אור ברסלב

מנחת יהודה אבן העזר חלק ג· רבי יהודה לייב ברבי יוסף הלוי

סימן ט

סימן ח

בסימן זה אמרתי להעתיק כל מה שכתבתי בגליון הספרים באבה"ע סי' קכ"ט, ואקוה שהמעיין ימצא בו תועלת בעזה"י.

בבית יוסף על סוף הסימן בסד"ה וכתב עוד על אחר ששמו יוסף בן שמעון וכו' עד ובסי' קצ"ז האריך מהר"ר ישראל בדין זה וצידד להדבר להתיר:

ונ"ב.

ולפענ"ד דמה שצידד מהרא"י בסי' קצ"ז להתיר הי' על חתימת עד ששינה שם אביו וחתם עצמו על שם אבי אביו, כמו שיראה המעיין שם בתשובה ההיא, וזה שפיר יש לדמות לשינה מקום הלידה, דעד שלא חתם שם אביו פשוט דכשר, כמבואר במשנה, וגם אם שינה שם אביו ליכא למיחוש ללעז, דאפילו אם יאמרו שלא זה הוא העד, רק אחר, מ"מ מה בכך רובא דעלמא כשרים לעדות, וכמ"ש סברא זו מהרא"י בסי' קל"ח ובסי' י"ז משא"כ בשינה שם אבי המגרש דמשמע קצת מדברי מהרא"י שם בסי' קל"ח דאם לא כתב כלל שם אביו דפסול, וגם בשינה שם אביו איכא למיחוש לקילקולא, דיאמרו לא זה הוא שגירש, אלא אחר, ודמי לשינה שם מקום הדירה, כמ"ש הב"י. בזה לא צידד מהרא"י כלל להתיר, ואפילו בהך עובדא דסי' קל"ח וקפ"ד דהי' לו קצת חילוק וטעם להתיר אעפ"כ כתב שמאתו לא תצא הוראה להתיר כלל, אפילו עם אחרים, אפילו דלימטא לי' כשיבא מכשורא, עיי"ש, ובסי' קצ"ז כתב בפשיטות דאף אם הי' נדרש בלא נשאת לא הי' מחמיר לאסור, עיי"ש, אלא הוא הדבר אשר דיברתי דהם נידונים חלוקים, דבסי' קל"ח וקפ"ד מיירי בשינה שם אבי המגרש, ובסי' קצ"ז מיירי דשינה העד שם אביו, וכנ"ל, ועיי"ש ותראה שכן הוא, ופלא על קדושת מרן הב"י ז"ל שלא כתב כן, וגם בספר גט פשוט ס"ק נ' כתב דברים אלו של הב"י ולא הרגיש בזה שהם ב' נידונים חלוקים, שוב ראיתי בג"פ סוף ס"ק נ"ו כתב החילוק בדברי מהרי"א כמו שכתבתי, עיי"ש:

בב"ח סד"ה אבל אם לא הוחזק בשני שמות וכו' עד אבל דברי הרא"ש ורבינו מבוארים דמיירו דלא הוחזק כלל וכו' שיש לו שם אחר אלא זה השם שהוחזק במקום הכתיבה הוחזק בו ג"כ במקום הנתינה:

ונ"ב ולפענ"ד אין זה משמעות דברי הרא"ש ורבינו כלל, ואמת כי הרשב"א בחידושיו מפרש כן הא דאיתחזיק בתרי שמי ולא איתחזיק, עיי"ש, אבל בדברי הרא"ש ורבינו אי אפשר לפרש כן, אלא דבריהם כדברי רש"י, כמבואר למעיין, וא"כ דברי הב"י בזה מוכרחים ודוק, ובתשובת הרא"ש ע"כ נפל ט"ס כמ"ש בדרישה ופרישה דצ"ל שם כתיבה במקום נתינה ונתינה במקום כתיבה:

עוד שם בב"ח בד"ה כתב בהגהות ש"ע סעיף י"ד וכו' עד וקשה לפ"ז דא"כ כשהעכו"ם בלבד קורין אותו בשם אחר של לעז למה לא יכתבו ג"כ המכונה. כי היכי דכותבין בשם השני של לעז כשאינו יוצא משם העברי ג"כ המכונה:

ונ"ב.

המעיין יראה דהב"ח ז"ל לא הוי קשיא לי' מכינוי היוצא משם העברי, כגון צבי הירש, זאב וואלף, יהודה ליב, וכדומה, דבזה ודאי שפיר כותבין המכונה בכל אופן, הגם דלא נקרא בהכינוי בשעת מילה, רק שבא לו הכינוי אח"כ, כיון דשם הלעז הוא רק פירושו של שם הקודש, ולכן שם הקודש הוא עיקר ושם הלעז נטפל לו, והוי רק כינוי, משא"כ שם הלעז שקורין בו הגוים בודאי אין הגוים יודעין לפרש שם הקודש, רק קורין לו שם כפי המזדמן להם, י"ל דהגם דהוי לעז מ"מ אין זה כינוי, רק עוד שם, ושייך בי' לכתוב דמתקרי, רק עיקר קושית הב"ח הי' דהא הרמ"א כתב דגם כשאין שם הלעז יוצא משם העברי כותבין המכונה, א"כ למה לא יכתבו ג"כ המכונה על שם הלעז של הגוים, ולזה מחלק הב"ח בזה, דדוקא כשאביו קרא לו ג"כ בשם הלעז בשעת המילה, אמרינן דכוונתו הי' שיהי' זה השם טפל לשם הקודש, הגם דאינו יוצא משם הקודש, אבל שם לעז שאינו יוצא משם העברי ולא נקרא בו בשעת מילה רק אח"כ, זה לא הוי כינוי לשם העברי, רק הוא שם גמור בפני עצמו, וצריך לכתוב עליו דמתקרי, וז"ב בכוונת הב"ח, ודלא כמו שהוציא בספר גט פשוט ס"ק ס"ד מדברי הב"ח הללו דמי שנקרא בשעת המילה יהודה לבד ואח"כ קראו אותו ליב דצריך לכתוב יהודה דמתקרי ליב, וכתב דאין זה במשמעות דברי הרמ"א, עיי"ש, ולפענ"ד דבזה גם הב"ח מודה דיש לכתוב יהודה המכונה ליב, וכנ"ל:

בב"ש ס"ק ג' אבל אין מוכרח פירושו ברמב"ם וי"ל הפירוש ברמב"ם כמו שכתבתי בס"ק א' לפ"ז י"ל דלא עדיף שם הטפל לבדו וכו':

ונ"ב.

צ"ע דלכאורה אדרבא דלפירוש הב"ש בס"ק א' דהרמב"ם איירי בחניכה שאין הכל קורין בו יש ראי' יותר להכשיר כתב שם טפל מלפירוש הב"י בדברי הרמב"ם דהרמב"ם איירי בחניכה שהכל קורין בה, ונראה לפענ"ד דהכי פירושו, דהרמב"ם הא כתב סתם כתב חניכתו וחניכתה כשר, אלא דס"ל להב"י מדסתם הרמב"ם ש"מ דמיירי בכל גוונא, בין בחניכה שהכל קורין בו, בין שהרוב קורין בו, ובין שהמיעוט קורין בו, בכל גווני לכתחלה לאו שפיר דמי לכתוב חניכה לבד, ובדיעבד כשכתב כשר. וא"כ ממילא מוכח דמכש"כ כשכתב שם טפל דכשר בדיעבד, מדמכשיר חניכה בסתם אף שרק המיעוט קורין בו, אבל לפי מ"ש הב"ש ס"ק א' דהגם דהרמב"ם כתב סתם מ"מ לא בכל גווני מיירי, אלא דוקא בחניכה שאין הכל קורין בו, דבהכל קורין בו גם לכתחלה כשר, א"כ ממילא ג"כ אין ראי' מזה להכשיר בשם טפל לחור, די"ל דהרמב"ם מיירי דוקא בחניכה הרגילה, שהרוב קורין בו, בזה כשר בדיעבד, דזה הוי כשם עיקר, הואיל דהרוב קורין בו, אבל במיעוט קורין בו גם בדיעבד פסול, דלא עדיף זה מכתב שם טפל וכל שום, והרמב"ם לא מיירי בכל גווני, כנלפענ"ד בכוונת הב"ש:

שוב ראיתי שיש לומר בכוונת הב"ש בזה יותר קרוב לאמת, דלעולם ס"ל להב"י דמה שכתב הרמב"ם כתב חניכתו וחניכתה כשר היינו בחניכה שהכל קורין להם בה, ואעפ"כ סברת הב"י דזה לא עדיף משם טפל, ואדרבא גרע משום דאין זה שם העצם, דהא משו"ה לא הכשיר הרמב"ם בזה לכתחלה אף שהכל קורין לו בו, ורק בדיעבד כשר, וא"כ כש"כ כתב שם טפל שהוא שם עצם אף שרק המיעוט קורין בו דכשר, עיין בב"י ותראה שכן כוונתו, אבל לפי מ"ש הב"ש לעיל בס"ק א' דאין הדבר כן, וחניכה לא גרע כלל משם העצם, אלא דהעיקר תלוי בזה בקריאת העולם, ואם הכל קורין לו בו כותבין החניכה לבד אף לכתחלה גם להרמב"ם, ועדיף זה אף משם העיקר דצריך לכתוב לכתחלה וכל שום, משום דשם רק הרוב קורין בשם זה, משא"כ בהכל קורין לו בו אף דהוא חניכה עדיף, דהעיקר תלוי' בזה בקריאת העולם, ומה דמכשיר הרמב"ם בחניכה דוקא בדיעבד, מיירי בחניכה שאין הכל קורין לו בו, וא"כ י"ל דמיירי הרמב"ם דהיא עכ"פ חניכה הרגילה, דהרוב קורין בה, אז כשר בדיעבד, משא"כ בשם טפל, שרק המיעוט קורין בו, אף דהוא שם העצם, מגרע גרע, ואף בדיעבד פסול, דהעיקר תלוי ברוב הקוראין, ולא בשם עצם וחניכה, וכנ"ל:

שוב ראיתי בתורת גיטין שכתב להגיה בזה בב"ש עפ"י הב"ש מהדורא קמא, עיי"ש, ולפענ"ד אין צורך בזה, כי דברי הב"ש שפיר מתפרשין כמו שכתבתי:

בב"ש ס"ק י"ט. יוסף בן שמואל, אע"ג דאבי אביו נקרא שמואל אין אומרים בזה בני בנים כבנים, תשובת הרא"ש:

ונ"ב.

אין מבואר כן בתשובת הרא"ש, רק דבפסקי מהרא"י סי' קפ"ד כתב לצדד כן בפירוש דברי הרא"ש, אך בסוף סי' קל"ח כתב מהרא"י דבכה"ג דהחזיק את עצמו בשם אבי אביו שפיר דמי, כמו לבן בן נחור, ומפיבושת בן שאול, והגם דבמסקנא שם לא רצה להיות עם המתירין, היינו משום דזה גופא לא הוי ברירא לי' אם הי' זה שם אבי אביו, עיי"ש:

בב"ש ס"ק כ"ד. מי שיש לו שני שמות, היינו דיש לו במ"כ שם אחד ובמ"נ יש לו שם אחר, משו"ה אם כתב ראובן שמעון יש פוסלין כיון שבמקום אחד אין לו שני שמות וכו':

ונ"ב.

משמע מדבריו דאם במקום אחד נקרא בב' השמות אף שלא נקרא בשניהם יחד כשר כשכתב ראובן שמעון, והיינו כחילוק הב"י דמהרא"י ומהרי"ק מר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגו, עיי"ש, אבל תמה אני למה לא הביא דברי הרמ"א בדרכי משה דלא נראה לו חילוק הב"י, וגם בנקרא בשניהם במקום אחד אינו כשר אלא א"כ עולה לס"ת בשניהם יחד, עיי"ש, והיינו דכתב הרמ"א כאן בהגה אבל אם נקרא בשני השמות יחד וכו' כשר, משמע דדוקא בנקרא או עולה לס"ת בב' השמות יחד הוא דכשר, ולא זולת, אף דנקרא בשניהם במקום אחד, ובאמת נראה לפענ"ד מסתימת דברי המחבר דגם הוא ז"ל לא מיירי כאן דוקא בשם אחד במקום הכתיבה ושם אחד במקום הנתינה, אלא מיירי בסתם מי שיש לו ב' שמות במקום אחד, ואפ"ה כתב ע"ז ויש מי שאומר שהוא פסול, דאל"כ הוי לי' לפרש ולא לסתום, ולפ"ז צ"ל דגם המחבר חזר בו כאן בש"ע מהחילוק שלו בב"י, וס"ל דהמהרי"ק פוסל גם בזה, או דעכ"פ לא רצה לסמוך על החילוק הזה לדינא, וכאשר גם בב"י לא כתב זה אלא בלשון ואפשר לומר, עיי"ש, ולזאת דברי הב"ש לפענ"ד צ"ע, שוב ראיתי בספר ג"פ ס"ק ס"ב שכתב בדעת מרן המחבר ז"ל כמו שכתבתי, עיי"ש:

עוד שם בב"ש. ולשון רמ"א אינו מדוקדק מ"ש כשר משמע לכתחלה אין כותבין כן וליתא וכו':

ונ"ב.

בג"פ ס"ק ס"ג מוקי לה להא דהרמ"א כשלא נתנו לו ב' השמות ביחד, רק אחד בא לו אח"כ, ומשו"ה יש לכתוב לכתחלה ראובן דמתקרי שמעון, ורק בדיעבד כשר כשכתב ראובן שמעון, אבל בנתנו לו ב' השמות יחד גם לכתחלה כותבין ראובן שמעון, כמו שנקרא, ואדרבא אפילו בדיעבד פסול אם כתב דמתקרי שמעון, עיי"ש, וכתב בשו"ת הרב בעל התניא סי' מ' דמשו"ה לא הוי ניחא לי' להב"ש בזה, משום דסתם רמ"א לשונו ולא פירש דהיינו דוקא כשבא לו שם אחד אחר מילתו, עיי"ש, ולפענ"ד אין זה כוונת הב"ש, דמה בכך דהרמ"א סתם, וא"כ מיירי בכל גווני, בין שב' השמות נתנו לו ביחד בשעת מילה ובין ששם אחד בא לו אח"כ, ולכך לא הי' יכול לכתוב דכותבין לכתחלה ראובן שמעון, דהא יש בכלל זה ג"כ כששם אחד בא לו אח"כ, דבזה צריך לכתוב לכתחלה ראובן דמתקרי שמעון, ולכך כתב הרמ"א לשון דיעבד, דכשר כשכתב ראובן שמעון, דדין זה דכשר א"ש על תרווייהו, בין שנתנו לו ב' השמות ביחד ובין שבא לו אחד אח"כ, דבתרווייהו כשר כשכתב ראובן שמעון, אלא דהב"ש ס"ל דאין חילוק כלל בין שנתנו לו ב' השמות יחד ובין שבא לו אחד אח"כ, דבתרווייהו אם נקרא עכשיו בשניהם יחד צריך לכתוב לכתחלה ראובן שמעון בלא דמתקרי, וכמו שהוכיח ג"כ הפתחי תשובה בס"ק ל"ו שכן הוא דעת הב"ש, ולכך כתב דלשון הרמ"א שכתב כשר אינו מדוקדק, אמנם בשו"ת הרב שם תירץ שפיר לשון הרמ"א, דהא הרמ"א כתב בזה"ל אבל אם נקרא ב' השמות ביחד או שעולה כך לס"ת כשר, הרי דהרמ"א או או קאמר, או דנקרא בשניהם יחד אף דלס"ת אינו עולה רק באחד, או שעולה כך לס"ת בשניהם יחד ונקרא רק באחד, ובהנך גווני שפיר יש לכתוב לכתחלה דמתקרי, כמבואר בסדר הגט אות י"ט ובב"ש ישן הובא בתו"ג ס"ק ט"ז וי"ז. עיי"ש ואשמעינן הרמ"א דבדיעבד כשכתב שניהם יחד בלא דמתקרי כשר, אבל כשעולה לס"ת וגם נקרא בשניהם יחד פשיטא שיש לכתוב גם לכתחלה שניהם יחד בלא דמתקרי, ואדרבא כשכתב דמתקרי אפילו בדיעבד פסול, עיי"ש:

בשו"ת הרב שם על מה שרצה השואל לומר דכוונת הב"י היא דמהרא"י שכתב לכתוב לכתחלה ראובן דמתקרי שמעון, ואם כתב ראובן שמעון כשר, מיירי כשנקרא בשני השמות וחד במקום זה, וכתב הרב ע"ז ושגגה היא כי מ"ש הב"י שנקרא בב' שמות ר"ל שמקצת ב"א קורין אותו בשם זה ומקצת בשם זה:

ונ"ב.

ותדע דהא התה"ד שם בפסקיו סי' רס"ו ובתה"ד סי' רל"ד הביא ראי' לכתוב דמתקרי ולא שניהם יחד ממ"ש המרדכי דכותבין מרים דמתקריא שרה ומאחא בר הדיא דמתקרי איא מרי ומהסמ"ק, עיי"ש, ואי התה"ד מיירי דנקרא בשניהם יחד אין שום ראי' משם, דהא שם אינם נקראים בשניהם יחד, דהא רובא קרו לה מרים ופורתא שרה, כמבואר בש"ס, וכן אחא בר הדיא פשיטא דלא הי' נקרא ביחד עם איא מרי, וכן בסמ"ק מיירי דלא נקרא בשניהם יחד, עיי"ש, ושפיר כותבין שם דמתקרי, ומה ראי' יש מכל זה להיכי דנקראים בשניהם יחד, א"ו פשוט דהתה"ד ג"כ מיירי בלא נקרא בשניהם יחד, רק דמקצת קורין אותו בשם זה ומקצת בשם זה במקום אחד, וזה הוא כוונת הב"י, עיי"ש:

בב"ש ס"ק כ"ו. יצחק חקין וכו' והב"י כתב דכותבים קיצור השם:

ונ"ב אני בעניי לא ידענא היכן כתב הב"י כן, דמ"ש בשם הקונדריסים דכותבים שניהם, היינו כשאינו קיצור השם, כגון שלמה המכונה שלמן, וכמ"ש ג"כ הב"ש לקמן בשמות אנשים, וכתב הב"י זה כלפי מ"ש מקודם על מהרא"י ואפשר שה"ה באין הכינוי קיצור השם סובר כן, וע"ז כתב דבקונדריסים משמע דבכה"ג כותבין שניהם, עיי"ש, ודוק:

בב"ש ס"ק ל"ב מומר וכו' ובן מומר וכו' וט"ז כתב דאין לכתוב וכל שום מפני כבוד הבן:

ונ"ב.

עיין בתשובת מוהר"מ פדוואה סי' ל"ה בבן מומר שחזר בתשובה וסדרו שלשה רועים הגט ולא כתבו בו וכל שום, מפני שחזר בתשובה, ורב אחד ערער על הגט, וכתב שם מוהר"מ פדוואה ז"ל להכשיר הגט מחמת כמה טעמים, ולא הי' מי שעלה על דעתו שם לומר דמפני כבוד הבן אין לכתוב וכל שום אף בעוד אביו מומר, עיי"ש, וא"כ מדברי כולם נלמוד לכתוב בבן מומר וכל שום, כדעת מהרש"ל:

בב"ש ס"ק ל"ג. ואפילו אם נשתנה שמו ע"י חולי כמה פעמים וכולם שמות לעז אפ"ה כותבים כל השמות ומקדימים שם האחרון:

ונ"ב ר"ל דאחרון אחרון קודם להראשון ממנו, ואשמעינן בזה, דהגם דהשמות האמצעים ג"כ כבר נשתנו כמו שם הראשון, והראשון יש לו מעלה על האמצעים, דהוא שם עברי והאמצעים המה שמות לעז, וא"כ לכאורה הי' ראוי להקדים שם הראשון על שמות האמצעים, ולכתוב שם השינוי האחרון דמתקרי שם הראשון המכונה שם האמצעי וכו', קמ"ל הב"ש דלא כן הוא, רק דלעולם מקדימין שמות השינוי אף האמצעים ואף דהם שמות לעז לשם הראשון אף דהוא עברי, וזה הוא דאשמעינן הב"ש כאן יותר ממה דמבואר ברמ"א כאן ובסוף הסעיף, ודוק:

בבאר הגולה סעיף י"ח סוף אות י'. אבל אם מת קודם שהוחזק בו אין כותבין אותו כלל:

ונ"ב.

ר"ל כשבנו בא לגרש, ועיין בב"ש ס"ק ל"ה ובשו"ת חוט השני סי' ט' וי' וי"א:

בב"ש ס"ק מ"ב. שמריה בד"ה כתיב בלא וא"ו:

ונ"ב.

באמת כתיב בד"ה בוא"ו, אלא דבעזרא כתוב ב' אנשים בשם שמריה בלא וא"ו, כמבואר בתה"ד שם, ולכן נראה דמ"ש בב"ש כאן בד"ה הוא ט"ס, וצ"ל ב"פ, והוא ראשי תיבות ב' פעמים:

הגהות וט"ס שבב"ש סי' קכ"ט.

בס"ק ב'. ויש לדמות לכותב שם א' וא"י אם יש לו עוד שם אחר כמ"ש בסמוך. "בס"ק ו'":

שם בסוף הס"ק. שכתבו עפ"י מנהגים. צ"ל מנהגם:

שם בס"ק ג'. וכתב וכל שום פוסל מכח חילוק הנ"ל. צ"ל מוכח:

שם ס"ק ו'. דמסופק אם מ"נ עיקר כמ"ש בש"ס אם מ"כ עיקר כמ"ש בתוספתא. כצ"ל:

שם ס"ק ח'. ומהרש"ל מכשיר אם כתב מ"נ. צ"ל מ"כ:

שם ס"ק י"א. וכן מומר כתב בט"ז. צ"ל ובן מומר כתב בט"ז "ס"ק כ"ז":

שם ס"ק כ"א. ובמרדכי רפ"ב. צ"ל רפ"ג. שם. ובהג"ה. צ"ל ובהג"א:

בבאר הגולה סי"ד אות ב'. מהרי"ק בשורש ל"ח. צ"ל צ"ח:

במחבר סט"ו בשם הנהרות. צ"ל הנערות:

בב"ש ס"ק ל"א. צריך ישוב מ"ש בסדר גיטין בתשובת רמ"א. צ"ל בסדר גיטין הביאו בתשובת רמ"א:

שם ס"ק ל"ז. דמתקרי כולם וא"ו. צ"ל כולם בלא וא"ו:

שם ס"ק מ'. והוא לשון גירוש. צ"ל גירות:

ענף ב

בחלקת מחוקק ס"ק א'. בסוף התשובה של התוי"ט. וא"כ יש לפרש ג"כ כדבריו. צ"ל בדבריו:

שם בדברי בהמ"ח. וכוונתו בהעתקת התשובה. צ"ל וכוונתי:

שם בסוף הס"ק. אבל בכתיבת שני שמות יחד טפל ועיקר אין קפידא:

נ"ב עיין לעיל סעיף י"ד ובמ"ש שם על גליון הב"ש דאדרבא בכתב שניהם ביחד אף שהקדים העיקר יש מי שאומר שהוא פסול אם לא נקרא בשניהם יחד, ועיין בתורת גיטין ס"ק כ"ד, וצע"ג:

שם או יכתבו אותו לבסוף ואחר שלא הוחזק. צ"ל מאחר

שם דעכ"פ אינו עולה על הדעת לפסול אם כתבו שם השינוי לבד:

נ"ב.

לכאורה כוונתו שכתבו שם השינוי לבד בלא וכל שום, וכדמסיק ע"ז דאי בודאי טפל אינו פוסל וכו', וזהו דוקא בלא וכל שום, דאי בטפל וכל שום פסול כדלעיל ס"ב, אלא דאם כן הכוונה בלא וכל שום במאי אשמעינן כאן רבותא יותר מהמבי"ט דגם להמבי"ט הוא כשר בלא וכל שום. דהא מחשיב לי' עכ"פ לשם טפל, לכן נראה דכוונת החמ"ח הוא דכתבו שם השינוי לבד עם וכל שום, והא שכתב דאי בודאי טפל אינו פוסל וכו', כוונתו דיש פוסקים דאינו פוסל, וא"כ מכש"כ בספק טפל דיש להכשיר, משום ס"ס. ספק טפל ספק עיקר, ואת"ל טפל שמא קיי"ל כהפוסקים המכשירים בכתב טפל עם וכל שום, ועיין בג"פ סוף ס"ק צ"ג דהכשיר ג"כ מטעם ס"ס הזאת בנתפרסם שם השינוי ולא הוחזק, עיי"ש, ולדעת הח"מ מיד בו ביום הוי נתפרסם שם השינוי ע"י שינוי השם בביהכ"נ ובציבור, אלא שלא הוחזק, והוי ספק טפל ספק עיקר, וזה הוא ממש כנידון הב"י, וא"כ בכתב השינוי עם וכל שום הוי ס"ס:

שם. ומכ"ש בנ"ד שכתב ושניהם. צ"ל שניהם:

בט"ז ס"ק א'. בזה נבין דמ"ש תחלה אלא א' מהם היינו אחת ושתים. צ"ל אחת משתים:

שם ובסוף בא הטור ללמדנו וכו' או בטפל עם וכל שום דוקא. צ"ל שום אלא דוקא:

שם ס"ק י"ג. דהא כתב מהרא"י בת"ה סי' רל"ז. צ"ל רל"ה:

שם. היינו שא"צ להזכירו ולא לכללא. צ"ל לכוללו:

שם ס"ק כ'. פסקי מהרא"י סי' ז'. צ"ל ו':

שם ס"ק כ"א. בפסקים סי' ז'. צ"ל ו':

שם באותו ס"ק בד"ה בהג"ה. מהרר"ז כתב קלונימס המכונה קלמן הואיל זמן לא נסמך יחד. צ"ל ומן לא נסמוך יחד. ור"ל דמ' נ' של קלונימס לא נסמוך יחד כמו בקלמן:

שם ס"ק כ"ב. לא הצרכו לכתוב המכונה. צ"ל לא הוצרכנו:

שם. אא"כ יש כינוי. צ"ל לכינוי:

שם. אבל אם יש שם קודש. צ"ל לשם קודש:

שם. ודין שלמה וכו' א"צ לכתוב כלל המכונה בזה. צ"ל דזה

שם. בתשובת ר"מ לובלין מפלפל שם בא' שהי' לו שם כינוי איך לכתבו ותמהני שהרי לפי מסקנת רמ"א כאן אין לכתוב שום כינוי וכו':

ונ"ב תמה אני על תמיהתו, שעד כאן לא כתב רמ"א לקמן בסוף סעיף זה דאין לכתוב הכינוי כלל, אלא כשאין היהודים קורין אותו בשם הכינוי לבדו, אלא בצירוף עם עיקר השם, אזי אף אם הגוים קורין אותו בכינוי לחוד אין לכתוב הכינוי כלל, אבל כשהיהודים קורין אותו בהכינוי לבד כותבין הכינוי, אף דהיא רק מצד מעשיו או צורת גופו, וכמ"ש הב"ש בס"ק כ"ט בשם תשובת מהר"מ מינץ בכינוי זעמל דנקרא כן על שם יפיו דכותבין אותו, עיי"ש, והמהר"מ לובלין שם בסי' ק"ב מיירי דהיהודים קראו אותו גם בפניו בשם הכינוי קורין לבד, עיי"ש, ומשו"ה הסכים שם לכתוב הכינוי, וזה פשוט מאוד, עיי"ש, ומה שלא כתב מהרי"ל כינוי קץ ושנאביל, נראה דכינוין הללו הי' כינויי משפחה, ובזה ג"כ לא קשה כלל מה שהקשה עוד הט"ז בס"ק כ"ד דלמה הוצרך לומר דכינוי משפחה אין לכותבו, והלא מסיק בסמוך דאף כינוי עצמו אין כותבין כלל, ומלבד שאין זה קושיא כ"כ, די"ל דהרמ"א נקט לי' בדרך לא זו אף זו, אף גם כי לפי הנ"ל עיקר הקושיא לא קשה כלל, כי בכינוי משפחה אף אם נקרא רק בשם הכינוי לבד ג"כ אין כותבין, כמ"ש בספר גט מקושר הביאו בפתחי תשובה ס"ק מ"א, וזה לא נשמע מכינוי עצמו דלקמן, דאיירי רק באם לא נקרא בשם הכינוי לבד, וכנ"ל:

שם בס"ק כ"ט. והמסדר ההוא לא ידע וכו' רק מצות דברים.

שם בסוף הס"ק. ובודאי אם ניסת בגט זה הבנים ממזרים:

ונ"ב עיין בב"ש לעיל ס"ק ב' ובתורת גיטין בחידושים ס"ק ה' דכשר בדיעבד במקום עיגון, עיי"ש, מיהו גם הט"ז לא קאמר אלא במקום שאין שום עילה וסבה כלל לכתוב וכל שום, כי אז יאמרו שאין זה המגרש, רק הוא אחר הראוי כתוב עליו וכל שום, כמומר וכדומה, אבל כשיש איזה טעם וצורך לכתוב וכל שום, הלא כבר כתב הט"ז לעיל ס"ק י"ג לכתוב וכל שום אף באינו מומר, כי בזה שוב לא יאמרו שאין זה המגרש, רק יאמרו דמשו"ה כתבו בו וכל שום לרמז גם השם שיש לו במקום אחר וכדומה, וזה הוא שכתב בריש הס"ק הזה דמשו"ה אין לכתוב וכל שום משום גנאי להמגרש, ולא כתב ביותר משום לעז, כמ"ש אח"כ, משום דאין כאן לעז במקום שיש צורך קצת לרמז גם שם הגוים, ולכך כתב רק משום גנאי אין לכתבו, אמנם הט"ז כאן סותר משנתו מה ששנה לנו לעיל בס"ק י"ג דבמקום שיש צורך לכתוב וכל שום כותבין, ולא איכפת לן כלל במה שאין כותבין כן רק למומר, ומייתי לי' מהכא, עיי"ש, וכאן חזר וכתב דבאמת אין לכתוב אותו משום טעם זה דע"י כן יהי' גנאי להמגרש, והיינו ע"כ אף שיש כאן קצת צורך לכתוב, דבאין צורך כלל תיפוק לי' משום לעז, וכנ"ל, אם לא שנחלק בזה בין צורך לצורך, ויהי' בזה לדעת הט"ז ג' חילוקים, דבאין צורך כלל לכתוב וכל שום, כמו בהמעשה דבוסק, אם כתבו יש בו לעז, וגם בדיעבד הבנים ממזרים, ואם יש בו צורך קצת לכתוב וכל שום, כמו לכלול בזה שם הכינוי של הגוים, המוזכר בסעיף זה, בזה שוב אין בו משום לעז אם כתבו, וכנ"ל, רק אעפ"כ יש בו משום גנאי להמגרש, ולזה אין לכותבו לכתחלה, אמנם אם יש בו צורך יותר גדול לכתוב וכל שום, כמו לכלול בו שם שיש לו במקום אחר ולא נודע לנו מה הוא, בזה אין אנו משגיחין גם על גנאי של המגרש, וכותבין וכל שום לכתחלה:

שם ס"ק ל'. וא"ת גם צבי הירש. צ"ל וא"כ גם צבי הירש:

בתורת גיטין ס"ק ז'. ותמוה דהתו' לא כתבו זה וכו':

נ"ב.

עיין בתשובת רעק"א סי' ק"ך שכתב ג"כ שאין דבר הב"ש מוכרחים:

שם ס"ק ח'. וגם קשה הלשון שבפסקיו וכו' ובסיפא בלא איתחזק כתב שא"צ לכתוב וכל שום:

ונ"ב.

הלשון מגומגם ונראה חסר, וכוונתו דמדלא כתב בסיפא הפרש אחר רק שאין כותבין וכל שום, כלל דשם מקום הנתינה כותבין, כמו ברישא, ולא שם מקום הכתיבה, דאל"כ הי' צריך לכתוב בסיפא ג"כ דאין כותבין שם מקום הנתינה, רק שם מקום הכתיבה בלא וכל שום, אמנם לפענ"ד אין מזה הכרח כלל, דזה לא הי' צריך לכתוב דלא יכתבו שם מקום הנתינה, דפשיטא שלא יכתבו, דהא אינן יודעין כלל משם מקום הנתינה, רק דהי' הוי אמינא שיכתבו עכ"פ וכל שום, מספק שמא יש לו עוד איזה שם במקום אחר, ולזה כתב הרא"ש דא"צ לכתוב וכל שום, דאף אם יתוודע לנו אח"כ שיש לו שם אחר במקום אחר הגט כשר, יען דבשעת כתיבה לא היינו יודעין רק משם זה, ולא חל ע"ז תקנת ר"ג, ומיירי באמת דגם הסופר והעדים אינם יודעים, וכמ"ש בספר ג"פ, ובהרא"ש ליתא כלל דתלוי רק בידיעת אנשי המקום, אלא בידיעה במקום הכתיבה ובמקום הנתינה, עיי"ש, ובזה נתיישבו גם שאר הקושיות של התו"ג על פירוש הטור וכל הפוסקים:

שם. ועוד קשה לפי' הטור שכותבין שם מקום הנתינה, צ"ל הכתיבה:

שם בסוף הס"ק. ומ"ש הרא"ש ואף אם ידוע. צ"ל יודע:

שם בסוף ס"ק י"ב. וראי' לזה מח"מ סי' ל"ט. צ"ל מ"ט:

שם בריש ס"ק י"ג. ועיי"ש עוד שמביא ראי' להכשיר מהבעל העיטור. צ"ל להכשיר בשינה מבעל העיטור:

שם בס"ק ט"ו. ועיי"ש באו"ת שכתב דזה הוי מוכח מתוכו כיון דמוכח מתוכו בשעת מסירה לר"א דאמר ע"מ כרתי:

נ"ב כאן נמשך אחר האו"ת דלר"מ אין זה מוכח מתוכו, אמנם לקמן סי' קל"א בביאורים ס"ק ב' ובחידושים ס"ק ג' כתב דמוכח בגמרא דגם לר' מאיר חשיב זה מוכח מתוכו לדידן דקיי"ל שני יב"ש מוציאין שט"ח על אחרים, וכ"כ בנודע ביהודה מהד"ת חלק אבה"ע סי' קי"ג, עיי"ש מלתא בטעמא, ועיי"ש כל התשובה ותראה דכל דברי התו"ג בס"ק זה ובס"ק י"ג נכללים בדבריו ז"ל שם. שוב ראיתי שגם בנתיבות סי' מ"ט ס"ק ח' דחה דברי התומים בזה, עיי"ש:

שם ס"ק י"ט. דלא כתב רמ"א כאן דמקדימין שם העברי רק בשם לעז שהוא פירוש שם העברי כגון יהודה ליאון:

נ"ב במחכ"ת אין זה מדוקדק כלל, דבשם כזה יהודה ליאון כבר כתב הרמ"א דינו לעיל, ולמה הוכפל פה עוד הפעם, וגם בשם כיהודה ליאון לא הי' צריך הרמ"א להתנות דדוקא שעולה לתורה בשם העברי, דנראה ברור דבשם כזה ששם הלעז הוא רק שם הכינוי ואינו שם העצם לעולם, וכשקורין אותו בשם זה יודעים הכל שע"כ יש לו שם אחר עקרי, ארי' או יהודה, א"כ אפילו אם כ"ע קרו לי' וגם עולה וחותם רק בשם הלעז לחוד, מ"מ שם העברי עיקר, וכותבין יהודה המכונה ליב, וכ"כ בתו"ג עצמו לעיל ס"ק ב' בשם הג"פ ס"ק ד' עפ"י תשובת מהרי"ק, עיי"ש, ודלא כמ"ש הג"פ בס"ק ע"ו ובס"ק פ"א בשם המהרח"ש, ועיין בג"פ ס"ק ד' וס"ח, ועוד דבשם כזה יהודה ליאון כבר כתב הרמ"א לעיל דצריך לכתוב המכונה, ולמה כתב כאן לכתוב דמתקרי, וע"כ צ"ל דהרמ"א לא מיירי כאן משם כזה דשם הלעז אינו אלא רק כינוי לשם העברי, אלא דכאן מיירי היכא דגם שם הלעז הוא שם העצם בפני עצמו, ולכך הצריך הרמ"א שיעלה לתורה בשם העברי, דאם עולה וחותם בשם הלעז פשיטא דשם הלעז הוא עיקר, רק כשעולה בשם העברי אזי אף אם הרוב קרו לי' בשם הלעז וגם חותם עצמו בו, אוקי העלי' לס"ת נגד החתימה, ושם העברי עיקר לגבי שם הלעז אף דקרו לי' רובא בשם הלעז, כמו באשה, ולכך כותבין דמתקרי על שם הלעז הואיל דהוא שם העצם ולא כינוי, כמ"ש בג"פ ס"ק ס"ד וע"ו וע"ח ופ"ב, עיי"ש, אבל כך הי' צריך התורת גיטין לומר לפי דרכו, דהרמ"א מיירי כאן בשם לעז היוצא משם העברי, כמו חיים ביבאנט, דביבאנט הוי לפעמים נמי שם העצם לעצמו, וכן באשה מיירי בשמחה אליגריא או פריידא, דהוי נמי הרבה פעמים שם העצם ג"כ, כמ"ש בג"פ ס"ק ס"ד וס"ח וע"ו, עיי"ש, ובזה א"ש ג"כ כל הקושיות הנ"ל, ודוק, ואעפ"כ כיון דכאן יוצאים משם העברי עושין שם העיברי עיקר, משא"כ בשמות חלוקין לגמרי, כמו פעסליין אסתר, הרוב מכריע, וכ"כ בספר גט מקושר באות י"ט ס"ק ד' בתירוץ הא' שם, אמנם סתימת לשון הרמ"א כאן לא משמע כן, דמיירי דוקא כששם הלעז יוצא משם העברי, ולכן הקשה הב"ש שפיר מהא דפעסליין אסתר:

אבל על עיקר קושית הב"ש תמה אני, הלא כבר תירץ קושיא זו בסדר גיטין עצמו, שהביא הד"מ ובתשובת הרמ"א סי' פ"ד, וז"ל בהך שכתב דכתבו פעסליין אסתר, מאחר דלא נשתנה שמה מחמת חולי, אלא לקחה לעצמה שם אחר, והורגלה בפי כל, לכן הקדימו ג"כ, אף כי הוא אשכנזת, עכ"ל, ועיי"ש, ור"ל אף דהשם פעסליין הוא לשון אשכנז, בכל זאת הקדימו לשם העברי, יען דהיא מעצמה לקחה לעצמה שם זה, ולא חפצה בשם הראשון, הרי היא עשתה שם זה לעיקר, ודוקא כשנקראת בשני השמות רק מפי אחרים בזה יש יתרון לשם העברי על שם הלעז, והוא עיקר, אף דרובא קרו לה בשם הלעז, אבל היכא דהיא עצמה שינתה לעצמה השם העברי לשם הלעז, הרי חזינן דהיא עושית לעיקר שם הלעז, ומשו"ה אם הרוב ג"כ קורין לה בשם הלעז, גם אנן מקדמינן לי', וזה דומה קצת לאם חותמת עצמה רק בשם הלעז לבד, דשם הלעז עיקר, אף לדעת הרמ"א, כמ"ש בג"פ ס"ק פ"א, והיינו משום דחזינן דהיא עצמה עושית שם הלעז לעיקר, וה"ה בנ"ד היכא דהיא בעצמה שינתה שמה, וכנ"ל, והגם דאין זה דומה לגמרי לשם החתימה, דשם החתימה הוא עיקר אפילו נגד שם שמחמת חולי ורובא קורין לו בו, וכמ"ש לקמן על הגליון בס"ק כ"ה, משא"כ שם שלקח לעצמו מחמת איזה סבה דאינו אפילו כשם שמחמת חולי, ותלוי בקריאת הרוב, וכמ"ש לקמן על הגליון בחידושים ס"ק כ"ז, מ"מ עכ"פ קצת דמיון יש ליקח בזה משם החתימה, דהיכא דהיא עצמה בחרה בשם הלעז אין כח בשם העברי לעשות אותו טפל כשרובא קורין לו בו, ודוק, וכן תירץ בגט מקושר שם קושית הב"ש בתירוץ הב', וכתב שזה נראה יותר בדעת הרמ"א, עיי"ש, ולכאורה זה הוא ג"כ כוונת הסדר גיטין שבד"מ ובתשובת רמ"א, וכנ"ל:

אמנם שבתי וראיתי דאין להעמיד בדעת הרמ"א גם חילוק זה, דהרמ"א סתם וכתב דעושים שם העברי עיקר, ולא רמז שום חילוק בזה, משמע דבכל ענין שיש לו שם עברי וגם שם לעז הדין כן הוא, וגם בדברי הסדר גיטין הנ"ל אין מתיישב לי הפירוש הנ"ל כהוגן, ואיני רוצה להאריך בזה, והמעיין יבחין זה מעצמו, ולזאת נראה לפענ"ד פירוש אחר בדברי ס"ג הנ"ל, ולזה צריך אני להעתיק כל לשון הסדר גיטין בזה, כפי שמובא בתשובת הרמ"א שם

וז"ל אשה אחת המירה ושמה אסתר, ואח"כ חזרה, וכדי להתנסבא קראת שמה פעסלין וכו', וכן קראו כולם אותה פעסלין, ובאה להתגרש לפני מהר"א שליצשטא"ט, וכתב בגיטין פעסלין ואסתר, בלא מתקרי ובלא מכונה, מאחר דלא נשתנה שמה מחמת חולי, אלא לקחה לעצמה שם אחר, והורגלה בפי כל, לכן הקדימו ג"כ, אף כי הוא אשכנז, עכ"ל הס"ג שם:

הנה כתב מתחלה טעם למ"ש בגט פעסלין ואסתר בלא מתקרי ובלא מכונה, דדוקא בנשתנה שמה מחמת חולי כותבין שם אחד לעיקר, דהיינו שם השינוי, ועל שם אחד דמתקרי או המכונה, מאחר דשינו השם הראשון בציבור, ואמרו ולא יקרא עוד שמה כך אלא כך, נמצא דאלו הם ב' שמות חלוקין, דאי האי לא האי ואי האי לא האי, ולזה בקצת קרו לה שם זה וקצת בשם זה אין לכתוב בהגט שניהם כאחת, דהא אינה נקראת כן בשניהם כאחת, דאותן דקרו לה בשם השינוי היינו שם השינוי דוקא ולא שם הקודם, וכמו שאמרו המשנים השם ולא יקרא עוד וכו', ואותן דקרו לה בשם הקודם, היינו דוקא שם הקודם, ולא שם השינוי, דאי הוי נקטו שם השינוי שוב לא הי' מקום לשם הקודם, דהא אמרו המשנים ולא יקרא עוד וכו', וע"כ דאותן הקוראים אותה בשם הקודם לא קבלו לקרות אותה בשם השינוי, ולזה כותבין שם פלוני דמתקריא שם פלוני, דהיינו שם פלוני לחוד דמתקריא שם פלוני לחוד, אבל כשלא נשתנה שמה מ"ח, רק היא לקחה לעצמה שם אחר והורגלה בו בפי כל, אין זה שינוי ועקירה לשם ראשון, דמאן עקר לי', הא לא נאמר עליו ברבים ולא יקרא עוד וכו', ולזאת שם השני הוא רק הוספה על שם הראשון, וכשקורין אותה בשם השני אין המשמעות שם השני ולא שם הראשון, אלא גם שם הראשון, רק דמקצרין השם בקריאה, ואין אומרים אלא שם אחד, כדרך אנשים בהרבה פעמים, ובאמת שני השמות כאחת יש לה, וכן הקורין אותה בשם ראשון, אין הכוונה בזה שם ראשון דוקא ולא שם השני, דהא חזינן דהורגלה גם בשם השני, אלא הוא ג"כ קיצור השם, ובאמת יש לה ב' שמות כאחת, וכנ"ל, ודו"ק, ולזה כותבין ב' השמות כאחת, פעסלין אסתר, בלא מתקרי ובלא מכונה, דדוקא בב' שמות חלוקין, אחד עיקר ואחד טפל, כותבין העיקר לעיקר ועל הטפל דמתקרי או המכונה, אבל בלקחה לעצמה שם אחר, שני שמות יש לה, הראשון והב', אף דאינה נקראת רק בקיצור השם דהיינו באחד, וכנ"ל, ושניהם עקריים, ולכך כותבין שניהם כאחת, ומפשטות הדברים נראה דלא היתה נקראת כלל בשם אסתר, רק הורגלה בפי כל דייקא בשם פעסלין לחוד, ואעפ"כ לא הוי שם אסתר נשתקע, דדוקא בשינוי שם מחמת חולי ששינו ועקרו שם הראשון באמירתם ברבים ולא יקרא עוד וכו', ולזה כשנקרא אח"כ בפי כל רק בשם השני, שמשמעותו הוא ולא שם הראשון, וכנ"ל, בזה הוי שם הראשון נשתקע, ולא כתבינן לי' כלל, אבל בלקחה לעצמה שם אחר, דלא נעקר עי"ז, שם הראשון, וכנ"ל, ולזה אף דכ"ע קרו לה רק בשם הב', אעפ"כ לא הוי שם הא' נשתקע, רק שם הב' הוא הוספה על שם הא', וב' שמות כאחת יש לה, ונקראת רק באחד לקיצור ולגיגועים, וכנ"ל, ולזה כותבין ב' השמות כאחת, פטסלין אסתר, וזה הוא דלא כמ"ש הב"ש בס"ק ל"א שם דהס"ג ע"כ מיירי כשנקראת ג"כ בשם אסתר, דאל"כ למה כתבו שם אסתר כלל, הא הוי נשתקע, אמנם מפשטות דברי הס"ג לא נראה כן, אלא דרק נקראת בפ"כ פעסלין, ואעפ"כ לא הוי שם אסתר נשתקע, וכנ"ל, ולזה כתבו פעסלין אסתר בלא דמתקרי ובלא מכונה, משום דעדיין יש לה ב' שמות כאחת, וכנ"ל:

ושוב כתב בס"ג לכן הקדימו ג"כ אף כי הוא אשכנז, ור"ל יען דיש לה ב' השמות כאחת, וכנ"ל, לכן הקדימו שם פעסלין אף דהוא שם אשכנז, דעד כאן לא מקדמינן שם העברי אף דרק המיעוט קורין לו בו, אלא כשכותבין דמתקרי או המכונה, דהיינו שם אחד לעיקר ושם אחד לטפל, אזי אמרינן דשם העברי הוא העיקר, ומקדימין אותו, אבל כשאין כאן טפל ועיקר, רק ב' השמות הם עקריים, וכותבין שניהם כאחת, בלא מתקרי ובלא מכונה, כמו פעסלין אסתר, וכנ"ל, אין טעם להקדים שם העברי כדי לעשות אותו לעיקר, דהא אינו נעשה עיקר כלל ע"י הקדמה זו, דהא אין כותבין על השני דמתקרי או המכונה, וא"כ שניהם עקריים, ולזה מקדמינן שם פעסלין, דהוא יותר מפורסם, וכ"ע קרו לה בי', דכשאין ההקדמה נוגע לענין חשיבות השם, עיקר וטפל, בודאי יש להקדים השם דקרו בי' כ"ע, והגע עצמך, אם כ"ע הוי קרו לה בב' השמות כאחת, פעסלין אסתר, בודאי הוי צריכין לכתוב כן בגט, פעסלין קודם לאסתר, כדקרו לה כ"ע, ולא להפוך השמות ולכתוב אסתר בראשונה משום דהוא שם עברי, וא"כ ה"ה אף דכ"ע קרו לה רק פעסלין, מ"מ מאחר דאמרינן דאין זה עקירה לשם אסתר, רק קיצור השם, וכאלו קרו לה בשניהם כאחת משוינן לה, וכנ"ל, א"כ פשוט דאין דרך העולם לחסר ולקצר בראש דבריו, וכשקורין למי שיש לו ב' שמות רק בשם אחד לקיצור ולגיגועים, עפ"י רוב קורין לו בשם ראשון, ומקצרין שם הב', וא"כ כשקורין אותה כ"ע פעסלין, ומקצרין שם אסתר, ע"כ דנקטו שם פעסלין לשם הראשון שלה, ומקצרין שם אעתר הב', וא"כ כאלו קרו לה בב' השמות כאחת, פעסלין אסתר, מחשבינן לה, וכן יש לכתוב בהגט, פעסלין קודם לאסתר, כנלפענ"ד בכוונת הס"ג בזה:

ובזה א"ש סתימת הרמ"א בזה, ולא פרט דבגוונא כמו פעסלין אסתר אין מקדימין שם העברי, משום דהרמ"א הא לא איירי כאן אלא בב' שמות חלוקין, שכותבין אחד לעיקר ועל הב' דמתקרי, וכמו שכתב כן להדיא בזה, מי שיש לו שם עברי וכו' עושין שם העברי עיקר ועל שם השני כותבין דמתקרי, עכ"ל, ובזה באמת בכל גווני מקדימין שם העברי, וכנ"ל, ומשו"ה סתם הרמ"א בזה, אבל במי שיש לו ב' שמות כאחת, דכותבין שניהם בלא דמתקרי, כמו בגוונא דפעסלין אסתר, מזה לא איירי הרמ"א כאן, רק בסעיף י"ד, ועיי"ש בב"ש ס"ק כ"ד, ופשוט דבזה מקדימין השם דנקרא בו בראשונה, אף דהוא לעז והב' עברי, וכנ"ל, וכ"כ בפשיטות בתו"ג שם בחידושים ס"ק כ':

אמנם גם עיקר הדין דס"ג בפעסלין אסתר, דכותבין שניהם בלא דמתקרי ובלא המכונה אף דלא קרו לה בשניהם יחד, לא ס"ל להרמ"א כן, דהא כתב שם בתשובה דהרא"ש ומהרי"ק פליגו ע"ז, וס"ל דאדרבא אין לכתוב ב' השמות יחד בלא דמתקרי, אף דלא נשתנה ע"י חולי, רק שלא יכירו אותו, כההוא מעשה דאסתר פעסלין, ומהראוי לעשות כוותייהו, עיי"ש, וא"כ ממילא יש להקדים שם העברי וכנ"ל, וכן משמעות כל הפוסקים דבקריאה תלי' מילתא, דאם לא נקראת בשניהם יחד כותבין דמתקרי, ואם לא נקראת באחד כלל הוי נשתקע, אף דלא נשתנה ע"י חולי, ולא ס"ל החילוק והסברא הנ"ל של הס"ג, ולזה לא הביא זה הרמ"א כלל, וגם הא כתב הרמ"א בתשובה שם דאפשר דהס"ג מיירי דרק בפניה לא הי' קורין אותה אלא פעסלין, שלא לביישה, אבל שלא בפניה הי' קורין אותה בשניהם יחד. אסתר פעסלין, [לאו דוקא אלא פעסלין אסתר, דאל"כ איך היפכו השם לכתוב פעסלין בראשונה] ולכך כתבו שניהם יחד, עיי"ש, וא"כ בכזה פשוט דמקדימין השם שנקראת בו בראשונה, וכנ"ל, ולא הי' צריך הרמ"א לכתבו:

ועכ"פ ברור, דהיכי שכותבין דמתקרי, דעת הרמ"א דבכל ענין עושין שם העברי עיקר, אף דהרוב קורין אותו בשם הלעז, וכמ"ש הג"פ שם בס"ק פ"א בריש דבריו, דכן נראה מסתימת דברי רמ"א, ולא כמו שמסיק שם להשוות דעת הרמ"א לדעת הב"י, דברובא קרו לי' בשם הלעז שם הלעז עיקר, רק דהרמ"א מיירי בליכא למיקם עלה דמילתא באיזה שם שקורין הרוב, עיי"ש, ואחרי המחילה מכ"ת הקדושה גרם לו זה יען שלא הי' לפניו דברי הרמ"א בדרכי משה בדין זה, וכמ"ש שם בריש הס"ק דלא מצא שורש הנה זו, עיי"ש, אבל באמת מבואר בד"מ אות כ"ג שחולק על הב"י בזה, וס"ל דאף אם הרוב קורין לה אלגיריא כותבין שמחה המכונה אלגיריא, דשם הקודש עיקר נגד שם הלעז אף בכה"ג, ומייתי זה בשם המנהג ובשם סדר ניטין, עיי"ש, והביאו הב"ש ס"ק ל"א, וכתב שכן דעת הרמ"א בהגה, עיי"ש:

וגם נראה מסתימת הרמ"א דאפילו כשאין שם הלעז יוצא משם העברי שם העברי עיקר אף ברובא קרו לי' בשם הלעז, וכנ"ל, ולא כמו שהוציאו התו"ג מהא דפעסלין אסתר שבס"ג דיש בזה חילוק בין כששם הלעז יוצא משם העברי, ובין כשהוא שם בפני עצמו, וכנ"ל, ואדרבא משם עצמו מוכת דאין חילוק בזה, מדהוצרך הס"ג לומר דמשו"ה ג"כ הקדימו שם פעסלין אף שהוא לעז, יען דכתבו ב' השמות כאחת בלא דמתקרי, וכנ"ל, והרי שם פעסלין אינו יוצא משם אסתר, ולדעת התו"ג דבכה"ג שם הלעז דקרו לי' רובא הוא עיקר, א"כ בלא זה ניחא מה שהקדימו בזה שם פעסלין, א"ו ס"ל להס"ג דאין לחלק בזה, וגם נסתר מזה ג"כ תירוץ הב' של הג"מ הנ"ל, ודו"ק:

ונראה עוד מסתימת דברי הרמ"א דאף כששם הלעז הוא שם העריסה ושם העברי בא לו אח"כ אעפ"כ עושין שם העברי עיקר [וכן משמע מדברי הג"פ בסוף ס"ק פ"ב, עיי"ש, אף דהרוב קורין לו בשם הלעז:

אמנם כשעולה לתורה וחותם בשם הלעז גם הרמ"א מודה דשם הלעז עיקר, והיינו דלא השיג על הב"י במ"ש מקודם בחיים ביבאנט ועולה וחותם בשם ביבאנט דביבאנט הוא עיקר, עיי"ש, דבזה גם הרמ"א מודה, והיינו דהתנה בהגה מי שיש לו שם עברי שעולה בו לקרות בתורה, דלכאורה הא בלא"ה שם עברי עיקר אף באשה שאינה עולה לתורה, אלא דכוונת הרמ"א היא לאפוקי אם אינו עולה לתורה בשם העברי, וממילא הוא עולה לתורה בשם הלעז, דאז שם הלעז עיקר:

ובגט פשוט שם בס"ק פ"א הקשה דהא השם שעולה לתורה הוא עיקר אף כשב' השמות הם בלשון עברי, עיי"ש שנדחק בזה, ולפענ"ד הא הרמ"א לא הזכיר רק שעולה בו לתורה, ולא הזכיר כלל שגם חותם בשם זה, כמ"ש לקמן בסי"ח, משמע דאף אם אינו חותם בו, רק בשם הלעז, וגם אם אפילו הרוב קורין לו בשם הלעז, אעפ"כ שם העברי עיקר, דכך מורה, סתימת לשון הרמ"א, שרק צריך להיות שם עברי ועולה בו לתורה, ובזה יהי' השאר איך שיהי' עושין שם העברי עיקר, וכנ"ל, ובהיות כן שפיר הוי זה רק משום הרבותא דשם העברי על שם הלעז, הא בב' השמות שוין, של עברי או של לעז, ועולה לתורה באחד וחותם עצמו בהשני שהרוב קורין לו בו, בודאי מצרפינן קריאת רוב העולם להחתימה, ושם זה הוי עיקר, אבל בשם עברי נגד שם של לעז, דשם העברי הוא עיקר אף דרובא קרו לי' בשם הלעז, משו"ה אף אם חותם בשם הלעז, כיון דיש לנגד זה דעולה לתורה בשם העברי, ממילא שוב הוי שם העברי עיקר לגבי שם הלעז:

ונראה דה"ה בהיפוך, היכא דחותם עצמו בשם העברי, ועולה לתורה בשם הלעז, ג"כ שם העברי עיקר, אף דרובא קרו לי' בשם הלעז, דאוקי החתימה נגד העלי' לתורה, ושוב הוי שם העברי עיקר, וכנ"ל, ועיין בתורת גיטין ס"ק כ"ה:

והרמ"א לא אתי לאפוקי אלא שלא יהי' שניהם בשם הלעז, רצוני לומר החתימה והעלי' לתורה, דבזה בודאי שם הלעז עיקר, וכנ"ל, ולכך צריך להיות בשם העברי עכ"פ אחד מהם, או העלי' לתורה, או החתימה, והרמ"א חד מינייהו נקט, העלי' לתורה, אף דהחתימה היא בלעז, וה"ה כשהוא בהיפוך, דהחתימה היא בשם העברי, והעלי' לתורה היא בשם הלעז, דשם העברי עיקר, וכנ"ל:

בתו"ג שם. בחידושים ס"ק כ"ז. מחמת חולי. אבל בנשתנה מחמת דבר אחר מקדימין שם של הרוב:

נ"ב.

נראה מזה דלא כהג"פ ס"ק צ"ב, דס"ל דשינוי שם מחמת סבה חזקה דינו כשינוי שם מחמת חולי, ובאמת שבמהרי"ק שורש צ"ח מבואר ומוכח להדיא דלא כהג"פ, עיי"ש היטב, וכן משמע מסתימת כל הפוסקים, דנקטו דוקא נשתנה מחמת חולי, והבו דלא לוסיף עלה, כי טובא יש לחלק בין שינוי מ"ח ובין שינוי מחמת סבה חזקה, כי השינוי מחמת חולי הוא בפרסום גדול, בבית הכנסת בציבור, במנין עשרה עכ"פ, ואומרים בפירוש בפומבי שלא יקרא עוד בשם הראשון, כי אם בשם הב', וכדי לקרוע גזר דינו. מה שאין כל זה בשינוי מחמת סבה, וכיון שגם שינוי שם שמ"ח אינו מבואר בש"ס ורמב"ם דהוא עיקר נגד שם של הרוב, ורק חידוש הוא שחידשו כן הפוסקים האחרונים, מניין לנו להוסיף עוד, ואין לך בו אלא חידושו, ועיין בג"פ ריש ס"ק צ"ג:

שם בביאורים ס"ק כ"ד. וכצ"ל בספרו ב"י אפילו לא מת מחליו וכו':

ונ"ב.

עיין בתשובה שני סי' ז' ענף א' בד"ה ושוב, דהגה זו אינה נכונה במחכ"ת:

שם באותו ס"ק. משים דעת המהרי"ק בשורש פ"ו וכו' שהביא הב"ש בס"ק ל"ג. כצ"ל בתו"ג:

ונ"ב.

עיי"ש בתשובה הנ"ל בענף ב' בד"ה ובתו"ג:

שם באותו ס"ק. ובגט השני כותב שם שלא נשתקע לעיקר ודמתקרי על שם הב' שנשתקע:

ונ"ב.

עיי"ש בתשובה הנ"ל בענף ג' בד"ה איברא והנמשכים באריכות:

שם באותו ס"ק. ודלא כהחמ"ח שהכשיר בשם שני לבד:

ונ"ב.

עיי"ש בתשובה הנ"ל בסוף ענף ו' בד"ה וראיתי בתו"ג, ובד"ה ומה מאוד:

שם בחידושים ס"ק ל'. ואם עלי' לס"ת והחתימה מכחישין זא"ז שם החולי קודם:

ונ"ב.

משמע מזה דבזה לא משגחינן איזה מצוי אצלו יותר, אם העלי' או החתימה, דלעולם שם החולי מכריע בזה, דלא כהג"פ ס"ק צ"ח, עיי"ש, ודוק:

שם ס"ק ל"א. אפילו עולה לתורה וחותם בשניהם יחד:

ונ"ב.

ר"ל ועולה וחותם בשם הא' קודם, עיין ביאורים סוף ס"ק כ"ד:

שם בסוף אותו ס"ק דמקדימין אותו בגט ג"כ:

ונ"ב.

פירוש אף דכ"ע קרו לי' בשם שני, עיי"ש בג"פ ס"ק צ"ט, ועיין לקמן בתו"ג בהגהות שעל סדר הגט באות ל"ט שכתב דכן עיקר בזה כהג"פ:

שם בביאורים ס"ק כ"ה דלכאורה מוכח מהש"ס דהשם שהכל קורין עדיף:

ונ"ב.

תמהני דאי משום הא לא איריא, דהא בחניכה שהכל קורין בודאי דמקדימין שם המובהק, אף דהוא לבדו אינו כשר רק בדיעבד ובחניכה לבדה מגרש לכתחלה לדעת הרא"ש, וא"כ יש לומר דה"ה נגד שם גמור שהכל קורין חשיב שם העלי' והחתימה למובהק, ומקדימין אותו, ואין זה חידוש נגד הש"ס עכ"פ, ודוק:

שם באותו ס"ק. ובעינן דוקא שניהם וכו' לעשותו עיקר:

ונ"ב.

צ"ע דלשון הקונדרסין שהביא הב"י הוא, באנשים וכו' ששמם מובהק על פי קריאת ס"ת או על פי חותמו וכו', עכ"ל ופירוש דברים אלו, ששמם מובהק עפ"י הס"ת אם נקרא רק באחד לחוד, אף דחותם בשניהם יחד או פעמים בזה ופעמים בזה, וכן עפ"י חותמו אם חותם באחד לחוד, אף דעולה לס"ת בשניהם, וא"כ הרי מבואר בקונדרסין דגם באחד מהן נעשה השם מובהק, אף נגד שם החולי, ואף דגם כ"ע קרו לי' בשם החולי, וכמ"ש הג"פ ריש ס"ק צ"ח, עיי"ש ודוק, ומה שסיימו שם הקונדריסין וז"ל, אלא יכתוב השם שעולה בו לס"ת וחותם בו וכו', עכ"ל, ע"כ צ"ל דהו' של וחותם הוא ו' המחלקת, ופירושו או חותם בו, וכמ"ש בראש דבריו, או דהפירוש הוא דבעינן שיעלה בו. לבדו לתורה וגם חותם בו לפעמים, לאפוקי אם אינו חותם בו כלל רק בשם האחר לבד, דאז שם החולי עיקר, כמ"ש בג"פ שם ובתו"ג, אבל אם עולה לס"ת רק באחד וחותם בשניהם, או שחותם רק באחד ועולה בשניהם, אזי שם העלי' לבד או שם החתימה לבד מכריע גם נגד שם החולי, ומכש"כ נגד שם שהכל קורין בו, דהא שם החולי יותר עיקר משם שהכל קורין, ותדע דהא כתב התו"ג לעיל סס"ק כ"ד, דאם עולה וחותם בשניהם יחד ובראשון קודם, ובפי כל נקרא רק בשם הראשון, כותבין שם החולי קודם, עיי"ש, ועד כאן לא מייתי ע"ז בחידושים ס"ק ל"א דהג"פ חולק אלא הואיל דעולה וחותם תמיד בשם הראשון קודם, אבל אם עולה וחותם לפעמים בשם הראשון קודם ולפעמים בשם החולי קודם, גם הג"פ מודה דשם החולי עיקר אף דנקרא בפי כל רק בשם הראשון ועיי"ש בג"פ ודוק, הרי דשם החולי עיקר ומכריע נגד שם שהכל קורין לו בו, ואם העלי' לבד או החתימה לבד מכריע ונעשה עיקר גם נגד שם החולי, וכנ"ל, מכש"כ דאחד מהן לבד מכריע ונעשה עיקר נגד שם שהכל קורין לו בו, וא"כ אכתי יש להסתפק, היכי דהעלי' והחתימה וקריאת העולם סותרין זה את זה, איזה שם מקדימין, אם שם העלי' או שם החתימה, ודוק היטב בכל זה:

ואף לדעת התו"ג עדיין יש להסתפק, היכי דהעלי' והחתימה וקריאת רוב העולם שלשתן סותרין זה את זה, או היכי שהעלי' והחתימה ושם החולי סותרין זא"ז, וכגון דאיכא דקרו לי' בשם העלי', ואיכא דקרו לי' בשם החתימה, ואיכא דקרו לי' בשם החולי, איזה שם מקדימין בגט. ודוק:

שם ס"ק כ"ו. אלא מדוחק. ונראה דדוקא כשהבעל יודע מזה:

ונ"ב עיין מה שכתבתי בזה בתשובה הנ"ל סוף ענף י"ג בד"ה והנה לכאורה והנמשכים, דבכל ענין אין ליתן ב' גיטין אלא מדוחק, וכדמשמע מסתימת הרמ"א:

תוכן העניינים

מנחת יהודה אבן העזר חלק ג

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה