אור ברסלב
מנחת אלעזר חלק ג קונטרס שירי מנחה הוספות ותיקונים

מנחת אלעזר חלק ג· רבי חיים אלעזר שפירא

קונטרס שירי מנחה הוספות ותיקונים

סימן מזלא

הגהות נכונים. לשו"ת מנחת אלעזר חלק א' וחלק ב' והוא שירי שיריים היינו הוספות "לקונטרס שירי מנחה' אשר נדפס בסוף חלק ב' משו"ת מנחת אלעזר. וציינתי המ"מ לדפוס ועמודים של הדפוס. ובכל דף יש ד' עמודים (וכמצויין בקונ' שירי מנחה במנח"א ח"ב הנ"ל):

לחלק א' מנח"א

במפתחות. סי' כ"ז. הערה בסופה. ועיי' ש"ס שבת (דף ע"ט ע"ב) רצועות התפילין עם התפילין. והיינו התפילין הבתים. והוא כדברינו והתם דקרי להוא אח"כ קציצה להבתים היינו לחלק דלא קאי על הפרשיות. וראי' מוכרחת לדברינו הוא משום דקרי אח"כ להפרשיות של תפילין ''מזוזה'' דקאמרי' עד שיגיע במזוזה פירש"י במזוזה. הן האגרות שבתוך הבתים עכל"ה. ולד' הפמ"ג הלא רק אלו האגרות הם התפילין וכך נקראו. ואיך קורא אותן מזוזה:

דף ט"ז ע"א. בפ"ש דהאר"י עשה סולת נקי' משני הנוסחאות ועי' בס' חושב מחשבות להגה"ק בעל מ"ח זי"ע במאמר תפילין דמארי עלמא (פרק כ"ב) שכ' הרבה מזה מנוסחאות האריז"ל הנוטים יותר למנהג ספרד וכתב אם "כי הוא האריז"ל הי' אשכנזי'' עיי"ש וכן הביא שם בשם הר"ר צמח תלמיד מהרח"ו זי"ע דטוב יותר שיאחז כנוסח הרב האריז"ל שהוא נוסח היותר ברור ונכון ומסודר באמיתות כנודע עכל"ה:

דף י"ז ע"א. במ"ש ולקושיא שנמצא בקרובץ שלו אאנין תשע מאות בודאי י"ל שנוסף אח"כ וכדברי הצל"ח צ"ל. על ברכות דף ל"ד ע"א שם ע"ב. במ"ש שיש בהם סודות בהסליחות של הספרדיים ג"כ (של חדש אלול) שהם במחזורים שלהם. שוב ראיתי ברדב"ז (ח"ג סי' תתקס"ז [תקל"ב]) שכ' ג"כ שהקליר שהי' מקרית ספר והי' תנא ועליו יש לסמוך עכל"ה עוד שם בתשו' ע"ד התוס' בחגיגה הנ"ל שהקליר הוא ר"א בר"ש וז"ל ולי ההדיוט אין נראה דירושלמי כמ"ש שהי' מניח שיטת התלמוד שלנו ותופס שיטת הירושלמי ובירושלמי תוב"ב אין עושין רק יום א' זולת ר"ה יומא אריכתא עכ"ל הרדב"ז ולא זכיתי להבין מה זה השגה על ראי' התוס' שכ' שהי' ירושלמי שפוסק כירושלמי ולא כבבלי בזה וכן שלא ייסד פיוט רק ליום א' כמו בא"י. והלא הדברים האלו כתב גם הרדב"ז בזה ולמה כתב ז"ל שלא נראה וכו' ואולי ט"ס בדפוס וחסר איזה תיבות. או אולי כונתו זה בסוף דבריו שכ' מר"ה שהוא שני ימים גם בירושלים א"כ הי' צ"ל פיוט לשני הימים ועיי' מ"ש לעיל (בפנים) במוסגר. מהזכרון יוסף דלענין השני ימים אין קושיא די"ל שתיקנום בר"ה שיאמרים (ביום ב') עוד הפעם כמו הקדושות במוסף דר"ה כנז':

שם ע"ג. בד"ה עד כה דברנו לצדד בזכות. וכו'. והנה ראיתי בשו"ת לב שלמה (כת"י) להגאון בעל מרכבת המשנה ז"ל (סי' ר"ג) שכ' וז"ל ועל אודות המתחסדים לומר במוסף שבת קדושת כתר כפי נוסח הספרדים והאר"י. אומר אני מלבד שאין נכון לשנות המנהג הרי נוסח דידן יש לו עמוד לשעון מספרי הובא במ"י פ' האזינו כי שם ה' אקרא וכו' נמצא למדים שלא הזכיר משה שמו של הקב"ה אלא אחר כ"א תיבות אמר משה וכו' מלאכי השרת אומרים קדוש קדוש קדוש וכו' דיי שאהי' אחד משבעה ממה"ש ע"כ ומצינו בקדושת נקדש ט' תיבות נקדש את שמך בעולם כשם שמקדישים אותו בשמי מרום וכן בקדושת נעריצך ט' תיבות נעריצך ונקדישך כסוד שיח שרפי קודש המקדישים שמך בקודש ואח"כ בשתי הקדושות י"ב תיבות ככתוב על יד נביאך וקרא זה אל זה ואמר קדוש קדוש קדוש הרי שאנו מזכירין השם אחר כ"א תיבות כדעת הספרי משא"כ בקדושת כתר עכ"ל ובמחכת"ה לא מצאה ידו די השב והשג בזה על נוסח קדושת כתר כי הנה באמת כבר הקשה בפי' זרע אברהם על הספרי שם דהא מצינו בש"ס חולין (דף צ"א) חביבין ישראל לפני הקב"ה יותר ממלאכי השרת וכו' ישראל מזכירין את השם אחר שני תיבות שנאמר שמע ישראל ה' ומלה"ש אין מזכירין את השם אלא לאחר שלש תיבות שנא' קק"ק וכו' עיי"ש שהניח בצ"ע. אלא ודאי כדי לתרץ זה י"ל בפשיטות דרק משה רבינו העניו מכל האדם אשר על פני האדמה הגיד בזה בפ' האזינו כי יהי' די שיהי' משבעה ממלה"ש היינו שהם מזכירין את השם אחרי ג' תיבות והוא אחרי כ"א (שהוא ז' פעמים ג') אבל רק במקום הזה בשירת האזינו (ולגרמי' הוא דעביד משה רבינו מרוב ענוותנותו היתירה) אבל בשמע ישראל (שהגיד ג"כ משה רבינו) מצינו שהזכיר את השם אחרי ב' תיבות כנ"ל מש"ס חולין. ובע"כ כן הוא. וגם דאם כדבריו (של הכת"י לב שלמה בעל מרכבת המשנה) יהי' כסתירה גדולה בדברי רשב"י דהא קיי"ל בסנהדרין (פ"ו ע"א) סתם ספרי ר"ש דהוא סתם ר"ש רשב"י (כדאמרי' בפסחים [נ"א ע"ב] שהביא ראי' ואזדה לטעמי' מרשב"י על סתם ר"ש ועיי' ב"ב (ק"ב ע"א] שפירש"י משום סתם ר"ש והיינו רשב"י עיי"ש ובשאר דוכתי) ובתיזוה"ק שהוא לרשב"י כ' בפירוש הנוסח כתר יתנו לך ונמצא סתירה לחנם א"ו דאין שום סתירה דבספרי לא מיירי רק לדרוש בפ' האזינו ואין לזה שייכות לנוסח הקדושה ולק"מ:

שם ע"ד. במ"ש בד"ה שוב ראיתי בשו"ת בית היוצר וכו'. ועוד הוסיף שם בבית היוצר להקשות על המהר"ם שיק ז"ל שכ' שאסור לומר המזמורים קודם ב"ש דב"ש וישתבח הם ב' ברכות של פסד"ז וע"ז תמה שפיר דלא מצינו בשום מקום מוזכר שיהי' אסור לומר מזמורים קודם ב"ש וחלילה לומר שכל הגאונים הקדושים ז"ל שהתפללו בנוסח האריז"ל עבדי איסורא עכ"ד:

והוו"ל למימר יותר דלפי"ז כל גדולי הפוסקים הספרדיים שאמרו הודו קודם ב"ש (עוד קודם זמן האריז"ל) עבדו איסורא חלילה א"ו דז"א כלל. וז"פ:

דף כ"ט. ע"ד. בד"ה ד) בשולי היריעה. בנידון שנסתפקתי וכו'. הנה העירוני כעת ידי"נ החריף ובקי מ' שלמה צוקער כ"י מב"ס במ"ש (בזה. וכן בסי' ע"ג ובחלק ב' סי' נ"ג) בא' שיצא ליהרג וחבשוהו הב"ד והוא יודע שהמעשה שקר וימצא מקום לברוח אם מותר לו עפ"י התורה שיש להעיר מד' הרמב"ם (בפ"ח מהל' יסודי התורה) וז"ל הא למה זה הדבר דומה לעדים שהעידו על דבר ברור שראה בעיניו שאינו וכו' שהן עדי שקר עכ"ל ועוד כ' מזה הנ"ל. אכן באמת היכן שיודע בעצמו שהעידו שקר כבר גליתי דעת נוטה שי"ל שמותר לברוח אולם על זה יש להסתפק גם היכא שהעידו אמת אם מותר לו לברוח דהא בשביל שיקיימו בו הב"ד מ"ע להרגו אינו מחוייב הוא למסור נפשו כדי שיקיימו המה מצותן. הגם היכא שמוסר נפשו ונהרג בב"ד הוי לי' כפרה ועי' בשו"ת נו"ב (קמ"א או"ח סי' ל"ה) דפשיטא דאדם שנתחייב מיתה בב"ד אם ביני לביני נמשך שנים רבות והתענה תעניות לאלפים והרבה סיגופים הא ודאי שאין הב"ד משגיחין על תשובתו והורגים אותו עכת"ד לענינו. מ"מ זהו רק שהב"ד מצוין להורגו וכמ"ש שם הנו"ב הטעם דא"כ לא יקויים עונש הב"ד לעולם כי כ"א יאמר עשיתי תשובה והרביתי סיגופים וכיוצא. אבל הוא בעצמו אם יוכל לברוח ממאסרו קודם מיתתו (וחושב בלבו שיתקן חטא זה יותר כשיחי' יוכל לתקן הרבה במצות וגם בסיגופים ע"ז צ"ע:

דף ל' ע"א. בסוף סימן י"ח הנה ראיתי בשו"ת שאילת יעב"ץ (ח"ב סי' י"ט) ומובא ג"כ בפת"ש יו"ד (סי' רל"ב) ושם איירי רק לענין אם אנחנו נציל אותו וגם הי' בלא עדים והתראה ובשו"ת חות יאיר (סי' קמ"ו) ג"כ כעובדא דהש"י עיי"ש:

דף ל"ג ע"א במ"ש לשיטות הסוברים דאמרי' לבוד גם בכלים עיי' ש"ס ברכות (כ"ה ע"ב) בעי מיני' מרב הונא מטה פחותה מג' פשיטא לי' דכלבוד דמי אמר רבא הילכתא פחותה מג' כלבוד דמי והיינו דהוי כיסוי להני רגלים עיי"ש וכן פסק בלחם חמדות שם וב"י וב"ח ובמג"א (סי' פ"ז ס"ק ד') עיי"ש:

דף ר"ד ע"ב. דלא עבר האיסור כנ"ל א"כ עדיין צ"ע בזה. ועיי' שו"ת בית אפרים (או"ח סי' נ"ה ונ"ט) ובשע"ת באו"ח (סי' תרמ"ו ס"ק ב'):

דף ר"ה ע"ג. במ"ש ובאמת כל הללמ"מ הם ד"ת וכמ"ש רש"י שם בד"ה דבר תורה הלכה למשה מסיני עכ"ל:

שם. במ"ש ומשום כבוד הבריות שרי רבנן בעצמם. ועיי' רש"י חולין (כ"ז ע"ב) בד"ה אין שחיטה לעוף מה"ת דמשמע דהללמ"מ לא קרי מד"ס עיי"ש ועכ"פ בכאן יש לפרש כן:

דף ל"ז ע"ד. במ"ש ובפרט כי בסמ"ג עצמו לא נמצא לשון זה אם שניהן שקולין בעיניו כנז' ועיי' במג"א (סי' ח' ס"ק ט"ז) מ"ש לענין ס"ק וט"ג דכיון דהפסיק בתפלה הוי הפסק לענין הברכה וציין לד' הב"י (בסי' ל"ד) לענין תפילין היינו שיסלק מיד ויניח אחרים משא"כ כשהפסיק בתפלה עיי"ש וכ"ש הך דגבי תפילין משום דגבי ציצית גם אם לבש מקודם הט"ק ואח"כ הט"ג עכ"פ אינו פסול שום א' מהם משא"כ בתפילין דרש"י ודר"ת כיון דא' מהם פסול לדעת חבירו והפסיק בתפלה א"כ בודאי לא יצא י"ח בהברכה שבירך על של רש"י קודם התפלה כיון דלדעת ר"ת אינם כשרים התפילין שבירך עליהם ואח"כ הפסיק בתפלה עד שמניח עתה דר"ת כנז':

דף מ' ע"ג. (בסוף סימן כ"ו) שוב ראיתי בשו"ת מהר"ם שיק (חאו"ח סו' צ"ב) שלמד זכות על הקהלות שנהגו להוציא בעגלות. ולנידון שכתבנו בזה בודאי ברור ונכון כמו שכתבנו לעיל בזה. וראיתי עתה בשו"ת מחנה חיים (ח"ג אבהע"ז סי' ע"ז) שטרח להתיר העגלות למה כיון שנהגו כן בקהלות ישנות. ותמהתי על דבריו שם במחכת"ה במ"ש על קו' השואל דאם מותר בכתף למה התירו לבטל ק"ש לנושאי המטה וחלופיהן. וכ' דשאני הך דאין מוציאין המת סמוך לק"ש משום דאפשר לקיים שניהם ותמהני הא גם בזה אפשר לקיים שניהם כי בבקר כשהוא זמן ק"ש לא יוציאוהו בנ"א רק בעגלה כדי שלא יצטרכו לבטל ק"ש ואי משום המלוים יוכלו לומר בעת הליכתם ללוות והוי אפשר לקיים שניהם. גם מה שנדחק ליישב לשון הרמב"ם (בפי"ד מהל' אבל) וכ' דכונתו רק סמוך לביה"ק לשאת בכתף ובאמת מפורש ברמב"ם וסובלים המת על הכתף עד בית הקברות משמע בפשיטות דהיינו מביתו עד ביה"ק. וגם עתה נדפס שו"ת טוטו"ד (ח"ב סי' רל"ה) מהגאון מהרש"ק ז"ל הנ"ל (שמס"ל על זה) התשו' בענין זה לאסור מכמה טעמים להוליכן בעגלה עיי"ש. וחיים ושוכט"ס:

דף מ"ג ע"ד. (בסוף סי' כ"ט) במ"ש בין סיפוק לריקוד וממ"ג או שניהם אסורים או שניהם סותרים. ועיי' בלקוטים מהה"ק מו"ה פנחס מקארעץ זי"ע (שנדפסו בסוף ס' נר ישראל) סי' ל"ז שכ' ענין מרקדין ומטפחין ובפרט בשבת שבאים חג"ת במקום חב"ד וסיים שבגויים אין בהם ברית הלשון לכן אין מטפחי' בידים אבל ברית המעור יש להם ולכן הם ג"כ מרקדין עכ"ל. ודי למבין ויודע:

דף

דף מ"ט ע"ג. במ"ש כיון שקיבל ההתראה בודאי יצא מחזקת כשרות. עיי' ש"ס חולין (מ"א ע"א) דכיון שהתיר עצמו למיתה אין לך מומר גדול מזה. ועיי' ש"ס סנהדרין (פ"א ע"ב) עבירות מחזיקות פירש"י מחזיקות אותו בחזקת רשע ובהתראה עיי"ש הרי דההתראה ומה שהתיר עצמו למלקות המה מחזיקות אותו לרשע ומוציאין אותו מחזקת כשרות (דהא בהתרו בו ושתק מיירי שם רק בסיפא דברייתא עיי"ש בגמ') אכן בקרבן ל"ש זה ע"כ שפיר ד' הרמ"ה כנז':

דף נ"ט ע"ג (בסוף סי' מ"ח) וכן בתרגום יונתן (פ' ויחי) עת"כ גם בני מכיר בן מנשה ילדו על ברכי יוסף וכו' והוכחתי מזה דבע"כ כונת התרגום שהי' יוסף סנדק וגם מוהל יחדיו עיי' בחיבורי אות שלום (סי' רס"ה ס"ק ו') וא"צ לכפול הדברים בזה כיון שכבר נדפסו שמה:

דף ס' ע"א. (בסוף סי' מ"ט). שוב ראיתי בפמ"ג בא"א שם שכ' זה במלות קצרות עיי"ש:

דף ע' ע"א. (בסי' נ"ח בתחלתו) בד"ה וארשום לך קו' חדשה. עיי' מ"ש בזה במפתחות שם וגם במנח"א ח"ב (סי' י"ב. ובסי' י"ג אות ה') ובקונ' שירי מנחה בסוף הח"ב. ובפרט שמפורש כן ברש"י שבת (קנ"א ע"א) (כמצויין שם בחגיגה בש"ס ווילנא] ד"ה ושמואל אמר חיישינן וכו' שהביא ראי' דחיישינן היינו לקולא כדאמרי' בחגיגה גבי בתולה שעיברה חיישינן שמא באמבטי עיברה וכו' עיי"ש הרי מפורש דהיינו חיישינן לקולא:

דף ע"ה ע"ג. (בסוף סימן ס"ד) ועיי' בפסחים (ק"ב ע"א) ברשב"ם ד"ה כשהן יוצאין טעונין ברכה למפרע וכו' ומשום כחא דהיתרא עדיף אין לומר כך וכו' עכ"ל הרשב"ם ובאמת התירוץ דחוק עיי"ש ולפי"ד הצל"ח הי' לו יותר לתרץ שפיר כיון דברכות דרבנן ע"כ ל"ש לומר כחא דהיתרא עדיף ע"כ אשמעינן הש"ס כח דר' יהודא עדיף ולפי"ז נראה שלא כד' הצל"ח ככז':

דף ע"ו ע"ג. בתחלת ע"ג במ"ש אמנם מה יענה דהך דאין קורין להש"ץ שיעלה הוא רק דעת וכו' נדפס שם בט"ס ובחילוף תיבות כמה שורות וצ"ל כן דהך דקורין להש"ץ שיעלה הוא רק דעת הרמ"א שפסק שם (בסי' קל"ט סעי' נ') ובמדינתנו אין נוהגים כן שאין קורין להחזן כשעולה א"כ אין יסוד הזה וכיון דכשהחזן וכו' כצ"ל. והשאר יש למחוק שם:

דף ע"ז ע"ב. במ"ש ומי לנו גדול מהאר"י החי ז"ל שנהג עשות כן לעלות בברכה ולקרות בעצמו התוכחה [וכמ"ש בפירוש בפע"ח שער השבת פי"ט וז"ל שקרא הוא מפי עצמו קללות של בחקתי במנין הז' עכל"ה הרי שקרא הקללות במנין הז' היינו בברכה וז"ב ופשוט]:

שם ע"נ במ"ש אכל באמת נצטוה עליו מהש"י בדרך שליחות וכו'. שוב ראיתי כדברינו האלו בתפארת ישראל למהר"ל מפראג זצ"ל (פרק מ"ג) וברוך שכיוונתי לדעתו הגדולה זי"ע. וכן מצאתי בס' אהל יעקב (על דברים) בפתיחה ששאל להגר"א זצ"ל על הך דקללות במשנה תורה משה מפי עצמו אמרן והשיב לו ג"כ כדברים הנ"ל:

דף ע"ח ע"א. בד"ה עוד י"ל היתר וכו' וליש חזקת קברות נגדם. וראיתי עתה שנדפס שו"ת טוטו"ד תליתאי חלק ב' להגאון מהרש"ק ז"ל (בסי' רל"ג) האריך שם בענין בית הבנוי על קברי עכו"ם אם יש לכהן ליכנס בו וכ' ג"כ דאם פינוהו לקברות עכו"ם רק שיש ספק אם פינוהו לגמרי בזה יש להקל לכהן ליכנס בהבית עיי"ש. ועיי' בשו"ת נטע שורק (יו"ד סי' ק"ב):

שם ע"ג במ"ש הרי הוא כמו נכרים קודם קבלת התורה הנה יש לעורר מד' הש"ס זבחים (קי"ג ע"א) שעמד ר"י על רגליו ואמר וכו' אי' מתי מבול אי' מתי נבוכדנצר וכו' עיי"ש וברש"י דהיינו דפנינהו מירושלים וקשה לכאורה דלמה פנינהו אם ידעו שהם ממתי מבול הא הם מקודם הדיבור בודאי ואינם מטמאים באהל וכדין קברי נכרים. וגם יש להקשות למה פנינהו לכל מתי נבוכדנצר הא מהסתם נפלו שמה וגם מנכרים וכיון שלא הוחזקו לשכונת קברות הוי ספק ברה"ר וטהור מדאורייתא אולם י"כ כיון שהרוב בעוה"ר היו יהודים עם ה' כי כפלו בחרב הצרים חיל נבוכדנצר שכבשו ירושלים גם י"ל שחששו לטומאת מגע מהעצמות ולאו דוקא לטומאת אהלים. וגם י"כ שזהו מעלה יתירה שעשו לכבוד ירושלים עיה"ק ע"כ פינו כל העצמות כדי לצאת מכל הספיקות ולק"מ

דף ע"ט ע"א במ"ש וכן בבבא בתרא וכו' אביי א"ל במטותא מינך שבקי' וכו' וכן בב"מ (דף פ"ה ע"ב) בההוא מרבנן דאשתטחי אמערתא דר' חייא ואמרי מתניתא דמר מתנינא (הרי שדברו אליו לנוכח) ואתסי. וכן במדרש א"ר חמא בר חנינא מפני מה נסתר קברו של משה מעיני בו"ד מפני שגלוי וידוע לפני הקב"ה שעתיד ביהמ"ק ליחרב ולהגלות את ישראל מארצם שמא יבואו לקבורתו של משה ויאמרו לו "עמוד בתפלה בעדנו'' ועומד משה ומבטל את הגזירה עכ"ל [ובפחד יצחק (אות צרכיו פ"ה) מביא זה בשם הגמ' סוטה. ואינו בגמ' רק במדרש] עכ"פ הרי דמותר לומר ולשאול מן משה רבינו בקברו בלשון נוכח עמוד בתפלה בעדנו דאל"כ כ"ש שיחשדו את ישראל שיעברו ח"ו על לאו ודורש אל המתים בלשון הנז' שבשביל זה העלימו את קברו. א"ו דז"א וכנ"ל וגם בס' פחד יצחק שם בירר וביאר באורך דל"ש בזה כלל ודורש אל המתים ואדרבא מצוה איכא. וכן בצוואות רבינו יהודא החסיד ז"ל (אות ט') כשהרוחות של מתים אומרים (בחלום) לא' שיבא עמהם וכו' ולמחר ילך על קברם וכו' ויאמר שלא תבוא עוד אחרי וכו' וה"ז ג"כ מדבר לנוכח אולם בזה י"כ דסכנה שאני וע"כ התירו וכן שם בס"ח (סי' רל"ז). וכן בירושלמי (סוף יומא) ההן דחטא על חברי' וכו' ואיתצריך מפייסתי' על קברתי' ומימר סרחית עלך עכ"ל הרי דקאמר להמת על קברו בלשון נוכח סירחת עלך. ובגמ' שלנו אמרי' שמביא עשרה בנ"א על קברו ואומר חטאתי לאלקי ישראל ולפלוני הרי שאינו מדבר לנוכח המת מ"מ בירושלמי הלשון לנוכח כנז'. וכי זהו תיקונו שיעבור על לאו ודורש אל המתים א"ו דז"א. וכן במדרש רבה (פ' נח פל"ב) מטון שמעתא משם רשב"י אמרי הא מרא שמעתא ניעול ונשיילי' עיי' במתנות כהונה הפ"י דקברו דרשב"י סמוך שם נלך ונשיילי'. וכן במדרש תהלים (מזמור ל"ו) שהי' זה במערת רשב"י עיי"ש והרי ששאלו ודיברו לנוכח כנז':

שם. ע"ב. במ"ש להמשתטחים על קברי אבות ואין לשום מורה למנוע ולבטל מנהג זה עכ"ל הב"ח ועיי' ברדב"ז בפי' הרמב"ם (הל' אבל פ"ד הלכה ד') וז"ל לפתוח הקבר לפקוד את המת יש בזה משום דרכי האמורי אבל לפקוד את הקברות מבחוץ אין חשש בזה וכן נהגו כל ישראל לפקוד את מתיהם ולהשתטח על קבריהם עכ"ל הרדב"ז זצ"ל:

שם. ע"ג. במ"ש והיינו שימליצו בעדו לטובה ודש. וכן בשו"ת חות יאיר נדפס בסופו. מה שחיבר תפלה לאמרה על קבר אביו הגאון ז"ל בלשון אבי אבי וכו' איך עזבתני וכיוצא דברים שמדברים לנוכח

שם. ע"ד. במ"ש הליכה על הקברים וכו' שומר מצוה ד"א וכו':

ובמהרי"ל (הכ' ר"ה) כ' וז"ל ודרש שכל אדם ילך לבית הקברות להשתטח על קברי צדיקים בערב ר"ה ובמקום סכנה אין צורך עכ"ל הרי שדרש מהרי"ל למצוה לעשות כן לילך על קברי צדיקים ולא מטעם מנהגא לבד דא"כ לא הי' צריך להזהיר בדרשתו שכל אדם ילך על קברי הצדיקים וא"כ הוי שומר מצוה לא ידע דבר רע בענין הרוחות כנ"ל ואין סתירה עם דברי מהרח"ו כיון דבמהרי"ל כ' הליכה על קברי הצדיקים וזהו מצוה כנז'. ומ"ש במהרי"ל ובמקום סכנה אין צריך נראה פשוט כונתו כמו שהי' אז בימיהם בארץ אשכנז סכנת הגויים הפראים המכים וזורקים אבנים וכיוצא כשהולכים יהודים מחוץ לעיר לביה"ק והי' אז שכיחא היזקא וכעין דאמרו בפסחים (דף ח' ע"ב) היכא דשכיח היזקא שאני דל"ש בכה"ג שומר מצוה וכו' ושלוחי מצוה אינן ניזוקין (כדאמרי' שם בפסחים) ע"כ פטור ממצוה בכה"ג:

דף פ'. ע"ב. (סוף העמוד. וסוף סימן ס"ח). שוב ראיתי בשו"ת בנין ציון קמא להג' מהר"י עטלינגער ז"ל (קמא סי' ס"ז) שכ' בתוך דבריו וז"ל והרי אפילו לדרוש מן המת בקבר מותר כמו שמצינו גדולי האמוראים עשו כן כל שאינו דורש לגוף המת רק לרוח כמבואר ביו"ד (סי' קע"ט) ועיי' בש"ך ס"ק י"ז) הרי שאין בידינו לאסור בענינים כאלו רק מה שאסרה התורה בפירוש עכ"ל והיינו דפשיטא לי' ג"כ כדברינו הנ"ל בזה:

והנה ברמב"ן (פ' חיי) וז"ל ועוד כי רצה להודיענו מקום קבורת האבות כאשר אנחנו חייבים לכבד מקום קבורת אבותינו הקדושים עכ"ל והיינו נראה ג"כ לכבדם ע"י שנבקר קבורתם ולהשתטח בתפלה במקום כבודם כמו שהלך כלב על קברי אבות. וגם נראה מזה ראי' כד' הרדב"ז בפי' הרמב"ם שהבאתי לעיל דלא יפנה אל הקברות היינו לפתוח הקבר אבל להשתטח מותר דאל"כ ואם הפי' בד' הרמב"ם שם במ"ש ולא יפנה אדם לבקר הקברות קאי על שלפניו והצדיקים אין בונין להם נפש על קברותיהם שדבריהם הם זכרונם א"כ מכ"ש על קברי אבות אשר דבריהם וזכרונותיהם ומעשיהם הם בכל ספר בראשית ובכל התורה ואם זהו הפי' ברמב"ם כנז' א"כ למה הודיענו התורה מקום קברות אבותינו הלא טוב יותר שלא לדעת כדי שלא יפנה לבקר קבורתם כי דבריהם (בתורה) המה זכרונם והי' מזה לחנם פלוגתא בין הרמב"ם והרמב"ן כנז' א"ו כפי' הרדב"ז דרק לפתוח הקבר כונתו דזה אסור אבל השתטחות מנהג ומצוה איכא וזי"ע:

דף פ"ג. ע"ב. במ"ש כמ"ש בתשו' מרן הב"י סי' ס"ה צ"ל דיני גיטין וקידושין סי' ס"א:

דף פ"ד. ע"ד. במ"ש וכן פסק להלכה למעשה בזמנינו בתשו' הגמהר"י אסאד ז"ל וכו' וראיתי עתה במכ"ע תורה מציון הנדפס בירושלים שנת תרנ"ז (שנה שלישית חוברת ב' סי' י"ז) מכתב לענות מהרב מ' דוד שלמה מאדעסא שבנה יסוד גדול ע"ד הבנין ציון הנ"ל אשר באמת הם מופרכים לדינא מעיקרא כנ"ל וגם הרב הנז' האריך בדברי חול ולא בד"ת רק הסביר והמליץ בעד המחללים שבת בפרהסיא שישאו כפיהם ביו"ט ושבת [וכפי הנראה אולי בעוד ידיהם דמים מלאו מה שמלאו דמי זהב בתיבת חנותם מה שמכרו בש"ק ביום ההוא ואיך יברך ב"כ הלא לקללה תחשב ולא לברכה] ואין כדאי להשיב על דבריו בזה של הרב מאדעסע הנ"ל שהם כנגד ד"ת. ותוה"ק לעד קיימת בידינו בעה"י:

דף פ'ה. ע"א. במ"ש כשמדבר מפורסם שעשה זאת מיקרי מחלל שבת בפרהסיא וכו'. ועיי' ש"ך יו"ד (סי' קנ"ז ס"ק ד') ד"ה בפני עשרה מישראל דלאו דוקא ר"ל בפניהם ממש אלא שיודעין מהעבירה והכי מוכח מש"ס ופוסקים במ"ש והא אסתר פרהסיא הוי עיי"ש. וראיתי עתה בשו"ת אבני צדק להגה"צ ז"ל מסיגוט (חיו"ד סוף סי' קנ"ב) שמצדיק עוד דברי מהר"י אסאד ז"ל וכ' סמוכין מדברי החת"ס (חיו"ד סי' י"א) ומהר"ם שיק (חיו"ד סי' קנ"א) וכפי הנראה רצה לעשות סמוכין לדבריו במ"ש בסי' ס' כנ"ל בתשו' מהרי"א הנז'. אבל המעיין שם בחת"ס יראה דאין ראי' כלל וכן מתשו' מהר"ם שיק אין ראי' לענין זה כגון דקטר המפורסם למחלל שבת בפרהסיא והוא גלוי וידוע לכל שאומנתו בכך והוי כד' הש"ך הנ"ל דהיכא שיודעין מזה א"צ להעיד בפניו בב"ד ולא בפני עשרה מישראל דוקא ובשו"ת חת"ס שם מיירי לענין שו"ב דצריך שיעידו בפניו אותן שראו עבירתו ופשוט דשוחט אינו עובר כ"כ שיהי' ידוע לכל וגם אין אומנתו בכך משא"כ בנידון שכתבנו בודאי כן הוא להלכה כנ"ל:

לחלק ב'. מנח"א

במפתחות. סי' נ"ה. אם מקיים פ"ע דתשביתו וכו' צ"ל ואם לברך על ח"ש במרור בשאינו יכול לאכול כזית. ובענין אכילת אפיקומן בליל ב' אחרי חצות:

שם בהערה. לסי' ד'. בד"ה והנה ראיתי עתה וכו'. שוב מצאתי בשנות חיים להג' מהרש"ק ז"ל תשובה מ"ז לסי' קל"א בסעי' ו' שכתב מזה:

שם. בהערה לסי' ס"ג. וכן בשו"ת זרע אמת (ח"ב סי' קמ"א) והשיג ג"כ על הבית יעקב אלו אמנם למעשה בזה לא אסיק להחלט עיי"ש:

דף ו'. ע"א. (בסוף סימן ד') וכן בס' יד אהרן למהר"א אלפאנדרי ז"ל (או"ח סי' ל"ח) הביא דברי מהריט"צ ז"ל אלו להלכה וכן בשו"ת דברי יעקב (להה"ג מהר"י שור מדארנא) סי' פ"ה האריך בזה והעלה לחייב בתפילין ביום השני שהוא יום הקבורה ולברך עליהם עיי"ש:

שם. ע"ב. במ"ש לענין משתה ושמחה ט"ו כמו י"ד בלי שינוי וכו'. וכ"כ זקיני הלבוש (סי' תרצ"ז) שם דבפורים קטן צריכין משתה ושמחה קצת בשני הימים י"ד וט"ו. ובסי' תרצ"ו לענין יום ט"ו בפורים בכל השנה כ' דקבלו עליהם ימי משתה שני הימים וכ"כ שם (סעי' ח') ביום ט"ו הוא שושן פורים. וכו' וחייב במשתה ושמחה כמו בראשון שנא' את שני הימים האלו עכ"ל ולא כתב כלל לשון ''קצת'' כמו שנזכיר להלן בשם הרמ"א משא"כ בפורים קטן (בסי' תרצ"ז) כ' הלבוש ג"כ לשון "קצת'' והחילוק מובן דפורים קטן יש ס"ס היינו אולי כדעת הסוברים דגם בהספד ותענית אינו אסור בפורים קטן רק כשקראו המגילה וגם ספק אולי חיוב משתה ושמחה אינו בכלל איסור הספד ותענית והוי כמו ס"ס ע"כ כתב רק לשון קצת משא"כ בפורים גדול ביום ט"ו כתב שחייב במשתה ושמחה בשני הימים ששניהם שוים לענין משתה ושמחה כד' המנהגים והסמ"ק כנ"ל:

שם. ע"ג. במ"ש הספד ותענית אסיר בי"ד וט"ו של אדר השני טעות הדפוס וצ"ל בין בי"ד וט"ו של אדר הראשון בין בי"ד וט"ו של אדר השני:

שם. במ"ש ע"כ חייב בשמחה באדר הראשון בפורים קטן וגם חייב בשמחה בשושן פורים מטעם הנז'. וכ"כ הר"ן (דף ו' ע"ב) על המתני' אין בין וכו' אלא מקרא מגילה ומתנות לאביונים בלבד דהיינו טעמא דלא אמר סעודות פורים משום דמסקי' בגמ' הא לענין הספד ותענית זה וזה שוין וממילא משתה ושמחה (דהיינו סעודת פורים יתירה) בכלל איסור הספד ותענית עכ"ד הר"ן ז"ל וכ"כ בהגהות תשב"ץ (קטן) למהר"ם מרוטנבורג ז"ל (בההג"ה לרבינו פרץ ז"ל) וז"ל ודקדקו רבותינו שבדורות האחרונים כיון דלענין הספד ותענית שוין אם כן יש להרבות בסעודה בי"ד של אדר ראשון כמו בי"ד של אדר שני עכ"ל עכ"פ דתלוי זב"ז איסור הספד ותענית בחיוב משתה ושמחה כנז' והנה לכאורה יש הוכחה מדברי השלטי גבורים (בפ"א דמגילה). ומובא בכנה"ג ומג"א (סי' תרפ"ח ס"ק ה') בכרך שהוא ספק אם הוקף מימות יהושע בן נון שקורין בי"ד וט"ו ונוהגים שמחה ומתנות לאביונים בשניהם עכ"ד משמע דס"ל דאם אינו ספק הוקף וכו' צ''ל שמחה בשניהם היינו בט"ו אך באמת דייק הפמ"ג בזה דלמה לא כ' הש"ג משלוח מנות בשניהם אע"כ דט"ס וחסורי מחסרא שם ע"כ י"ל דגם שמחה לאו דוקא בדיוק הלשון וצ"ל משלוח מנות או י"ל שכונת הש"ג דגם למאן דס"ל דאין חיוב משתה ושמחה בכלל איסור הספד ותענית מ"מ כשהוא בעיר ספק מוקף מודי גם הנך פוסקים דמחוייב בשמחה בט"ו משום דספק מ"ע מדברי קבלה לחומרא:

דף ז'. ע"א במ"ש בד"ה וכיון שביארנו בס"ד החיוב כד' הפוסקים במשתה ושמחה בט"ו כמו בי"ד וכו'. ועוד יותר מזה עיין במור וקציעה (סי' תרצ"ג) שכ' וז"ל אי איישר חילו' אקבעיניא להילכתא לומר על הנסים גם בט"ו (בתפלת י"ח) מכיון דקבלינן ט"ו נמי ליו"ט מדכתיב במגילת תענית וכו' ובו הי' עיקר הנס בשלימות מי גרע להזכיר בו מעין המאורע מיו"ט ב' של גליות כ"ש הכה דאיכא תרתי משום ספיקא דיומא נמי וניבעי לן למימרי' ואין טעם ברור שלא לנהוג בפורים ספיקא דיומא אלא משום דיו"ט דדבריהם הוא ודיינו שנקל בקריאת מגילה שני ימים משום טירחא דצבורא משא"כ בהזכרה כו' להכי ודאי מאן דמזכיר מעין המאורע בט"ו אין מזחיחין אותו. הכי חזי לן עכ"ל המו"ק:

ועיי' בשו"ת זרע אמת (ח"א סי' ק"ב) לענין אבילות יום א' שאירע (כ"ע) ביום שושן פורים עיי"ש לדרכו שכתב שעכ"פ שמחת יום ט"ו לדידן הוא דרבנן והוי מ"ע דרבנן שעדיף משאר מ"ע דרבנן מפני שהוא עשה דרבים. וכן בס' גופי הלכות למהרי"ט אלגאזי ז"ל (ומובא בס' חופת חתנים) דגם שושן פורים הוי כפנים חדשות לענין ז' ברכות משום דימי' משתה ושמחה כתיב עיי"ש:

וכן עיי' ברע"מ פ' פנחס (דף רנ"ו ע"א) ותרי יומי דשבועות ובגין דאינון תרי מניי' דספק הא אית שני ימי הפורים באתריי' ואם נאמר שימי הפורים הם לשמחה ויו"ט רק י"ד לפרזים וט"ו למוקפים איך המה השלמה במקום יו"ט ב' דשבועות הלא אדרבא גם ימי הפורים תלויים רק לפי המקום ויום א' הוא ולא כיומו של זה לפרזים ומוקפים. א"ו ס"ל בע"כ דהשני ימים דפורים הם קבועים גם שניהם יחד למשתה ושמחה לכל המקומות שוה כנז'. ועיי' בתיזוה"ק תיקון כ"א (דף כ"ד ע"א):

דף ט'. ע"ב. בד"ה אמנם מה דפשיטא לי' וכו' השוכר פועלים דר במקום (היוקר) צ"ל הזול והלך למקום (הזול) צ"ל היוקר. ושכר וכו' דף יא. ע"ג. בד"ה והנה ראיתי וכו' במ"ש שלא יאמר העכו''ם כשפים עשה לי וכן הוא במג"א שם לחוש שיאמר הנכרי לכשפים:

שם. במ"ש דלזורקו לים או לנהר הוא הוצאה לכרמלית עכ"ל. ועיי' בשו"ת שבות יעקב (ח"ב סי' נ') לענין רפואה ליזרק הקמיע לנהר והתיר לכתחלה בשבת דאם זורק הקמיע לנהר למעלה מעשרה הוי דרך מקום פטור לכרמלית ומותר כיון דהנהר הוא כרמלית וכרמלית אינה תופסת רק עד יו"ד עיי"ש וצ"ע ואכמ"ל:

דף י"ב. ע"ב.: במ"ש באמת גם ברישא חושבין היינו להקל וז"פ. ויש עוד ראי' מש"ס נזיר (דף ס"ג ע"ב) אבל משובר או מפורק וכו' חוששין שמא בין פרקין עבר עיי"ש והיינו חיישינן לקולא. [ועיי' בזה בדברינו "בקונ' שירי מנחה הלז. למנת"א ח"א דף ע' ע"א בסי' נ"ח בתחלתו] עיי"ש:

דף י"ח. ע"א: במ"ש וממילא בל"ז פשוט דאיך שייך לומר בשכל נבדל כמלאכים לחלק בין אם אומרים בקול נמוך בחשאי או בקול רם. וכו'. ובענין זה אם מלה"ש יודעים המחשבות עיי' במשכיל לדוד למהר"ד פארדו זצ"ל על החומש (פ' וירא) בד"ה וירא מה וירא וכו' מ"ש בזה בשם משנת חכמים למהר"ם חנני' זצ"ל ומה שקיים דנראה דמחשבות בנ"א א"י המלאכים והניח בצ"ע:

שם. ע"ב. במ"ש א"ו פשוט דבנחת היינו כקול נמוך וכו' וכמבואר בתוס' ברכות (ח' ע"א) ד"ה רב ששת דהתם איירי בקול דרק הכא מיירי בנחת עיי"ש והיינו דבנחת הוא שלא בקול ורק בקול נמוך וכעין בחשאי). ועיי' בחו"מ סי' שפ"ב בש"ך (ס"ק ד') בד"ה כתב מהרש"ל בכיון הברכה "בנחת'' שלא ישמע חבירו וכן בכיסוי הדם דרכן לברך בנחת היינו בחשאי עיי"ש. ועיי' ש"ס יומא (פ"ו ע"א) שיהא קורא ושונה ומשמש ת"ח וכו' מו"מ ודיבורו "בנחת'' עם הבריות (עיי"ש הגי' בעין יעקב) אבל מי וכו' ואין דיבורו "בנחת'', עם הבריות שאינו מדבר עמו בקול נמוך היינו שמדבר בקול רם נגד חבירו ומרים קולו עליו עיי"ש והחילוק נראה ''דבחשאי''. נראה כמלחש בשפתיו וקולו לא ישמע ובנחת. נראה הכונה בקול נמוך אבל לא בלחישה ב"כ כמו ''בחשאי''. וכן מפורש בטוש"ע או"ח (סי' נ"ט סעי' ד') בברכת יוצר אומר עם הש"ץ בנחת ועיי"ש במקורו בתשו' הרא"ש (כלל ד' סעי' י"ט) משום שא"א לכוין כ"כ בשתיקה כששומע מהש"ץ רק שיאמר עמו בנחת והיינו בקול כמוך כנז':

דף ל"ו ע"ב. במ"ש הנה בודאי יפה הורה וכו'. וכנודע מד' הגהות אשרי בשם או"ז דהיכא שיש לחוש שמא יוציאוהו נכרים או שמא יכנסו בו מים אז בודאי מצוה לפנותו וכן פסק בשו"ת מהראנ"ח ח"ב (מים עמוקים) סוף רי' י"א עיי"ש:

שם. ע"ד. במ"ש ולא לקבלו כין קברי ישראל. ועיי' ש"ס סנהדרין (פ"ב ע"א) זאת ועוד אחרת ובגלגולות של יהויקים דקברוהו והדר נביט וכו' שגרתה תנורא וקלתה כי אתא אמר היינו דכתיב זאת ועוד אחרת עיי"ש הרי מה דשרפתי ה"ז עונש קשה ובזיון כ"כ מאוד כמו שלא בא לקבורה כלל ושיסחבוהו הכלבים ואולי עוד קשה יותר כנראה מזה:

ועיי' בקדושת לוי (פ' וירא) עת"כ הנה האש והעצים ואי' השה לעולה דשאל למה לך לטרוף אותו אחרי שכבר הי' נשחט יוכל כהכיחו הך ולא לשורפו עיי"ש ולכאורה קשה על דקדוקו דהא אם הי' סבר שאדם יוכל להיות קרבן ה"ז בחי' עולה שישרפנו גם אחרי שישחט אותו א"ו דכונתו דלגבי אדה שמקבל מס"נ גם בכל ד' מיתות דגם בשריפה הרי הגוף בשאר קיים רק שנותני' אבר לתוך פיו (כדאמרי' בסנהדרין ופסק הרמב"ם) כן הוא בבחי' קרבן אם יעלה אדם לקרבן בע"כ אחר שישחטנו צריך לנהוג בו כבוד לקבור גופו ולא לשרפו שזהו בזיון לפי דת ישראל ע"כ גם לפי הקס"ד שהי' שייך גבי אדם עכ"פ לא יעשה בישראל כן גופו ושפיר מוכן דברי הקדושת לוי כנ"ל:

דף ל'ח: ע"ב. במ"ש ושמעתי כבר קי' זו גם בשם גאון א' ז"ל. עיי' בשו"ת אמרי אש ח"ב בסופו בהשמטות שהקשה כן עיי"ש:

דף מ"ב ריש ע"ב שיי במ''ש בערך דמכתי וכו' רק אצל חכמי התורה כנ"ל ובאמת מש"ס סנהדרין שם נראה דא"א לכוין ע"כ לקבור כ"א בין אנשי מדתו הדומים כמוהו ממש דהא אמרו שני בתי קברות היו לפי שאין קוברין רשע קל אצל רשע חמור ולכאורה הי' ארבע קברות כדי להיות לכ"א בפרטות ולא רשע החמור ביותר אצל רשע החמור אבל קל עונו ממנו וזהו מקשי הגמ' שם (דף מ"ז מ"א) וליתקין ארבע קברות ומשני שני קברות גמרא גמירי לה פירש"י הללמ"מ ולפי"ז הוי שם גזה"כ ואין ללמוד למק"א ובאמת י"ל במק"א צריכין לדקדק בפרטות בכל האפשרות לדמותן ממש בקבורתם בשכונתם. אמנם גם בזה יש עקולי ופשורי במה דאמרו בש"ס יבמות (ל"ב ע"ב ול"ג ע"ב) נ"מ לקוברו בין רשעים גמורים ושם (דף ל"ב) פירש"י אצל נסקלים ונשרפים היינו לפי שיטת הש"ס בסנהדרין שם דכמו גזה"כ הוא (היינו הללמ"מ) נסקלין ונשרפין בקבורתם זא"ז. אולם בתוס' חלקו עליו וכ' בין רשעים כמותו. משמע מד' התוס' דגם באיסורים בעלמא שעשו (ובלי חיוב מיתה בב"ד) יש לחלק בקבורתם לכ"א וא' וכן נראה בפשיטות מדברי הש"ס להלן שם (דף ל"ג) דאמרי' מידי חטאת או לאוי קתני אלא איסורא בעלמא קחשיב למה נ"מ לקוברו בין רשעים גמורים עכ"ל הגמ' משמע ברור דגם באיסורי בעלמא (שאינן לאוי גמירי) יש להפריד קבורתם זמ"ז כ"א כפי ערכו ועיי"ש בס' ערוך לנר (בדף ל"ב) מה שיישב פירש"י שדייק במה דנקט ''רשעים גמורים'' בגמ'. (ומ"ש שם רש"י דאין כאן שבות בע"כ צ"ל ואין כאן אלא שבות כמ"ש בערוך לנר שם):

שם. במ"ש וכ"ש עכו"ם אצל ישראל כשר וגם מהא דאמרי' שם בסנהדרין דקבורה ילפינן מהא דקברי לצדיקי והנה מצינו בקבורת שרה ע"י אברהם אבינו כ' בזוה"ק חיי (דף קכ"ז) עה"כ וידבר אל בני חת וגו' וכי ס"ד דאברהם בעא לאתקברא ביניי' בין מסאיבין וכו' אלא בחכמת עבד וכו' עכל"ה עיי"ש הרי דפשיט האיסור גם בזמן האבות הקדושים שלא לקבור בין מסאביי' היינו קברי העכו"ם ואולי גם כשהיו מתרצים לתת לו מקום שיהי' ח' אמות לכל צד כי אחוזת קבר משמע מקום רחב לקבר משפחה כמו שנהגו בארצות הקדם. שוב ראיתי עתה שו"ת טוב טעם ודעת מהדורא תליתאי ח"ב (בסי' רנ"ג) כ' בלהבת אש תורת ה' והאריך כי אסור לפרוץ הגדר שבין קברי ישראל לקברי עכו"ם וצריך להיות גדר ביניהם ומשמע שם גם אם ירחיקו ח' אמות כנז' עיי"ש. וראיתי עתה בס' נחלת יעקב עה"ת להגאון מליסא זצ"ל (בפ' חיי') שפי' כנ"ל תנו לי אחוזת קבר עמכם היינו שלא יקברוהו בקבורתם משום שאין קוברין צדיק אצל רשע וכו' עיי"ש:

דף מ"ג. ע"א. במ"ש ואותן הקוברים עוברים באיסור דאו' וכמה איסורים כנ"ל. וכפי שנראה מזוה"ק פ' חיי (דף קכ"ח) משמע דמלבד דלא טוב הוא לפני הצדיק כשנקבר אינו הגון אצלו כנז' מס"ח) דגם לפני החוטא הוא בושה יותר כשנקבר צדיק גמור אצלו כמ"ש שם אמר ר' שמעון בשעתא דעאל אברהם במערתא אצל שרה תמן קמו אדם וחוה ולא קבלו לאתקברא תמן אמרו ומה אנן בכסופא קמי' קוב"ה בההיא עלמא בגין ההוא חובה דגרימנא והשתא יתוסף לן כסופא אחרא מקמי עובדין טבין דבכו אמר אברהם הא אנא זמין קמי קוב"ה בגינך דלא תכסוף קמי' לעלמין עיי"ש משמע דדוקא אברהם שתיקן החטא של ע"ז של אדה"ר כדאי' ברע"מ פ' בהר וכמ"ש במפרשי' והוא הבטיח לאדה"ר כנ"ל אבל אחר שאין לו שייכות כ"כ עם הנקבר בסמוך לו אז יש לו בושה (להמת) על חטאיו בשביל אחר הנקבר בסמוך שלא חטא בזה. ה' ישמרנו ויחיינו:

דף מ"ז ע"ב. במ"ש איסורא מיהא איכא גם במספריים וכו'. הנה הגיע לידי בעה"י עתה שו"ת דברי רב משולם להגאון מ' משולם ז"ל בן הגאון חכ"צ ז"ל וכ' שם (בסי' ו' דף ז' ע"א) ולאשר הס' אינו בנמצא כ"כ אעתיק לשונו] וז"ל כתב הרמב"ם פרק בתרא מהל' חוקות העכו"ם דין ו' דפאות הראש ומותר ללקט הפאה במספריים ובפיאות הזקן שאחריו כתב לפיכך אם גלח זקנו במספריים פטור דמשמע אבל אסור וכבר העיר עליו בכ"מ וסובר דלאו דוקא והוא דוחק ברבינו משה דדייק וגריס. והנראה בעיני דס"ל להרמב"ם דנהי דמתורת השחתת פיאות לית לן במספריים כיון שאינו משחית. מתורת תכשיט וקישוט נשים הוי יש לאסרו ומתניתין נמי דייקא דלא קתני אלא אינו חייב ולא מותר והיינו מטעם קישוט. ובפיאות הראש לא שייך דאדרבא גידולם ושערם נוי כהם. נ"ל. עכ"ל בתשו' דברי ר' משולם הנז' וזהו כד' הצ"צ החדשות ושארי האחרונים עיי"ש במקומם:

דף מ"ט. ע"ג. במ"ש דרי לא עשה ולא כלום ושוב לא נקנסי' כלל ועיי' תוס' פסחים (דף פ"ט ע"ב) בד"ה ומאחר דלא עשה ולא כלום. דמפרשי ג"כ כן קו' הגמ' שם דכיון דלא עשה ולא כלום (היינו דאין עשייתו מועלת) אמאי קנסינן לי' כיון שאין ממש בעשייתו עכ"ל:

דף נ' ע"ג. במ"ש וא"כ היא כסו הוצאת המת ועיי' ש"ס ברכות (י"ח ע"א) המוליך עצמות ממקום למקום וכו' כדרך שאמרו בעצמות כך אמרו בס"ת עכ"פ ועוד יש ראי' דפינוי, העצמות ולקוברן בכבוד הוי כמו הוצאת המת מתחלתו דהא כתב הדרישה והט"ז (בסי ת"ג ס"ק א') דכהן אינו רשאי ללקוט עצמות אביו דשמא נחסר מאביו ואז אסור לטמא לו עיי"ש הרי מזה דאם רואה שלא נחסר מאביו אז מותר ומצוה לטמא לו כמו בקבורתו הראשונה והרי פשוט דלאחר סתימת הגולל שוב אין מטמא כהן לקבור אביו א"ו דבעת הפינוי הוי דינו לטמאות לו (אם היא שלם) כמו בעת קבורתו מתחלה וא"כ י"ל ג"כ (כענין ישראל) דלהצילו שלא יתבזה בפינוי הוי ודאי כמו הוצאתו וקבורתו בתחלה:

דף נ"א. ע"ג במ"ש ''יש להקל למכור הס"ת בשביל הטעמים שכתבתי. והנה בב"י (סי' ע"ר) בשם רבינו מנוח דרבים יכולין למכור ס"ת ללמוד תורה ליתום המוטל עליהם או להשיאו אשה וכ' הב"י ומיהו לפימ"ש דלא התירו אלא בשאין לו ד"א למכורי נראה דברבים נמי כא שרינן אא"כ אין להם על מה שיסמוכו והם עניים מדולדלים עכ"ל הב"י. ובנידון דידן אינם עניים מדולדלים כ"כ חלילה אך במקום מחלוקת כזה וכיון שלא יתנו מפני זה אין לך דלדול גדול מזה כיון שיש לחוש כנז' שיהיו אח"כ מהצועקין (על הפינוי) ואינן נענין ע"כ י"כ להתיר:

דף נ"ד. סוף ע"ג. במ"ש וחילק ג"כ בין. חולה דלא יצתה מהרוב וכו' והנה נ"ל ראי' מש"ס יומא (ס"ו ע"ב) בשעיר המשתלח א"ר ששת לומר שאם הי' חולה מרכיבו על כתפו וכו' וכן פסק הרמב"ם (פ"ה מהל' עבודת יוהכ"פ הל' י"ט) ואם נאמר בחולה לחוש שיצא מרוב כשרות למה לו נחוש בשעיר המשתלח שצ"ל כשר ושוין בקומה ובמראה וטריפות פוסל בו א"ו דאין חשש זה לדינא כלום:

דף נ"ו. ע"ג. במ"ש (ועיי' מה שכתבתי לעיל סי' נ"ב אות ב'). הנה שוב ראיתי בשו"ת אבני נזר (חאו"ח סי' שפ"ג) מ"ש בזה עיי"ש שהעלה אודות הברכה כשאוכל פחות מכזית עפ"י הרופא שילמד קודם האכילה ההלכה ברמב"ם שיברך ברוך אתה וכו' ויאמר כן בפירוש הברכה בשם ומלכות:

שם. ע"ד. במ"ש ומקילין ביו"ט ב' הוי זלזולא עיי"ש. והנה נמצא לפי"ז דבליל ב' דפסח לאו דוקא האפיקומן אלא גם הכזית מצה ג"כ כיון שהוא אז דרבנן מותר לאכלו לאחר חצות (דכיון דאין ניכר כ"כ י"ל דלא הוי זלזולא כנ"ל) ולמה מצינו שם אמרי נועם וגם בס' מנחם ציון בשם רבינו הגה"ק מהרמ"מ מרימינוב זי"ע שאוכלי' האפיקומן בליל ב' אחר חצות ולמה דוקא האפיקומן דהא גם הכזית מצה מותר לאכלו אחר חצות לפי הנ"ל אולם יש ליישב דעת קדושים האלו שהקילו רק באפיקומן בליל ב' ולא בכזית מצה משום דאפיקומן הוי תרתי דרבנן כיון שכבר אכל כזית מצה (וכנז' להלן בזה דאז הוי האפיקומן גם בליל א' רק דרבנן). הגם שכתב החת"ס שם דמברכין אמרור בליל ב' אף דהוי (עם הברכה) ג' דרבנן. מ"מ היינו לענין הברכה כי היכא דלא ליזלזולי דבהברכה הוא הקפידא ע"ז דאם לא יברכו עליו יזלזלו בו כנז' בפנים מש"ס שבת אבל היכא דהוי תרי דרבנן בודאי יש להקל יותר לענין אחר חצות. הגם דהתוס' כ' גם בחד דרבנן דהיינו הלל ביום א' מ"מ כיון שהרמ"א החמיר כהר"ן בליל א' גם בהלל ע"כ אולי מטעם זה לא רצה הגה"ק הנ"ל לעשות נגד דעת המחבר והרמ"א לא באפיקומן בליל א' ולא בכזית מצה בליל ב' (שהוא רק חד דרבנן) משא"כ באפיקומן בליל ב' דהוי תרי דרבנן ע"כ הקיל וכ' שם במנחם ציון שמצניעין האפיקומן (בליל ב') עד אחרי חצות הגם כי באמרי נועם כ' שגם בכזית מצה בליל ב' י"ל כן מ"מ באמת יש לחלק בין כזית מצה הראשון לאפיקומן בליל ב' כנז':

שם. בסוף סי' נ"ה. במ"ש ועדיין צ"ע. אמנם באמת להלכה פשיטא דאינו חייב מה"ת רק כזית א' מצה בלילה א' וכיון שאכלו כבר א"כ הוי אפיקומן כבר דרבנן ובספק דרבנן (לענין אם הלכה כראב"ע או כרע"ק) יש להקל לאכול אפיקומן אחר חצות גם בלילה א' והשתא דאתית להכי יתיישב שפיר מ"ש במנחם ציון שמצניעין האפיקומן עד אחרי חצות. הגם שאמר הגה"ק זי"ע תורה זו בליל ב' דפסח מ"מ כיון שאמר סתם נראה בפשיטות דס"ל דלאו דוקא בליל ב' רק גם בליל א' כן מצניעין אחרי חצות. דכיון שכבר אכל הכזית מצה א"כ הוי האפיקומן גם בליל א' רק דרבנן כנז':

דף ס"ד. ע"ב. במ"ש דבאתרוג תניא שנמי כבוש אסור לפסולא כנז'. ועיי' בדברי אאמו"ר בדרכי תשובה סי' ק"ה סוף ס"ק ט"ז מ"ש בזה:

דף ס"ה. ע"ב. במ"ש בשם גדול א' שהמדה כבר ע"ז והזהיר לדקדק בדבר זה. ועיי' בשו"ת מהר"ם שיק (חיו"ד סי' רס"א) והגם שנראה דהוא מיירי שם בס"ת גדולים מ"מ פשוט דמיירי בכל הס"ת גם בקטנים בלי חילוק ועיי"ש מה שנדחק מאוד ליישב ההיתר על הגליונות הקטנים שאינם כשיעור הנז':

שם. ע"ג. במ"ש נכון מנהנה עולם וגם גדולי עולם ומנהג ישראל תורה. וראיתי בשו"ת קנאת סופרים להגמהרש"ק ז"ל (סי' צ"ח) שכ' שנראה דאין לחלק בין ס"ת קטן לגדול והנלע"ד כתבתי כפי מנהג העולם ובפרט שהראי' נכונה מד' האשכול (ולפי"ד הנחל אשכול) כנז' דזהו לא קאי רק כשעושין ארכו כהקפו:

דף ס"ו. ע"ד במ"ש אלו הד' אמות בודאי הם שלו ולא לעכשיו כנז' גאלו דם ברשותו וקניינו של המת. וכעין זה נראה בש"ס יבמות (דף ס"ו ע"ב) שקלוה יתמי ופרסוה אמיתנא אמר רבא קנייא מיתנא הגם דהמכוון שם בפירש"י דקניא מיתנא משום דתכריכי המת אסורי הנאה הם מ"מ מלשון קנייא מיתנא מבואר דאתי לאשמעינן דיש ענין למת בהדברים שלו גם לאחר מיתתו (כמו דמיירי שם והיינו בתכריכיו וד' אמות שלו וכיוצא באלו שייך דקנאו המת לעצמו כנז':

שם במ"ש וארונות שלנו הם של עץ והרי מפורש דישרף ולמה כ' בלשון נראה לי. ועתה העירנו ת"ח גדול כי הפי' שם בשאג"א במ"ש ''נראה שצריך לשרפם ולקבור עפרם, היינו שזהו נראה לו להוסיף חומרא לקבור עפרם ולא די בשריפה דילמא משכיח אינש האפר כנ"ל אבל השריפת ארונות פשיטא לי' עפ"י המבואר במס' שמחות וכן פסק בש"ע וכמ"ש הה"ג השואל שם:

שם. דף ס"ז. ע"ב. במ"ש שעל הדרך יש שם בת' ע"ז וצלמים וכו'. ועיי' בשו"ת אבני נזר להגה"צ מסאכאטשוב ז"ל (חאו"ח סי' ל"ב):

דף ס"ט. ע"א (בסוף סימן ע"ה) אעתיק בזה לאות אהבה מ"ש ידי"נ החריף ובקי שהי"ח מ' שלמה צוקער הי"ו על דברינו בזה. וכפי רצונו הטוב אעשה לו אות לטובה לקבוע דבריו הנה וז"ל בשו"ת מנח"ח (ח"ב סי' ע"ה) כתב שם ליישב קו' המהרש"א בסוגיא דהיזק שאינו ניכר דלמה לא מקשה מפרת חטאת גם לר"י וכתב רבינו דכיון דבפרה אדומה לא ניחא לי' ורק דאמרי' כיון דניחא לי' בעושה מלאכה ואף דאם נפסל צריך לשלם ולא ניחא לי' עכ"ז אם אינו צריך לשלם שוב ניחא לי' והוו"ל חוזר חלילה ומתהפך לבלתי תכלית ואזלינן לחומרא לענין פסול עכ"ז לענין ממון קולא לנתבע וחומרא לתובע ופטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים ככל ספק ממון זתו"ד כ"ק רבינו שליט"א:

והנה דבריו היקרים צריך ביאור דא"כ מה פריך הגמרא גם לחזקי' דלחייב גם בדיני אדם הא הוו"ל ספק ממון ואזלינן לקולא כמו דלא פריך לשמואל כמובן. ויגעתי ומצאתי להצדיק את כ"ק רבינו על נכון מאוד דהנה כבר כתב בספרו מנח"א (ח"א סי' א' ובסי' כ"ב ובסי' ס') דהא דאמרינן דהיכא דההיתר כרוך בצד האיסור אזלינן לחומרא דזה מצינו רק בדאו' כמו בפרה אדומה שם דהוא דאו' ומסתבר דההיתר כרוך בצד האיסור הוי להתוס' כמו ספק שלא נדע איך לנטות ולהכריע א"כ הוי ספיקא דאורייתא לחומרא ע"כ החמירו שם בפרה אדומה משא"כ באיסור דרבנן דספיקא לקולא ע"כ י"ל גם בהיתר כרוך בצד האיסור אזלינן לקולא עכ"ד הנעימים. וא"כ בלא"ה לא קשה למה לא פריך על ר"י דהא ר"י ס"ל דדבר תורה א שוגג וא' מזיד פטור משום דהיזק שאינו ניכר ל"ש היזק ורק רבנן חייבו מטעם שלא יהא כ"א וא' הולך וכו' וא"כ הוי רק עיקר החיוב דרבנן וע"כ כיון דהוי היתר כרוך בצד האיסור ספיקו לקולא ושפיר דלא פריך לר"י משא"כ חזקי' דס"ל היזק שא"נ שמי' היזק וחייב מה"ת וא"כ אף דהוי היתר כרוך בצד האיסור הא ספיקו לחומרא ושפיר פריך דבדיני אדם נמי לחייב. אך דאכתי קשה עוד דהא לענין ממון קולא לנתבע וא"כ שוב בדיני אדם פטור אף לחזקי' כמובן:

דהדבר נכון מאוד עפ"י הנודע מד' הרמב"ם לענין איסור שהוחזק בע"א אע"ג דאין ע"א קם למלקות אבל כיון דכבר איתחזק ע"י הע"א נאמן באיסורין שהוא חלב אם הלך אח"כ אחד ואכל לוקה וכ"כ הפלא"ה בכתובות לענין רוב דאע"ג דאין הולכין בממון אחר הרוב אבל כל שכבר נתחזק הרוב לודאי שוב מהני אח"כ אפי' לממון כנודע (ועיי' בשו"ת מנח"א חלק ג' בזה סי' מ"ה). ומעתה לפי"ז כיון דאף אם נימא דלענין ממון נימא דקולא לנתבע אבל מ"מ לענין פסול הא אזלינן לחומרא וכיון דאנו מחזיקין דהפרה פסולה א"כ כיון דפסול שוב נימא דיהי' צריך לשלם וע"כ שפיר פריך לתקי' דגם בדיני אדם לחייב כיון דלענין הפרה אזלינן לחומרא שוב גם לענין ממון צ"ל כן משא"כ לר"י דס"ל היזק שאינו ניכר לא שמי' היזק אזלינן לקולא כנ"ל וא"ש ונכון בעה"י:

דף ע"א. ע"ג. במ"ש שהזהיר ש"ק אאמ"ו טעות הדפוס וצ"ל כ"ק אאמו"ר:

שם. במ"ש סדר עשייתם שהנכרים שנשארו להם ענבים ויראו, לשלחה. וכו' טעות הדפוס וצ"ל ''וירצו. לשלחם:

דף ע"ב. ע"ד. במ"ש שהם מה"ת שבעה ימים יו"ט בפסח יום א' וכו' ושמ"ע ויוה"כ. חסר בדפוס וצ"ל וד"ה יום א' מה"ת. ויוה"כ:

דף ע"ג. ע"ג. במ"ש ליש כלל חשש זה דמעשה נסים ומותר לכתחלה. שוב ראיתי בהגהות כתי"ק אדומו"ר משינאווע זי"ע [ונדפס עתה בס' דברי יחזקאל] על המדרש שה"ש ד"א חזית איש מהיר במלאכתו זה ר' חנינא וכו' מיד נתן לחכמים אותו שכר שהשכיר למלאכים ופי' בידי משה משום שאין רשאין ליהנות ממעשה נסים וכו' וממה שאין אדם רשאי ליהנות אין רשאי להקריב במזבח עכ"ד היד"מ ותמה אדומו"ר בהגהותיו דהיכן למד זה דגם להקריב לגבי מזבח אסור ממעשה נסים וזהו לשבח ולתהלה לשם ה' שהקריב ר"ח אותו אבן שהובא אליו בדרך נס והקריבו לשם ה' עיי"ש עוד דבריו בטעמו ונימוקו זי"ע:

לקונטרם שירי מנחה הנדפס בסוף מנח"א ח"ב

דף ע"ד ע"ב במ"ש במילואי היא תרע"א שהיא יראת ה' ע"ש ועיי' בעשרה מאמרות (מאמר חקור דין ח"א פרק כ"ה) שנראה מד' רש"י ביומא למס' שבת על מאן דאית לי' דרתא ותרעא לדרתא וכו' עיי"ש ובפי' יד יהודא:

שם. ע"ג. במ"ש והאיך ומה נקרא ריעותא שיצא עי"ז (בקרוב) צ"ל [מהרוב] צריך עוד ביאור וכו' ועיי' בט"ז (סי' ל"ט ס"ק א') שכ' בריאה דאיגלידה (שנאבדה בלי בדיקה) הואיל ויש ריעות יצאה מכלל הרוב ואין הכשר בעולם אלא אחרי הבירור שלא הוציאה רוח עכ"ל:

שם. בלשון זקן דמשמע שהיא חכם וכו' ועיי' עדיות פ"ב משנה ג' והי' בו זקן א' והי' מלוה וכו' ואמרי' ע"ז בגיטין (כ'. כ"א) ומה קושיא דילמא זקן שאני דידע לאקנויי פירש"י שהוא חכם וידע וכו' וכן אמרי' בקידושין (ל"ב ע"ב) אין זקן אלא חכם וכו' ר"י הגלילי אומר אין זקן אלא מי שקנה חכמה וכן בסמ"ע (חו"מ סי' א' ס"ק כ"ג) המבייש את הזקן לענין ליטרא דדהבא עיי"ש דהיינו ת"ח כמ"ש שם הש"ך (ס"ק י"ט) לענין ת"ח בזמנינו והגם דבתענית (ט"ז ע"א) משמע דזקן לחוד וחכם לחוד דאמרי' אם אין שם זקן וחכם וגם אמרי' מקודם אם יש זקן אומר זקן ואם לאו אומר חכם משמע דתרי נינהו זקן וחכם היינו לפי ענינא דגמ' דכיון דחשיב תרתי אז. החכם היינו חכם ביותר. או י"ל זקן וגם חכם הוא קודם ולפי"ז משמעות זקן חכם רק שזהו זקן הדרת פנים ג"כ אשר דבריו מעוררים יותר מחכם איש צעיר לימים. ואם אין שם זקן והיינו ג"כ חכם זקן (ואין הפי' לזקני ע"ה דהא אין יודעים מה לומר ולעורר הצבור) אומר חכם (שאינו זקן רק צעיר בשנים) נמצא גם בזה זקן היינו חכם כדאמרן

דף ע"ו. ע"ג. במ"ש והיכא דלא אפשר כגון שאין קורא אחר רק הכהן כנוי עדיף לשנות זה ממה שיקרא התוכחה בלא גברא וכו' וכן מבואר זה המנהג בד' זקיני הלבוש זצ"ל (או"ח סי' רפ"ב) וכ' שזה נהגו קצת חזנים לחבר ברביעי כשב' פרשיות מחוברין וכ' ע"ז שהיא מנהג של שטות ודקדוקי עניות של דעת וגם כשמוסיפין על ז' קרואים צריך לקרוא לפי"ז בכל פרשה כמו בשני' כגון אם יקראו י"ד קרואים צריך לקרוא ז' קרואים בפרשה הראשונה וז' בפרשה השני' וכן כשיש יותר קרואים. אוכם באלי' זוטא על הלבוש שם הביא בשם מהר"ל מפראג זצ"ל שעכ"פ גם כשמוסיפין על הז' קרואים יחברו בקריאת שביעי את הבי' פרשיות עיי"ש וכן בט"ז (סי' רפ"ב ס"ק א') לפי גי' היד אפרים שם בט"ז יישב המנהג שמחברים ברביעי את הב' פרשיות (גם כשמוסיפין על הז') משום שמחברן באמצע הז' קרואים הראשונים שהם מחיובא משא"כ ההוספות שלאח"כ. אולם בדברי הט"ז שם נפלאתי ולא הבנתי מה שהביא בשם זקיני הכבוש זצ"ל על אותן החזנים דכשחל יו"ט בשבת קורין רק חמשה קרואים ואתמהה הלא בכבוש לא כ' כן רק שתמה עליהם שאין מוסיפין על הז' קרואים כשחל יו"ט בשבת או בשבת חוה"מ עיי"ש אבל לא שקורין חמשה וכבר נסגר שם תיבת (חמשה) בט"ז בדפוסים כעת אבל לא תיקנו במקומה בתיבה אחרת וצריך להגיה בט"ז תיבת ''שבעה''. במקום ''חמשה'' כמובן:

סוף הספר

תוכן העניינים

מנחת אלעזר חלק ג

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה