מנחת אלעזר חלק ג· רבי חיים אלעזר שפירא
סימן סב
להרב הגאון הנז' בסי' הקודם.
עוד אמרתי בענין הנז' במה דסיים דברינו (בתשו' הקודם) בענין חזקה שע"ש ארשום לרצונו ולכבודו מ"ש בעה"י בדרוש לשבת הגדול כעת לטובה. בעירובין (ל"ב ע"א) בתוס' ד"ה רב ששת אמר חזקה שליח עושה שליחתו ואומר ר"י דמכל זה אין ראי' (לומר דהלכה כר' נחמן) דרב ששת נמי לית לי' חזקה שליח עושה שליחתו אלא במקום שאם לא יעשה שליחתו יבא המשלח לידי עבירה וכו' עיי"ש ועיי' בשערי תורה (ח"ב כלל מ"ב פרט ד'). והנה קשה לענ"ד לשיטת ר"י דכל ענין חזקה שליח עושה שליחתו הוא רק מפני שחושש השליח שלא יכשיל את המשלח כשיתרשל ולא יעשה השליח יבא המשלח לידי עבירה וא"כ בדרבנן כי ההוא בעירוב י"ל דלא שייך זה לומר שיבא המשלח לידי מכשול דכיון דהמשלח יסמוך עליו ובשוגג יעשה הדבר ונודעו דברי הנתיבות (בסי' רל"ד) דבאיסור דרבנן בשוגג א"צ כפרה והוא נשען על דברי הרמב"ם וטוש"ע שם. ועיי' במנחת אלעזר (ח"א סי' כ"ד אות ג' וח"ב סי' י"ח בד"ה והנה) וא"כ כיון שא"צ כפרה לא הוי מכשול להמשלח ונמצא דל"ש הטעם דחזקה שע"ש ולמה אמרי' חזקה שע"ש בדרבנן. אולם י"ל כיון דזהו דעת ר"י אליבא דר' ששת דס"ל גם בדאו' חזקה שע"ש כדאמרי' שם ובאיסור דאו' שוגג צריך כפרה כמזיד ע"כ שפיר יהי' מכשול להמשלח כשהוא לא יעשה שליחתו ולא יהי' נודע להמשלח ויעשה בנתיים איסור דאורייתא בשוגג ושפיר אמרי' חזקה שע"ש. אך יהי' נמצא מזה דבדרבנן לא נאמר שליח ע"ש ובדאו' נאמר חזקה שע"ש נמצא דרבנן חמיר מדאו' בזה והוו"ל היפך ממה דאמרי' שם בגמ' הפלוגתא בין ר' נחמן לרב ששת דרב נחמן ס"ל בשל תורה אין חזקה שע"ש ובשל סופרים אמרי' חזקה שע"ש ורב ששת אמר א' זה וא' זה חזקה שע"ש הרי דרב ששת ס"ל בדרבנן חזקה שע"ש וגם איך נאמר דבר הפוך כזה דבדאו' יהי' קיל עי"ז מדרבנן הנז' וגם במל"מ (פ"ד דכתובות) כ' דראה דלרב ששת גם באיסור דרבנן אמרינן חזקה שע"ש רק במקום שיש מכשול להמשלח אם לא יעשה שליחתו ולפי"ז עדיין קשה דהלא לא יהי' מכשול לפי"ד הנתיבות ושאר אחרונים כנז':
אמנם נחזי אנן בגוף הדבר והסברא שכ' בתוס' בשם ר"י דמשום שחושש השליח דיסמוך עליו המשלח ע"כ הוא עושה שליחתו הלא באמת זהו רק אם נאמר ליסוד מונח דחזקה שליח עושה שליחתו ע"כ שפיר סומך עליו המשלח ויש לו על מה שיסמוך משום דהלכה דחזקה שליח עושה שליחתו ובשביל זה אם לא יעשה השליח שליחתו יהי' מכשול להמשלח אבל הרי על זה אנו דנין אהא גופא אם נאמר הלכה דחזקה שליח עושה שליחתו או לא וכיון דדברי ר"י נשענים רק לסמוך בחזקה שע"ש מטעם זה שנזהר השליח כדי שלא יבא המשלח ליד מכשול והרי אדרבא נראה יותר לתפוס בקצה זה לחומרא לומר דאין חזקה שליח עושה שליחתו וממילא לא יסמוך המשלח על השליח (כיון דאין חזקה שע"ש) ולא יחוש השליח ושוב לא הוי חזקה שע"ש (כיון דהא רק מטעם שיחוש השליח שיסמוך עליו המשלח כנז') ולא הי' נזהר. השליח לעשות שליחתו כנז' ולמה לתפוס לקולא לומר דחזקה שע"ש כיון דזהו רק מטעם שיסמוך עליו הוא רק ע"י האי דחזקה שע"ש בעצמו והוי כעין סברת היתר כרוך בצד האיסור שכ' האחרונים עפ"י סברת התוס' בפסחים (דף כ"ו) ובב"מ (דף ל') גבי עלה עלי' זכר דומי' דניחא לי' דאזלינן לחומרא והדברים עתיקין וא"כ קשה למה לא ניזול לחומרא שלא לומר חזקה שע"ש מטעם זה כנז'
אולם באמת כבר כ' גדולי האחרונים בשערי תורה (ח"ב כלל מ"ב כנז') וכיוצא דחזקה שע"ש הוא חזקה בעצם מטעם חזקת כשרות דהשליח שלא ישנה משליחתו ועיי' בפלתי (סי' א' אות י"ב) ובמלא הרועים (ערך רובא דתליא במעשה אות י"ב) לענין רוב מצויין א"ש מומחין הן כמ"ש כולם נתכוונו לסגנון א' דברוב מצויין א"ש ל"ש לומר דהוי רובא דתליא במעשה כיון דיש לו חזקת כשרות שבודאי יעשה המצווה עליו. ולפי האמור נראה בעה"י דעיקר פלוגתתם דר"נ ורב ששת הוא בזה כיון דבאמת יש חזקת כשרות להשליח כנ"ל ולמה לא נאמינו גם בדאו' כמו שנאמן מכח חזקת כשרות על כל איסורי דאורייתא א"ו כמ"ש הגאון פמ"ג בשושנת העמקים (כלל י"ב) דלכך ס"ל לר"נ דלא סמכינן בדאו' על חזקת שע"ש לקולא משום דהוי רובא דתליא במעשה (וכ"כ בשערי תורה כלל הנז' פרט ב' אות א') ואולם במהרי"ט אלגאזי בכורות כ' דהך דרובא דתליא במעשה לא סמכינן להקל הוא רק חומרא דרבנן ומדאורייתא מהני גם רובא דתליא במעשה להקל (ובדע"ת על ה' שחיטה בפתיחה ראשית דעת פלפל בזה אי הוי דאו' או דרבנן). והנה בפסחים (דף ד' ע"א) במשכיר בית לחבירו ולא ידעינן אם בדק דחזקתו בדוק והעיר הפני יהושע שם דהא הוי חזקה דתליא במעשה ותי' בשערי תורה (ח"ג כלל ט"ו פרט ב') דמה דלא מהני רובא דתליא במעשה משום דבכ"מ שאנו מסופקים אם נעשה שינוי או מעשה אז מסתמא לא נעשה מעשה אמנם ברוב מצויין א"ש מומחין הן כיון דאם נימא דלא שחט כהוגן ה"ז נגד חזקת כשרים שיש לבנ"א בכל דבר הנוגע לדבר איסור או מצוה אי נימא דהאי גברא מהמיעוט הרי אתה מפקיעו מחזקת כשרות ע"כ נוטה יותר בכה"ג שהוא מהרוב שעשו מעשה וסמכינן אפי' ברובא דתליא במעשה כהאי דבדיקת חמץ כיוצא עיי"ש. והנה הגאון פמ"ג בגינת וורדים (כלל ס"א) כתב דבאיסור דרבנן אפי' רובא דתליא במעשה הוי רוב עיי"ש ונמצא דל"ש לומר בפלוגתת ר"ל ורב ששת הוא באיסור דרבנן כיון דבאיסור דרבנן מהני גם רובא דתליא במעשה ע"כ רק בדאורייתא פלוגתתם וס"ל לר"נ דלא מהני החזקה שע"ש משום דהוי כרובא דתליא במעשה ולעומת זה ס"ל לרב ששת כיון שאם לא יעשה השליח שליחתו ויסמוך המשלח עליו ויבא המשלח לידי מכשול א"כ אם באנו לדון שלא יעשה השליח שליחתו א"כ מפקיעין אותו מחזקת כשרות כי מכשיל אחרים באיסור דאורייתא דגם בשוגג צריך כפרה כמזיד כיון דמיירי בע"כ רק באיסור דאו' כנז' ע"כ ס"ל לרב ששת (כסברת ר"י בתוס') דמהני חזקה שע"ש מטעם הלז כדי שלא יכשיל המשלח ע"כ מהני גם ברובא דתליא במעשה כסברת השערי תורה כנ"ל משא"כ רב נחמן לא ס"ל סברא זו אבל בדרבנן א"צ לרב ששת שיהי' רק בכה"ג כשיהי' מכשול להמשלח כיון דבאיסור דרבנן ממילא מהני גם רובא דתליא במעשה וא"צ לסברא זו כדי שלא יכשיל המשלח ומעתה שפיר י"ל דפליגי כן בדאו' דשוגג צריך כפרה כמזיד ובדרבנן ל"ש כלל רובא דתליא במעשה ואמרינן בל"ז לכ"ע חזקה שע"ש. ע"כ מיושב שפיר קו' הא' שהקשינו כנ"ל כיון דבדרבנן א"צ כלל היכא שיהי' מכשול להמשלח כנז' וגם מה שהקשנו דהוי כעין היתר כרוך בצד האיסור במה דאמרינן חזקה שע"ש ע"י שיסמוך המשלח יתיישב עפ"י הנז' דרובא דתליא במעשה הוי רק דרבנן ומדאו' אזלינן גם בתר רובא דתליא במעשה. ולפי"ז כיון דהוא דרבנן ע"כ שפיר אזלינן לקולא גם בהיתר כרוך דלא עדיף מס' דרבנן לקולא ע"כ גם אם נאמר דהוי כמו היתר כרוך וכו' אזלינן לקולא לתפוס בענין מתהפך כזה בצד הקולא היינו לומר דחזקה שע"ש ומטעם זה סומך המשלח ע"כ השליח נזהר ואמרינן חזקה שע"ש כיון דמאי דניחוש בחזקה שע"ש הוא רק משום רובא דתליא במעשה וזהו חשש דרבנן ע"כ אזלינן לקולא לתפוס בצד הקל להתיר לסברת ר"י להתוס' אליבא דרב ששת כנז':
ובזה שכתבנו לעיל בשם הנתיבות יתיישב דברי התוס' שם בפסחים (ד' ע"ב) בד"ה. לאו משום דחזקתו בדוק שהקשו אי חזקתו בדוק מה צריך לאמירה דהני כלל ותי' כיון דאיתא בעיר צריך לשאול ממנו ע"כ מהני אמירה דהני דא"צ לשאול אע"ג דגבי טבל סמכינן אחזקת חבר וא"צ אפי' לישאל היינו משום דכיון דשולח לו לאכול מסתמא תיקנו שלא יבא לידי מכשול אבל גבי בדיקה אפי' לא יהי' בדוק לא יהי' כ"כ מכשול לכך צריך לשאול אם הוא בעיר עכ"ד וכ' בפנ"י דלמה באמת לא יהי' מכשול ותי' משום דכיון דאפקר לי' כבר ע"כ לא הוי הבדיקה רק מדרבנן עיי"ש מה שפלפל בזה וקשה עדיין דסוף כל סוף איסור מדרבנן איכא ויהי' מכשול ולפי הנז' כיון דהוא לא ידע והוי שוגג ע"כ לא הוי מכשול באיסור דרבנן בשוגג ע"כ שפיר הי' הקס"ד בש"ס וא"ש ונכון:
ובמה שכ' הרא"ש בפסחים שם בשם הירושלמי לא תתני נשים לפי שהן בודקות כל שהו מחמת עצלותן לכאו' קשה על הרא"ש לשיטתו דס"ל בברכות הנשים אינן בכלל ערבות ועיי' בדגול מרבבה (או"ח סי' תרפ"ט) וכיון דאינן בכלל ערבות ממילא לא חיישי על מכשול חבירו בעון בפרט באיסור דרבנן ע"כ שפיר סמי מכאן נשים וא"כ להרא"ש לשיטתו למה צריך בירושלמי לטעם משום שהם עצלניות בזה (ועיי' בחי' שו"ת מנח"א ח"א סי' נ"ג בהגה"ה) אולם עפימש"כ הגרעק"א זצ"ל בתשו' (פסקים סי' ז') בכונת הרא"ש דנשים אינן בכלל ערבות היינו רק במ"ע שהזמ"ג שאינן חייבות אבל במצות שגם הם חייבות הם בכלל ערבות ולפי"ז מיושב ממילא כיון דכאן הם בכלל איסור לאו דבל יראה א"כ הם בכלל ערבות ושפיר נאמנות שלא להכשיל ע"כ צריך הטעם דאינן בודקת רק כל שהוא מפני עצלותן דיש טירחא מרובה וז"פ:
והנה יש להעיר בזה מדברי הר"ן (פ' יוהכ"פ) דנשים חשודות להכשיל ועיי' בישועות יעקב (יו"ד סי' א') ושו"ת הרי"ם (בחי' חולין בתחלתו) ואכמ"ל. ואחתום בברכת שמחת החג הקדוש בהכשר וכט"ס בכלל כ"י ידידושתו"ט