מנחת אלעזר חלק ג· רבי חיים אלעזר שפירא
סימן מז
כבוד הרב וכו'. ש הגיענו מכתבו הראשון וגם השני וטירדות רבות היו בעוכרי ובאוחרי מלהשיב וכו' אך לאשר נודע לי הדבר והוא נוגע לאפרושי מאיסורא ע"כ אמרתי להשיב ולא להעלים עין והמזהירים יזהירו וכו' בעזרתו ית"ש. ע"ד שאלתו בענין השו"ב שיש עליו חששות רבות א) ע"ד הוצאות דיבת שקר שהוציא על השו"ב המופלג וכו' באמרו ששחט בסכין פגום והוציא הקול רעש בכל גלילות הסמוכים והוא ואביו הזקן הפיצו השמועה רעה ובאמת נודע כי בשקר יסודה מכמה טעמים וממ"נ אם הי' אמת כדבריהם מדוע לא הודיעו תומ"י לבעל העופות שלא יוכשל וכבר כ' הגאבד"ק וכו' כי אין חשש על השו"ב המופלג וכו' יען נתברר כי הי' דיבת שקר וכזב וכ' בהפסק כי הוא חושש על מו"ה וכו' שהוא מומר לאותו עבירה להוציא לעז. ב) לאשר השו"ב הי' בגבולו שני כפרים ששייכי' לדגל הרבנות של הרב וכו' והזמינו הרב הנז' כ"פ להראות סכינו כדת של תורה וכאשר נהוג בשו"ב שיש לו כפרים בגליל רב אחר הסמוך שמראים הסכין גם להרב הסמוך שהכפרים תחת דגלו ועכ"ז לא בא והחשד הוא מפני כי אינו בקי בדינים כ"כ ומתיירא פן ישאלוהו הרב וכו' ויתגלה קלונו כי הרב הקדום שם לא השגיח כלל בהגלילות כנודע והי' הכל הפקר בלי התנהגות ומורא. ועוד בה שלישי'. ג) האחרון הכביד במ"ש מע"ל כי זה כמה שדר בשכונתו ורואה מעשיו שאינו עוסק בתורה כלל רק במו"מ ומסחר וחנות בביתו ולה"ר יהגה הרבה וגם וכו' לא ינקה ואינו בכלל ירא ד' מרבים כדרכי התנהגות השו"ב היראים ודרכו לעסוק בענינים גסים הראויים לבור וע"ה מבני הכפרים כאשר פרט אותן עכ"ד השאלה:
הנה בראשונה אבוא א) ע"ד שהוציא דיבה על השו"ב המופלג וכו' באמרו ששחט בסכין פגום. הנה בשו"ת ארץ צבי (חיו"ד סי' ט') ובשו"ת טוטו"ד תליתאי (סי' כ"ב) שהחמירו בדבר כזה בשו"ב שהלשין על שונאו בלה"ר כזבים כאלו (ועיי' דרכי תשובה סי' ב' ס"ק צ') אמנם לא כתבו רק כשהעיד כן בב"ד דאף דלא מהני עדותם מ"מ הוי בלאו דלא תענה כמו שביאר שם בארץ צבי בשם הרמב"ן וכו' אבל כשלא העיד רק הוציא קול בלבד אז הם ג"כ מודים דאין להעבירו רק לקונסו ובנידון דידן כן הוא ורק מאיתתא בישא נפקא הא קלא והשו"ב פיזר הקול ופירסמו אבל לא הגיד בתורת עדות בפני ב"ד כלל והך איתתא מבואר דינה בשו"ת בית אפרים (חיו"ד סי' א') בעובדא כזו שאשה הוציאה קול על השו"ב וכו' וכתב קול באשה ערוה והפטפטית הלזו ראוי למתחה על העמוד כהאי דפסחים וכו' כיון דבודאי לא נתכוונה לאפרושי מאיסורא רק להוציא שם רע. וגם בשו"ת בית יצחק כ' דאין לפוסלו בכה"ג ועכ"פ לקונסו להשו"ב המוציא דיבה ועוד יותר נלע"ד בנידון דידן להמציא זכות על השו"ב לדמותו להך דש"ס סנהדרין (דף כ"ו) ופסקינן כן בטוש"ע חו"מ (סי' ל"ד סעי' ד') דקוברי המת ביו"ט ראשון כשרים להעיד אפי' אם נידו אותם על ככה משום דהם קסברי מצוה קעבדי והרמ"א כתב שם בשם הריב"ש דה"ה בשאר דבר איסור שנוכל לומר שעברו מכח טעות ועיי"ש בפת"ש בשם תשו' חות יאיר דאנן אמרינן כן אף אם גם הם בעצמם אין טוענין ואומרים כן אנן טענינן להו דסברי מצוה קעבדי. וכן שם בסי' ל"ד (סעי' י"א) לענין המלוה מעות יתומים ברבית עיי"ש ה"נ יש לומר כיון דלה"ר והוצאת דיבה על חבירו קיל להו לאינשי בעוה"ר ע"כ יש להקל ולהמליץ בעדו בזה. אך זה בעצמו אינו מציל כי זה נודע לכל בנ"א היראים גם ל1;/פשוטי עם כי זהו עון פלילי להוציא דיבת שקר על חבירו במקום דיש קיפוח חיותי' היינו בונה שהוציא דיבת שקר על השו"ב המופלג וכו' וזהו לקפח חיותו שב השו"ב הנז' ובזה לא קסברי אינשי מצוה קעבדי. אך באמת בזה בעוה"ר י"ל עוד גם בזה שהשו"ב וכ' סבר מצוה קעביד לפי דעתו הנבערה להוציא דיבה עליו יען שאינו מחסידי ומשתדלי רבו הרב וכו' שנתקבל כעת וכו' וכמעט הותר דמו שם עי"ז בגלילות אלו המשמשים בגסות ע"כ סובר מצוה קעביד למסור נפש חבירו על ככה. אבל זה הי' שייך לומר ולהתיר קצת לענין פסולי עדות דבעינן רשע דחמס בודאי אבל לענין שו"ב שצ"ל ירא שמים מרבים בודאי צריכין לקונסו ולהעבירו על זמן מה עכ"פ עד שיקבל עליו דברי חברות כראוי שלא ילך עוד בדרכים כאלו:
ב וע"ד שלא רצה להראות סכינו וכו' הנה אם בשביל כבודו בלבד בא לשאול הרי הוא אינו אכזרי מלמחול כיון דטפלי תלוי בי' אך הנה נודע מ"ש בתשו' ברית אברהם ומובא בפת"ש (סי' י"ח) דבזמנינו ג"כ כשמקפיד החכם לסור סכינו אז הדר דינא דגמ' דמחוייב השו"ב לסור סכינו ואם לא אז דינו מבואר בש"ס וש"ע וע' בתשו' מהר"ם שיק (חיו"ד סי' כ"א) ובדע"ת (סי' י"ח ס"ק ל"ז) מה שמסיים שם לדינא דהוי מבזה ת"ח אם אינו בא לסור סכינו לפניו ודינו כמומר לד"א וה"נ כיון שהכפרים שייכים אל וכו' והזהירו כ"פ ונתן כתף סוררת ובתחלה השמיט בשקר אותו מזמן לזמן וכ' שיבא אח"כ ולבסוף לא בא כלל וזה בעצמו מראה החשש שכתב כת"ה שאינו בקי בהלכות ואין זה תירוץ מה שמונע א"ע מעתה מלשחוט בכפרים שתחת דגל הרב וכו' כיון ששולחים עדיין מכפרים הנז' לשחוט אצלו מפני שהם קרובים ונראים שמה. וגם אטו מפני שהניח עתה מלשחוט שם סר החשד והנז' וגם בזיון ת"ח במקומו עומד וגם עדיין שוחט במקומכם והצרה שוכנת בבתיכם ובמחניכם. ואין לטעות בלשון רבינו הד"ח (ח"א סי' ט' מיו"ד) דאינו מחוייב השו"ב להראות סכינו לשני רבנים ז"א דשם מיירי שהי' סמוך בתוך התחום להעיר של רב אחר אבל הכפר רק להרב שהשו"ב תחת גבולו וע"ז כתב רבינו שבשביל זה שהוא סמוך ונראה להעיר דשם אינו מחוייב לסור סכינו להרב הסמוך לתחומו (כיון שאינו תחת דגלו) וז"פ שם:
והנה נ"ל להלכה היכא דיש חשש שלא בא לסור סכינו מפני שמתיירא יען שאינו בקי בהלכות וכיוצא בעצמותו הי' שייך אז אין החכם רשאי לשתוק ולמחול לו וחולי הוא משורש הלכה זו בש"ס חולין (י"ח ע"א) ההוא טבחא דלא סר סכינא קמי' דרבא בר חיננא שמתי' ועברי' ואכריז אבישרא דטריפה הוא איקלעי מ"ז ור"א גביי' א"ל ליעיינו רבה במילתא דתלוי בי' טפלי בדק ר"א לסכינא ונמצאת יפה ואכשרו א"ל מ"ז לר"א ולא חייש מר ליקרא דסבא ומשני לי' שליחותא קא עבידנא עכ"ל הגמ' והנה הרמב"ם (פ"א מהל' שחיטה הלכה כ"ז) כ' הטעם דלכך מנדין הטבח שלא בדק הסכין לפני החכם אפי' נמצאת סכינו יפה ובדוק לפי שיסמוך א"ע פעם אחרת ותהי' פגומה וישחוט בה והקשה הלח"מ דלמה לא נקט הרמב"ם הטעם דאמרינן בגמ' משום כבודו של חכם עיי"ש ובאמת י"ל דהרמב"ם ז"ל הוציא הטעם מהך דר"ח בר חיננא דאמרי לעייני רבה במילתא היינו לחפש לו זכות ואח"כ סיים דשליחותי' קעביד ולמה לו לר"ח בר חיננא כ"ז הלא רב שמחל על כבודו מחול כשעשה בשליחתו וממילא הי' בהכשר ולהתיר נידויו אלא ודאי דטעם אחר יש בו מלבד דכבודו של חכם היינו חשש איסור כשאינו מביאו לפני החכם להשגיח עליו ושעי"ז יבואו לידי מכשול ולפי"ז אין רשאי החכם למחול אך כאשר עיין ר"א ומצא שבקי בהשחזת הסכין כראוי רק אז שליחותי' קעביד שנמצא שהתירו ר"א בר חיננא ג"כ ומזה הוציא הרמב"ם דיש טעם עוד בזה גם משום חשש איסור כשלא מראה סכינו לחכם אז יש לחוש שיסמוך פעם אחרת וישחוט בה כשהוא פגומה כנ"ל מד' הרמב"ם. ועוד יש להוציא מדברי הש"ס דר"ח בר חיננא אף דכבר שמתי' וממילא למנודה לא ילכו אצלו לשחוט עוד כיון דאכריז אבישרי' דטריפה וגם לכל הגי' שנמצאו בזה עיי' בשאילתות (פ' אחרי) ובהעמק שאלה שם ועכ"פ שמתי' בודאי וא"כ לא הי' עוד אוכל משחיטתו הרי קיבל עונשו ולמה לא מחל על כבודו א"ו בכה"ג כבנידון דידן דגם אם אינו אוכל עוד משחיטתו ואינו בא לשחוט בגבולו אינו רשאי למחול וצריך לגלות הדבר ולא להעלים עין כן בנידון דידן עד שיתברר היטב לפני בד"צ המרוצה לשניכם שאינם נוגעים היינו בזבל"א וזבל"א שמעכ"ת ואנשיו עמו יבחרו להם דיין הראוי א' והשו"ב יבחור לו דיין א' ושניהם יבחרו להם השליש. ואותו ב"ד יבדקוהו וינסוהו הדק היטב בהלכות המפורשים בשמלה חדשה כי לענין ידיעת ההלכות כ"ע מודי דאין להעמידו בחזקתו כמ"ש בשו"ת נאמן שמואל (סי' ל"א) וכמובא בדרת"ש (סי' י"ח ס"ק קס"ד) דאף שהוא סובר ששו"ב שנטל קבלה אין להרהר אחריו לענין השחזת הסכין זולת היכא דאיתיליד ריעותא אבל צריכין לתהות על קנקנו בכ"ע אם יודע הדינים וזה בודאי אין להעמיד על החזקה בסתם כיון דהוא עשויי' להשתנות ורשת השכחה פרושה על כל החיים וכמו שכ' הגאון בפלתי (סי' י"ח סק"א) ובפרט כשיש חשש וחשדא כנ"ל ע"ז צריכין בדיקה ביותר וצריכין לנסותו לפני הבד"צ שאינם נוגעים בדבר כנז':
ג' ועד השלישי אני בא ע"ד שכתב שמכירו היטב שהוא קל בדעתו ומנהגיו כא' הע"ה וכו'. הנה דא עקא. ועל דא ודאי אין רשאים להעלים עין. ולחפות על מנהגי קלות בשו"ב כזה ועיי' בשו"ת מרן הגה"ק בדברי חיים (ח"א סי' י"ח) וכן ע"ש בסי' ז' מ"ש בדברי האומרים לחוס על טפלי' דהשו"ב הקל ולא יחוסו על נפשותם וזרעותם לבלתי יתגאלו במרק פיגול שחיטתו אם אינו כהוגן. ע"כ עדי יתברר הכל לפני בד"צ שאינם נוגעים. ועד אז בודאי אין לאכול משחיטתו וכל מי שיראת ה' נוגע בלבבו עכ"פ קצת בודאי יראה ויבין עד היכן הדברים מגיעים והוא ית"ש יצילנו מכל מכשול ולהשומע יונעם וברכת טוב בכלל כ"י ידידושו"ט.