אור ברסלב

מנחת אלעזר חלק ג· רבי חיים אלעזר שפירא

סימן סט

סימן סח

בסוגיא דהרהינו

הרמב"ם (בפ"ד מהל' חמץ ומצה הלכה ה') ישראל שהרהין חמצו אצל עכו"ם אם אמר לו אם לא הבאתי לך. מעות מכאן ועד יום פלוני קנה חמץ זה מעכשיו ה"ז ברשות עכו"ם ואותו חמץ מותר אחר הפסח והוא שיהי' אותו זמן שקבע לו קודם הפסח עכ"ל והראב"ד השיג וכ' דאפי' לא הגיע זמנו קודם הפסח כיון דאמר מעכשיו אינו עובר עליו עוד וכן הקשה הרא"ש בפסחים על הרמב"ם וכבר נתלבטו הנו"כ שם הרב המגיד והלח"מ ליישב ד' הרמב"ם שכ' דוקא בהגיע זמנו קודם הפסח וכל הראשונים חלקו על הרמב"ם ג"כ בזה וכ' דהעיקר תלוי רק אם אמר מעכשיו אפי' הזמן אחר פסח. והנה א) צריכין להבין עיקר טעמו של הרמב"ם בגוף ההלכה ומי דחקו כ"כ בגוף הענין להמציא דבר זה (ועיי' בדברי רבינו שו"ת דברי חיים ח"א או"ח סי' י"ז). ב) הנה עמד בתשו' דברי חיים (ח"א או"ח סי' ט"ז) כיון דשם בסוגי' בפסחים (ל' ע"ב) אביי אמר למפרע הוא גובה ורבא אמר מכאן ולהבא הוא גובה ואמר רבא מכאן ולהבא הוא גובה כיון דאלו הוה לי' זוזי הוה מסליק להו בזוזי אשתכח דהשתא קא קני הלא הוו"ל למימר דפליגי בזה אי אמרינן איגלאי מילתא למפרע אי לא כדאמרי' ביבמות (דף ל"ה ע"ב) וא"כ לא הוו"ל לרבא למימר טעמי' כיון דאי הוי לי' זוזי וכו' רק משום דהוא לא ס"ל איגלאי מילתא למפרע ע"כ לא ס"ל למפרע הוא גובה. ג) וגם כיון דמסקינן התם ביבמות הילכתא כר"ל דלא אמרינן תיגלי מילתא למפרע וא"כ קשה לאביי דס"ל למפרע הוא גובה עיי"ש. ד) והנה הר"ן בפסחים בסוגיין הקשה למה דקיי"ל כרוב הפוסקים דא"צ שיגיע זמנו קה"פ ולמה לא אמרינן הואיל ובידו לפדותו הוי כשלו כמו דאמרינן (בפסחים מ"ו ע"ב) מגו דאי בעי מיתשל עלה כדידי' הוי עיי"ש. ה) נקדים עוד בזה מה שהקשו גדולי האחרונים ז"ל מובא בכנה"ג ובמג"א (סי' תמ"ח ס"ק ה') דלכך לא מהני בחמץ שיתנו לנכרי מתנה ע"מ להחזיר (וכן פסק שם המחבר בסעי' ג') משום דשמא לא יחזרנו לו ותלוי בקיום התנאי עכ"פ למפרע יהי' חמץ ביד ישראל עיי"ש והקשו מהך סוגיא דלמפרע הוא גובה אף שיש רשות ביד ישראל לפדותו אעפי"כ כשאמר מעכשיו פסקינן בזה (בסי' תמ"א) כשהרהינו ביד נכרי דמהני ולא עבר כלל:

ונלע"ד בישוב כל הדברים כא' בעה"י. דהנה נחזי אנן ענין איגלאי מילתא למפרע כמו שביארתי כבר בשו"ת מנחת אלעזר (ח"א סי' כ"א) החילוק בין איגלאי מילתא למפרע ובין ענין ברירה בשם ס' ישרש יעקב על יבמות (דף ל"ה) שם ע"ד דאמרי' בעירובין (דף ל"ו) א"ר יוחנן וכבר בא חכם ופירש"י שם דהיינו דכבר נתגלה הדבר שבא חכם אבל זה לא הי' יודע להיכן בא ע"כ גילוי מילתא בעלמא הוא ואין זה סמך על ברירת ספק וכו' וזהו החילוק בין איגלאי מילתא לברירה ועיי"ש במנח"א בסוף ח"ב (בקונטרס שירי מנחה לסי' ר"א) מה שהבאתי שכן מפורש ג"כ בחי' מהר"ם גלאנטי לביצה עיי"ש והנה נחזי אנן כיון דהכי יכול לפדותו בתוך הזמן (כמ"ש הרב המגיד שם בטעמו של הרמב"ם דהואיל ובידו לפדותו הוי כשלו וע"כ הצריך שיהי' זמנו קודם הפסח) אלא שאח"כ אם לא פדאו איגלאי מילתא למפרע דגם מעיקרא הוי ברשותי' דעכו"ם הוי קאי (כדאמרי' שם בגמ' לסברת אביי דלכך למפרע הוא גובה) וא"כ לא שייך כלל לומר לדמותו לענין איגלאי מילתא למפרע היכא שכבר בא חכם היינו שכבר נתגלה הדבר אלא שמאתנו נעלם ואין אנו יודעים מזה וכאשר יתודע לנו אז הוי איגלאי מילתא למפרע גם בעבורנו משא"כ הכי דאדרבא לא נתגלה הדבר לשום נברא בעולם ועומד עד עתה בספק דהא באמת יוכל לפדותו כנז' רק כשלא פדאו איגלאי מילתא למפרע דברשותי' הוי קאי וא"כ בהחילוק שהבאתי לעיל בין איגלאי מילתא למפרע (עיי"ש במהר"ם גלאנטי) לדין ברירה א"כ הוי זה רק כמו שאר דיני ברירה (ועיי' בשו"ת בית אפרים חאו"ח סי' מ"ה) וכיון דהרמב"ם פסק (בפ"ז ממעשר ובפ"א מתרומות הלכה כ"א) דבשל תורה לא אמרינן הוברר הדבר למפרע וא"כ איך שייך לומר בזה ברירה להקל לענין איסור תורה לאו דבל יראה ובל ימצא דגם כשהגיד מעכשיו מ"מ הברירה בידו לפדותו ורק כשלא פדאו אח"כ נמצא הוברר הדבר למפרע דשל נכרי הי' גם מקודם וא"כ הוא רק מטעם ברירה ע"כ שפיר פסק הרמב"ם לשיטתו דל"ש להקל מטעם ברירה ושפיר פסק דצריך שיהי' אותו זמן שקבע לו קודם הפסח כדי שישאר בהחלט כשלא יפדוהו אז בזמן עוד קודם הפסח אצל הנכרי ולא נצטרך לבא לדיני ברירה כנז'. ועל כן מטעם זה ניחא מ"ש הרמב"ם דצריך שיגיע הזמן קודם פסח רק בנכרי שהלוה את ישראל על חמצו וכו' והסיפא דמתני' ישראל שהלוה את הנכרי על חמצו לא נקט כלל כמו שדקדק הרב המגיד עיי"ש מה שתי' וגם בלח"מ. ולפי דברינו ל"ש למינקט בהלכתו דצריך שיגיע הזמן קודם פסח רק בנכרי שהלוה את ישראל והיינו לחומרא מטעם ברירה דהוי ספק ואזלינן בדאו' לחומרא משא"כ כשהישראל הלוה את הנכרי על חמצו ואמר מעכשיו אף שיש ברירה ביד הנכרי לפדותו וגם כשלא פדאו ל"ש להקל מטעם ברירה דהא לא אמרינן ברירה להקל בדאורייתא ע"כ לאחה"פ אסור בהנאה גם כשלא הגיע זמנו קודם הפסח. ובזה מיושב קו' הא' וגם הב' הנ"ל שעמד בדברי חיים ושפיר אמר רבא רק מטעם דאי הוי לי' זוזי מסלק לי' בזוזי ולא אמר מטעם איגלאי מילתא למפרע כי גם בלא"ה לא אמרינן בזה איגלאי מילתא למפרע דל"ש בכה"ג כלל ובאמת י"ל דס"ל איגלאי מילתא היכא דשייך בענין אחר רק כיון דאלו הוי לי' וכו' ותלוי רק ברצונו וא"כ הוי רק מטעם ברירה ומטעם ברירה לא הותר האיסור דלא יראה כיון דרבא לא ס"ל ברירה דס"ל לרבא בקידושין (מ"ב ע"ב) האחין שחלקו לקוחות הן והוא מטעם דלא אמרינן ברירה. (ועיי' במלא הרועים ערך ברירה אות כ"א):

אמנם גם לדידן דפסקינן כנ"ל (בש"ע סי' תמ"א) דמהני כשהגיד מעכשיו ולא הצריך שיהי' הזמן שקבע לו קודם פסח ואף דהמחבר פסק באה"ע (סי' קל"א סעי' ד' ועיי"ש בבית שמואל ס"ק ד') בענין ברירה דבדאו' לא מקילין על סמך ברירה והיינו כדעת הרמב"ם וא"כ קשה איך פסק בזה בהל' פסח דמהני לענין לאו דלא יראה כשאמר מעכשיו דהוי ג"כ רק משל הנכרי רק מטעם ברירה הוברר דשל הנכרי הוא בימי הפסח. אך נלע"ד לתרץ עפימש"כ שם בתשו' מנח"א (סי' הנ"ל) דתלוי בפלוגתת הראשונים ז"ל (ומובא ביו"ד סי' פ"א סעי' ב') לענין הגבינות מבהמות שנמצאו טריפות אי אמרינן בזו הרגע יצאה מרוב ונטרפה ועד עתה הי' בכלל רוב והסברנו ויישבנו בזה פלוגתת ר"י ור"ל בהחולץ למעוברת באיגלאי מילתא למפרע ולענין התראת ספק עיי"ש ולפי"ז שפיר י"ל כיון דיש לו חזקת כשרות ולד' הפנ"י חזקת כשרות הוא מטעם רוב כנודע ע"כ אמרינן שבודאי לא יפדנו בתוך הפסח כדי שלא יעבור על ב"י ובל ימצא וממילא הוי מטעם זה איגלאי מילתא למפרע והוי שפיר ענין איגלאי מילתא למפרע דאמרינן גם למאן דלא ס"ל ברירה גם כשהגיע זמן הפרעון. אחר הפסח כיון דמטעם חזקת כשרות לא יפדנו כנז' ולא דמי למאי דס"ל לר"ל בהחולץ למעוברת דלא אמרינן תיגלי מילתא למפרע והילכתא כותי' דשם הטעם כמ"ש הנמ"י שם ביבמות משום שמא עכשיו נעשה סנדל ואז בעת החליצה הי' בן קיימא וכמו שביארנו שם במנח"א כיון דמה דהפילה הוא נגד הרוב נשים ולד מעליא ילדן ע"כ אמרי' שמא עכשיו נעשה סנדל ובתחלה הי' בן קיימא ובעת החליצה הי' בכלל הרוב בני קיימא וזהו סברת הנמ"י וממילא ל"ש בזה כלל הוברר ונראה למפרע משא"כ הכא דחזקת כשרות שלו הוא בלי שינוי ולא נולד ריעותא לעומת הרוב דחזקת כשרות ע"כ בודאי לא יפדנו כדי שלא יעבור כנז' ובכה"ג אמרי' איגלאי מילתא למפרע כנז' ולפי"ז מיושב ג"כ קו' ג' (הנ"ל) מה שהקשה בדברי חיים על אביי דס"ל למפרע הוא גובה ממה דפסקינן כר"ל בהחולץ למעוברת דלא אמרינן תגלי מילתא למפרע כנז' וזה יתיישב שפיר כיון דמה דפסקינן שם כר"ל הוא משום דנימוקו עמו כנז' מהנמ"י שמא אח"כ נעשה סנדל ובשעת החליצה הי' בן קיימא בשא"כ במק"א ובמה דמיירי אביי שאמר למפרע הוא גובה היכא דל"ש הך סברא ל"ש מה דאמר ר"ל ביבמות לענין חליצה ללמוד משם למק"א כנז' ובזה מיושב גם קו' הד' שהצענו קו' הר"ן למה לא אמרינן הואיל ובידו לפדותו כמו בחלה שיוכל ישאל עליו כנז' וע"כ נאסר כשהגיע זמנו אחר הפסח. ולפי"ז ל"ק דהתם גבי חלה אין איסור לישאל דהא מיירי התם קודם שיתחמץ ע"כ אמרי' אז לר"א הואיל ואי בעי מיתשל וכו' וממילא שייך בל יראה מטעם זה משא"כ כאן אם יפדה החמץ שהוא ביד הנכרי יעבור על ב"י וע"ז שייך חזקת כשרות שלא יעשה כן וממילא לא שייך הואיל וכו' כמ"ש התוס' בפסחים (דף מ"ו ע"ב) דכשנתחמץ לא יפדנו שום בנ"א ע"כ ל"ש הואיל וא"ש ונכון ובזה יש ליישב שפיר גם קו' הה' הנ"ל שהוא על הרדב"ז (מובא במג"א כנ"ל) מ"ש דחיישינן שמא לא יחזיר לו הנכרי המתנה ע"מ להחזיר ויהי' של הישראל למפרע והקשו מסוגיין דהרהינו דשמא יפדנו הישראל זה ל"ק דהא:

הישראל בחזקת כשרות ולא יעשה זאת לפדותו כדי שלא יעבור על ב"י וב"י כנז' משא"כ הנכרי שהישראל נותן לו החמץ במתנה ע"מ להחזיר בודאי שייך שמא לא יחזיר לו ויהי' של הישראל למפרע ושפיר כ' הרדב"ז ונכון הכל בעה"י:

אולם לכאורה קשה על הרמב"ם דוכי לא ס"ל להרמב"ם חזקת כשרות דבר ישראל וא"כ איך נחוש שמא יפדנו בתוך הפסח הלא הוא נגד חזקת כשרות דהרי יעבור עי"ז על ב"י ובל ימצא כנז' ועדיין קשה למה הצריך שיגיע זמנו קודם הפסח דוקא. אך יש לתרץ דהנה נודע מ"ש בשערי תורה (ח"ב כלל ה' פרט ד') אי אזלינן בתר חזקת כשרות היכי דאיכא חימוד ממון ועיי"ש מה שביאר בזה דפליגי רבוואתה הראשונים והפוסקים בזה. ומעתה י"ל גם בזה שרוצה אדם בקב שלו וכשהגיע זמנו בתוך הפסח או יום האחרון מיומי דפסחא וכשלא יפדנו בתוך ימי הפסח יהי' נשאר מוחלט אצל:

הנכרי ע"כ יש לחוש שיפדנו בתוך ימי הפסח וכיון דאיכא חימוד ממון בפרט דבר שהוא שלו ס"ל להרמב"ם דל"ש חזקת כשרות וע"כ י"ל דיפדנו בתוך ימי הפסח. ולכאורה י"ל דאי יפדנו בתוך ימי הפסח יעבור על ב"י ובל ימצא ויהי' חמץ שעבר עליו הפסח דאסיר בהנאה וממילא ל"ש חימוד ממון ושלחוש עי"ז שיפדנו דהא כשיפדנו יפיסד כל ממונו ושויו שיהי' נאסר מחמת חמץ שעבר עליו הפסח (ועיי' כעין סברא כזו בשו"ת הרים מגור זצ"ל חאו"ח סי' ז' עיי"ש לדרכו) וכשתאמר כזה שוב יש לו חזקת כשרות דהא ל"ש הפסד ממון דאדרבא כשיפדנו יפסיד כולו כנז' אך באמת הא גופא הא בהא תליא דאם יש לו חזקת כשרות אז י"ל לא יחוש להפסד ממון כיון דאם יפדנו בתוך הפסח יעבור על ב"י ויאסר החמץ כולו ויפסיד יותר אבל אם אין לו חזקת כשרות מה פסידא הי' לו דהא יוכלו לאוכלו גם כשיעבור עליו וגם בחמץ הזה לאחר הפסח כיון דאינו כשר הרי לא יזהר גם בזה ולא יפסיד דהרי יוכל לאוכלו (ואף כשתאמר שיפסיד בזה מלאחרים שידעו מזה לא יקנוה כיון שהוא חמץ שעבר עליו הפסח מ"מ הרי לעצמו ולצרכו כיון דמיירי דרוצה לפדותו ג"כ מטעם רוצה אדם בקב שלו וכיון דאם אין לו חזקת כשרות אז יאכלנו גם כשיעבור עליו בב"י ולאחר הפסח ג"כ. וא"כ לא מפסיד בזה וא"כ שוב י"ל דהוי הפסד ממון כשלא יפדנו באופן כשימתין עד אחר הפסח לא יהי' שהות לפדותו ושוב בכה"ג ל"ש חזקת כשרות כיון דיהי' הפסד ממון כנז' וא"כ דע"ז גופי' אנו דנין אם יש לו חזקת כשרות משום הפסד ממון וא"כ אם נאמר דל"ש בכה"ג חזקת כשרות א"כ לא יפסיד גם אם יאסר מחמת חמץ שעה"פ הרי יאכלנו כשנחזיקו שאינו כשר. ועכ"פ הספק מתהפך ע"כ שפיר פסק הרמב"ם דצריך שיגיע זמנו קודם הפסח. משא"כ הב"י י"ל כמ"ש בהע"ת שם בשם הרמב"ן ועוד פוסקים דגם במקום פסידא שייך חזקת כשרות ע"כ שפיר פסק (בסי' תמ"א) בזה דנכרי שהלוה את ישראל על חמצו אחר הפסח מותר בהנאה ולא כ' כלל דצריך שיגיע זמנו קודם הפסח משום דאין לחוש שיפדנו דהא יעבור עליו מיד וגם במקום פסידא שייך חזקת כשרות וא"ש ונכון בעה"י:

והנה בזה שכתבנו דמיירי בזה בענין ברירה א"כ יש להקשות הא מיירי במתני' בסוגיין בלאחר הפסח אי מותר בהנאה והא לאחר הפסח חמץ שעבר עליו הפסח פסקינן דאסור רק מדרבנן ובדרבנן אמרינן יש ברירה גם לדעת הרמב"ם וא"כ למה הצריך הרמב"ם שיגיע זמנו קודם הפסח אך באמת הגם דמתני' דהרהינו י"ל דאתיא אליבא דר' יהודא דס"ל (בדף כ"ח ע"א) חמץ לאחר זמנו ג"כ אסור מדאורייתא ולא כר"ש דס"ל דלאחר זמנו מותר מה"ת אך הרמב"ם דס"ל (בפ"א מהל' חמץ ומצה הלכה ד') כר"ש עדיין יוקשה לפי דברינו לשיטתו כיון דהוא רק דרבנן לאחר הפסח ובדרבנן יש ברירה כנז'. אולם כיון דטעמו של הרמב"ם דבדרבנן יש ברירה משום דהוא ספק דרבנן לקולא. והנה בנתגלגל מדאו' לדרבנן קיי"ל דאזלינן בספיקו לחומרא גם כשהוא עתה מדרבנן כמ"ש בד"מ (יו"ד סי' נ"ז) לענין ספק דרוסה שנתערבה עיי"ש וכנודע כלל זה באחרונים ע"כ שפיר אף דהוי עתה רק מדרבנן לאחר הפסח מ"מ כיון דבא לו זה מחמת עיקר איסורו בפסח שהוא מדאו' י"ל דגם הרמב"ם מודה דהוי בכה"ג לחומרא:

איברא בגוף הדבר אי שייך בזה דין ברירה כמו שכתבנו לדעת הרמב"ם הלא לכאורה זה נסתר ממ"ש רש"י בגיטין (כ"ה ע"ב) בד"ה ולכי מיית הוי גיטא דהיכא דאמר מעכשיו ל"ש דין ברירה עיי"ש ולפי"ז לא שייך כאן שאמר מעכשיו ענין ברירה כלל. אך בחי' חתם סופר על פסחים (שנדפס בירושלים) בד"ה נכרי שהלווה את ישראל על חמצו כתב שהרמב"ם לא ס"ל כרש"י בזה ולשיטת הרמב"ם שייך דיני ברירה גם מעכשיו עיי"ש ולפי"ז נכונים דברינו לד' הרמב"ם. אך יוקשה קצת לד' הרמב"ם דהוא הוא פסק דמהני תנאי מעכשיו בדיני מכר וקנין וא"כ אם לא מהני מעכשיו הי' צ"ל קולא לנתבע היינו מטעם ברירה נוקמי' בחזקת ממון של הנתבע אך זה ל"ק די"ל דלא החמיר הרמב"ם בדיני ממונות כלל בענין ברירה רק באיסורא וכן הכי באיסורא דחמץ פסק מטעם זה דצריך להיות הגיע הזמן מקודם. אך עדיין קשה דהא הרמב"ם פסק (בהל' אישות פ"ו הל' ט"ז ובהל' גירושין פ"ח הל' א') דתנאי בגט כשאמר מעכשיו מהני גם למפרע וא"כ הרי דבמעכשיו ל"ש דין ברירה אולם יש לתרץ זה דהטעם דמהני בגט מעכשיו כיון דהי' נכתב לכריתות ברור רק הנתינה הוא על תנאי משא"כ כשנכתב התנאי קודם התורף באמת פסק הרמב"ם (בהל' גירושין פ"ח הלכה ד') דלא מהני והוי ספק גירושין ועיי"ש בהרב המגיד דהטעם של הרמב"ם משום ברירה וכד' הירושלמי וברירה הוא ספק לחומרא ע"כ כ' דהיא ספק מגורשת אף כשכתב על מנת ועל מנת כמעכשיו דמי ומזה דהיכא שאינו כמו התם שנכתב מקודם הגט בבירור גמור בלי שום תנאי וברירה אז הוי חומרת ברירה ובאמת לא מהני היכא שנכתב התנאי קודם התורף כנז' (ועיי' בחי' הרי"ם מגור ז"ל על גיטין דף כ"ה בד"ה מש"ס פריך מהא דמהו באותן הימים וכו') נמצא היכא שאין דבר הכורת בבירור מקודם אז ס"ל להרמב"ם דיש דין ברירה (גם בעל מנת דהוי כמעכשיו כנז') ולפי"ז בחמץ שהרהינו גם במעכשיו מ"מ כיון דזמנו דיכול לפדותו בתוך הפסח או לאחר כן א"כ הוי דין ברירה שפיר כיון דלא הי' מקודם תנאי הכורת בבירור בלתי תנאי הברירה ע"כ שפיר פסק דצריך שיגיע זמנו קודם הפסח וא"ש בעה"י:

תוכן העניינים

מנחת אלעזר חלק ג

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה