק ג· רבי יהודה לייב ברבי יוסף הלוי
סימן כ · ענף ח"י
ומ"ש הפ"ת עוד ליישב קושית הגט מקושר הנ"ל עפ"י מ"ש בישועות יעקב ליישב סתירת הסוגיות שביבמות נ"ג וק"ו, הנה אין ספר ישעוי"ק לפני, אך נראה שכוונת הפ"ח למ"ש בס"ק מ"א בשם הישעוי"ק דרוצה לחלק בין אמרו לו אחרים חלוץ לה ע"מ וכו' דאז אין תנאי בחליצה, ובין אמרה לו האשה עצמה חלוץ לי ע"מ וכו' דאז מהני התנאי, עיי"ש, ומלבד שאין זה דרך הראשונים ז"ל, וגם אין שום ממש בחילוק הזה, כי מה לי אמרה היא עצמה ומה לי אמרו אחרים בשבילה במעמדה ובהסכמתה, ועיי"ש בסוגיא דף ק"ו גבי בת חמוהי דר"פ חלוץ לה ע"מ שתתן וכו' לבתר דחליץ א"ל זיל הב לי', ופרש"י וז"ל, דהא קבילת עלה ואע"ג דחליצה בהכי לא מיפסלא מיהו איחיובא לקיומי תנאה מדינא כשאר שכירות דעלמא, עכ"ל, הרי להדיא דמיירי דהיא בעצמה קבלה עליה התנאי עד שמחויבת עי"ז לקיימו מדין שכירות, או שאמרה כן בעצמה, או שאמרו לו כן במעמדה ובהסכמתה באופן דהוי כאמרה היא עצמה, ואעפ"כ החליצה בהכי לא מיפסלא אם אינה נותנת לו, משום שאין תנאי בחליצה, ועיי"ש בהראשונים ז"ל, וגם הא דחלוץ לה ע"מ וכו' היינו שאומרים לו שהוא יחלוץ לה ע"מ, דהיינו שהוא אומר לה קודם החליצה הנני חולץ לך ע"מ שתתן לי ר' זוז. ועיין ברא"ש שם דאפילו התנה הוא בתנאי גמור, ג"כ אין תנאי בחליצה, עיי"ש, וא"כ מה לי התנה הוא עמה מה לי התנתה היא, בכל אופן אין תנאי בחליצה, אלא דאפילו לפי חילוק הנ"ל איני יודע במה מיישב הפ"ת קושיית הטי"ח הנ"ל, דהא כולם [מלבד הנוב"י] כתבו דהמסדר יאמר להם שיכוונו על תנאי אם זהו הרגל וכו', והיינו כמו אומרים לו אחרים חלוץ לה ע"מ וכו':
גם מ"ש הפ"ת ליישב קושיית הג"מ והטי"ח הנ"ל עפ"י דברי הרמב"ן בב"ב קכ"ו דדוקא בתנאי שבינו לחבירו צריך דיני תנאי ולא בתנאי שבינו לבין עצמו, ולזה דוקא חלוץ לה ע"מ שתתן לך ר' זוז דהוא תנאי בין אדם לחבירו לא מהני בחליצה, משא"כ בתנאי דאם הרגל הזה כשר לחליצה הוי כתנאי שבינו לבין עצמו, וצ"ע, עכ"ל, ותמהני מאוד, דפשוט דכוונת הרמב"ן שם הוא דדוקא בתנאי שמתנה על דבר שבינו לחבירו צריך דיני תנאי, יהי' התנאי מה שיהי', אפילו עורבא פרח, אבל בתנאי שמתנה בדבר שבינו לבין עצמו כמו נזירות וכדומה לא צריך לדיני תנאי, ותדע לך שכן הוא, שהרי הרמב"ן עצמו בספר הזכות שם ובחידושיו הביא ראי' דבד"מ לא בעינן ת"כ מהא דזבין נכסי אדעתא למיסק לא"י דלא הי' שם ת"כ, עיי"ש, ואם איתא דלדיני תנאי בעינן שיהי' עצם התנאי דוקא בין אדם לחבירו, א"כ הרי תנאי אדעתא למיסק לא"י אינו בין אדם לחבירו, רק בינו לבין עצמו, וא"צ בו דיני תנאי, ואיזה ראי' משם דלא בעינן בממון ת"כ, וע"כ צ"ל דז"א, אלא היכי דהתנאי הוא על דבר שבין אדם לחבירו אף דעצם התנאי אינו אלא בינו לבין עצמו, וכמו התם דזבין נכסי לחבירו אדעתא למיסק הוא עצמו לא"י, צריך דיני תנאי, ומדלא הי' שם ח"כ ע"כ צ"ל דבד"מ לא בעינן ת"כ, והגם שבספר הזכות שם באמת דוחה ראי' זו מטעם שמחלק דלא מצינו לר"מ ת"כ אלא בתולה בדעת חבירו אם יעברו ב"ג וכו' שי"ל גומר ונותן על ספק הוא, אבל תולה תנאי בעצמו לא, דאלת"ה כל אסמכתא קניא עד שיכפול אם ישנה, עכ"ל שם, מ"מ לאו משום דאין התנאי בינו לחבירו אלא בינו לבין עצמו אתי עלי' הרמב"ן, אלא משום דאינו תולה בדעת אחרים על הספק רק בעצמו במה שבידו, עייש"ה, הרי דאפילו עצם התנאי אינו בין אדם לחבירו רק בינו לבין עצמו אם תולה על הספק לא בדעת עצמו שפיר צריך דיני תנאי אם רק התנאי הוא על דבר שבינו לחבירו, ודוק היטב ותראה שכן הוא, ולפ"ז בנ"ד בחליצה, שהיא בעצם בין אדם לחבירו, דהיינו בינו ובין זקוקתו, שבא בזה להתיר אותה, ומתנה עליה אם זה הוא הרגל הראוי הוא מכוון לחליצה ומתיר אותה, ואם לאו לאו, הרי התנאי הוא על דבר שבינו לבינה, הגם אם נימא דעצם התנאי אם זה הוא הרגל הראוי הוי כבינו לבין עצמו, כמ"ש הפ"ת, מ"מ צריך בזה דיני תנאי, הואיל דעיקר החליצה שמתנה עליה היא בינו לבינה, וכנ"ל, ומכש"כ דבאמת גם עצם התנאי דאם זהו הרגל הראוי ג"כ הוי בינו לבינה, הואיל דהתרתה תלוי בזה, וכ"ז פשוט וברור לפענ"ד, ולזה אין לנו ביישוב קושיא זו של הטי"ח אלא כמ"ש לעיל, דהואיל דמתנה רק על הכוונה א"צ בזה דיני תנאי, או אולי גם כשמתנה על גוף החליצה, הואיל דגם בלא התנאי לא היתה החליצה כשרה אם אין זה הרגל הראוי לחליצה, וכנ"ל באורך:
אמנם הי' נראה לכאורה, דעכ"פ את זה הרווחנו לפי דברי הרמב"ן ז"ל הנ"ל, במה שכתבנו לעיל סוף ענף ט"ו בהמתיירא שמא יעברו הציבור זמן ק"ש דטוב יותר שלא יתנה כלל בק"ש קטנה, רק יכוון בסתם לצאת בה י"ח ק"ש, דלהתנות על הכוונה נפלינן בחשש ברירה אם יעברו, ולהתנות על יציאת ידי חובת המצוה א"א במצוה דאינה נעשית ע"י שליח, וכנ"ל, ועכשיו שזכינו לדברי הרמב"ן ז"ל הנ"ל, לכאורה שפיר יכול לכוון בסתם לקיים מצות ק"ש רק להתנות שלא וצא בזה י"ח ק"ש רק אם יעברו, ויען דאין התנאי על דבר שבינו לחבירו משו"ה לא בעינן בי' דיני תנאי, וגם אפילו שא"א לקיימו ע"י שליח מ"מ מהני התנאי:
אמנם באמת נראה לפענ"ד דזה אינו, דע"כ לא קאמר הרמב"ן זה אלא בנזיר וכדומה, דאין כאן שום חיוב או מצוה שידור בנזיר, דאדרבא טוב אשר לא תדור, והתורה אמרה וכיפר על הנפש על שציער עצמו מן היין, אלא דהנזירות בא להיישיר עצמו ולהתקדש בפרישות יתירה, ומשו"ה לא הוי זה אלא דבר שבינו לבין עצמו, ולא דבר שבינו לחבירו, גם לא דבר שבינו למקום, ומשו"ה לא בעינן בי' דיני תנאי, אבל כשמתנה על מצוה, כמו ק"ש וכדומה, נהי דאין זה דבר שבינו לחבירו, מ"מ הוי זה דבר שבינו למקום, דהרי הוא מחויב ומצווה ועומד מהמקום לעשות כן, ואם הוא עושה כן למקום ואעפ"כ מתנה שבאופן כך וכך לא יהי' שום ממש בעשייה זו הרי מתנה על דבר שבינו למקום, ומסתברא דלבטל דבר שבינו למקום ע"י תנאי קשה עוד יותר מלבטל דבר שבינו לחבירו ע"י תנאי, ומאחר דמה שבינו לחבירו אינו יכול לבטל אלא בתנאי שעפ"י משפטי התנאים מכש"כ דלבטל מה שבינו למקום שצריך דוקא תנאי עפ"י משפטי התנאים:
ואין לומר דא"כ גם בנזיר הוי בינו למקום, דהא הנזיר ביום תגלחתו צריך להביא קרבנותיו, וא"כ כשאומר הריני נזיר יש בכלל זה להביא הקרבנות, שזה הוא לגבוה, דבר שבינו למקום, וכשמתנה ע"ז הוא מתנה על דבר שבינו למקום, ואכתי יהי' צריך בזה משפטי תנאים:
אבל באמת זה אינו, דזה שהנזיר מביא קרבנות אינו עפ"י דבריו ונדרו, דפשיטא דבאמירת הריני נזיר אין שום רמז ורמיזה להבאת קרבנות, אלא שיהי' נזיר מיין ומטומאת מת ומתגלחת, אבל קום ועשה להביא קרבנות לא נכלל כלל בדברים אלו, אלא דכן הוא גזירת הכתוב וחקת התורה שבמלאת ימי נזרו צריך להביא קרבנות. אבל עיקר הנדר הוא שנזיר עצמו מהדברים הנ"ל, וזה הוא מה שבינו לבין עצמו, להתקדש עצמו בפרישות יתירה, וכנ"ל, וגם תנאי שאינו עפ"י משפטי תנאים מהני בזה לבטל נדר נזרו, וכיון שנזירותו בטל מכח התנאי ממילא לא חייבה אותו התורה להביא הקרבנות, אבל לא התנאי בא נגד הבאת הקרבנות, רק התנאי בא לבטל עיקר הנזירות, וממילא פטור מהקרבנות, דכשאין נזירות אין קרבן, אבל היכא דהתנאי בא בעצם נגד דבר שבינו למקום, נראה פשוט דלא גרע לענין דיני תנאי מדבר שבינו לחבירו, וכמו שבדבר שבינו לחבירו צריך התנאי דוקא להיות עפ"י משפטי תנאים כמו כן בדבר שבינו למקום, וכנ"ל, ולזאת מה שכתבתי לעיל לענין ק"ש דעדיף יותר לכוון בסתם לצאת י"ח ולא להתנות כלל, עדיין במקומו עומד, אף לדברי הרמב"ן הנ"ל:
מילואים לסימן כ'.