מנחת אלעזר חלק ג· רבי חיים אלעזר שפירא
סימן סז
בסוגיא דמאכילין הקל הקל. ובסוגיא דעתי ביוה"כ אפי' בשבת.
(יומא פ"ג ע"ב) ת"ר מי שאחזו בולמס מאכילין אותו הקל קל. והקשה הכפות תמרים פשיטא דאם אנו יכולי' להאכילו איסור קל למה נאכילנו איסור חמור ותי' דסד"א כיון דזה האיש הוא מסוכן והתורה נתנה לו רשות שיאכל איסור וחי בהם כתיב סד"א מה לי איסורא רבא מה לי איסורא זוטא כעין מה דאמרי' ריש יבמות (דף ז') דעדל"ת ואין לחלק בין ל"ת גרידא ללאו שי"ב כרת דמה לי חומרא זוטא מה לי חומרא רבה עכ"ד. ועדיין קשה ותירוצו לא מיישב לפי מה דמסקינן שם ביבמות (דף ח' ע"א) אליבא דרבא דאין עשה דוחה ל"ת שי"ב כרת וא"כ שפיר יש חילוק בין איסור חמור לאיסור קל ולמה יהי' קס"ד דמה לי איסורא רבא ומה לי איסורא זוטא. ע"כ נ"ל בעה"י לפ"י מה שאמרתי בש"ס יומא (ס"ו ע"ב) עתי אפילו בשבת למאי הילכתא א"ר ששת לומר שאם הי' חולה מרכיבו על כתפו וכו' אמר רפרם זאת אומרת עירוב והוצאה לשבת ואין עירוב והוצאה ליוהכ"פ עתי אפי' בטומאה למאי הילכתא א"ר ששת לומר שאם נטמא משלחו נכנס טמא לעזרה ומשלחו פירש"י בד"ה זאת אומרת מדאיצטריך למיתני עתי אפי' בשבת איכא למישמע דאין איסור הוצאה ליוהכ"פ דאי יוהכ"פ כשבת להוצאה ל"ל קרא להתיר משאו בשבת הרי כשחל בחול נמי כשבת דמי וקאמר רחמנא ישלחנו עכ"ל ובד"ה למאי הילכתא מה איסור טומאת מקדש או קדשיו יש בשלוחו שהוצרך לומר שידחה את הטומאה עכ"ל רש"י ובתוס' ישנים שם כ' דלמ"ד אין עירוב והוצאה ליוה"כ אע"ג דכ' לא תעשו כל מלאכה גבי יוהכ"פ הוצאה אינה מלאכה גמורה רק גרועה ולהכי בעינן קרא כדאמרי' בריש הזורק. והנה בכריתות (דף י"ד ע"א) דחי הש"ס הך מימרא דרפרם הנז' זאת אומרת אין עירוב והוצאה ליוהכ"פ ודחי דשאני שעיר המשתלח דהכשרו ביוהכ"פ כך אלא דרפרם ברותא ופירש"י דילמא מיהכ"פ לא שמעינן לשבת דיוה"כ שאני דהכשר מצוותו בכך דומיא דתמידין שקריבין בשבת עכ"ל רש"י וכ' שם התוס' דמה דלא דחי ביומא בזה הך דרפרם משום דרגילות הוא כן דדברי תורה עניים במקומם ועשירים במקום אחר (וכ"כ בירושלמי פ"ג דר"ה) ובתוס' ישנים בזה כ' דבכריתות מיירי רק באיסור תחומין למ"ד שהוא מה"ת ע"כ דחי שפיר דשאני יוהכ"פ דהכשירו בכך דאטו הכשרו דוקא למרכיבו על כתפו עיי"ש וגם זה דוחק קצת לאוקמי רק למ"ד איסור תחומין מה"ת ואנן לא פסקינן כן. ובס' שיח יצחק על יומא טרח ג"כ ליישב למה לא דחי הש"ס ביומא הך דרפרם מהך טעמא כמו בכריתות ותי' דבע"כ רב ששת שאמר למאי הילכתא שאם הי' חולה מרכיבו על כתפו בע"כ ס"ל דעירוב והוצאה ליוהכ"פ דאל"כ הוו"ל לתרץ בפשיטות למאי הילכתא היינו לאשמעינן דאין איסור הוצאה ביוהכ"פ כדדייק פ"ק דביצה למ"ד אין עירוב והוצאה ליו"ט וכו' א"ו דלרב ששת ס"ל איסור והוצאה ליוהכ"פ כמו בשבת ע"כ תי' דאשמעינן להרכיבו על כתיפו כשהי' השעיר חולה כנז' עיי"ש ועדיין קשין דבריו דלא העלה מאומה לפי"ז ליישב בהא עדיין הקו' במקומה עומדת למה לא דחי הש"ס ביומא דברי רפרם כמו בכריתות למאן דרצה לומר דאין עירוב והוצאה ליוהכ"פ דשפיר אשמעינן עתי אפי' בשבת משום דשאני יוה"כ דמצותה בכך גם לרב ששת שאמר זה:
אולם נ"ל ליישב בעה"י כאשר נקדים מ"ש מרן הב"י באו"ח (סי' שכ"ח) לענין חולה שי"ב סכנה וז"ל כנ"ל שהכל תלוי במחלוקת אם נאמר שבת דחויי' הוא אצל חולה או הותרה שאם נאמר הותרה שוחטין לו וכו' אבל למ"ד דחויי' הוא מאכילין לו הנבילה וא"כ גם בשבת יסבור כן וכו' עכ"ל הב"י לענייננו וכ"כ בכסף משנה (פ"ב מהל' שבת) וע"ז מקשים רבים מגדולי האחרונים ז"ל מש"ס מפורש ביומא (דף מ"ו ע"ב) לרב חסדא לא קשיא שבת דהותרה הוא בצבור סופו נמי דחי טומאה דדחויי' הוא בצבור תחלתו דעיקר כפרה הוא דחי סופו דלאו עיקר כפרה הוא לא דחי עכ"ל הגמ' הרי מזה מפורש להיפך מדברי מרן הב"י שכתב דתלוי בזה אם טומאה דחויי' אז שבת ג"כ דחויי' והרי מפורש דשבת הותרה וטומאה דחויי' ולענ"ד לתרץ דברי מרן בטוב טעם מה עמקו מחשבותיו ונעמו דבריו דהנה נסתפקו גדולי האחרונים ז"ל בענין עשה דוחה ל"ת אם הוי הל"ת הותרה או דחויי' וע"ז כוונו כמה מהם בסגנון א' בסברא נכונה דהיכא שמה"ת ניתנו שניהם יחד וא"א לקיים העשה רק בעבירת הל"ת כגון כלאים בציצית וכן בקרבנות צבור של שבת דא"א לקיימן בלתי העברת הל"ת דשבת וכן כיוצא בדבר תמידי אז בודאי הוי הותרה משא"כ בעדל"ת כשיזדמנו שניהם יחדיו בדרך מקרה אף שא"א אז לקיים שניהם ואמרינן עדל"ת אבל מעיקרא אין להם יחוס וקישור זב"ז רק שנזדמנו יחד ואמרי' עדל"ת אז בודאי לא הוי רק דחויי' עכ"ד ועיי' ישועת יעקב (או"ח סי' של"א) שכ' לפרש כן בדברי הרשב"א בברכות עיי"ש לדרכו ובשארי אחרונים. והנה לפי"ז שפיר מובן דברי הש"ס הנז' ביומא דמחלק דשבת הותרה בצבור היינו כמו דמיירי שם בקרבנות צבור דשבת דנאמר במועדו אפי' בשבת והרי התורה התירתו מעיקרו כיון דמוכרח להיות המלאכה בשבת בהקרבת הקרבנות ואי אפשר מעיקרא בלתי זה להמצוה כולה ושפיר הוי כדין הותרה ע"כ הותרה גם סופן היינו הזריקה אבל טומאה דדחויי' הוא בצבור דהא לא מוכרח להיות הטומאה בצבור אלא שנזדמנה ואירע כן אף שהוא נדחה מ"מ הוי רק נדחה ולא הותרה זריקתן בסופן עיי"ש ולפי"ז לא קשה ואדרבא מהך ש"ס ראי' לדברי הב"י הנז' דכיון דמחלקי שפיר בש"ס דהך שהותרה מעיקרא במצותו בעבירת הל"ת דא"א זה בלא זה והיינו קרבנות שבת הוי הותרה משא"כ טומאה דהוא במקרה הוי דחויי' כנ"ל ולפי"ז נמצא לענין חולה בשבת דהוא רק בהזדמנות ואינו מוכרח להיות ע"כ תלוי הוא בזה בטומאה שהוא ג"כ רק בהזדמנות אם פסקינן דטומאה דחויי' או הותרה כן הוא ג"כ בחולה בשבת אי טומאה דחויי' אז חולה בשבת ג"כ דחויי' וכן אם הוא הותרה ולפי"ז שפיר כ' מרן הב"י דתלוי זב"ז דלהרמב"ם שפסק דטומאה דחויי' שפיר ס"ל גם בחולה בשבת דדחויי' הוא ולא הותרה ולא קשה מש"ס הנז' דשם מיירי לענין קרבנות צבור דאלו הותרה הם כנז'. שוב הראוני כעין אלו הדברים בס' עטרת חכמים. וכוונתי לדעתו הגדולה בעה"י:
ומעתה יש ליישב הקושיא שהקשו בסוגיין למה לא דחי ביומא הך דרפרם כמו בכריתות שם. דהנה לרב ששת דאשמעי' למאי הילכתא לענין הרכבתו על כתפו כשהי' השעיר חולה הלא יש להקשות לכאו' דא"כ הוי דחויי' דזה אינו מוכרח מעיקרא שיהי' השעיר חולה רק שאירע כך וגם הוי מילתא דלא שכיחא (כמו שאמר רבי אליעזר שם יכול להרכיב עליו אני ואתה עיי"ש בפירש"י) וא"כ זה הוי כמו חולה בשבת דהוי רק דחויי' ובקושי הותרה והיכא דאפשר לעשות בהיתר עבדינן וא"כ הרכבתו לו על כתפו כשהי' חולה דהוא רק דחויי' הי' צ"ל לנשאו פחות פחות מד"א או לנשאו שנים שיהי' שנים שעשאוהו כמו שהקשו האחרונים וכיוצא היכא דאפשר למעט באיסורו ולמה לא הזכיר הש"ס מזה כלל אלא ודאי כיון דגילתה התורה הלימוד עתי אפי' בשבת ע"כ הוי כמו במועדו אפי' בשבת וכמו היכא דלא אפשר מעיקרא בענין אחר כיון כשקדשו עפ"י הראיי' ובאו עדים וחל בע"כ יוהכ"פ בשבת וכעין מ"ש התשב"ץ (ח"א סי' נ"ד) שכ' לפי שהתורה אמרה יעשה אותם האדם וחי בהם ופי' חז"ל ולא שימות בהם א"כ לענין שבת בסכ"ל הרי הוא כחול לכל דבריו והיינו דשבת הותרה לגבי חולה עיי"ש והיינו אף שאינו מוכרח להיות חולה בשבת מ"מ כיון דאירע פעמים רבות כן לא הוי עוד כמקרה הזדמנות רק כמו דבר הנוהג בתמידות פעמים רבות וכן י"ל סברא להיפך כיון דסוף כל סוף אינו מוכרח להיות השעיר המשתלח ויוהכ"פ חל בשבת ע"כ הוי לענין שבת דחויי' כסברא דלעיל (וכן משמע שם בתשב"ץ ג"כ דצידד ג"כ די"ל דהוי דחויי' אף דגילתה התורה וחי בהם וכו' עיי"ש) והנה לרב ששת י"ל שפיר דס"ל שבת הותרה בכל מקום אף שאינו תמידיי (וכ"כ בס' חי' פרד"ס להגאון ר"ד מייזעלש ז"ל) ודס"ל לרב ששת כמו ר' חסדא דשבת הותרה בצבור ויש להביא ראי' דס"ל לרב ששת כן בכה"ג מהא דאמר רב ששת שם שאם נטמא משלחו נכנס טמא