אור ברסלב

מנחת יהודה אבן העזר חלק ג· רבי יהודה לייב ברבי יוסף הלוי

סימן חי

סימן יז

בדבר המנעל של חליצה שנעשה כפי מלאכת שאר המנעלים שלנו, דהיינו שראש המנעל בצד החד שלו מוגבה קצת מעל הארץ, אמרתי לכתוב הנראה לפענ"ד בזה:

הנה בהא דאמר אמימר ביבמות ק"ג ע"א האי מאן דמסגי על ליחתא דכרעי' לא חליץ, המעיין היטב בדברי הרי"ף, וביותר לפי מה שפירש דבריו הרמב"ן בספר הזכות, יראה להדיא דס"ל דהא דאמר אמימר שם במימרא קמא האי מאן דחליץ צריך למידחסי' לכרעי', אין עצם המכוון בזה לדחוק דוקא רגלו בקרקע, רק עיקר המכוון בזה הוא ליישר רגלו בדרך הליכתו, ולזאת כשמדחיס רגלו בקרקע ממילא הרגל מיושר בדרך הליכה, והיינו דקאמר הרמב"ן שם וז"ל "ומאי דקאמר למדחסי' אורחא דסוגיא נקט כי היכי דליהוי כדרכו אפילו בשעת חליצה" עכ"ל, פירוש דבריו, דמאחר דעיקר הכוונה היא ליישר רגלו למה קאמר דוקא למדחסי' הלא די בהיישרת רגלו אף אם לא יניחנו בארץ, וע"ז כתב דאורחא דסוגיא נקט כי היכי דליהוי כדרכו, פירוש דבאמת לאו דוקא שיניחנו בארץ, רק דנקט דחיסה כדי שיניח רגלו בדרך הליכה, [והיינו אורחא דסוגיא, שפירושו דרך הליכה] דבזה ממילא הוי כדרכו, ומ"ש הרמב"ן "אפילו בשעת חליצה", נלפענ"ד דהכי פירושו, דהרמב"ן מייתי ראי' לזה, דאלו הי' הכוונה דוקא להניח רגלו בארץ. א"כ אי אפשר זה רק קודם החליצה, אבל בשעת החליצה ע"כ צריך להיות הרגל מוגבה קצת מהקרקע, דאל"כ אי אפשר שתחלוץ, וא"כ איך יתכן שבשעת עיקר החליצה לא יהי' הרגל דחים, וכבר נתעורר ע"ז גדול אחד בנודע ביהודה קמא חלק אבה"ע סי' צ"ד, עיי"ש באריכות, א"ו דעיקר הכוונה בזה בדחיסת הרגל כי היכי דליהוי הרגל מיושר כדרכו. ובזה שפיר אפשר דגם בשעת החליצה ממש הגם דבהכרח הוא מוגבה אז קצת מהקרקע מ"מ עכ"פ יכול להיות גם אז מיושר, כמו שהי' מקודם בעודו מונח על הארץ, וזה"ש הרמב"ן כי היכי דליהוי כדרכו אפילו בשעת חליצה, ור"ל דלמאי דאמרינן דעיקר המכוון בדחיסת הרגל הוא כי היכי דליהוי כדרכו א"כ שפיר אפשר להיות כן אפילו בשעת חליצה, משא"כ אם נימא דעצם המכוון בזה הוא דחיסת הרגל, וכנ"ל, וכיון דעיקר הכוונה היא ליישר רגלו, והיינו דגרסינן בשאר נוסחי לתרוצי לכרעי', והכל אחד, א"כ ממילא מאן דמסגי אליחתא לא מצי חליץ, דנהי דיכול לדחוק רגלו על הארץ, והיינו העליון של רגלו אשר הולך עליו, וא"כ בודאי שדורס בעליונו על הקרקע, מ"מ עכ"פ לא יוכל ליישר רגלו כדרך הילוך בני אדם, וכבר אמרנו דעיקר המכוון בכאן הוא היישרת הרגל, ולא דאיקתו על הארץ, וכנ"ל, ואשמעינן אמימר במימרא בתרייתא דלא אזלינן בתר הילוך דידי', שיהי' די ליישר רגלו כדרך הילוך דידי', רק אזלינן בתר הילוך רוב בני אדם:

וזה הוא ג"כ כוונת דברי הרי"ף בלי ספק, והיינו דנקט בלשונו "וס"ל לאמימר בעי לתרוצא על ארעא וחליץ כדקאמר וכו' והאי מאן דמסגי אלוחתא דכרעי' לא מצי לתרוצי לכרעי' על ארעא", עכ"ל הרי"ף, והיינו כנ"ל, דעיקר כוונת אמימר הוא לתרוצי על ארעא, וא"כ האי לא מצי לתרוצי, דנהי שיכול לדחוס, אבל לתרוצי לא מצי, וכנ"ל:

וכן מבואר בדברי ר"ח בשם גאון שהביאו הרא"ש והמרדכי, דמשו"ה מאן דמסגי אלימתא דכרעי' לא חליץ דלא יכול למיתריץ כרעי', דעל גבי' הוא לתחת ולתחת דידי' הוא לעיל, עיי"ש, והגם דבזה הוא חולק על הרי"ף, דהא הרי"ף ס"ל כפי הגהתו שהגיה באחרונה דקיטע אף למטה מהארכובה לא חליץ, אי משום דכיון דנקטע רגלו שוב לא מקרי שוק מעל רגלו, ואי משום דלא מצי לתרוצי לכרעי' בדרך הליכה, כמ"ש הרמב"ן במלחמות לחד שינויא, וגם נראה מדברי הראשונים ז"ל דלהרי"ף גם באית לי' כרעא מעליא ולא תריץ לי' פסול אף דיעבד, ולא אמרינן בזה כל הראוי לבילה וכו', וכמ"ש הב"י באבה"ע סי' קס"ט, ואילו בדברי הר"ח בשם הגאון מבואר דקיטע שפיר מצי חליץ, יען דקודם שנקטע הוי מצי לתרוצי לכרעי' קרינן בי' כל הראוי לבילה וכו', עיי"ש, ומכש"כ באית לי' כרעא מעליא ולא תריץ לי' דכשר להגאון בדיעבד מטעם כל הראוי לבילה, מ"מ בזה עכ"פ שוה הגאון עם הרי"ף דעיקר הקפידא בדחיסת הרגל היינו כדי להיישיר רגלו, לתרוצי לכרעי', ומשו"ה במסגי אליחתא דלא מצי לתרוצי לא חלין, וכנ"ל:

ובהיות כן, כל האופנים שחשב הרמב"ם בפ"ד מה' חליצה ויבום הי"ז, דהיינו רגלו עקומה לאחור, או הפוכה על צדה, או שמהלך על אצבעות רגלו, דלא מצי חליץ, שפיר גם להרי"ף והרמב"ן והגאון פסולים לחלוץ, דכל הני לא מצו לתרוצי לכרעייהו כדרך הליכת בני אדם, והרמב"ם כתב שם הטעם וז"ל, "שהחולץ צריך לנעוץ עקבו בקרקע וזה אינו יכול" עכ"ל, והנה בה' ו' שם כתב וז"ל "וינעוץ בארץ רגלו" עיי"ש, וכאן שינה וכתב עקבו, והיינו משום דגם כאן יכול לנעוץ רגלו בארץ כמו שהוא הולך, ומשו"ה חידש לן הרמב"ם כאן דצריך לנעוץ עקבו דוקא בקרקע, והיינו דצריך לנעוץ בארץ רגלו כדרך הילוך רוב בני אדם, שנועצים עקביהם בקרקע והולכים, וכמ"ש הרי"ף, וכנ"ל:

וא"כ ממילא בנ"ד, שהסנדלר עשה המנעל של חליצה כפי הרגילות שלו בשאר כל המנעלים, שראש המנעל בצד החד שלו מוגבה קצת מעל הארץ, והיינו במקום הנחת אצבעות הרגל במנעל מוגבה קצת מן הארץ, כדי שלא ידרוס על האצבעות בהליכתו, ולפי מה שכתבתי לעיל בשם הרי"ף והרמב"ן והגאון, ושכן יהי' ג"כ כוונת הרמב"ם, דעיקר המכוון של דחיסת הרגל הוא כדי ליישר רגלו כדרך הליכתו, א"כ בנ"ד כשמניח רגלו על הארץ כשהוא לבוש בהמנעל, שפיר מיישר רגלו כדרך הליכת כל בני אדם, והגם דבמקום אצבעות רגלו אינו נוגע בארץ, מ"מ מה בכך, כיון דכל הרגל עד האצבעות דחיס בארעא הגם דהאצבעות אינם דחוסים בארעא כבר רגלו מיושר כדרך הליכת כל בני אדם, שכך הם הולכים בלא דחיסת האצבעות בארץ:

ואדרבא נראה דשפיר עדיף טפי לעשות כן, דאם יעשה תחתית המנעל דהיינו הזוי"ל שתהי' שוה, כולה מונחת על הארץ, גם בראש החד שלה, כשיכניס רגלו בהמנעל בהכרח יהי' צריך לכפוף ראשי האצבעות שלו קצת כדי שיגעו בהזוי"ל שבהמנעל בראשם, כי בהיות הרגל ישר ולא כפוף כלל אזי ראשי האצבעות הם קצת מוגבהים מבשר הרגל שאצל האצבעות, וא"כ כשירצה שגם ראשי האצבעות יגעו בהזוי"ל ויהי' דחוסים על ארעא בהכרח יהי' צריך לכפוף קצת האצבעות, ונמצא אדרבא לא מיתרץ רגלי, ואינו כלל כפי דרך הליכת בני אדם, כי ההילוך קשה אם הרגל במצב הזה, אבל כשעושה בראש המנעל הזוי"ל שתהי' קצת מוגבה למעלה במקום האצבעות, אזי כשמכניס הרגל בהמנעל ומציג אותו על הארץ, כל הרגל ישר, כי במקום האצבעות המנעל מוגבה קצת, ואינו צריך לכפוף האצבעות כדי שיגעו בהזוי"ל שם, והגם דהם מוגבהים מעל הארץ, מ"מ מה בכך, כך הוא דרך הילוך כל בני אדם, ובכך ההילוך נוח וקל, והעיקר בדבר הזה הוא למיתרץ לכרעי' כדרך הילוך של בני אדם, וכנ"ל:

ואף אם נימא דהכוונה בהרמב"ם הנ"ל היא כפשוטו, דצריך לנעוץ דוקא רגלו בקרקע, ובהלכה י"ז חידש לן דלא סגי בנעיצת שאר חלקי רגל, רק דצריך נעיצת עקבו דוקא בקרקע, ונאמר דהטעם הוא משום דהעקב הוא עיקר הרגל, וכמו שמבואר ביבמות סוף דף ק"ב דקרי לרוב העקב רוב הרגל משום דכולא חיילא דכרעא עלי' דחיס, א"כ פשיטא דבנ"ד שפיר דמי, דהא המנעל כולו יכול לדחסו בקרקע, העקב עם מה שבינו ובין האצבעות, מלבד שבמקום האצבעות הוא מוגבה קצת, ואי אפשר למדחסי' שם בקרקע, ומה בכך, כיון דכל פרסת הרגל וביחוד העקב שהוא העיקר דחיס בארעא:

ולהראב"ד ולהרא"ש ונ"י שם דדחיסת הרגל הוא רק לכתחלה, שיהי' ניכר שטורחה בחליצה, עיי"ש בספר הזכות ובהרא"ש, בודאי אם כל הרגל דחיס היטב לבד האצבעות שפיר ניכר שטורחת לחלוץ המנעל:

וכן לפי ב' הטעמים שכתב הנודע ביהודה שם בהא דדחיסת הרגל, עיי"ש שדפח"ח, ג"כ בנ"ד שפיר דמי, אף לכתחלה, עייש"ה:

ולא נשאר לנו נגד זה, אלא מה שכתבו התוספת ביבמות דף ק"ג ע"א בד"ה מאן והמרדכי בר"פ מ"ח בשם ר"ח, דלכך מאן דמסגי אלוחתא לא חליץ, משום דלא מצי שפיר למידחסי' לכולי' כרעי' אארעא, משא"כ קיטע דדחיס שפיר כולי' שוקי' אארעא, עכ"ל, ועיי"ש, והנראה מדברים האלו הוא, דס"ל להר"ח דעיקר המכוון בדחיסת הרגל הוא כפשוטו, לדחוק רגלו בארץ, וא"כ גם במסגי אליחתא מצי לדחוק רגלו בארץ, כדרך הליכה שלו, והגם שאינו כדרך כל הארץ, מ"מ מה בכך, כיון דלהר"ח לאו בתירוצי לכרעי' תלי' מילתא, רק בדחיסה, וא"כ סוף סוף דחיס כרעי', וע"ז כתב יען דלא מצי למידחסי' לכולי' כרעי', משא"כ בהולך ישר שפיר מצי למידחסי' לכולי' כרעי', וא"כ לכאורה בנ"ד, אף דהרגל מיושר, מ"מ עכ"פ לא מדחיס כולי' כרעא אארעא, דראשי אצבעותיו אינו יכול לדחוס אארעא, בהיות המנעל מוגבה שם מן הארץ:

מ"מ נראה ברור דגם הר"ח לא קאמר דבעינן דחיסת כולי' כרעי' אלא על העקב וגם על מה שבין העקב לאצבעות, מה שהדרך לדחוס אותם תמיד בשעת עמידתו והליכתו, אבל בודאי אין כוונתו שיהי' צריך לכפוף האצבעות נגד הרגלו וטבעו בכדי שיהי' דחוסים על ארעא:

והנה הב"ש סי' קס"ט ס"ק ל' הביא בשם מהר"א בן ששון במי שרגליו עקומות ומהלך בצד רגליו ולפעמים דוחק קצת עקבו בארץ דחולץ, עיי"ש, וגם בבאר היטב:

ולפי מ"ש לעיל בשם הרי"ף והרמב"ן ור"ח בשם גאון דהעיקר תלוי שיהי' יכול להיישיר רגלו כדרך הילוך בני אדם, א"כ לכאורה מה מהני דחיסת העקב, מאחר ששאר הרגל שלו אינו מיושר, זולת לפי פשטות לשון הרמב"ם דהעיקר תלוי בהעקב, וכנ"ל:

וגם יש לומר דגם להרי"ף וסייעתו ג"כ העיקר תלוי בהיישרת העקב, תדע דהא בודאי בנקטע פרסת רגלו עד העקב והעקב נשאר בשלימות ולא נקטע ממנו כלל, בודאי בזה גם להרי"ף והרמב"ן חולץ, דהא נשאר קצת מהרגל, דהיינו העקב, ושפיר קרינן בי' מעל רגלו, וגם מצי לדחוס העקב, וע"כ לא שמעינן להו להרי"ף והרמב"ן דקיטע אינו חולץ אלא בנקטע מן הארכובה ולמטה, אבל כשכל משך גובה הרגל בשלימות, וגם העקב, בודאי גם לדידהו חולץ, וכנ"ל, וע"כ צ"ל לפ"ז דדי בהיישרת העקב לחוד, דהא הם ז"ל לא ס"ל חילוק הגאון דבנקטע עדיף יען דהי' יכול לדחוס קודם שנקטע וכל הראוי לבילה וכו', גם לא ס"ל חילוק הר"ח דקיטע עדיף דמה דאישתייר דחיס שפיר, וא"כ אם נימא דיש קפידא אהיישרת כל הרגל, גם על מה שבין העקב להאצבעות, א"כ בנקטע כף רגלו עד העקב, הגם דהעקב נשאר בשלימות, מ"מ לא מצי לתרוצי למה שבין העקב להאצבעות, ולא מצי חליץ, וזה אינו במשמע, וכנ"ל, וע"כ דגם להרי"ף והרמב"ן די בהיישרת העקב לחוד:

מיהו אינו מוכרח כ"כ, דאולי באמת גם בנשאר העקב אינו חולץ להרי"ף והרמב"ן, ודוק, ולהר"ח בודאי לא סגי בדחיסת העקב לבד, רק בדחיסת כל כרעי' עד האצבעות עכ"פ, אם הרגל לא נקטע, וכנ"ל, וגוף תשובת מהר"א ששון לא ראיתי:

אמנם בנ"ד, דרק האצבעות מוגבהים קצת מן הארץ, כטבעם וכדרכם, וכנ"ל, וזולת זה כל הרגל דחיס, פשיטא דזה דחיסה מעלייתא היא אליבא דכ"ע, וכנ"ל:

שוב ראיתי בהגהות הגאון ר"ב פרענקיל זצ"ל שעל הנודע ביהודה שם שכתב טעם לדחיסת הרגל כדי שיהא עקבו דבוק בהמנעל, דאל"כ לא מקרי חליצת נעל מעל רגלו, ושכן משמעות לשון סדר חליצה בקצרה של מהר"ם אות ס"ו, עיי"ש, וכ"כ שם בספר טיב חליצה להגאון מוהר"ל חריף זצ"ל באות ס"ו בד"ה ולדעת האומרים, ומה ששוב דחה זה מב' מנעלים ומסנדל של עץ המחופה עור, עיי"ש, המעיין יראה שאין בדחי' זו כלום, ואין להאריך בזה:

ולפי טעם זה פשיטא דבנ"ד שפיר דמי, דכשדוחם רגלו בארץ שפיר כל תחתית רגלו דבוק להמנעל, אף ראשי האצבעות, דהגם שמוגבהים שם קצת מן הארץ ע"י שהמנעל מוגבה שם קצת, אבל עכ"פ נוגעים שם בהמנעל, ואדרבא זה עדיף משאם לא הי' תחתית המנעל מוגבה שם, דאז הי' צריך לכפוף קצת האצבעות שלא כדרכו בכדי שיגעו בהמנעל, וכנ"ל, ובשגם כי כולם לא כתבו רק שיהי' עקבו דבוק בהמנעל, משמע שכל הקפידא בזה היא רק על העקב, וכנ"ל, והעקב ודאי דחוס ודבוק בהמנעל, וגם לפי הטעם שנתן שם הטיב חליצה עצמו לדחיסת כרעי', כדי שלא יפול מעצמו מעל הרגל כשלא יהי' מהודק, עיי"ש, א"כ ממילא ג"כ הכל תלוי בהעקב, דאם העקב דחוס שוב לא יפול המנעל מעל רגלו:

סוף דבר הכל נשמע, דאין שום חשש במנעל זה, והוא כשר לחלוץ בו אפילו לכתחלה:

תוכן העניינים

מנחת יהודה אבן העזר חלק ג

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה