מנחת אלעזר חלק ג· רבי חיים אלעזר שפירא
סימן ע
נסתפקתי. יש לחקור באם א' נתן לחבירו אתרוג בנתינה בע"כ אם חבירו יצא י"ח בו ביו"ט א'. ולכאו' הנה יש להביא ראי' מש"ס חולין (דף קל"ב ע"ב וכתובות דף פ"ו) דאומרים לו עשה סוכה עשה לולב ואינו עושה מכין אותו עד שתצא נפשו ולכאורה הרי התכלית והמטרה אינו להכותו ולהמיתו דהא מ"ע לא ניתנה לעונש ב"ד רק לכופו שיקיים המצוה וזהו התכלית. א"כ בשלמא לכופו לישב בסוכה בע"כ היינו לאכול בה שיעור הראוי לחיוב סוכה וכיוצא זהו כמעט אי אפשר כי אם נתחב לתוך פיו הרי אינו כדרך הנאתו וכהנה ישיבת סוכה בכפיי' ה"ז כמצטער ופטור מן הסוכה ע"כ מכין אותו שירצה מעצמו לקיים מצות סוכה ברצונו וכדרך הנאתו משא"כ בלולב למה לא תנינן שנותן לולב וד' מינים לתוך ידו בחזקה ולא שיכו אותו אלא ודאי דבנתינה בע"כ כה"ג לא שמה נתינה ולא יצא א"כ מה אהני אם נותן לו בחזקה כנז' אך ז"א דבאמת קשיא דהא כ"פ כשיש לו אתרוג שקנהו כבר ועתה ממאן ליקח אותו הא יכולין ליתן לתוך ידו בע"כ ושלו היא מעיקרא. אלא ודאי כיון דאינו רוצה לצאת י"ח אינו יוצא בע"כ בנתינה לתוך ידו עד שנכוף רצונו ע"י ההכאה שנטה לבבו למצות ה' וגם למ"ד מצות אין צריכות כונה מ"מ כשמכוין בפירוש שלא לצאת בודאי לא יצא כמ"ש התוס' בסוכה (דף ל"ט) וכן בשארי הראשונים והכא אנו רואין בזה שממאן לעשות המצוה א"כ בודאי לא יצא לכ"ע אלא ודאי רק כשנכוף רצונו לומר רוצה אני והיינו כמו בקרבן דאז עדיף מנתינה בע"כ שנותנין לתוך ידו כנ"ל ואין מזה ראי' למה שנסתפקנו. והנה בתוס' ב"ב (מ"ח ע"א) בד"ה אלמא מהא דתניא וכו' ותי' ר"י דכל דבר שהוא מחוייב לעשות הוי כמו מכר דתלויי' וזבין זביני' זבינא עיי"ש וכן ה"נ הוא מחוייב במ"ע דאתרוג ע"כ י"ל הוי הכפיי' כרצון. וגם ראי' ממ"ש התוס' בגיטין (ע"ה ע"א) ד"ה מכלל דבעלמא נתינה בע"כ וכו' שתי' דאם הי' בפניו יעשוהו ב"ד לקבלם בע"כ עיי"ש ולכאורה קשה דאם בעלמא נתינה בע"כ לא הוי נתינה א"כ סוף כל סוף מה אהני שיעשוהו ב"ד עכ"פ יהי' בע"כ דעישוי הב"ד והוי נתינה בע"כ אלא ודאי דכשהב"ד יעשוהו לא הוי כנתינה בע"כ והוי כמו ברצון. וכמ"ש הרשב"א (בחי' גיטין שם) בפירוש שאם לא נטמן היו כופין אותו עד שיאמר רוצה אני כיון, שיש עליו מן הדין לקבלם עכ"ל:
וגם י"ל כיון דהוא ס"ס לקולא דבהא גופא הוא פלוגתא אם נתינה בע"כ הוי נתינה אי הילכתא כלישנא קמא דרבא או כבתרא (בגיטין ע"ה ע"א) ועיי' בהרשב"א והר"ן והרא"ש שם. והנה אי הוי מדאורייתא נתינה בע"כ לא שמה נתינה או רק חומרא דרבנן עיי' ברמב"ם (פ"ח מהל' גירושין הל' כ"א) שכ' כשנתנה בע"כ המאתים זוז והוא אינו רוצה לקבל ה"ז גט פסול עד שתתן מדעתו ועיי' בר"ן (שם) שכ' שלפימ"ש הרמב"ם כלל לחיבורו דהיכא שכ' דהגט פסול אין פסולו אלא מדרבנן ועיי' בטוש"ע אהע"ז (סי' קמ"א סעי' ד') ובט"ז שם שכ' דלא הוי פסולו רק מדרבנן עיי"ש. והנה אין לומר דע"כ כ' הרמב"ם בלשונו גט פסול דהיינו מדבריהם כנ"ל משום דהוא ספק אי הילכתא כלישנא קמא או כבתרא והוי ס' דאו' שהוא לחומרא רק מדבריהם לשיטת הרמב"ם ע"כ כ' הרמב"ם דהוא פסול היינו מדבריהם משום דס' דאו' הוי רק מדרבנן לחומרא לשיטתו. ז"א דהא בגט הוי ספק דאורייתא במקום דאיתחזק איסורא דא"א וגם הרמב"ם מודה דספיקא דאו' לחומרא מה"ת בכה"ג וכיון שכ' הגט פסול דכונתו רק מדבריהם בע"כ הוא כד' הר"ן דכ' לחומרא משום חומר ערוה משמע דבמקום אחר כגון במ"ע או בלאו בעלמא אז לא מחמרינן בנתינה בע"כ והוי נתינה וא"כ בנידון דידן באתרוג יש לומר דהוי נתינה אך גם להפוסקים דס"ל דהוי מדאו' מ"מ הוי בזה מטעם ספק הילכתא כנז' ועיי' בחי' חת"ס על גיטין (שם) דעדיין הדבר עומד בספיקא דהילכתא אם נתינה בע"כ שמה נתינה עד יבא המורה לצדקה עיי"ש. וגם עפי"ד המהר"י בי רב ז"ל רבו של הב"י שהביא בשמו (באהע"ז סי' קמ"ג) דלמ"ד נתינה בע"כ הוי נתינה אפי' שלא קיבל אין חשש בזה שאין חיוב על הנותן אלא ליתן ולמ"ד נתינה בע"כ לא שמה נתינה לא מהני אבל אם כפוהו וקיבל אז מהני לכ"ע אפי' למ"ד נתינה בע"כ לא שמה נתינה והביא שם בב"י מדברי המהר"ם אלשקר ז"ל שחולק עליו עיי"ש ועיי' בדברינו במנח"א ח"ב (סי' ס"ט אות ב:') מה שכתבנו ע"ד מהר"י בי רב אלו] עכ"פ הוי לנידון דידן ס"ס ספק הלכה כמ"ד נתינה בע"כ שמה נתינה ואת"ל כמ"ד לא הוי נתינה הוי ספק דילמא הלכה כמהר"י בי רב דבכה"ג כשכפוהו ונתנו בידו האתרוג וקיבלו בע"כ בידו אז הוי נתינה לכ"ע גם למ"ד נתינה בע"כ לא הוי נתינה וא"כ הוי ס"ס להתיר דגם כששב מזדונו אח"כ באותו יום (א' דסוכות) וניחם על מה שלא רצה מקודם ליטול האתרוג ברצונו כשכפוהו ליטול ונתנו בידו אתרוג של אחר במתנה אז א"צ ליטלו עוד הפעם ברצונו שיצא אז מטעם ס"ס כנז' אך יש לעורר בזה מטעם ס"ס במצוה דאפי' כמה ספיקות יש עכ"ז צריך לצאת בודאי בבירור כמ"ש בשו"ת מוצל מאש למהר"י אלפאנדרי ז"ל (סי' י"ג) ועיי"ש במפתחות והערות הג' מפאקש ז"ל בענין ס"ס במקום חזקת חיוב דהמ"ע דהוא כמו ס"ס במקום חזקת איסור דצריכין להחמיר ועיי' בשערי תורה (ח"ב כלל א' פ"ד) מ"ש בזה ובישיע"ק ובשארי אחרונים וא"כ לדידן ג"כ יש ס"ס במקום חזקת חיוב דמ"ע ואכ"מ להאריך:
ועוד י"ל עפי"ד הפר"ח בספרו מים חיים (תשו' ה' לענין אם נתן בע"כ לכהן בפדיון הבן או שאר מתנות כהונה ואינו רוצה לקבל אם יצא בזה עיי"ש מה שהעלה דשכבר נתנו לכהן ולא רצה לקבל דיצא בזה י"ח נתינה. אולם שאני התם דלענין ונתן לכהן י"ל דקיים בזה וכמ"ש שם הפר"ח אבל הכא דצריך לקיים ולקחתם לכם שיהי' לכם וכבר כ' הרשב"א (שם בגיטין) דגם למ"ד נתינה בע"כ שמה נתינה ה"מ לגבי הנותן שנפטר בנתינתו אבל לא שתהא נתינה לגבי המקבל וכיון שצריכין שיהי' האתרוג של המקבל שא"כ לא נחשב בזה נתינה בע"כ גם למ"ד נתינה בע"כ שמה נתינה וגם לפימש"כ הטור (חו"מ סי' ר"ה) בשם בעל העיטור דאנסוהו לקנות לא מהני גם בתלויי' וזבין ע"כ בודאי לא מהני בזה הנתינה בכפיי' שיהי' נחשב שלו:
אך לכאורה י"ל דבאופן כשנותנו לו במתנה ע"מ להחזיר ואולי בכה"ג ל"צ שיהי' ברצון של המקבל וגם אם קיבלו בכפיי' מהני כיון דא"צ להיות שלו רק על זמן עד שיחזירו דהוא רק במתנה ע"מ להחזיר, אך ז"א דמנא לן חילוק זה דאף שצריך להחזירו מ"מ עד שיחזירו צ"ל המתנה במתנה גמורה וא"כ כיון דלא מיקרי נתינה לגבי המקבל כנ"ל הרי אינו שלו ולא מיקרי לכם. וגם י"ל כיון דקיי"ל דמתנה ע"מ להחזירו כשלא החזירו לא יצא המקבל וגם קיי"ל (באו"ח סי' תרנ"ח) עפי"ד העיטור והרשב"ם והרא"ש דאפי' נתן אתרוג לחבירו סתם ביו"ט א' וכן באתרוג של הקהל הוי כאלו התנו באופן היותר מועיל עפ"י התוה"ק לצאת י"ח היינו שנתן חלקו כ"א במתנה למי שירצה לצאת בו כמ"ש שם הרמ"א לענין אתרוג של הקהל וזה תינח בסתם בנ"א בחזקת כשרות שנוטלים אתרוג לצאת משא"כ בכה"ג באיש כזה שמורד בזדון ואינו רוצה לצאת עד שיצטרכו ליסרו בשוטים ולכפותו וא"כ אינו בסתם בנ"א בחזקת כשרות דהרי אדרבא דעתו עתה להיפך וא"כ יוכל להיות כשיתנו לו ע"מ להחזיר שיהי' דעתו אז שלא להחזירו כדי שלא יצא וא"כ מה אהני במה שנתנו לו ע"מ להחזיר:
אמנם י"ל בזה כיון דצריכין באתרוג שיהי' לכם להנאתכם כדאמרי' בסוכה (דף ל"ה ע"א) אתרוג של ערלה פסול מ"ט וכו' ח"א לפי שאין בה היתר אכילה פירש"י ורחמנא אמר לכם הראוי לכם בכל דרכי הנאתו עכ"ל [ועיי"ש בס' יד דוד (להג"מ דוד זינצהיים ז"ל) מה שהסביר ענין לכם באתרוג דצ"ל להנאתו וחילק בין לך דחמץ וכו'] וח"א לפי שאין בה דין ממון ובתוס' שם ד"ה לפי שאין בו היתר אכילה הקשו דלעיל בשם בסוכה (דף ל"א ע"ב) בלולב של אשירה ושל עיר הנדחת ל"ל טעמא דכתותי מיכתת שעורא תיפוק לי' דאין בו דין ממון דגם למ"ד דבאתרוג ל"צ דין ממון אבל בלולב שאינו ראוי לאכילה כתיב לכם דידי' לענין ממון ותי' דטעמא דכתותי מיכתת שיעורא צריך לענין יו"ט שני, ועיי"ש בכפ"ת. והנה באמת הבעל המאור וריא"ז פסקו דאתרוג של ערלה רק ביו"ט ראשון פסול והרמב"ן הקשה דהא פסול גם ביו"ט ב' משום דכתותי מיכתת שיעורא ועיי' בס' ערוך לנר בסוכה שם מה שיישב שי' הבעל המאור וריא"ז דס"ל כיון שאין מצותה בשריפה אף שדינו לשריפה מ"מ לא דמי לאשרה ועיר הנדחת דמצותו בשריפה ע"כ ל"ש כתותי מיכתת שיעורא וכן גבי תרומה טמאה אף שמצותו בשריפה מ"מ כיון דנהנה בשעת שריפתו ע"כ ל"ש זה עיי"ש. והנה הכפ"ת הקשה למ"ד לפי שאין בו דין ממון הא יכול ליהנות שלא כדרך הנאתן ועיי' בערוך לנר מה שתי' דמיירי דהנאה שלא כדרך הנאתן אין בה ש"פ עיי"ש אך יש להקשות לענ"ד דהא למה לא נאמר לד' הרז"ה והריא"ז שיוכל לצאת בו י"ח מצוה:
גם ביו"ט א' ומצות לאו ליהנות ניתנו (וכתותי מיכתת שיעורא ל"ש בזה כתי' הערוך לנר כנ"ל) וממילא יש לו דין ממון לגבי זה דהא אדם משלם בעד לקיחה למצוה שיצא י"ח הרבה ממון (ועיי' שו"ת מהר"ם מינץ הראשון (סי' קי"ג) ושו"ת חכ"צ (סי' ק"כ) לענין מי שגנב אתרוג מחבירו והי' מובחר למצוה כמה דמים צריך לשלם) אולם יש לתרץ אם נאמר שיצא א"כ נהנה מהערלה כעין דאמרי' בנדרים (ל"ז ע"א) בשכר פיסוק טעמים וכיוצא שמקבלי' שכר דאסור למודר הנאה ועיי' טורי אבן ר"ה (כ"ח ע"א) לענין מללה"נ כשמלמדו תורה (ובדברינו לעיל סי' מ"א אות ה') וא"כ כשיש לו דין ממון ששוה לו מה שהוא יוצא י"ח הרי הוי נהנה והוי מצוה הבאה בעבירה ולא יצא המצוה ושוב לא הוי לו דין ממון כיון דלא יצא והוי כעין היתר כרוך בצד האיסור ומתהפך כעין שכ' התוס' (בפסחים כ"ו ע"ב ובב"מ דף ל' ע"א) לענין עלה עלי' זכר בפרה אדומה וכמו שהארכנו בזה בכמה סוגיות בעה"י בחיבורנו:
והנה במנח"א (בחלק זה סי' מ"א) כתבנו בענין מללה"נ בשופר של עולה וכו' דלמ"ד מצות ליהנות ניתנו כ' הרשב"א (ביבמות ק"ג) ובריטב"א (ר"ה כ"ח) וכן בכל גדולי אחרונים שהוא מטעם מה"ב כדי שלא יעבור על העבירה דכשלא יצא המצוה נמצא דלא נהנה ולא עבר העבירה אך כיון דלא נהנה לא עבר העבירה ולא הוי מה"ב אך לפי"ז הוי כתרתי דסתרי אהדדי דנאמר דנהנה וגם לא יצא תרתי לחומרא והוי ההנאה כעין הנאה הבאה לאדם בע"כ (בפסחים כ"ה ע"ב) עיי"ש:
י"ל דכ"ז הוא בשופר דלא כתיב לכם א"כ יש לדון לענין הנאה בע"כ אמנם לענין אתרוג דבעינן בכל דרכי הנאתו כנ"ל מלשון רש"י ז"ל א"כ ל"ש כלל הנאה או נתינה בע"כ ע"כ י"ל דאיפשטא בעיין שהתחלנו באמרינו דכיון דצריך לכם לכל הנאתכם ע"כ ל"ש לדון כלל מענין הנאה בע"כ וכשכופין אותו נגד רצונו בקבלת האתרוג לא מיקרי לכם ולא יצא י"ח והבן: