מנחת אלעזר חלק ג· רבי חיים אלעזר שפירא
סימן עד
בסוגיא דתשע צבורין של מצה וא' של חמץ (בפסחים דף ט' ע"ב) תשע צבורין של מצה וא' של חמץ ואתי עכבר ושקל ולא ידעינן אי מצה שקל אי חמץ שקל היינו תשע חניות וכו' פירש"י דלא ידעינן אי חמץ שקיל וכיון דלא חזינא צריכין אנו לבדוק או דילמא מצה שקל עכ"ל והנה רש"י פי' דהאי בעי' הוא לענין בדיקה ובתוס' בד"ה היינו תשע חניות הקשה דהלא גבי תשע חניות ליכא חזקת היתר אבל הכא אוקמא אחזקת בדוק דהא בבדוק מיירי דאי לאו הכי פשיטא דבעי בדיקה ותי' ר"י דרק לענין הצבור שהביא העכבר לבית ע"ז קבעי אי שרי לאכילה אי לאו עיי"ש. א) והנה צריכין להבין סברת הפלוגתא בין רש"י והתוס'. וכי רש"י לא ידע החלוק הלז דגבי ט' חניות ליכא חזקת היתר והכי יש חזקת בדוק. ב) והתוס' הקשו עוד שם על רש"י דמה מייתי ראי' מט' חניות דהתם דאורייתא והא ספיקא דרבנן שאינו בדוק וצ"ל לקולא. ג) והנה הרמב"ם (פ"ב מהל' חמץ ומצה הלכה י') פסק הניח תשע צבורין של מצה וא' של חמץ ובא עכבר ונטל ולא ידענא אם חמץ אם מצה נטל ונכנס לבית בדוק צריך לבדוק שכל הקבוע כמחצה על מחצה עכ"ל והראב"ד השיג עליו וכ' דהא מילתא לא מיחוורא אלא לענין ביטול אבל לענין בדיקה ספיקא דרבנן הוא עכ"ל ועיי"ש בלח"מ ומל"מ (ודברי המגדול עוז תמוהים כדרכו במחכת"ה. שהביא תי' התוס' דמיירי השאלה רק לענין אותו חתיכה אם הוא חמץ או מצה וזהו ספיקא דאורייתא ולא לענין בדיקה וכ' המגדול עוז דזהו דעת נכון וכן נראה מלשון הרמב"ם ז"ל שהי' דעתו אם תדקדק בו ומחוור טפי עכ"ל ונבהלתי משתומם איך יכולים לכתוב כזה בשם הרמב"ם שמפורש במקומו להיפך וז"ל ונכנס לבית בדוק צריך לבדוק וכו' הרי מבואר דרק לענין הבדיקה מיירי ואעפ"כ מחמיר בספיקו דצריך לבדוק וז"פ) ועיי' שו"ת נחפה בכסף (ח"א יו"ד סי' ד') מ"ש ע"ד הרמב"ם אלו. ד) והנה הצל"ח בפסחים הקשה בסוגיין לפי"ד הפר"ח שכ' דגם לקולא אמרינן קבוע כמחצה על מחצה דהיינו ט' צבורין חמץ וא' מצה ואתא עכבר ושקיל ונכנס לבית בדוק שאז הוא ספיקא דרבנן ואמרינן קבוע כמחצה ומחשב ספיקא דרבנן ולקולא ולפי זה דקדק הצל"ח דהוו"ל לסוגי' דשמעתין לאחוז בדרך זה שהוא רבותא יותר דאפי' לקולא נחשב קבוע כמחצה ונדחק בצל"ח ליישב דמשום סיפא וכו' עיי"ש. ה) דקדק הצל"ח על רש"י בד"ה תשע צבורין שכ' פסקי הלכות הן עכ"ל ומה רצונו בזה ומי לא ידע שפסקי הלכות הן:
וליישב כל אלו הקושיות י"ל עפי"ד שו"ת מוצל מאש למהר"י אלפאנדרי ז"ל (סי' י"ג) שכ' דכל מה דמקילין בספיקא דרבנן ובין בס"ס דאורייתא הוא רק בדבר איסור אבל לענין קיום מ"ע דאורייתא אין לפוטרו משום ס"ס או ספיקא דרבנן משום חזקת חיוב דהמ"ע עיי"ש ועיי' בדרכי תשובה (סי' ק"י ס"ק שכ"ז) מה שהביא עוד דיעות כמה גדולי אחרונים המחזיקים עמו ומפלפלים בזה. ובישועות יעקב או"ח נמצא כמה פעמים מזה. והנה בשערי תורה (ח"ב כלל א' פרט ד' אות י"ח י"ט כ') פלפל ונסתפק בהך חזקת חיוב דמצוה אם כבר עשה המצוה רק שהספק הוא אם נעשה כתיקונו אם שייך גם בכה"ג חזקת חיוב נגד ספק דרבנן או ס"ס וכ' ומדברי מוצל מאש משמע דגם בכה"ג אזלינן בתר חזקת חיוב עיי"ש. ומעתה י"ל שפיר דבזה מחולקים רש"י ותוס' דרש"י ס"ל דגם אם בדק מ"מ כיון שנכנס העכבר ויש ספק (כיון דהוא לקח מן הקבוע והוי ספק השקול) עדיין אם חמץ הכניס או מצה ופשוט דהך חיובא מדרבנן לבדוק (גם כשכבר ביטל) לאו חיובא דפעם א' הוא לעשות המעשה הזאת רק החיוב לבדוק שלא יהי' חמץ וכיון שנכנס עתה הספק (ע"י ספק כניסת החמץ ע"י העכבר) שוב בחזקת חיוב לעמוד ולבדוק קאי עד שיצא ספק מציאות חמץ בביתו ועיי' צל"ח פסחים (דף י' ע"א) בד"ה ספק על וכו' מ"ש על דברי התוס' ג"כ כיון דהוחזק חתיכה וכו' שוב אין לו חזקת בית בדוק עיי"ש ועיי' צל"ח ברכות (דף כ"א ע"א) בד"ה מ"ש ק"ש דרבנן וכו'] וכיון דיש עליו חזקת חיוב א"כ גם בספק דרבנן הוי ספק דרבנן במקום חזקה חזקת חיוב דבדיקה ונודע מ"ש הש"ך ביו"ד (בכללי ס"ס ס"ק כ') דספק דרבנן במקום דאתחזק איסורא הוי לחומרא (וכנ"ל מ"ש שם לענין זה בדרת"ש) ע"כ ס"ל לרש"י דספק בזה לחומרא גם שהוא דרבנן וצריכין לבדוק ושפיר פירש"י דנ"מ לענין בדיקה אם צריך לבדוק עוד הפעם. ורש"י בזה לשיטתו דהנה עיי' ברש"י חולין (דף קל"ד ע"א) שכ' קמה כשנולד לך ספק לקט ואתה מעמידה על חזקתה חזקת חיוב הוא דמעולם היא עומדת לכך דשל ישראל הוא עכ"ל ועיי' בשערי תורה שם שביאר דבריו דכונתו מפני חזקת חיוב דרמיא על האדם כיון דאיכא ספק אולי גם הנמצא בחורין הוא לקט ע"כ לא נפטר מחיובו עד שיבורר בבירור שקיים המצוה בשלימות וה"נ י"ל ס"ל לרש"י לשיטתו דלא נפטר מחיובו חזקת בדיקה שלא יהי' מספק חמץ בביתו כנ"ל. משא"כ התוס' ס"ל כמו שהביא שם בשע"ת הסברא לומר כיון דעשה כבר מעשה אז לא הוי עוד חזקת חיוב וה"נ כשכבר בדק פ"א ונעשה מעשה הבדיקה ע"כ ס"ל לא הוי עוד חזקת חיוב והך ספק שמא חמץ או מצה הוא וכיון דשמא מצה הוא הוי כמו ספק לא על (הדורס. בדרוסה) דאנו מקילין בכמה גוני וכיון דעל זה אנו דנין אם צריך לבדוק עוד הפעם ע"כ ס"ל דהוי כמו שאר ס' דרבנן ולקולא ואינו מחויב לבדוק עוד וע"כ הוכרחו התוס' לפרש דהספק אינו לענין בדיקה רק לענין הצבור שהביא העכבר בבית אם לאכלו אי הוא חמץ או מצה דזה הוי ספיקא דאו' לחומרא כמובן. ובזה נתיישב קו' א') הנ"ל מענין סברת פלוגתת רש"י והתוס'. וגם קו' ב') שהקשו התוס' דהכי הוי ספיקא דרבנן ל"ק לפי"ז דהגם שהוא ס' דרבנן מ"מ מטעם חזקת חיוב הוי ס' דרבנן נגד חזקה ע"כ ס"ל לרש"י שפיר שהוא לחומרא ושנ"מ לענין בדיקה גם שכבר ביטל) שהוא דרבנן. וגם קו' ג') על הרמב"ם שהקשו הראב"ד ודעימי' י"ל שפיר דס"ל להרמב"ם כשי' רש"י מטעם חזקת חיוב כנ"ל ע"כ צריכין להחמיר בספיקא דרבנן ג"כ ע"כ שפיר פסק דצריך לבדוק עוד הפעם כנ"ל. וגם קו' ד') מה שהקשה הצל"ח לפי"ד הפר"ח דגם לקולא אמרינן קבוע כמחצה וכו' הוו"ל לאשמעי' רבותא יותר היינו כחא דהיתרא בט' צבורין חמץ וא' מצה ולפי דרכנו יתיישב שפיר דלמה נ"מ הוו"ל לאשמעי' בכה"ג בט' צבורין חמץ וא' מצה דהוו"ל קבוע אי משום כחא דהיתרא ז"א דהא סוף כל סוף מחמירין בזה גם אם הוי קבוע וספק כמו מחצה על מחצה מ"מ ס' במקום חזקת חיוב הוי לחומרא וצריך לבדוק א"כ באמת להלכה לא הוי כחא דהיתרא כלל ואין נ"מ בין ט' צבורין של חמץ וא' מצה או להיפך (היינו כמו דנקיט) בט' צבורין מצה וא' חמץ דין א' להם שצריך לבדוק עוד הפעם בנז'. וגם קו' ה') שדקדק הצל"ח יתיישב בזה לשון רש"י שכ' ט' צבורין פסקי הלכות הן עכ"ל. דזה י"ל בא רש"י לתרץ למה לא נקיט כחא דהיתרא עדיף היינו בט' צבורין חמץ וא' מצה ואעפ"כ מטעם קבוע הוי רק כספק השקול ע"ז כ' רש"י דפסקי הלכות הן ולא לאשמעינן פלפולא וטעמי' מטעם קבוע או דינא דרובא. רק לפסק הלכה. ולהלכה למעשה זה. ושוב לא יוקשה לאשמעי' כנז' כחא דהיתרא באופן דט' צבורין חמץ דלהלכה אין בזה כחא דהיתרא בשום אופן שיתפוס. ל"ש בזה. ולהלכה למעשה בכל אופן בזה (אף דהוי ספיקא דרבנן) אם הוא קבוע. צריך לבדוק עוד הפעם כנ"ל:
ב) וגם י"ל עוד באופן אחר בפלוגתת רש"י ותוס' בזה וליישב הקושיא שהקשו התוס' על רש"י דלפי פירושו כשכבר ביטל והוי רק דרבנן א"כ מה מייתי הש"ס ראי' מתשע חניות דהתם הוי איסור דאורייתא וי"ל עפי"מ וו שכתבנו בשו"ת מנח"א (ח"א סי' ל"ד) בד"ה א"י ליישב דברי רש"י וכו'. דדעת רש"י שכ' בריש פסחים בודקין את החמץ שלא לעבור על ב"י וב"י היינו גם כשכבר ביטל עכ"ז כיון דעבר על דברי חכמים ולא בדק אז גם הדאו' לא קיים עפי"ד התוס' סוכה (ג' ע"א) ובפמ"ג בפתיחה כוללת עיי"ש א"כ לפי"ז כיון דהוא דאורייתא שפיר מיושב דעת רש"י לשיטתו ול"ק קו' התוס' עליו דמה מייתי הגמ' ראי' מתשע חניות דהתם הוי איסור דאורייתא והכא ס' דרבנן ולפי"ז הוי גם בכאן דאורייתא כשלא יבדוק כראוי ורש"י לשיטתו שפיר בזה. אולם התוס' בזה לא ס"ל הך סברא ע"כ נטו לפרש באופן אחר היינו לענין אותו חתיכה או כשכבר ביטלו כנז'. ולכאורה יש להקשות על זה דהא בפירוש אמרינן אח"ז בסוגיין שני צבורים וכו' ולפניהם שני בתים א' בדוק וא' שאינו בדוק ואתי שני עכברים א' שקיל מצה וא' שקל חמץ וכו' היינו ב' קופות וכו' (ופרכינן) אימור דאמרינן שאני אומר בתרומה דרבנן בחמץ דאורייתא מי אמרי' (ומשני) אטו בדיקת חמץ דאורייתא דרבנן הוא דמדאורייתא בביטול בעלמא סגי עכ"ל הרי דקאמר דבדיקת חמץ רק דרבנן ולא מדאורייתא ואיך יפרש רש"י ז"ל אלו הדברים כפי הנ"ל ואין לומר דלעיל הי' בקס"ד. ועתה לפי המסקנא ז"א. דהא פסקי הלכות הן כ"א בפ"ע ופסקינן כשני הלכות אלו ואיך יסתרו אהדדי. אלא שי"ל דלא תיקשי ובזה יתורץ גם מה דקאמרי' בקושיא דבדיקת חמץ דאו' וכי לא ידע הגמ' גם בקס"ד דמדאו' בביטול בעלמא סגי אך י"ל דזהו כונתם דפרכי' דבדיקת חמץ דאו' היינו כיון שנכנס עכבר לבית א"כ הוי איתרע חזקת בדיקתו והוי כאלו לא בדק ושוב הוי דאו' כנז'. ועיי' צל"ח (בד"ה שם ד"ה ספק על וכו') דהבית אין לו חזקה כבר משעה שנכנס העכבר לשם אבל בשני בתים בדוקים כ"א יש לתלות בחבירו להיתרא עיי"ש ומכ"ש בהך בבא בבית א' בדוק והשני אינו בדוק דנכנסו ב' עכברים דיש לתלות דהעכבר אשר הכניס מצה הכניסו בבית בדוק דקיי"ל דתולין הקלקלה במקולקל אשר העכבר שהכניס חמץ הוא בבית שאינו בדוק כמובן ומעתה אטו בדיקת חמץ דאו' וכו' דהלא בעצם בדיקת חמץ רק מדרבנן כשביטלו כבר רק שחכמים קנסו ואסרו דכשלא בדק אז גם הדאו' לא קיים ועובר מדאו' כנ"ל וא"כ כשאיתרע חזקת בדיקה להבית וא"כ צריך עוד הפעם לבודקו וכשאינו בודקו שוב הוי דאו' כנז' משא"כ בזה דלא איתרע חזקת בדיקה להבית כיון דיש לתלות בשני בתים והא' אינו בדוק ותולין הקלקלה במקולקל כנ"ל וכיון דלא איתרע חזקת בדיקה מהבית שוב הוי רק דרבנן כנז':