לעזרה ומשלחו פירש"י שהכהן מוסרו לו שם ולכאורה אין זה גזיה"כ ולא דרש שהכהן ימסרנו לו שם וגם אם צריך שימסרנו בעזרה הרי הי' יכול לעמוד הטמא חוץ לאסקופה (כמו טמא שמשלח בהונות ידיו תחת הדוד) והכהן ימסרנו לו שם לחוץ למשלחו ולמה נכנס המשלח טמא לעזרה לעבור בכה"ג. וכן יכול למוסרו ע"י שני שלוחים כמו שהקשו כבר האחרונים א"ו דס"ל לרב ששת כיון דגילתה תורה עתי אפי' בטומאה הוי בזה טומאה הותרה גם בכה"ג אף שאין הטומאה הכרחיי ותמידיי ע"כ אמרינן הותרה וילך הטמא לעזרה לפנים אף שאפשר למעט בחילולו כנז' וכיון דס"ל לרב ששת כן ע"כ אמר דאשמעי' הילכתא למאי לענין הרכבתו על כתפו וס"ל דאיסור הוצאה ליוה"כ כמו בשבת כנז' ול"ש להקשות דידחה ג"כ ביומא דברי רפרם משום דשאני השעיר ביוהכ"פ דהכשרו בכך והוי משמע דס"ל זהו החילוק דרק שעיר המשתלח שהוא תמידי ביוהכ"פ ע"כ הוי הותרה אבל כשחל יוהכ"פ בשבת לא הוי לענין שבת הותרה ובאמת לרב ששת אין לחלק בסברא זו כנ"ל מטמא שנכנס לעזרה וכו' ע"כ ל"ש לומר אליבא דר' ששת שאני שעיר המשתלח דמצותו בכך כנז' דרב ששת ס"ל בע"כ כיון דגילתה תורה עתי אפי' בשבת הוי כמו תמידיי והותרה כמו לענין יוהכ"פ ול"ש לחלק ביניהם וכמו כל קרבנות יוהכ"פ כשחל בשבת הוי הותרה. משא"כ שם בכריתות דלא מיירי כלל אליבא דרב ששת ולא נזכר שם רב ששת כלל ורק אליבא דהדרש עתי אפי' בשבת שפיר דחינן דברי רפרם שאני הכא דהכשרו בכך כנז':
ולפי האמור יתיישב שפיר מה דהקשוני בתחלה מה דאשמעינן במאכילין הקל קל ושפיר קמ"ל בזה כיון דלגבי חולה הותרה הוא וכד' התשב"ץ הנ"ל בפרט למאן דס"ל טומא' הותרה א"כ גם לגבי חולה הותרה וכדברי מרן בב"י וכ"מ כנ"ל ע"כ הי' קס"ד שפיר דלא ידקדקו בשביל איסור חמור או קל וכמו לענין שבת דמחללינן בחולה שי"ב סכנה בגדולי ישראל אין מדקדקי' אף שאפשר לעשותו ע"י נכרי או קטן משום שמא יתרשלו ויבא לידי סכנה ועוד טעמים וה"נ הוי קס"ד שפיר לענין איסורים ג"כ ע"כ אשמעינן רבותא מאכילין אותו הקל קל כשיש לפנינו שני איסורים יש לדקדק דמאכילין אותו הקל הקל:
ובזה יובן בפשיטות דברי הרא"ש (בסוגיין דף פ"ג ביומא) ובתשו' הרא"ש (כלל כ"ה סי' ה') בשם רבינו מאיר מה שדימה הך דשחיטה בשביל חולה כמו שחיטה ביו"ט אף דאפשר ע"י נכרי ונבילה לא הוי רק ל"ת ויו"ט עשה ול"ת מ"מ לא קס"ד לאכול נבילה וע"ז הקשו באחרונים הערות רבות. אמנם באמת עיקר כונתו כנראה רק דזה דמי למה שהתירה התורה מלאכת אוכל נפש ה"נ לשחוט הותרה ביו"ט כן לגבי חולה כיון שהותרה לגבי שבת ע"כ מותר לשחוט ג"כ וזהו י"ל הוא שטח תמצית כונתו: