מנחת אלעזר חלק ג· רבי חיים אלעזר שפירא
קונטרס שירי מנחה הוספות ותיקונים · לחלק א' מנח"א
במפתחות. סי' כ"ז. הערה בסופה. ועיי' ש"ס שבת (דף ע"ט ע"ב) רצועות התפילין עם התפילין. והיינו התפילין הבתים. והוא כדברינו והתם דקרי להוא אח"כ קציצה להבתים היינו לחלק דלא קאי על הפרשיות. וראי' מוכרחת לדברינו הוא משום דקרי אח"כ להפרשיות של תפילין ''מזוזה'' דקאמרי' עד שיגיע במזוזה פירש"י במזוזה. הן האגרות שבתוך הבתים עכל"ה. ולד' הפמ"ג הלא רק אלו האגרות הם התפילין וכך נקראו. ואיך קורא אותן מזוזה:
דף ט"ז ע"א. בפ"ש דהאר"י עשה סולת נקי' משני הנוסחאות ועי' בס' חושב מחשבות להגה"ק בעל מ"ח זי"ע במאמר תפילין דמארי עלמא (פרק כ"ב) שכ' הרבה מזה מנוסחאות האריז"ל הנוטים יותר למנהג ספרד וכתב אם "כי הוא האריז"ל הי' אשכנזי'' עיי"ש וכן הביא שם בשם הר"ר צמח תלמיד מהרח"ו זי"ע דטוב יותר שיאחז כנוסח הרב האריז"ל שהוא נוסח היותר ברור ונכון ומסודר באמיתות כנודע עכל"ה:
דף י"ז ע"א. במ"ש ולקושיא שנמצא בקרובץ שלו אאנין תשע מאות בודאי י"ל שנוסף אח"כ וכדברי הצל"ח צ"ל. על ברכות דף ל"ד ע"א שם ע"ב. במ"ש שיש בהם סודות בהסליחות של הספרדיים ג"כ (של חדש אלול) שהם במחזורים שלהם. שוב ראיתי ברדב"ז (ח"ג סי' תתקס"ז [תקל"ב]) שכ' ג"כ שהקליר שהי' מקרית ספר והי' תנא ועליו יש לסמוך עכל"ה עוד שם בתשו' ע"ד התוס' בחגיגה הנ"ל שהקליר הוא ר"א בר"ש וז"ל ולי ההדיוט אין נראה דירושלמי כמ"ש שהי' מניח שיטת התלמוד שלנו ותופס שיטת הירושלמי ובירושלמי תוב"ב אין עושין רק יום א' זולת ר"ה יומא אריכתא עכ"ל הרדב"ז ולא זכיתי להבין מה זה השגה על ראי' התוס' שכ' שהי' ירושלמי שפוסק כירושלמי ולא כבבלי בזה וכן שלא ייסד פיוט רק ליום א' כמו בא"י. והלא הדברים האלו כתב גם הרדב"ז בזה ולמה כתב ז"ל שלא נראה וכו' ואולי ט"ס בדפוס וחסר איזה תיבות. או אולי כונתו זה בסוף דבריו שכ' מר"ה שהוא שני ימים גם בירושלים א"כ הי' צ"ל פיוט לשני הימים ועיי' מ"ש לעיל (בפנים) במוסגר. מהזכרון יוסף דלענין השני ימים אין קושיא די"ל שתיקנום בר"ה שיאמרים (ביום ב') עוד הפעם כמו הקדושות במוסף דר"ה כנז':
שם ע"ג. בד"ה עד כה דברנו לצדד בזכות. וכו'. והנה ראיתי בשו"ת לב שלמה (כת"י) להגאון בעל מרכבת המשנה ז"ל (סי' ר"ג) שכ' וז"ל ועל אודות המתחסדים לומר במוסף שבת קדושת כתר כפי נוסח הספרדים והאר"י. אומר אני מלבד שאין נכון לשנות המנהג הרי נוסח דידן יש לו עמוד לשעון מספרי הובא במ"י פ' האזינו כי שם ה' אקרא וכו' נמצא למדים שלא הזכיר משה שמו של הקב"ה אלא אחר כ"א תיבות אמר משה וכו' מלאכי השרת אומרים קדוש קדוש קדוש וכו' דיי שאהי' אחד משבעה ממה"ש ע"כ ומצינו בקדושת נקדש ט' תיבות נקדש את שמך בעולם כשם שמקדישים אותו בשמי מרום וכן בקדושת נעריצך ט' תיבות נעריצך ונקדישך כסוד שיח שרפי קודש המקדישים שמך בקודש ואח"כ בשתי הקדושות י"ב תיבות ככתוב על יד נביאך וקרא זה אל זה ואמר קדוש קדוש קדוש הרי שאנו מזכירין השם אחר כ"א תיבות כדעת הספרי משא"כ בקדושת כתר עכ"ל ובמחכת"ה לא מצאה ידו די השב והשג בזה על נוסח קדושת כתר כי הנה באמת כבר הקשה בפי' זרע אברהם על הספרי שם דהא מצינו בש"ס חולין (דף צ"א) חביבין ישראל לפני הקב"ה יותר ממלאכי השרת וכו' ישראל מזכירין את השם אחר שני תיבות שנאמר שמע ישראל ה' ומלה"ש אין מזכירין את השם אלא לאחר שלש תיבות שנא' קק"ק וכו' עיי"ש שהניח בצ"ע. אלא ודאי כדי לתרץ זה י"ל בפשיטות דרק משה רבינו העניו מכל האדם אשר על פני האדמה הגיד בזה בפ' האזינו כי יהי' די שיהי' משבעה ממלה"ש היינו שהם מזכירין את השם אחרי ג' תיבות והוא אחרי כ"א (שהוא ז' פעמים ג') אבל רק במקום הזה בשירת האזינו (ולגרמי' הוא דעביד משה רבינו מרוב ענוותנותו היתירה) אבל בשמע ישראל (שהגיד ג"כ משה רבינו) מצינו שהזכיר את השם אחרי ב' תיבות כנ"ל מש"ס חולין. ובע"כ כן הוא. וגם דאם כדבריו (של הכת"י לב שלמה בעל מרכבת המשנה) יהי' כסתירה גדולה בדברי רשב"י דהא קיי"ל בסנהדרין (פ"ו ע"א) סתם ספרי ר"ש דהוא סתם ר"ש רשב"י (כדאמרי' בפסחים [נ"א ע"ב] שהביא ראי' ואזדה לטעמי' מרשב"י על סתם ר"ש ועיי' ב"ב (ק"ב ע"א] שפירש"י משום סתם ר"ש והיינו רשב"י עיי"ש ובשאר דוכתי) ובתיזוה"ק שהוא לרשב"י כ' בפירוש הנוסח כתר יתנו לך ונמצא סתירה לחנם א"ו דאין שום סתירה דבספרי לא מיירי רק לדרוש בפ' האזינו ואין לזה שייכות לנוסח הקדושה ולק"מ:
שם ע"ד. במ"ש בד"ה שוב ראיתי בשו"ת בית היוצר וכו'. ועוד הוסיף שם בבית היוצר להקשות על המהר"ם שיק ז"ל שכ' שאסור לומר המזמורים קודם ב"ש דב"ש וישתבח הם ב' ברכות של פסד"ז וע"ז תמה שפיר דלא מצינו בשום מקום מוזכר שיהי' אסור לומר מזמורים קודם ב"ש וחלילה לומר שכל הגאונים הקדושים ז"ל שהתפללו בנוסח האריז"ל עבדי איסורא עכ"ד:
והוו"ל למימר יותר דלפי"ז כל גדולי הפוסקים הספרדיים שאמרו הודו קודם ב"ש (עוד קודם זמן האריז"ל) עבדו איסורא חלילה א"ו דז"א כלל. וז"פ:
דף כ"ט. ע"ד. בד"ה ד) בשולי היריעה. בנידון שנסתפקתי וכו'. הנה העירוני כעת ידי"נ החריף ובקי מ' שלמה צוקער כ"י מב"ס במ"ש (בזה. וכן בסי' ע"ג ובחלק ב' סי' נ"ג) בא' שיצא ליהרג וחבשוהו הב"ד והוא יודע שהמעשה שקר וימצא מקום לברוח אם מותר לו עפ"י התורה שיש להעיר מד' הרמב"ם (בפ"ח מהל' יסודי התורה) וז"ל הא למה זה הדבר דומה לעדים שהעידו על דבר ברור שראה בעיניו שאינו וכו' שהן עדי שקר עכ"ל ועוד כ' מזה הנ"ל. אכן באמת היכן שיודע בעצמו שהעידו שקר כבר גליתי דעת נוטה שי"ל שמותר לברוח אולם על זה יש להסתפק גם היכא שהעידו אמת אם מותר לו לברוח דהא בשביל שיקיימו בו הב"ד מ"ע להרגו אינו מחוייב הוא למסור נפשו כדי שיקיימו המה מצותן. הגם היכא שמוסר נפשו ונהרג בב"ד הוי לי' כפרה ועי' בשו"ת נו"ב (קמ"א או"ח סי' ל"ה) דפשיטא דאדם שנתחייב מיתה בב"ד אם ביני לביני נמשך שנים רבות והתענה תעניות לאלפים והרבה סיגופים הא ודאי שאין הב"ד משגיחין על תשובתו והורגים אותו עכת"ד לענינו. מ"מ זהו רק שהב"ד מצוין להורגו וכמ"ש שם הנו"ב הטעם דא"כ לא יקויים עונש הב"ד לעולם כי כ"א יאמר עשיתי תשובה והרביתי סיגופים וכיוצא. אבל הוא בעצמו אם יוכל לברוח ממאסרו קודם מיתתו (וחושב בלבו שיתקן חטא זה יותר כשיחי' יוכל לתקן הרבה במצות וגם בסיגופים ע"ז צ"ע:
דף ל' ע"א. בסוף סימן י"ח הנה ראיתי בשו"ת שאילת יעב"ץ (ח"ב סי' י"ט) ומובא ג"כ בפת"ש יו"ד (סי' רל"ב) ושם איירי רק לענין אם אנחנו נציל אותו וגם הי' בלא עדים והתראה ובשו"ת חות יאיר (סי' קמ"ו) ג"כ כעובדא דהש"י עיי"ש:
דף ל"ג ע"א במ"ש לשיטות הסוברים דאמרי' לבוד גם בכלים עיי' ש"ס ברכות (כ"ה ע"ב) בעי מיני' מרב הונא מטה פחותה מג' פשיטא לי' דכלבוד דמי אמר רבא הילכתא פחותה מג' כלבוד דמי והיינו דהוי כיסוי להני רגלים עיי"ש וכן פסק בלחם חמדות שם וב"י וב"ח ובמג"א (סי' פ"ז ס"ק ד') עיי"ש:
דף ר"ד ע"ב. דלא עבר האיסור כנ"ל א"כ עדיין צ"ע בזה. ועיי' שו"ת בית אפרים (או"ח סי' נ"ה ונ"ט) ובשע"ת באו"ח (סי' תרמ"ו ס"ק ב'):
דף ר"ה ע"ג. במ"ש ובאמת כל הללמ"מ הם ד"ת וכמ"ש רש"י שם בד"ה דבר תורה הלכה למשה מסיני עכ"ל:
שם. במ"ש ומשום כבוד הבריות שרי רבנן בעצמם. ועיי' רש"י חולין (כ"ז ע"ב) בד"ה אין שחיטה לעוף מה"ת דמשמע דהללמ"מ לא קרי מד"ס עיי"ש ועכ"פ בכאן יש לפרש כן:
דף ל"ז ע"ד. במ"ש ובפרט כי בסמ"ג עצמו לא נמצא לשון זה אם שניהן שקולין בעיניו כנז' ועיי' במג"א (סי' ח' ס"ק ט"ז) מ"ש לענין ס"ק וט"ג דכיון דהפסיק בתפלה הוי הפסק לענין הברכה וציין לד' הב"י (בסי' ל"ד) לענין תפילין היינו שיסלק מיד ויניח אחרים משא"כ כשהפסיק בתפלה עיי"ש וכ"ש הך דגבי תפילין משום דגבי ציצית גם אם לבש מקודם הט"ק ואח"כ הט"ג עכ"פ אינו פסול שום א' מהם משא"כ בתפילין דרש"י ודר"ת כיון דא' מהם פסול לדעת חבירו והפסיק בתפלה א"כ בודאי לא יצא י"ח בהברכה שבירך על של רש"י קודם התפלה כיון דלדעת ר"ת אינם כשרים התפילין שבירך עליהם ואח"כ הפסיק בתפלה עד שמניח עתה דר"ת כנז':
דף מ' ע"ג. (בסוף סימן כ"ו) שוב ראיתי בשו"ת מהר"ם שיק (חאו"ח סו' צ"ב) שלמד זכות על הקהלות שנהגו להוציא בעגלות. ולנידון שכתבנו בזה בודאי ברור ונכון כמו שכתבנו לעיל בזה. וראיתי עתה בשו"ת מחנה חיים (ח"ג אבהע"ז סי' ע"ז) שטרח להתיר העגלות למה כיון שנהגו כן בקהלות ישנות. ותמהתי על דבריו שם במחכת"ה במ"ש על קו' השואל דאם מותר בכתף למה התירו לבטל ק"ש לנושאי המטה וחלופיהן. וכ' דשאני הך דאין מוציאין המת סמוך לק"ש משום דאפשר לקיים שניהם ותמהני הא גם בזה אפשר לקיים שניהם כי בבקר כשהוא זמן ק"ש לא יוציאוהו בנ"א רק בעגלה כדי שלא יצטרכו לבטל ק"ש ואי משום המלוים יוכלו לומר בעת הליכתם ללוות והוי אפשר לקיים שניהם. גם מה שנדחק ליישב לשון הרמב"ם (בפי"ד מהל' אבל) וכ' דכונתו רק סמוך לביה"ק לשאת בכתף ובאמת מפורש ברמב"ם וסובלים המת על הכתף עד בית הקברות משמע בפשיטות דהיינו מביתו עד ביה"ק. וגם עתה נדפס שו"ת טוטו"ד (ח"ב סי' רל"ה) מהגאון מהרש"ק ז"ל הנ"ל (שמס"ל על זה) התשו' בענין זה לאסור מכמה טעמים להוליכן בעגלה עיי"ש. וחיים ושוכט"ס:
דף מ"ג ע"ד. (בסוף סי' כ"ט) במ"ש בין סיפוק לריקוד וממ"ג או שניהם אסורים או שניהם סותרים. ועיי' בלקוטים מהה"ק מו"ה פנחס מקארעץ זי"ע (שנדפסו בסוף ס' נר ישראל) סי' ל"ז שכ' ענין מרקדין ומטפחין ובפרט בשבת שבאים חג"ת במקום חב"ד וסיים שבגויים אין בהם ברית הלשון לכן אין מטפחי' בידים אבל ברית המעור יש להם ולכן הם ג"כ מרקדין עכ"ל. ודי למבין ויודע:
דף
דף מ"ט ע"ג. במ"ש כיון שקיבל ההתראה בודאי יצא מחזקת כשרות. עיי' ש"ס חולין (מ"א ע"א) דכיון שהתיר עצמו למיתה אין לך מומר גדול מזה. ועיי' ש"ס סנהדרין (פ"א ע"ב) עבירות מחזיקות פירש"י מחזיקות אותו בחזקת רשע ובהתראה עיי"ש הרי דההתראה ומה שהתיר עצמו למלקות המה מחזיקות אותו לרשע ומוציאין אותו מחזקת כשרות (דהא בהתרו בו ושתק מיירי שם רק בסיפא דברייתא עיי"ש בגמ') אכן בקרבן ל"ש זה ע"כ שפיר ד' הרמ"ה כנז':
דף נ"ט ע"ג (בסוף סי' מ"ח) וכן בתרגום יונתן (פ' ויחי) עת"כ גם בני מכיר בן מנשה ילדו על ברכי יוסף וכו' והוכחתי מזה דבע"כ כונת התרגום שהי' יוסף סנדק וגם מוהל יחדיו עיי' בחיבורי אות שלום (סי' רס"ה ס"ק ו') וא"צ לכפול הדברים בזה כיון שכבר נדפסו שמה:
דף ס' ע"א. (בסוף סי' מ"ט). שוב ראיתי בפמ"ג בא"א שם שכ' זה במלות קצרות עיי"ש:
דף ע' ע"א. (בסי' נ"ח בתחלתו) בד"ה וארשום לך קו' חדשה. עיי' מ"ש בזה במפתחות שם וגם במנח"א ח"ב (סי' י"ב. ובסי' י"ג אות ה') ובקונ' שירי מנחה בסוף הח"ב. ובפרט שמפורש כן ברש"י שבת (קנ"א ע"א) (כמצויין שם בחגיגה בש"ס ווילנא] ד"ה ושמואל אמר חיישינן וכו' שהביא ראי' דחיישינן היינו לקולא כדאמרי' בחגיגה גבי בתולה שעיברה חיישינן שמא באמבטי עיברה וכו' עיי"ש הרי מפורש דהיינו חיישינן לקולא:
דף ע"ה ע"ג. (בסוף סימן ס"ד) ועיי' בפסחים (ק"ב ע"א) ברשב"ם ד"ה כשהן יוצאין טעונין ברכה למפרע וכו' ומשום כחא דהיתרא עדיף אין לומר כך וכו' עכ"ל הרשב"ם ובאמת התירוץ דחוק עיי"ש ולפי"ד הצל"ח הי' לו יותר לתרץ שפיר כיון דברכות דרבנן ע"כ ל"ש לומר כחא דהיתרא עדיף ע"כ אשמעינן הש"ס כח דר' יהודא עדיף ולפי"ז נראה שלא כד' הצל"ח ככז':
דף ע"ו ע"ג. בתחלת ע"ג במ"ש אמנם מה יענה דהך דאין קורין להש"ץ שיעלה הוא רק דעת וכו' נדפס שם בט"ס ובחילוף תיבות כמה שורות וצ"ל כן דהך דקורין להש"ץ שיעלה הוא רק דעת הרמ"א שפסק שם (בסי' קל"ט סעי' נ') ובמדינתנו אין נוהגים כן שאין קורין להחזן כשעולה א"כ אין יסוד הזה וכיון דכשהחזן וכו' כצ"ל. והשאר יש למחוק שם:
דף ע"ז ע"ב. במ"ש ומי לנו גדול מהאר"י החי ז"ל שנהג עשות כן לעלות בברכה ולקרות בעצמו התוכחה [וכמ"ש בפירוש בפע"ח שער השבת פי"ט וז"ל שקרא הוא מפי עצמו קללות של בחקתי במנין הז' עכל"ה הרי שקרא הקללות במנין הז' היינו בברכה וז"ב ופשוט]:
שם ע"נ במ"ש אכל באמת נצטוה עליו מהש"י בדרך שליחות וכו'. שוב ראיתי כדברינו האלו בתפארת ישראל למהר"ל מפראג זצ"ל (פרק מ"ג) וברוך שכיוונתי לדעתו הגדולה זי"ע. וכן מצאתי בס' אהל יעקב (על דברים) בפתיחה ששאל להגר"א זצ"ל על הך דקללות במשנה תורה משה מפי עצמו אמרן והשיב לו ג"כ כדברים הנ"ל:
דף ע"ח ע"א. בד"ה עוד י"ל היתר וכו' וליש חזקת קברות נגדם. וראיתי עתה שנדפס שו"ת טוטו"ד תליתאי חלק ב' להגאון מהרש"ק ז"ל (בסי' רל"ג) האריך שם בענין בית הבנוי על קברי עכו"ם אם יש לכהן ליכנס בו וכ' ג"כ דאם פינוהו לקברות עכו"ם רק שיש ספק אם פינוהו לגמרי בזה יש להקל לכהן ליכנס בהבית עיי"ש. ועיי' בשו"ת נטע שורק (יו"ד סי' ק"ב):
שם ע"ג במ"ש הרי הוא כמו נכרים קודם קבלת התורה הנה יש לעורר מד' הש"ס זבחים (קי"ג ע"א) שעמד ר"י על רגליו ואמר וכו' אי' מתי מבול אי' מתי נבוכדנצר וכו' עיי"ש וברש"י דהיינו דפנינהו מירושלים וקשה לכאורה דלמה פנינהו אם ידעו שהם ממתי מבול הא הם מקודם הדיבור בודאי ואינם מטמאים באהל וכדין קברי נכרים. וגם יש להקשות למה פנינהו לכל מתי נבוכדנצר הא מהסתם נפלו שמה וגם מנכרים וכיון שלא הוחזקו לשכונת קברות הוי ספק ברה"ר וטהור מדאורייתא אולם י"כ כיון שהרוב בעוה"ר היו יהודים עם ה' כי כפלו בחרב הצרים חיל נבוכדנצר שכבשו ירושלים גם י"ל שחששו לטומאת מגע מהעצמות ולאו דוקא לטומאת אהלים. וגם י"כ שזהו מעלה יתירה שעשו לכבוד ירושלים עיה"ק ע"כ פינו כל העצמות כדי לצאת מכל הספיקות ולק"מ
דף ע"ט ע"א במ"ש וכן בבבא בתרא וכו' אביי א"ל במטותא מינך שבקי' וכו' וכן בב"מ (דף פ"ה ע"ב) בההוא מרבנן דאשתטחי אמערתא דר' חייא ואמרי מתניתא דמר מתנינא (הרי שדברו אליו לנוכח) ואתסי. וכן במדרש א"ר חמא בר חנינא מפני מה נסתר קברו של משה מעיני בו"ד מפני שגלוי וידוע לפני הקב"ה שעתיד ביהמ"ק ליחרב ולהגלות את ישראל מארצם שמא יבואו לקבורתו של משה ויאמרו לו "עמוד בתפלה בעדנו'' ועומד משה ומבטל את הגזירה עכ"ל [ובפחד יצחק (אות צרכיו פ"ה) מביא זה בשם הגמ' סוטה. ואינו בגמ' רק במדרש] עכ"פ הרי דמותר לומר ולשאול מן משה רבינו בקברו בלשון נוכח עמוד בתפלה בעדנו דאל"כ כ"ש שיחשדו את ישראל שיעברו ח"ו על לאו ודורש אל המתים בלשון הנז' שבשביל זה העלימו את קברו. א"ו דז"א וכנ"ל וגם בס' פחד יצחק שם בירר וביאר באורך דל"ש בזה כלל ודורש אל המתים ואדרבא מצוה איכא. וכן בצוואות רבינו יהודא החסיד ז"ל (אות ט') כשהרוחות של מתים אומרים (בחלום) לא' שיבא עמהם וכו' ולמחר ילך על קברם וכו' ויאמר שלא תבוא עוד אחרי וכו' וה"ז ג"כ מדבר לנוכח אולם בזה י"כ דסכנה שאני וע"כ התירו וכן שם בס"ח (סי' רל"ז). וכן בירושלמי (סוף יומא) ההן דחטא על חברי' וכו' ואיתצריך מפייסתי' על קברתי' ומימר סרחית עלך עכ"ל הרי דקאמר להמת על קברו בלשון נוכח סירחת עלך. ובגמ' שלנו אמרי' שמביא עשרה בנ"א על קברו ואומר חטאתי לאלקי ישראל ולפלוני הרי שאינו מדבר לנוכח המת מ"מ בירושלמי הלשון לנוכח כנז'. וכי זהו תיקונו שיעבור על לאו ודורש אל המתים א"ו דז"א. וכן במדרש רבה (פ' נח פל"ב) מטון שמעתא משם רשב"י אמרי הא מרא שמעתא ניעול ונשיילי' עיי' במתנות כהונה הפ"י דקברו דרשב"י סמוך שם נלך ונשיילי'. וכן במדרש תהלים (מזמור ל"ו) שהי' זה במערת רשב"י עיי"ש והרי ששאלו ודיברו לנוכח כנז':
שם. ע"ב. במ"ש להמשתטחים על קברי אבות ואין לשום מורה למנוע ולבטל מנהג זה עכ"ל הב"ח ועיי' ברדב"ז בפי' הרמב"ם (הל' אבל פ"ד הלכה ד') וז"ל לפתוח הקבר לפקוד את המת יש בזה משום דרכי האמורי אבל לפקוד את הקברות מבחוץ אין חשש בזה וכן נהגו כל ישראל לפקוד את מתיהם ולהשתטח על קבריהם עכ"ל הרדב"ז זצ"ל:
שם. ע"ג. במ"ש והיינו שימליצו בעדו לטובה ודש. וכן בשו"ת חות יאיר נדפס בסופו. מה שחיבר תפלה לאמרה על קבר אביו הגאון ז"ל בלשון אבי אבי וכו' איך עזבתני וכיוצא דברים שמדברים לנוכח
שם. ע"ד. במ"ש הליכה על הקברים וכו' שומר מצוה ד"א וכו':
ובמהרי"ל (הכ' ר"ה) כ' וז"ל ודרש שכל אדם ילך לבית הקברות להשתטח על קברי צדיקים בערב ר"ה ובמקום סכנה אין צורך עכ"ל הרי שדרש מהרי"ל למצוה לעשות כן לילך על קברי צדיקים ולא מטעם מנהגא לבד דא"כ לא הי' צריך להזהיר בדרשתו שכל אדם ילך על קברי הצדיקים וא"כ הוי שומר מצוה לא ידע דבר רע בענין הרוחות כנ"ל ואין סתירה עם דברי מהרח"ו כיון דבמהרי"ל כ' הליכה על קברי הצדיקים וזהו מצוה כנז'. ומ"ש במהרי"ל ובמקום סכנה אין צריך נראה פשוט כונתו כמו שהי' אז בימיהם בארץ אשכנז סכנת הגויים הפראים המכים וזורקים אבנים וכיוצא כשהולכים יהודים מחוץ לעיר לביה"ק והי' אז שכיחא היזקא וכעין דאמרו בפסחים (דף ח' ע"ב) היכא דשכיח היזקא שאני דל"ש בכה"ג שומר מצוה וכו' ושלוחי מצוה אינן ניזוקין (כדאמרי' שם בפסחים) ע"כ פטור ממצוה בכה"ג:
דף פ'. ע"ב. (סוף העמוד. וסוף סימן ס"ח). שוב ראיתי בשו"ת בנין ציון קמא להג' מהר"י עטלינגער ז"ל (קמא סי' ס"ז) שכ' בתוך דבריו וז"ל והרי אפילו לדרוש מן המת בקבר מותר כמו שמצינו גדולי האמוראים עשו כן כל שאינו דורש לגוף המת רק לרוח כמבואר ביו"ד (סי' קע"ט) ועיי' בש"ך ס"ק י"ז) הרי שאין בידינו לאסור בענינים כאלו רק מה שאסרה התורה בפירוש עכ"ל והיינו דפשיטא לי' ג"כ כדברינו הנ"ל בזה:
והנה ברמב"ן (פ' חיי) וז"ל ועוד כי רצה להודיענו מקום קבורת האבות כאשר אנחנו חייבים לכבד מקום קבורת אבותינו הקדושים עכ"ל והיינו נראה ג"כ לכבדם ע"י שנבקר קבורתם ולהשתטח בתפלה במקום כבודם כמו שהלך כלב על קברי אבות. וגם נראה מזה ראי' כד' הרדב"ז בפי' הרמב"ם שהבאתי לעיל דלא יפנה אל הקברות היינו לפתוח הקבר אבל להשתטח מותר דאל"כ ואם הפי' בד' הרמב"ם שם במ"ש ולא יפנה אדם לבקר הקברות קאי על שלפניו והצדיקים אין בונין להם נפש על קברותיהם שדבריהם הם זכרונם א"כ מכ"ש על קברי אבות אשר דבריהם וזכרונותיהם ומעשיהם הם בכל ספר בראשית ובכל התורה ואם זהו הפי' ברמב"ם כנז' א"כ למה הודיענו התורה מקום קברות אבותינו הלא טוב יותר שלא לדעת כדי שלא יפנה לבקר קבורתם כי דבריהם (בתורה) המה זכרונם והי' מזה לחנם פלוגתא בין הרמב"ם והרמב"ן כנז' א"ו כפי' הרדב"ז דרק לפתוח הקבר כונתו דזה אסור אבל השתטחות מנהג ומצוה איכא וזי"ע:
דף פ"ג. ע"ב. במ"ש כמ"ש בתשו' מרן הב"י סי' ס"ה צ"ל דיני גיטין וקידושין סי' ס"א:
דף פ"ד. ע"ד. במ"ש וכן פסק להלכה למעשה בזמנינו בתשו' הגמהר"י אסאד ז"ל וכו' וראיתי עתה במכ"ע תורה מציון הנדפס בירושלים שנת תרנ"ז (שנה שלישית חוברת ב' סי' י"ז) מכתב לענות מהרב מ' דוד שלמה מאדעסא שבנה יסוד גדול ע"ד הבנין ציון הנ"ל אשר באמת הם מופרכים לדינא מעיקרא כנ"ל וגם הרב הנז' האריך בדברי חול ולא בד"ת רק הסביר והמליץ בעד המחללים שבת בפרהסיא שישאו כפיהם ביו"ט ושבת [וכפי הנראה אולי בעוד ידיהם דמים מלאו מה שמלאו דמי זהב בתיבת חנותם מה שמכרו בש"ק ביום ההוא ואיך יברך ב"כ הלא לקללה תחשב ולא לברכה] ואין כדאי להשיב על דבריו בזה של הרב מאדעסע הנ"ל שהם כנגד ד"ת. ותוה"ק לעד קיימת בידינו בעה"י:
דף פ'ה. ע"א. במ"ש כשמדבר מפורסם שעשה זאת מיקרי מחלל שבת בפרהסיא וכו'. ועיי' ש"ך יו"ד (סי' קנ"ז ס"ק ד') ד"ה בפני עשרה מישראל דלאו דוקא ר"ל בפניהם ממש אלא שיודעין מהעבירה והכי מוכח מש"ס ופוסקים במ"ש והא אסתר פרהסיא הוי עיי"ש. וראיתי עתה בשו"ת אבני צדק להגה"צ ז"ל מסיגוט (חיו"ד סוף סי' קנ"ב) שמצדיק עוד דברי מהר"י אסאד ז"ל וכ' סמוכין מדברי החת"ס (חיו"ד סי' י"א) ומהר"ם שיק (חיו"ד סי' קנ"א) וכפי הנראה רצה לעשות סמוכין לדבריו במ"ש בסי' ס' כנ"ל בתשו' מהרי"א הנז'. אבל המעיין שם בחת"ס יראה דאין ראי' כלל וכן מתשו' מהר"ם שיק אין ראי' לענין זה כגון דקטר המפורסם למחלל שבת בפרהסיא והוא גלוי וידוע לכל שאומנתו בכך והוי כד' הש"ך הנ"ל דהיכא שיודעין מזה א"צ להעיד בפניו בב"ד ולא בפני עשרה מישראל דוקא ובשו"ת חת"ס שם מיירי לענין שו"ב דצריך שיעידו בפניו אותן שראו עבירתו ופשוט דשוחט אינו עובר כ"כ שיהי' ידוע לכל וגם אין אומנתו בכך משא"כ בנידון שכתבנו בודאי כן הוא להלכה כנ"ל: