מנחת יהודה אבן העזר חלק ג· רבי יהודה לייב ברבי יוסף הלוי
סימן יג · ענף א
אחרי שכתבתי כל הנ"ל בא לידי ספר חלקת יואב שנדפס מקרוב, וראיתי שמדבר מענינים אלו בחלק אבה"ע סי' י"ב י"ג, ובאיזה דברים וראיות כיוונתי לדעתו, והנאני, אמנם לעומת זה יש שם דברים אשר לא יתכנו לפענ"ד, לזאת אמרתי לשלימות הענינים לעבור על דבריו ולכתוב עליהם הנראה לפענ"ד:
הנה כתב שם על מ"ש התורת גיטין דהגבהה היא בכלל יד, דלהיפוך מבואר ברמב"ן עה"ת פ' משפטים, בפסוק וגוגב איש ומכרו ונמצא בידו, שכתב שם לפירוש הב' דונמצא בידו היינו בידו של הלוקח, דאינו חייב אלא א"כ הכניסו הלוקח לרשותו, אבל אם קנאו בהגבהה וכדומה ולא הכניסו לרשותו פטור המוכר, הרי דהגבהה אינה בכלל ונמצא בידו, עיי"ש:
ומה מאוד יש לתמוה עליו בזה, דאדרבא המעיין שם ברמב"ן יראה מדבריו סייעתא לדברי התו"ג. דמתחלה פירש שם הרמב"ן דונמצא בידו קאי על הגנב, והביא ע"ז מה ששנינו הגונב נפש מישראל אינו חייב עד שיכניסנו לרשותו וכו', והענין ללמד שדינו כדין שאר הגנבים בממון וכו', וכן זה צריך שיבוא הנגנב לרשותו, וכן אם הגביה הצער על כתפו ומכרו לאחר חייב הוא, דהא קרינן בי' ונמצא בידו ולא תהא חצרו קונה לו יותר מידו, עכ"ל הרמב"ן, הרי ששפתו הרמב"ן ז"ל ברור מללו דבהגבהה קרינן בי' ונמצא בידו, ושוב כתב שם הרמב"ן דיתכן עוד לפרש דונמצא בידו קאי על הלוקח, ובזה מסופק שם הרמב"ן אם הפירוש הוא ג"כ דבין שהכניסו הלוקח לרשותו ובין שהגביהו או משכו לחצר של שניהם חייב הגנב, דהא כל זה הוא בכלל ונמצא בידו, וכמו בגניבת ממון, דהגבהה ומשיכה וחצר הכל הוא בכלל דאם המצא תמצא בידו, וכנ"ל בענף ד', או דגזרת הכתוב הוא בנפש דאפילו כשנגמר המכר בקנין פטור, עד שיכניסנו הלוקח לרשותו דוקא, ומקום הספק בזה יצא לו להרמב"ן ז"ל מהברייתא שהביא שם מקודם, מכרו ועדיין הוא ברשותו פטור, דמשמע מפשטה דאפילו מכרו בקנין כדת אעפ"כ פטור כשעדיין הוא ברשותו, והרמב"ן כתב ע"ז שכן נראה, והיינו משום דכן משמע לו מפשטא דברייתא, אבל לא משום דהגבהה אינה יכולה להיות בכלל ונמצא בידו, דהא הרמב"ן כתב באותו דיבור בפשיטות להיפוך, דקרינא בי' בהגבהה ונמצא בידו, וכנ"ל, והכי חזינן בגנבת ממון, דכתיב בי' אם המצא תמצא בידו, וגם הגבהה ומשיכה בכלל, וכנ"ל בענף ד', אלא דס"ל להרמב"ן ז"ל מפשטות הברייתא דכן קבלו חז"ל דגזרת הכתוב הוא בנפש דהלוקח צריך דוקא שיביאנו לרשותו, אף דגם בהגבהה או משיכה קרינן בהו ונמצא בידו אעפ"כ צריך דוקא הבאה לרשותו, ואולי הוציאו חז"ל זה מיתור הכתוב, דמאחר שכתב וגונב איש ומכרו הרי כבר נכלל בזה שקנאו הלוקח בקנין, דאל"כ לא קרינן בי' ומכרו, וא"כ למה כתוב עוד ונמצא בידו, של הלוקח, דבשלמא למה שפירש הרמב"ן בתחלה דונמצא בידו קאי אגנב, שפיר אשמעינן בזה דבעי קנין להגנב, כמו בגניבת ממון, דלא תימא דבנפש חמור, דבגנבה בעלמא מתחייב, גם בלא קנין, קמ"ל דבעי קנין, והקנין של ונמצא בידו כולל באמת רשותו והגבהה ומשיכה, דכולן הם בכלל ונמצא בידו, וכמ"ש הרמב"ן מקודם, וכנ"ל, אבל אי ונמצא בידו קאי אלוקח, קשה דלמה לי זה כלל, דהא כבר שמעינן מומכרו דבעי בזה קנין להלוקח, דבלא קנין לא קרינן בי' ומכרו כלל, וע"כ לומר דאתי לאשמעינן בזה דלא סגי בגמר המכר בקנין לבד, אלא צריך דוקא שימצא הנגנב ברשותו של הלוקח, דידו דהכא מוכרח דהיינו רשותו דוקא, כמו ויקח את כל ארצו מידו, ועיין בב"מ נ"ו ע"ב דכל היכי דכתיב ידו ידו ממש ושאני התם דליכא למימר הכי אלא ברשותו, והכא נמי ההכרח של יתור הכתוב מביא לומר דבידו הוא דוקא רשותו, וכנ"ל, אבל ח"ו לומר דטעמו של הרמב"ן ז"ל בזה הוא משום דהגבהה אי אפשר להיות בכלל ונמצא בידו, דהא ההיפוך מבואר בדברי עצמו, וכנ"ל, וע"כ כמו שכתבתי, ועיי"ש היטב בכל דברי הרמב"ן ותראה שכן הוא, וזה ברור:
עוד כתב שם באלק"י להשיג על התו"ג, במ"ש בשם הרשב"ם דלמ"ד דמיירי בקלתה תלוי' מתגרשת מכח הגבהה, דלהיפוך מבואר בב"מ ט' ע"ב, עיי"ש דמטעם חצר מתגרשת, עכ"ד, וגם זה תמוה מאוד, דהגם דהאמת הוא כדבריו דאין כוונת הרשב"ם דמתגרשת משום הגבהה, וכמ"ש גם אני לעיל בענף ב', אבל מב"מ שם אין ראי' כלל לזה, דשם אמרינן היתה מהלכת ברה"ר וזרק לה גט לתוך קלתה מגורשת מדין חצר, וע"כ רה"ר דשם היינו סימטא, ואמאי קרי לה רה"ר שאין רה"י, כמבואר בב"ב דף פ"ה, עיי"ש כל הסוגיא, ובזה שפיר קנוי לה קלתה בכל אופן, מדין חצר, אבל הא דר"פ הזורק דזרקו לה בביתו לתוך קלתה הר"ז מגורשת, ופרכינן עלה ואמאי כליו של לוקח ברשות מוכר הוא, למאן דמוקי לה בקלתה תלוי' דוקא, שפיר יש לומר דאינה מתגרשת מדין חצר, דא"כ אפילו אינה תלוי' נמי, אלא דמתגרשת מדין הגבהה, ומה דפריך הגמ' בפשיטות בב"מ שם אלא מעתה היתה מהלכת ברה"ר וזרק לה גט לתוך קלתה וכו', מסברא פריך, ולא מכח המשנה דהזורק, וכמו שכתבו התו' שם, או דפריך שפיר בפשיטות מכח המשנה, ואליבא דרוב האמוראים שם בגיטין ובב"ב דלא מוקי להמשנה דוקא בקלתה תלוי', ולדידהו שפיר קני לה קלתה מדין חצר, עיי"ש, אבל למ"ד דמיין דוקא בתלוי' שפיר י"ל דלדידי' רק מטעם הגבהה מתגרשת, וכנ"ל:
גם מה שכתב והחליט שם בבירור דכל הקנינים מהני בגט, חוץ מק"ס, ג"כ יש לתמוה עליו, הלא זה הוא פלוגתת הראשונים ז"ל, דרש"י ס"ל דמתגרשת באגב, ומשמע מזה דה"ה בכל הקנינים, דונתן בידה לאו דוקא, וחלקו עליו הרמב"ן והרשב"א והריטב"א והר"ן, ובתו"ג הוכיח גם מהתו' והרא"ש דס"ל דאין אשה מתגרשת אלא בקנין של ידה, ולא בחזקה, וכנ"ל בענף ב', ואיך יערב מי בדורות האחרונים האלה להכריע בין הראשונים ז"ל בראיות אשר נראה לו לפי דעתו, ובפרט להכריע כדעה יחידית במקום שרבים ובתראי חולקים עליה, ומי לנו גדול מרבינו הב"י שלא רצה להכניס עצמו להכריע בין הראשונים ז"ל בראיות, רק לפסוק עפ"י כללי הלכה ועפ"י רוב, כמ"ש בהקדמתו:
ומ"ש שם דאין ראי' מהרמב"ן דשאר קנינים לא מהני בגט ממה שחולק על רש"י בקנין אגב, דהרבה פוסקים סוברים דקנין אגב דרבנן, ומש"ה לא מהני לדאורייתא, עיי"ש, תמהני, חדא דמה יענה לדברי הר"ן והריטב"א, שכתבו בפירוש דמשו"ה אין אשה מתגרשת באגב משום דבעינן ונתן בידה וליכא, עיי"ש, ותו דע"כ צ"ל דגם הרמב"ן מהאי טעמא אתי עלה, דהא הרמב"ן הוא מהסוברים דקנין אגב הוא מדאורייתא, וכמ"ש בשיטה מקובצת בב"מ דף מ"ז ע"ב בשם הריטב"א, על מ"ש התו' דגם למ"ד מעות קונות מה"ת ולא משיכה, מ"מ במתנה דליכא מעות קונה משיכה מה"ת, אבל הרמב"ן אומר דאף מתנה אינה נקנית אלא בחליפין, או בחצירו, או באגב, כדכתיב ויתן להם אביהם מתנות רבות עם ערים מצורות וכו', עכ"ל, הרי להדיא דהרמב"ן ס"ל דקנין אגב הוא מה"ת כדכתיב וכו', דהא שם במתנה אדאורייתא קיימינן, אם משיכה קונה בה מה"ת, וקאמר הרמב"ן דלא קני בה מה"ת רק חליפין או חצר או אגב, וע"כ צ"ל דמ"ש דאין אשה מתגרשת באגב הוא מטעם שכתבו הריטב"א והר"ן דונתן בידה בעינן וליכא, ובלי ספק שגם טעמו של הרשב"א [אף דהוא ז"ל ס"ל בב"ק י"ב דאגב הוא מדרבנן] כן הוא, וילמוד סתום מן המפורש בדברי הריטב"א והר"ן, והתו' והרא"ש דס"ל דחזקה לא מהני בגט בודאי שטעמם הוא משום זה, דדוקא קנין של ידה וחצירה בעינן בגט ולא שאר קנינים, וכמ"ש בתו"ג שם:
ומ"ש עוד בחלק"י שם דאין שום ראי' מהרמב"ן, דאזיל לשיטתי' בפ' משפטים הנ"ל, דכל היכי דכתיב ידו צריך ידו ורשותו דוקא, ואינו מועיל שאר הקנינים, אבל הלא רש"י והרמב"ם בסנהדרין פ"ה ע"ב לא סברי כן, ועיין בתו' שם, ולזאת שפיר מתגרשת בקנינים חוץ מק"ס, עכ"ל, כבר כתבתי לעיל דאדרבא הרמב"ן שם ס"ל להדיא דהגבהה ומשיכה המה בכלל בידו, ומה שהכריע בגונב נפש ומכרו דבעי דוקא הכנסה לרשותו של הלוקח. הוא מחמת פירושו בפשטות הברייתא, ומכח יתור לשון הכתוב, וכנ"ל:
ולעומת זה לאידך גיסא, מה שנראה מרש"י שם ומהרמב"ם ברפ"ט מה' גנבה דלא בעינן דוקא הכנסה לרשותו של לוקח, אלא במכירה לבד באיזה קנין שהוא סגי, לא משום דסבירא להו ז"ל דכל הקנינים איזה שהם הם בכלל בידו, אלא משום דסבירא להו דונמצא בידו לא קאי על הלוקח כלל, רק על הגנב, כמ"ש רש"י שם ובפירוש התורה, ולא כתיב בה לוקח רק ומכרו, ובזה נכללו באמת כל הקנינים, באיזה אופן שמכרו, וגם פירשו הברייתא דמכרו ולא הוציאו מרשותו פטור דהיינו שלא הוציאו מרשותו של הנגנב, ופטור משום דבעינן ונמצא בידו של הגנב, ובזה נסתפקו שם התו' בהגביהו הגנב ברשות הבעלים, די"ל דחייב, דהגבהה היא בכלל ונמצא בידו, וכמו בגניבת ממון, או דהכא פטור, דמה מכרו לקרובים פטור, משום דכתיב מאחיו עד שיוציאנו מרשות אחיו, מכש"כ שצריך שיוציאנו מרשות בעלים, עיי"ש בתו':
קיצור הדברים דבזה אין פלוגתא כלל בין הרמב"ן ובין רש"י והרמב"ם והתו', דכ"ע ס"ל דהגבהה ומשיכה המה בכלל בידו, אם לא במקום שיש איזה הכרח מכח יתור לשון או מכח הוכחה אחרת דבמקום זה הכוונה של בידו הוא דוקא רשותו, וגם זה פשוט אליבא דכ"ע דשאר קנינים שאינם קנין של יד אינם בכלל בידו, תדע דהא צריך ריבויא בגניבה ובגט לגגו חצירו וקרפיפו, ואי לאו הכי הוי אמינא דדוקא ידו ולא הני:
אמנם עיקר פלוגתת רש"י ושאר ראשונים ז"ל הנ"ל אם אשה מתגרשת באגב ושאר קנינים חוץ מקנין של ידה, כבר כתבתי לעיל בענף ג' דתלוי בזה, דרש"י ז"ל ס"ל דמאחר דמרבינן מונתן מ"מ דלאו דוקא בידה, אלא ה"ה גגה חצירה וקרפיפה, יש בכלל הריבוי הזה ג"כ שאר כל הקנינים, חוץ מק"ס, מטעם שכתבתי שם, אבל שאר הראשונים ז"ל הנ"ל ס"ל דלא מרבינן אלא הני דחשיב בברייתא, גגה חצירה וקרפיפה, ולא יותר, ונמצא דאין בגט אלא קנינים של ידה וחצירה, ולא שאר הקנינים שאינם נכללים בהם:
ולהספק של פלוגתא הזאת אין שום הכרעה ממכירה בנפש הנ"ל, דשם ודאי אין בכלל בידו שאר הקנינים שאינם קנין של יד, וכנ"ל, משא"כ בגט י"ל דמרבינן ג"כ שאר הקנינים מונתן מ"מ, וכן י"ל לאידך גיסא, דדוקא שם ס"ל לרש"י והרמב"ם דבאיזה קנין שמכרו ללוקח סגי, משום דס"ל דונמצא בידו לא קאי על הלוקח, ולא כתיב בי' אלא ומכרו, ובזה נכללו כל הקנינים. באיזה אופן שמכרו, אבל בגט דכתיב בידה י"ל דבעינן בי' דוקא קנין של ידה, ולא שאר כל הקנינים, דלא מרבינן מונתן מ"מ אלא גגה חצירה וקרפיפה, ולא יותר:
ומאחר שזה הוא פלוגתת הראשונים ז"ל שרבים ובתראי פליגי על רש"י איך נוכל להכריע נגדם בראיות שלנו:
ובפרט שבמחכ"ת אין ממש כלל בראיות שלו, אף שכתב עליהם שהם ראיות ברורות, דמה שהביא ראי' מהא דעדיו בחתומיו זכין לו מהני בשחרור, והוא משוחרר משעת החתימה, אף קנין האיסור של העבד, כמבואר בתו' ב"מ כ' ד"ה שובר, אף דליכא שום רשות רק קנין גרידא, עכ"ד, ואין זה ראי' כלל, דהרי עדיו בחתומיו זכין לו לא אמרינן אלא כשמטי אח"כ השטר לידי', אבל בלא מטי לידי' לא, כמבואר בב"מ י"ג ע"א, וא"כ גם בשחרור ביאת השטר שחרור לידו עושה השחרור גם למפרע משעת חתימת העדים, והגם דעפ"י הדין אינו יכול לעשות השחרור רק מכאן ולהבא, ולא למפרע, מ"מ תקנת חכמים היא משום לא פלוג שע"י ביאת השטר שחרור לידו ישתחרר גם למפרע משעת חתימת העדים, גם לענין איסור, ויש כח ביד חכמים לזה, כמ"ש התו' שם, עייש"ה, וא"כ שפיר יש כאן ידו, ולא קנין בעלמא לחוד:
ומ"ש עוד דכן מבואר דקנין גרידא מהני, מהפוסקים הסוברים דזכי' מטעם שליחות היא, ואפ"ה מועיל במזכה גט במקום יבום, לא אבין שיחתו בזה, דהרי במזכה גט, וזכי' היא מטעם שליחות, א"כ מה שנותן הגט ליד הזוכה הוי כנותן ביד שלוחה, ושלוחה כמותה, ושפיר מתגרשת מדין ידה:
ומ"ש עוד דכן מבואר בהר"ן בסוגיא דמעמד שלשתן, דהי' מועיל מעמד שלשתן בגט ובשחרור, אי לאו דלא תקנו בזה מעמד שלשתן, עיי"ש הטעם, הרי דגם הר"ן סובר דקנין מהני בגט, עכ"ד:
גם מזה אין ראי' כלל, כי זה לשון הר"ן שם, אבל בשטר שחרור צריך תלמוד אמאי לא מהני מדין מעמד שלשתן שעשו בו חכמים שאינו זוכה כזוכה, עכ"ל, הרי שבמעמד שלשתן עשו שאינו זוכה כזוכה, כלומר כאלו כבר הי' בא לידו וזכה בו, וכמ"ש הר"ן גם בתירוצו שם דתקינו רבנן דליזכי לחברי', עיי"ש, וכיון דתקנו חכמים דחבירו יזכה לו, ודהוי כאלו בא לידו וזכה בו, הרי יש כאן קנין ידו, ושפיר הקשה הר"ן דהי' ראוי להיות מועיל גם בשחרור, אבל אכתי שאר קנין מנא לו דיועיל בגט ובשחרור:
ומ"ש עוד ראי' והוכיח מה"ה פ"ה מה' גירושין הי"ג ומהרא"ש פ' הזורק דהא דמתגרשת ביכולה לשמרו אף ברחוק ק' אמה לאו מטעם דעשאוה חכמים כרשותה הוא, אלא מטעם קנין, שהקנו לה חכמים הגט ע"י שיכולה לשמרו, כי ה"ה כתב שם דבשמירה אין חילוק בין קדם הבעל או האשה, ואי מטעם רשות, הרי בקדם הבעל הי' זה רשותו מקודם, ושוב לא מציא היא לזכות בהרשות כלל, וכמו בד' אמות, וע"כ דזה הוא רק מכח קנין, והרא"ש שם כתב בשמירה הטעם דאפקעינהו, ואלו בד' אמות לא כתב כן, וע"כ הואיל דד' אמות הוא משום רשות, ולא צריך לטעם אפקעינהו, משא"כ שמירה אינו רק מטעם קנין, וע"כ צ"ל בו אפקעינהו, וגם המעיין בריטב"א פ' הזורק שם במה שמחלק בין שניהם כאחת יכולין לשמרו ובין מונח בתוך ד"א לשניהם יראה ג"כ דסובר דשמירה מטעם קנין, ודלא כהר"ן שם שכתב דשמירה מטעם שנעשה כרשותה הוא, עכת"ד:
ומה מאוד יש לתמוה עליו בכל זה, כי בודאי דבר פשוט הוא לכל מבין כמ"ש הר"ן, דלהכי מתגרשת ביכולה לשמרו, משום דהמקום אשר הוא תחת יכולת שמירתה עשאוה חכמים כאלו הוא רשותה, דאל"כ רק חכמים הקנו לה הגט, למה תלו זה ביכולה לשמרו, ומה שייכות יש זה לזה, וח"ו לעקש הישרה, ולחלוק עלינו את השוים, לומר דשאר פוסקים חולקים ע"ז, ואדרבא המעיין בה"ה שם ובהריטב"א שם יראה להדיא בדבריהם דשמירה הוא מטעם רשות, כמ"ש הר"ן:
כי זה לשון הריטב"א שם בגיטין ע"ח ע"ב בד"ה ר' יוחנן אמר קרוב לה שנינו אפילו ק' אמה, ואי קשיא לך היכי אפשר דמגורשת בהכי, י"ל דרבנן תקנו כן שתהי' זוכה בגט בכל מקום כחצירה, ומשום תקנת העגונות וכו', ואליבא דר' יוחנן בעי עומדת שתהא חצר המשתמרת לדעתה, והיינו דקתני הוא יכול לשומרו וכו', עכ"ל, ושוב כתב עוד שם להלן על הקושיא למה בשניהן צריכין לשומרו הוי ספק מגורשת כלל, ולא אמרינן אגיד גבי', כמו דאמרינן בתוך ד' אמות לשניהם דאגיד גבי' ואינה מגורשת כלל, וכתב ע"ז וז"ל וי"ל דהא וכו' לא מקרי אגוד אלא שהוא וכו' או בתוך ד"א וכו' אבל כאן וכו' לא מקרי אגוד בי' וכו' דלדידה הוא דתקון רבנן דתזכה לה אותו מקום, אבל לא רשותו שלו הוא כלל, והיינו דמספקא לן וכו' כיון שהן שוין בדבר שמא רבנן לא תקינו בכה"ג דהא לא נשמר ותיהוי האי חצירה טב מחצירו, ואתי למימר דאפילו בחצר של שניהם מתגרשת, עכ"ל הריטב"א שם:
הרי מבואר להדיא בדבריו מתחלה ועד סוף, דהא דמתגרשת ביכולה לשמרו. הוא משום דתקנו חכמים שיהי' כחצירה, ושתזכה לה אותו מקום, ולא דחכמים הקנו לה הגט, ומש"ה בעי לר' יוחנן שתהי' יכולה לשומרו, כדי שתהא חצר המשתמרת לדעתה, והחילוק שבין שניהם צריכין לשמרו ובין בתוך ד' אמות לשניהן הוא, דד"א תקנו חכמים שיהיו קונות לכל אדם, כל הדברים, ולכך כמו דד"א שלה הם רשות שלה, כמו כן ד"א שלו הם רשות שלו, וכיון שהגט מונח בתוך ד"א לשניהן, ממילא הוא מונח ברשות של שניהם, ואכתי אגיד בי', והוי כאוחז בראש הגט, אבל ביכולה לשמרו, דלכל מילי לא הוי כרשותו, רק לגיטין אמרו דהוי כרשותה, משום תקנת עגונות, וכיון דהתקנה היא רק משום תקנתא דידה, דוקא לדידה תקון רבנן דתהוי כרשותה, אבל לדידי' לא תקנו כלל ביכול לשמרו שיהי' כרשותו, ולזאת גם במקום דצריך שמירת שניהם לא מקרי אגיד גבי', דאין זה רשותו כלל ע"י יכולת שמירתו, אלא דמקום הספק הוא דשמא בכה"ג דשניהם שוין בשמירה לא תקינו לה רבנן כלל, כדי שלא יבואו לומר דמתגרשת בחצר של שניהם, כמו כאן דאמרינן שחצירה טב מחצירו, עייש"ה בריטב"א ותראה שכן הוא כוונתו בבירור, ומעתה איך יעמוד ח"י ויאמר ההיפוך מזה:
וז"ל ה"ה שם, ואין דין קדימה מועלת ברשויות אלא בארבע אמות בלבד, מפני שלא הזכירוהו בגמרא אלא על ארבע אמות, ועוד שידוע שבעלמא אין אדם קונה יותר, ואעפ"י שבגיטין תלו הדבר בשמירה, לענין קדימה לא נזכרה אלא ארבע אמות, עכ"ל ה"ה שם, הרי אדרבא דה"ה כלל לי' ליכולין לשמרו בכלל רשויות, וכתב הטעם דלהכי אין בו דין קדימה מפני שלא הזכירוהו בגמ' אלא על ד' אמות, ועוד שידוע וכו', ולא משום דאינו מטעם רשות כמ"ש החלק"י:
ולפענ"ד נראה טעם החילוק בזה שבין ד' אמות ובין יכולה לשמרו, דבשלמא ד' אמות שהוא קנין לכל הדברים, ואין הקנין שלו תלוי בדבר אחר אלא בהמקום, שהד"א קונות לו, הרי חזינן שהחכמים עשו הד"א שלו כחצירו ממש, ומש"ה מי שקדם בהד"א ונעשו חצירו שוב אי אפשר להב' שיהי' לו שום זכות באותן הד"א, שכבר נעשו חצירו של חבירו, אבל ביכול לשומרו דלא עשו אותו חכמים כחצירו ממש, דהא לאו לכל הדברים עשו אותו כרשותו, רק לגיטין לבד אמרו, לא אלים זכותו כ"כ שלא יהי' יכול שוב גם חבירו לזכות בו כשגם הוא יכול לשומרו:
ועוד נראה דכיון שתלו הדבר בשמירה, א"כ י"ל דגם לענין גט לא עשו אותו כרשותה אלא מעת שבא הגט לשם, והוא נשמר על ידה, דהא בשמירת הגט תליא מילתא, אבל קודם שבא הגט לשם לא הוי עדיין רשותה כלל, וכיון שכן ממילא אין שום יתרון למי שקדם ובא לאותו מקום לעמוד שם, דהא עדיין אינו נעשה רשותו כלל בשעת עמידה שם, רק העיקר תלוי בהעת שבא הגט לשם, וכיון שבשעת ביאת הגט לשם כבר שניהם עומדים שם, ושניהם יכולים לשומרו, ממילא שניהם שוים בזכיית הרשות של המקום ההוא, ולכך הוי ספק, ולא שייך בזה דין קדימה, ואחשוב כי יש להעמיס דברים אלו במ"ש ה"ה ועוד שידוע וכו' ודוק:
ויהי' איך שיהי', עכ"פ חזינן דה"ה קרי לי' ליכול לשומרו רשויות, וכמ"ש הר"ן, ולא כמ"ש החלק"י:
ומהרא"ש פשיטא שאין שום ראי' כלל, כי ז"ל הרא"ש פ' הזורק סי' ו', על הא דיכולה לשומרו אפילו בק' אמה מגורשת, ומשום עיגונא תקנו חכמים בגיטין, וכל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש, עכ"ל, ופשוט דלא הוצרך לכתוב זאת אלא על הא דיכולה לשומרו, דבעלמא לא הוי קנין, רק בגיטין, משום תקנת עגונות, אבל בד' אמות לא צריכינן למיתי עלה משום עיגונא דוקא, דהא קונות בכל מקום, והגם דסוף סוף גם ד"א הוא רק תקנת חכמים שיהי' קונות בכל מקום, וא"כ ע"כ צ"ל גם בזה דהא דמהני בדאורייתא בגט משום דכל דמקדש וכו', אעפ"כ לא כתב זה הרא"ש לעיל על הא דד"א, משום דלעיל לא ראה להאריך במהות הקנין של ד"א, בהיותו נודע ומפורסם בכל הדברים, ולכן לא דיבר בו כלל, וסמך על מה שכתב אח"כ על הא דיכולה לשומרו, דאמר ר"י לגיטין אמרו ולא לדבר אחר, דבזה הוכרח לפרש מהותו של הקנין הזה, המיוחד רק בגיטין, שהוא תק"ח בגיטין משום עיגונא, וכנ"ל, וממילא ביאר ג"כ דהיינו מטעם דכל דמקדש וכו') ומובן ממילא דזה הטעם עולה ג"כ אד"א דלעיל, וכמ"ש כן להדיא הרמב"ן בחידושיו, וגם כוונת הרשב"א בחידושיו כן הוא דגם בד"א צריך למיתי עלה משום דכל דמקדש, עיי"ש:
או י"ל דהרא"ש ס"ל כמ"ש הריטב"א בשם הרא"ה, וגם הר"ן כ"כ, דבד"א מה"ת מתגרשת, דכיון דקונות בכל דבר, הרי הקנום לה חכמים ועשאום כחצירה ממש, והפקר ב"ד הפקר, ונמצא דמן הדין מתגרשת, משא"כ ביכולה לשומרו, דלא עשאוהו כחצירה ממש, דהא רק לענין גיטין אמרו שיהי' כרשותה, משום עיגונא, ולא לדבר אחר, בחצר כזה אינה מתגרשת מן הדין, רק משום דכל דמקדש וכו':
ובפרט לפי מה שכתבתי לעיל, די"ל דגם לענין גט לא עשאו חכמים כרשותה אלא בעת ביאת הגט לשם במקום שיכולה לשומרו, ונמצא דהרשות והגט באים כאחת, ובזה לא מהני הרשות דרבנן לדאורייתא, אי לאו משום דכל דמקדש, וכו', אבל בד"א דמעת שבאה לשם נעשו הד"א רשות שלה, וכבר קנתה אותם מתקנת חכמים, ולזה כשאח"כ בא הגט לשם זוכית בו מן התורה, ולא צריך בזה להטעם דכל דמקדש וכו', כמ"ש חילוק כזה בשו"ת נודע ביהודה תניינא בחלק אבה"ע סי' נ"ד בד"ה ומ"ש שאם אינו קונה, עיי"ש:
ומ"ש עוד החלק"י להביא ראי' מהא דהרמב"ם והש"ע בנותן גט לאשתו שתתגרש אחר ל' יום והניחתו בצדי רה"ר דמגורשת, וכתב הנתיבות סי' קצ"ז ססק"ד הטעם משום דהקנה לה הגט מיד בשעת נתינה, וכיון שהגט שלה והניחתו בסימטא נקנה מקום הסימטא להאשה, ונמצא דמונח אז ברשותה, עכת"ד הנתיבות, והוא גרע והוסיף בדבריו, כי מ"ש הנתיבות דע"י הנחת הגט שלה בסימטא נעשה המקום רשותה, דחה מהתו' ב"ב פ"ה ע"ב ד"ה כגון, ולכך החזיק רק בראש דברי הנתיבות שם, דלהכי מגורשת משום דהקנה לה הגט מיד, רק שמתנה עמה שלא תתגרש עד לאחר ל', דאף שקנתה הגט קודם הגירושין מ"מ מגורשת, עכ"ל הנתיבות שם, והוסיף החלק"י לבאר דלכך מתגרשת לאחר לי, במה שהגט הוא שלה וקנינה, אף שאינו ברשותה, הרי דקנין מהני בגט, עכ"ד:
ומה מאוד תמוהין דבריו גם בזה, דבאמת דברי הנתיבות נכונים במ"ש דבהניחה דבר שלה במקום שיש לה רשות להניחו שם כגון בסימטא נעשה המקום רשותה, וכמו שהביא מתו' קידושין כ"ה ב' בסד"ה בהמה, אלא שאף שנעשה המקום בזה רשותו אעפ"כ אינו קנוי לו כ"כ שיהי' לו בזה דין חצירו להקנות לו דבר שלא הי' שלו מקודם, והיינו הך דתו' ב"ב ע"ה ב' הנ"ל, וכבר ביאר זה היטב הנתיבות בס"ס קצ"ב, עיי"ש, וא"כ דברי הנתיבות כאן נכונים, דמאחר שהגט קנתה מיד בשעת נתינה, ואינו חסר בזה אלא שיהא מונח ברשותה בשעת חלות הגירושין, וכיון שהניחתו בסימטא הרי מונח ברשותה, וכנ"ל:
אמנם מה שכתב החלק"י, דמתגרשת לאחר ל' רק בזה, במה שהגט הוא אז קנינה, אף שאינו ברשותה, והוכיח מזה דקנין גם בלא ידה ורשותה מהני בגט, בזה הוסיף תימה על תימה, דאיך יעלה על הדעת כזאת, לומר דמתגרשת רק במה שהגט הוא אז קנינה, והרי אם אפילו גם הגט מונח לאחר ל' ברשותה איך נוכל לומר דתתגרש רק בשל עכשיו, דהיינו במה שהגט הוא שלה ומונח ברשותה, הרי אין כאן עכשיו בשעת חלות הגירושין שום נתינה, והוי כטל גיטיך מע"ג קרקע, וכמו בדאאתו הרוח לתוך חצירה ואומר לה הבעל הרי זה גיטיך שכתב הר"ן הובא לעיל בענף י"א שאינה מגורשת, דהוי כטלי גיטיך מע"ג קרקע, אף ששפיר הגט נעשה שלה ומונח בחצירה, וע"כ צ"ל דבהאומר הרי זה גיטיך ולא תתגרשי אלא לאחר ל' יום, כיון שמתחלה בא הגט מידו לידה, שפיר מתגרשת אח"כ ע"י נתינה זו, אם הגט אז ברשותה, דהוי כנתינה אריכתא, וכמ"ש כל הראשונים ז"ל בזה, עיין בהרא"ש פ' הזורק סי' ז', ובהר"ן פ' הכותב, ובהיות כן, אף אם הי' מקום לומר דלהרמב"ם והש"ע אין צריך שיהי' הגט ברשותה לאחר ל' יום, רק דסגי במה שהגט הוא שלה משעת נתינה, אעפ"כ צ"ל ע"כ דע"י נתינה הקודמת מתגרשת, דאל"כ אלא רק במה שהגט הוא עתה שלה היא מתגרשת, הרי אין כאן ונתן, וכנ"ל, וכיון שע"כ בנתינה הקודמת מתגרשת הרי שפיר יש כאן ונתן בידה, ומה זה ראי' מכאן דמתגרשת בקנין לבד:
אבל באמת איך אפשר לומר כן כלל כמ"ש החלק"י, דלהרמב"ם והש"ע סגי רק בזה במה שהגט הוא שלה, דא"כ למה הצריכו שיהי' מונח בצדי רה"ר דוקא, ולמה לא אפי' ברה"ר עצמו, א"ו לא סגי במה שהגט הוא שלה לחוד, רק צריך שיהי' מונח בצדי רה"ר, שהוא כרשותה, וכמ"ש הנתיבות, וכנ"ל:
אמנם כל זה כתבתי לפי דברי הנתיבות, אשר החלק"י נמשך אחריו בזה, אבל לקושטא דמילתא גם דברי הנתיבות בעיקרן המה תמוהין מאוד, במ"ש דהמגרש אחר ל' כוונתו להקנות לה הגט מיד, רק שלא תתגרש עד אחר ל', וכשמונח אז בסימטא, הרי הוא מונח ברשותה, והרי בדברי הרמב"ם והש"ע אבה"ע סי' קמ"ו ס"ב מבואר להיפוך, וז"ל שם, אבל התולה הגירושין בזמן וכו' לא הגיע לידה בתורת גירושין אלא בתורת פקדון עד הזמן שקבע, וכו', לפיכך כשהגיע הזמן צריך להיות הגט ברשותה או שתחזור ותטלנו או יהי' במקום שייחדה אותו בו אעפ"י שאינו רשותה כמו שביארנו, עכ"ל, והיינו כמו שביארו מקודם, שייחדה אותו במקום שאינו רה"ר, רק בצדי רה"ר, עיי"ש בריש הסעיף, הרי להדיא שכתבו הרמב"ם והש"ע דהגט הוא רק בתורת פקדון בידה עד הזמן שקבע, ולא שקנתה הגט מיד, וגם כתבו להדיא שהמקום שייחדה אותו בו בצדי רה"ר אינו רשותה, ולזאת אין לנו בישוב קושיית הר"ן על הרמב"ם והש"ע אלא כמו שכתב ה"ה שם, הביאו שם הט"ז ס"ק ג' והב"ש שם ס"ק א', וגם פשוט דמתגרשת ע"י נתינה הקודמת, וכמ"ש הט"ז והבית שמואל שם, עיי"ש, וא"כ הרי כאן ונתן בידה, ואין שום ראי' לשאר קנינים, וכנ"ל:
ומ"ש עוד החלק"י וז"ל, ומה לי להרבות בראיות, והדברים מבוארים להדיא בב"י אבהע"ז סי' קכ"ד דכל קנינים מועיל בגט, עיי"ש שכתב גבי כתב גט על ידו של עבד, כיון שזכתה בעבד באחד מדרכי הזכיה ממילא נתגרשה, עכ"ל, עיי"ש בחלק"י, וגם מזה אין ראי' כלל, דפשיטא דהב"י לא בא כאן להכריע כדעת רש"י דשאר קנינים מהני בגט, נגד רוב הפוסקים החולקים עליו, כי אין זה דרכו, וכנ"ל, ובפרט לפסוק הלכה מבלי הביא כלל דברי רש"י והחולקים עליו, וגם אין סימן זה מקומו של הדין הזה, אמנם כבר כתבתי לעיל בענף ט' דכוונת הב"י היא באחד מדרכי הזכי' המועילים בגט, לרש"י כדאית לי', ולשאר הפוסקים כדאית להו, ותדע לך שכן הוא, שהלא אחד מדרכי הזכי' של עבד הוא ג"כ ק"ס, כמבואר בחו"מ סי' קצ"ו ס"א, וק"ס לכ"ע לא מהני בגט, כדאיתא להדיא בב"ב דף קנ"א ע"ב דגט לאו בר קנין הוא, וע"כ צ"ל דאין כוונת הב"י באחד מכל דרכי הזכי' של עבד, אלא באחד מדרכי הזכי' של עבד המועילים בגט, וז"ב:
ומ"ש החלק"י דבעבד ע"כ מטעם קנין מהני, דבתורת חצר אין עבד נקנה, כמ"ש התו' ב"ק י"ב דהוי כצבי רץ כדרכו, כבר הבאתי דברי התו' הללו לעיל בענף ט', וכתבתי ליישב בזה דברי רי"ו, דמש"ה בעי שיהא העבד כפות כדי שיהא נקנה לה ע"י חצירה, הרי יש גם בעבד קנין חצר, בכפות, ואפילו להב"י דמיירי שם באין כפות, מ"מ הלא איכא קנין משיכה והגבהה דמועילים בגט לכ"ע, דהם בכלל ידה, כמ"ש התו"ג וכנ"ל, וגם עבד נקנה בהן, כדאיתא בחו"מ סי' קצ"ו, וזהו שכתב הב"י באחד מדרכי הזכי', המועילים בגט, ואין שום ראי' מהב"י כלל לשאר קנינים, וכנ"ל: