אור ברסלב

מנחת אלעזר חלק ג· רבי חיים אלעזר שפירא

סימן נז

סימן נו

בסוגיא דמלאכה שאינה צריכה לגופה

בשבת (דף צ"ד) ארבב"ח וכו' פוטר הי' ר"ש אף במוציא את המת לקוברו אמר רבא ומודה ר' שמעון במר לחפור בו וס"ת לקרות בו דחייב וכו' והנה קשה טובא לענ"ד דלמה במת לקוברו הוי משאצ"ל הא צריך לקיים בו מצות קבורה מה"ת וגם לפי"ד רבינו חננאל בסנהדרין (מ"ו ע"ב) דהוי קבורה רק מצוה דרבנן עכ"פ הוי כמו ס"ת. לקרות בו כיון דקה"ת בצבור רק דרבנן (וגם אם נאמר דמיירי במוציא ס"ת לקרות בו היינו ללמוד דהוא בכלל והגית בו וגו' מ"מ כשיצא בק"ש שחרית וערבית ע"ז הוא כבר פלוגתת הראשונים והאחרונים אם נחשב ת"ת למ"ע חיובית מה"ת ואכמ"ל עכ"פ גם במצוה דרבנן דקבורה הוי צריכה לגופה) מכ"ש שנראה מהש"ס סנהדרין שם בפשיטות דהוא מה"ת ועיי' טוש"ע יו"ד (סי' שמ"ח וסי' שס"ב). ואין לומר דהוי רק מצוה ללה"נ ולא לצורך הגוף דהא דמי לס"ת לקרות בו שהוא מצוה ומודה ר"ש דחייב. ואין לחלק כיון דיוכל לקוברו במקומו בחצרו וא"צ מחיוב מ"ע דקבר תקברנו להוציאו לביה"ק לקוברו שם דייקא. הנה ז"א דמלבד דהוו"ל להש"ס לחלק בזה דאם הוציאו יותר מכדי צורך והכרח מקום קבורתו כגון שיש לו מקום בחצירו אז הוי משאצ"ל ופטור וכיון דלא חילקו משמע דגם במקום קרוב הוא הכרחי ביותר מ"מ הוי משאצ"ל ומלבד זה הנה הצורך בו לקיים מצות כבוד מתו לקברו בביה"ק בקברי משפחתו כדאמרי' בבכורות (נ"ב ע"ב) ובכתובות (פ"ד ע"א) ועיי"ש בסנהדרין בתוס' ד"ה לא תקברוהו. ואין לומר דבגוף המת א"צ בו. דהא אמרינן בשבת (מ"ג ע"ב) דמתוך שאדם בהול על מתו התירו לו להוציאו ולטלטלו דאי לא שרית לי' אתי לכבויי הרי דהוא בטבע בנ"א שצריך לו להמת עצמו שלא ישרוף מחמת שרוצה בו שיקברנו כראוי. וכן פסקינן בש"ע ה' שבת (סי' שי"א סעי' א') ועיי' באלי' רבא (סי' של"ד ס"ק י') ובפמ"ג שם (בא"א ס"ק ט"ו) בנפלה דליקה בשבת דהצלת המת קודם להצלת ספרים כתבי קודש. (ועיי' בתוס' חולין [קכ"ה ע"ב] ד"ה יכול הוא דבמת שלם אין דרך בנ"א לשרפו או לנתחו פחות מכזית) וגם חובה עלינו לשומרו מן העכברים שלא יזיקו ולא יחסרו מן המת ומשמר המת פטור מן הק"ש ומן התפלה כמבואר בש"ס ברכות ובש"ע או"ח (סי' ע"א סעי' ג') ועיי' בשו"ת ספר יהושע (פסקים וכתבים סי' ו'). ובשלמא לדעת רש"י בסוגיין כמ"ש התוס' עליו (בדף צ"ד ע"א) בד"ה ר"ש פוטר דמשאצ"ל הוי היכא דברצונו לא הי' דבר זה מעולם כגון בכיבוי ניחא לי' שלא הובערה מעולם ה"נ י"ל דניחא לי' כשלא הי' מת זה ועוד הי' חי ע"כ הוי משאצ"ל אבל לדעת התוס' שחלקו עליו שם ובכמה מקומות. קשה מאוד. זולת אם נפרש כדעת הרשב"א שם שא"צ לגופה שאין לו הנאה לא בהוצאתו ולא בקבורתו אבל ההנאה היא מניעת הטומאה שהוא מונעו ממנו בהוצאתו. אך גם להרשב"א קשה דהא צריך לו למצות קבורתו כנ"ל ולמה הוי משאצ"ל במוציא את המת לקוברו כנז' וצע"ג. ה' יאר עינינו בתורתו וחיים ושוכ"ט:

