מנחת אלעזר חלק ג· רבי חיים אלעזר שפירא
סימן סא
כבוד ידידי הרב הגאון וכו'.
הגיענו ספרו היקר פני מבין כמעשהו בראשון כך מעשהו בשני ותשואת חן בעד התשורה ויהי' ה' עמו ויעל להגדיל תורה ולהאדיר'. ויזכנו בבנין בית הבחירה ולמען תת אות אהבה כי עיינתי בו. גם ברוב טרדותי וברוב כאב לבבי מעת ניטל מאתנו מחמד לבנו ורוח אפנו אאמו"ר הקדוש צבי תפארת ישראל וראש גולת אריאל הכ"מ זצללה"ה זי"ע וזאת הפעם מעט נחמתי כי הנני עוסק בסידור חיבוריו היקרים לגמר מלאכה בעה"י אך ארשום בעה"י כפי מסת הפנאי מה שעבר על רעיוני מדי עברי בין בתרי אמרותיו:
(בסי' ק"צ) במ"ש אם מותר לאיש לקבוע עצמו לדיין להורות בלי רשות הרב מרא דאתרא הנה בנידון הישוב הנשאל גם אני' ישבתי על מדוכה זו והשבתי לשם אז והארכתי מכמה טעמים להלכה כמו שסיים כהד"ג והוא בשו"ת חלק שלישי בזה (סי' כ'). אך אי מטעמי' דהדר"ג משום הא לא אריא לענ"ד מה שהביא מתשו' מבי"ט (ח"ג סי' ר') שכ' דאין כח בשום אדם להעבירו להחכם ולא לשתף ת"ח אחר עמו עכ"ד הנה בשאלה הנז' אין זה מועיל כלל דהא הישוב הנז' רחוק מהעיר כמו ב' פרסאות וא"כ מוכרחים הם להיות להם מו"צ במקומם כשיארע שאלה וא"א לילך בכל עת ובכל שעה במרחק כזה להעיר וא"כ ל"ש לומר בזה דאסור לשתף ת"ח אחר עמו כמ"ש שם במבי"ט מלך ולא שנים דהכא אי אפשר בלא השני היינו המו"צ שיהי' תחת דגל הרב דהעיר והגליל ואין זה דומה כלל לנידון המבי"ט רק צריכין לדון אם השני היינו המו"צ בהישוב צריך להיות רק בהסכמת הרב דוקא וע"ז הבאתי מתשו' דברי ריבות (עיי"ש בסי' כ' בחלק הלז) וכו' וגם ביארתי שם באורך בזה בכמה סניפים ועיי' בשו"ת צבי תפארת (סי' כ"ג) לאבי מו"ר אביהן ורבן של ישראל הכ"מ זי"ע (בסי' רכ"ד) כתב שמקבל בפה"ב כ"ב קראנעך ובזה תמהתי דמה זה רבותא הוראה לחומרא (ולאיסורא) כשארז"ל בכתובות (דף ז' ע"א) ועיי' ברש"י שם ד"ה ומי איכא הוראה לאיסור וברש"י ביצה (ב' ע"ב) ד"ה כחא דהיתרא עדיף. גם בזה אומר כן דבודאי כ"ב כתרים הוא די והותר אך הוא חומרא להנותן ולאשר הי' לו בזה פלפול בע"פ ובכתב ופתחון פה לפני אדומו"ר האי סבא קדישא הגה"ק רבינו מסילאווע זי"ע ודעתו הי' או ששיעור כ"ב קראנעך הוא חומרא גדולה וגזל ביד כהן והי' די לפי דעתו בחמשה עשר קראנען בערך ואני ביארתי אז אשר ט"ו כתרים יש חשש שאין יוצאין לפי"ד החת"ס דאין פודין בבאנקנאטען ובאלו ג"כ לא נמצא כסף צרוף במשקלו רק בכ"ב קראנען וכאשר ביארתי בעה"י במנחת אלעזר (ח"ב תשו' ט"ו) הלא הוא נדפסה ולפלא בעיני על כהד"ג אשר שקד ועיין בטובו בחיבורי מנח"א ח"א. ובחלק ב' כנראה לא עיין כלל כי לולא זאת לא הי' מעלים עין במקומות רבים הנחוצים. וגם בזה שביארתי וחשבתי עפ"י המינצאמט בוויען ועי"ז העליתי דבר חדש בעה"י אשר בחמשה עשר כתרים של כסף אין יוצאים (לדעת החת"ס ודעימי' שנהגו כותי' שאין פודין בבאנקנאטען וגם הקראנען כמותם) ובשל מטבע עשרה כתרים של זהב די והותר. עייש"ה ונתפשט הוראה זו בעה"י להיתרא בגלילותינו בשמי שהסכים עלי' כ"ק מרן אאמ"ו הגה"ק הכ"מ זי"ע. וכן (בסי' קי"ט) בחיבורו יעיי' נא במנח"א (ח"ב סי' כ"ב) מה שביארתי בזה בדין ברירה והמסתעף בעה"י:
(בסי' רס"ה) בענין שם יענעי שכ' לכתוב בוא"ו בסוף אין דעתי נוחה כלל (וביארתי זה בתשו' הלא הוא כתובה בחלק זה סי' טו"ב)
(בסי' שכ"ח) מה שהעלה בסופו להחמיר דמאן ספין להתיר בהמה ששתתה מים של שכונת המת. הוא דבר זר ומוזר לאסור הבהמה כולה במחכתהד"ג וחוששני כמעט מחוכא דהמון. וגם כל החומרות וסכ"נ שהביא בשדה חמד הוא רק במים גופא שנתבשלו וכיוצא ולא בהבהמה ששתתה בחיים חיותה ונתעכל בגופה וז"פ:
(בסי' שכ"ג) מה שהביא ק' בשם תלמידו. ברבינו הקדוש שבא לביתו כדאמרי' בכתובות האיך נהנו בראייתו הא מת אסור בהנאה תמהתי שהביא בשם תלמיד טועה קי' מוזרה כזו. וכי הוא הנאה גשמיות בראייתו. ועוד וכי מודר הנאה אסור לראותו כשנהין בראייתו. והלא הוא הנאה רוחניות. וגם מה דאמרו בש"ס סוטה (דף ל"ד ע"ב) שאמר כלב על קברי אבותינו אבות העולם בקשו עלי רחמים ושנענה בתפלתו וכי הוי נהנה מהמתים. וא"צ להאריך בדברים פשוטים כאלו שז"א קושיא מעיקרא:
(בסי' שכ"ט) במה שהקשה דשלוח הקן אין שייך לומר דמטעם רחמנות וע"כ הי' קס"ד שירדוף בהרים וגבעות הא האומר על קו צפור יגיעו רחמיך משתקין אותו עכ"ד הנה כבר העיר בנו שיחי' במפתחות אך העיקר יעיי' בתוס' מגילה (דף כ"ה ע"א) מה שהקשה רבינו אלחנן על הפיוט צדקו אוא"ב לא תשחטו ביום א' ובדרוש ליום ב' דפסח בחי' שער יששכר בעה"י הארכנו בזה. דבאמת ברמב"ן (פ' תצא) כ' טעם שלוח הקן כדי שלא נתאכזר וללמוד רחמנות ועיי' ברדב"ז (במצודות דוד) טעמי המצות בשלוח הקן וכן הביא שם בתויו"ט במגילה בשם הרמב"ם במורה (ח"ג פ' י"ח) דמשנה זו אתיא רק למ"ד דס"ל אין טעם למצות ועיי' פמ"ג בסוף הפתיחה להל' שחיטה ע"כ ביארנו שם ליישב הדברים בארוכה דאם קובע טעם המצוה לעיקר עד שאומרו לפני התיבה דמטעם זה נאמר שלוח הקן רק משום רחמנות נמצא דידרוש טעמי' דקרא גם לקולא ג"כ בכל המצוות ויבא לידי מכשול משא"כ כשאומר טעם לא בדרך יסוד ועיקר שזהו עיקר הטעם אז אין איסור לומר טעם במצוות ואדרבה מצוה איכא למי שראוי כמו שראינו לרבותינו הראשונים בספריהם והארכתי שם בדרוש. ולפי"ז אם אין אומר הטעם בפרהסיא לפני התיבה בדרך קבע אז אין קפידא וממילא ל"ק אם הי' קס"ד שיחמיר כ"א לעצמו מטעם המצוה (שהוא מטעם רחמנות) ע"כ ירדוף בהרים וגבעות ועיי' בתשו' חתם סופר (חאו"ח סי' ק') ובחיבורי מנח"א ח"ב (סי' ע"ח) בסופו עיי"ש. ועיי"ש בתיזוה"ק כמה כח המצוה הזאת שמעורר חסד למעלה על כנס"י ועיי' במדרש רבה (פ' תצא) שם מה שכרה של מצוה זו שאם אין לך בנים אני נותן לך בנים וכן ממהרין אלי' ומלך המשיח ע"י מצוה זו עיי"ש במד"ר ע"כ שפיר הוי קס"ד בגמ' יכול ירדוף בהרים ובגבעות ונכון:
(בסי' שי"ד) במ"ש אם עשה טרעפער על גורלות (לאזען) אם מותר לבזבז יותר מחומש מזה לצדקה וכ' שלא ידע שום חילוק בזה משאר מעות וממון שלו וגם במציאה הדין כן לפי דעתו. הנה בש"ס עירובין (דף ס"ד) מפורש שיש חילוק. דאמרי' המחזיק בנכסי הגר (פירש"י מידי דתמיהה ותמיהי בה אינשי לפי שבא לו בלא יגיעה לפיכך אין מתקיימין אם לא ע"י מצוה) מה יעשה ויתקיימו בידו יקח בהן ספר תורה משמע דמחיר הספר תורה עולה בחלק גדול של המעות עכ"פ יותר מחומש כך הוא פשטי' דשמעתתא ודלישנא. דאל"כ רק שיעשה בהן צדקה מעשר כספים פשיטא דלא גרע משאר מעותיו וריוח שהרויח בטירחא בעבודת גופו וזעת אפו א"ו דבכה"ג מותר לבזבז יותר כדי שיתקיימו בידו הגם למה דאמר שם רנב"י דגם כשקונה בהם תפילין נמצא דאין ראי' כ"כ כנז' עכ"פ למה דאמרינן דיקנה ס"ת נראה כנ"ל וה"נ אמרי' שם למי שמצא מציאה אה וה"נ כשזכה בגורל (טרעפער) שהוא חשש נחלה מבוהלת וכו' וצריך מצוה גדולה יותר מחיובא בשאר מעות כדי שיתקיים כנז'. הגם שיש לחלק דהס"ת שקונה הוא שלו ואינו מבזבזה לאחרים מ"מ כיון שאינו רשאי למכרה זולת לצורך גדול דלא שכיח גבי'. עכ"פ יש חילוק בזה. ותמהני שלא העיר כהד"ג:
(בסי' ר"כ) אות ה' מ"ש על קו' השואל בפיוט יום ז' דפסח וכן בשבועות דאומרים חצי פסוקים מהשירה ומי' דברות וכל פסוקא דלא פסקי' משה אנן לא פסקינן ויצא הדר"ג לדון בדבר החדש דאלו הפיוטים לז' דפסח וכיוצא המה רק בדרך לימוד ע"כ ל"ש בזה פסוקא דלא פסקי משה כמו דמצינו בגמ' ודרז"ל במדרשים שמפרשים כל מלה ותיבה בפ"ע וכמו כן הנך פיוטים רק בדרך פירוש בקרא ודרש ולימוד עכ"ד:
אתמהה מאוד על דברים כאלו במחכת"ה. היעלה על הדעת שהתירו להפסיק באמצע תפלת שמ"ע או תפלת ז' דשבת ויו"ט ללמוד או לומר מדרשים ופירושים שנסדרו בדרך משקל ופיוט. הלא אנחנו שיוצאים ביד רמ"א והאריז"ל שהתירו וציוו לומר פיוטים מהראשונים בודאי הוא רק בדרך שבח והודי' או תחנוני בקשות ותפלה והפצרות הרבה שמוסיף באמצע התפלה וכיון שמסיימים סמוך לחתימה מעין חתימה מותר ול"ה הפסק כמ"ש בכהאריז"ל וכן עינינו רואות בכל הפיוטים הקדושים בר"ה ויו"כ וכן בשלש רגלים ושאר זמנים. ובמג"א (סי' ס"ח) בשם ס' חסידים (סי' רנ"ו) שגם הפסוקים שאומרים על הקרובץ צריך לנגן כמו הקרובץ עצמו וע"ש במחצית השקל שכן הפסוקים שאומרים קודם סליחות צריך לומר בנחת והלא עיננו רואות בהקרובץ שלא נתקן בדרך לימוד רק בדרך שבח להש"י על תוקפו של נס ובתפלות הרבה אעפ"כ חולקים הפסוקים לכמה חלקים כמו שעינינו רואות בקרובץ לפורים שחילקו כל תיבה ומלה. מפסוקי המגילה. והוא מהקליר. וכן בפיוטי הסליחות שהמה תפלות ותחנונים בודאי ולא בדרך לימוד כלל ואעפ"כ נמצאו חצי פסוקים ומה יענה כהר"ג לכל אלו. וכן בפיוט לז' דפסח המה שבחי המקום ית"ש בגודל הנס ונמצאו בם תפלות הרבה כמו (ליום ה' דפסח) בלשון וכאז כן עתה כל צורריך יחד תפול עליהם אימתה ופחד. שהוא בקשה ותפלה ומסיים בחצי פסוק. וכן (בז' דפסח) שכינתו עמנו להתאחד וכו' ביום ההוא יהי' וכו'. וכהנה. והצגתי רק לדוגמא קצת. וכן יראה בפיוטים בשבתות שבין פסח לשבועות שהם תפלות בהתעוררת גדול (ולא בדרך לימוד כלל) ונמצא בהם חצי פסוקים כמו בשבת שלפני שבועות בפיוט איומתי וכהנה כ"פ שם והגם שנמצאו בשחרית לפ' שקלים ופ' פרה (קודם הקדושה) שהם בשיעורי השקלים וכיוצא וכן הדינים בפיוט לשבת הגדול זהו רק בדרך אגב לחביבות המצות שקל (וגם יש בהם סודות בכל תיבה ומלה כמ"ש בסידור השל"ה ברמזיו לדוגמא בפיוטי נעילת יוהכ"פ בפרט פיוטי הקליר ואכמ"ל) אבל רובם ככולם של הפיוטים המה שבח ותהלה. ובקשות תפלה. ע"כ דבריו נפלאי. אלא ודאי בע"כ כמ"ש בתשו' מהר"ם שיק (חאו"ח סי' קכ"ד) דהיכא דאומרו דרך התעוררת לנפשו מותר וא"כ ה"נ מותר ול"ק כלום על הפייטנים שמתקנים בדרך התעוררת תפלה כנז' ועיי"ש עוד במהר"ם שיק תי' לזה:
(בסי' רי"ט) בענין חזקה שע"ש. על קו' המל"מ (בפ' ד' להל' בכורות) דבשל סופרים ל"ל טעמא דחזקה שליח עושה שליחתו הלא ממילא בשל סופרים ספיקו להקל ותי' כהד"ג דהנה בכל דבר אשר נחקור אם נשתנה הענין ונעשה מעשה או לא אוקמינן אחזקתו דלא נעשה עוד המעשה וא"כ לולא דחזקה שע"ש היינו מחזיקין דלא נעשה מעשה כלל. תמהני הלא זה תי' המל"מ בכבודו ובעצמו שם וז"ל ולפי זה יש להכריח מכאן דלרב ששת לא הי' ראוי לסמוך על המשלח שתרם משום ספיקא דרבנן אם לא מטעם חזקת שליח וכו' משום דהוי ספק הניח דלא מהני אף בדרבנן וטעמא דלא אמרינן ספיקא דרבנן לקולא אלא היכא דנעשה שום דבר המתירו ואין אנו יודעים אם נעשה בזמן המתירו וכו' אבל אם אנו מסתפקים אם מעיקרא דדינא נעשה לו דבר המתירו בכי האי לא אזלינן לקולא וכו' והרי הם הדברים שכ' כת"ה:
ויש עוד הרהורי דברים במקומות רבות אך מפני הטירדא אסתגר לע"ע בזה והי' שוכ"ט ידידו דוש"ת וטובתו.