שוב נדפס עתה שו"ת אבני נזר להגאון מסאראטשוב זצ"ל (ח"א מאו"ח סי' רמ"ז) העיר בזה למה הוי משאצ"ל הא קבורה מצוה כנ"ל. ותי' עפי"ד התה"ד מובא ברמ"א (סי' רנ"ג סעי' ה') לענין דבר שאינו מתכוין דאזלינן בתר עיקר הכונה אף שמחשב עוד לדבר אחר ה"נ עיקר הכונה לפנות את המת מעליו כדכתיב ואקברה את מתי מלפני והגם שט"ז חולק כ' די"ל דזהו רק בדבר שאינו מתכוין שמתכוין לשני דברים אין הדבר א' בטל לגבי חבירו שנאמר כיון שעיקר מחשבתו לד"א פטור אבל בענין משאצ"ל שדבר א' הוא ויש בו שני ענינים ועיקר הצורך אינו לגופו אף שיש בו עוד צורך לגופו י"ל דהוי משאצ"ל עכת"ד. ולפי מה שכתבנו בזה מש"ס שבת ופסקינן כן בש"ע לענין האדם בהול על מתו הרי מפורש דצריך למתו לקיים בו מצות קבורה בעפר כנ"ל דאל"כ למה גזרו עוד גזירה כשנפלה דליקה בשביל שהוא בהול על מתו הא אדרבא אם עיקר כונתו להעביר המת מלפניו הא עוד יהי' לו לרצון כשישרף ולא יראה ולא ימצא כלל ולמה יהי' בהול על זה א"ו דסתם בנ"א עיקר כונתו ורצונו לקיים בו מצות קבורה ולכבודו כנז' דאם נאמר דרק לחרדים במצות הוא כן הא לא גזרו חכז"ל במילתא דלא שכיחא לשרידים אשר ה' קורא המדקדקי' במצות א"ו דברוב וסתם בנ"א הוא כן שרוצה לקוברו כמצותו א"כ עדיין קשה כנז'. ולית נגר ובר נגר דיפרקיני'. וחיים ושלום עד עולם:

ב) והנה יש להעיר מש"ס חולין (דף קכ"ב ע"א) אמר עולא עור אדם טהור ומה טעם אמרו טמא גזירה שמא יעשה אדם עורות אביו ואמו שטיחין והנה הוא לפלא שמזה נראה להיפך ממה דהבאתי לעיל שאדם בהול על מתו וכיוצא שבטבע אדם חושש לכבוד מתו בפרט באביו ואמו ואיך יחושו שיעשה בזיון כזה לאביו ואמו. אולם מראה דעולא חש בזה ביותר שיזדמן אדם פראי ובליעל כזה ע"כ חש ביותר לכבוד אביו ואמו דחמיר טובא כמ"ש התוס' שם בחולין דגזיר אפי' דלא שכיחא דלא גזרינן בשארי מקומות אמילתא דלא שכיחא והכא גזיר משום דחמיר טובא כבוד אביו ואמו לאחר מותם ע"כ גזיר עליי' טומאה ועי"ז יזהרו גם הע"ה ופראים משום דחמירא להן טומאה גם משפיכת דמים כדאמרי' ביומא (דף כ"ג ע"א) וגם שם צריך ביאור ואכמ"ל. ועיי' מזה מזה בתוס' נדה (דף נ"ה ע"א) ד"ה שמא יעשה שטיחין. אבל באמת סתם בנ"א יחושו למצות וכבוד המת כנ"ל.

ג) ובסוגיין (דמשאצ"ל) בדברי הירושלמי בשבת שם (ועיי' בש"ס דילן שבת דף ק"ה ע"ב) הקורע בחמתו ובאבלו והקשה בירושלמי הא הוי מה"ב. ונשאלתי על מ"ש בתשו' צבי תפארת (סי' ל"ז) תשו' אאזמו"ר הגה"ק זצללה"ה מפה. בענין השאלה בראובן נשבע לשמעון ליתן לו מתנה האתרוג שלו ביום א' דסוכות בבוקר בזמן מצותו ושום קנין לא עשו שיקנה המתנה רק מה שנשבע לו ועבר שבועתו וסיים שם להלכה דלהרמב"ם לא יצא בו ביו"ט משום מהב"ע ולהתוס' לא הוי מהב"ע. והקשית לפי"ד הירושלמי שבת לענין הקורע על מתו אעפ"י שחילל את השבת יצא ידי קריעה ופריך הרי מצה גזולה אין יוצאין י"ח בפסח ומשני התם העיקר ברם הכא עבר עבירה כך אני אומר הוציא מצה וכו' והיינו דהתם אין עבירה בגופה דרק בזמן נאסר (עיי"ש במפרשי הירושלמי) ובגזילה עבירה גופא ולפי"ז הקשית אף דהרמב"ם פוסל לולב של אשירה מכח מהבב"ע מ"מ באתרוג שנשבע לו שיתן לו במתנה ביום א' י"ל דל"ה מהבב"ע דהא בשלמא בלולב של אשירה באילן הזה נעבדה בו עבירה הוי מהבב"ע דמאיס לגבוה משא"כ בנשבע שיתן לו האתרוג הא שבועה הוא רק איסור גברא ובגוף באתרוג לא נעשה בו עבירה דל"ה מהב"ע כד' הירושלמי עכ"ד:

הנה לפי מ"ש שם אאזמו"ר בד"ה אמנם יש להתעורר בזה וגם בסופו דבע"כ לדעת הרמב"ם גם בעבירה דשוא"ת שייך מה"ב כמו שבירר שם א"כ לק"מ לדעת הרמב"ם גם בשוא"ת דאין בו מעשה וגרע מאיסור חפצא וגם מאיסור גברא כיון שבאיסור גברא עכ"פ נעשה מעשה אלא שהמעשה אינו רק איסור התלוי בזמן כמו בשבת משא"כ בשוא"ת דלא עשה כלל מעשה ואעפי"כ ס"ל להרמב"ם דגם בכה"ג דהוי מה"ב א"כ בע"כ דלא ס"ל להרמב"ם כשי' הירושלמי בשבת שם דאם בשוא"ת שייך מה"ב כ"ש באיסור גברא שעשאו כמובן א"ו דלא ס"ל כהירושלמי בזה וא"ש ונכון:

אולם השאלה בנידון ראובן שנשבע לשמעון ליתן לו במתנה האתרוג שלו ביום א' דסוכות בבוקר ולא קיים שבועתו אם ראובן יצא י"ח זהו לכאורה לא יצוייר בבוקר יום א' דסוכות וגם לא כל היום רק סמוך ממש לביהשמ"ש היינו בשקיעה"ח דאל"כ ל"ש מ"ש דזהו כד' התוס' בסוכה (דף ל' ע"א) דע"י העבירה נעשה המצוה עיי"ש וביום א' בבוקר הרי מצותו כל היום ולא עבר על שבועתו עדיין כיון דיכול ליתן לו האתרוג כל היום זולת אם נאמר דכונת השאלה שם בדיוק לשונו שנשבע לתת לו בבוקר דייקא בשעה מדוייק ידועה ובאותו שעה נטל הוא האתרוג. ואז נכון השאלה:

ד) ומענין לענין באותו ענין הנ"ל אמרתי בש"ס גיטין (י"ט ע"א) בעי מיני' ר"ל מר"י עדים שאין יודעים לחתום מהו שיכתבו להם בסיקרא ויחתמו כתב עליון כתב או אינו כתב א"ל אינו כתב א"ל והלא לימדתנו רבינו כתב עליון כתב לענין שבת א"ל וכי מפני שאנו מדמין נעשה מעשה. והנה התוס'. שם ד"ה דיו ע"ג דיו כ' דכשאין כתב השני מתקן כלום אפי' ר' יהודא מודה דאינו כתב כשכתב ע"ג כתב וא"כ ר' יוחנן כמאן דהא חכמים פוטרים בכל מקום גם כשמתקן בכתב העליון ועיי"ש בתוס' דמשמע בשבת (דף ק"ד ע"ב) דתנן כתב ע"ג כתב פטור דמיירי בכל ענין אפי' כתב גט או ס"ת שלא לשמה והעביר עליו בשבת קולמס לשמה ולפי"ז הך דר' יוחנן דקסבר כתב ע"ג כתב חייב לענין שבת בע"כ ס"ל רק כר' יהודא וזהו רק כשמתקן כשהעביר קולמס לשמה בס"ת כנז' וקשה דא"כ נאמר דהוי מה"ב ולא יצא המצוה שלא תיקן הס"ת ונמצא שלא תיקנו כלל והוי כמו בכל מילתא דא"ר לא תעביד כמ"ש הטורי אבן ושארי אחרונים אך אם נאמר דלא הכשיר הס"ת בהעברת קולמס הלז נמצא שלא תיקן בהכתב ע"ג כתב ונמצא שלא חילל את השבת וכשלא חילל את השבת שוב לא הוי מצוה הבאה בעבירה ושוב יצא המצוה ותיקן שפיר הס"ת ונמצא חילל את השבת וכו' וזהו מתהפך לבלי תכלית והוי כד' התוס' הנודעים בפסחים וב"ק לענין עלה עלי' זכר דומיא דניחא לי' דאזלינן לחומרא וכמו שכתבנו מזה בכמה דוכתי בעה"י. וכיון דמיירי הכא לענין איסור שבת ס"ל לר' יוחנן לחומרא בהיתר כרוך דחילל את השבת כדרכנו הנ"ל. ובזה יובן שפיר ויומתק לשונו הזהב של רש"י ז"ל שכ' וכי מפני שאנו מדמין. שאנו אומדין וסבורין ואומדין מאומד ליבנו להחמיר נעשה מעשה להקל אפי' לענין שבת אם בא מעשה לידינו בזמן ביהמ"ק לא הייתי סומך על דברי להביא חולין לעזרה עכ"ל רש"י והיינו כיון דהוא רק משום היתר כרוך וכו' דאזלינן לחומרא כמו בשאר ספק ''וז"ש שאנו אומדין בדעתינו וסוברים להחמיר'' היינו בהיתר כרוך ומתהפך שאנו חושבין ואומדין וסוברים בזה באיזו אופן נעמוד דברינו במתהפך בסברא כזה לבלי תכלית והיתר כרוך בצד האיסור ע"כ אזלינן לחומרא היינו לענין איסור שבת אבל בשביל זה לא נעשה מעשה להקל אם הי' בזמן ביהמ"ק להביא חטאת מספק לעזרה דהא בהיתר כרוך אזלינן לחומרא רק מספק ונמצא דלענין חולין בעזרה צריכין לילך לחומרא שלא להביא ושלא לעשות מעשה להקל ומובן שפיר ונכון עומק דברי רש"י ז"ל בפי' הגמ' (וזה שכתבנו במק"א שי"ל לענין הקורע בשבת דחייב היינו חיוב חטאת אבל לא הי מביא חטאת בכה"ג בזמן המקדש משום ספק חולין לעזרה בהיתר כרוך וכו' דאולי הוי מקלקל כיון שמתהפך בסברא כנ"ל). ושפיר אמרי' דהשיב לו ר' יוחנן כיון דאזיל לחומרא מספק בכתב ע"ג כתב כנז' והיינו כיון דמתקן בכתב העליון כשתיקנו לשמה בגט או בס"ת אבל הכא בגט מחומרא דא"א בעדים שאין יודעים לחתום שיכתבו להם בסיקרא יש לחוש דכתב העליון אינו כתב כיון דבזה אינו מתקן בכתיבה לשמה בכתב העליון וכמ"ש בתוס' כנ"ל:

תוכן העניינים

מנחת אלעזר חלק ג

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה