מנחת אלעזר חלק ג· רבי חיים אלעזר שפירא
סימן מו
לידידי וכו'. על ד"ת שכתבת וכו' והנה אשיב רק הנחוץ לדת תוה"ק ואמונת אומן האמתית במה שמיחדים שמו ית' פעמים באהבה בכל יום במס"נ בקבלה על נפשנו והנה שאלת על המדינות וכו' במקומות שאסור ליהודים לדור עפ"י גזירתם זולת אם ימירו דתם ר"ל עכ"פ לפנים. ונמצא שמסרו נפשם ופרנסתם. בעקירת דירתם. ה"ז כמדת חסידות לדבריך עפ"י מה שראית בשו"ת בשמים ראש (סי' ש"א) וכו'. הנה ישתומם לב להעלות על הדעת כפירה כזאת אפי' רגע א' כי הנה בגוף הס' "בשמים ראש'' הלא עמדו שני העדים עמודי העולם עדות לישראל ראש גולת אריאל ה"ה ראש המדברים ורב המדינה הגאון מהר"מ בינעט זצ"ל אבד"ק נ"ש ומדינת מעהרין בספרו שו"ת פרשת מרדכי (חאו"ח סי' ה') עיי"ש אשר כתב באמתת חכמתו וצדקתו בעת יצא האון מחטיא את הרבים בשמים ראש מר עובר מר דרור (ומזייפו הוא ניהו מבעלי דרור אוהבי מענדעלזאהן שר"י וסייעתו בעוה"ר בימיהם בברלי"ן מקום אשר החילה המספחת ומצאו להם קן ואחיזה גם בין גדולי תורה בעוה"ר כנודע) יצא כגונב דעת קונו ודעת הבריות לומדי תורה לתומם. ארור מכה רעהו בסתר וזייף שם דברים בשם הרא"ש ושארי רבותינו הגדולים ז"ל אשר לא עלתה על לבם מעולם וידע להפריא משורש פורה רוש ולענה ולהזריע מינות בלב בנ"י ולתלו' באילן גדול כאלו מהראשוני' כתבם ושהעתיקם מכת"י ישן נושן אבל זיופם ניכר מתוכן למבין ולומד בלשונם הקדוש של הראשונים ז"ל כי לא דרכיהם דרכו ומה אאריך במ"ש כבר הגאון מהר"מ בנעט הנז' וכחשו נגד פניו. ענה ויברר שכמה דברים נמצא מפורש בתשו' הרא"ש (שבידינו) להיפך ועוד ראיות נכונות יתנו עדיהן ויצדקו להכיר כי הנ"ל נחש צפעוני שרצה להסית ולהדיח את בית ישראל חלילה מאמונת ה' ותורתו. וגם על אותה תשו' (בסי' ש"א) ידו הדה בתשו' פרשת מרדכי שם כי זיוף הוא. והשני בדומה לו הגאון המפורסם בעל חתם סופר זצ"ל קראו (להבשמים ראש) בשמו הנאה לו כזב"י הרא"ש כאשר כזביו נראים לעין כל מבין:
ואבוא עתה על מ"ש בגוף התשו' בס' הנז' בפרטות דבריו שכ' שזהו שצריכין למסור נפש על ע"ז ג"ע ושפ"ד הוא דיני נפשות וצריכין לדון בסנהדרין. הנה מלבד כי על גוף הדבר הכה על קדקדו בפרשת מרדכי עיי"ש. וגם על מ"ש כי מעולם לא עמדו על הדבר למנין. והרי אדרבא מפורש בסנהדרין (דף ע"ד ע"א) "שנמנו'' וגמרו בעליות בית נתזה בלוד דעל ע"ז ג"ע ושפ"ד מחוייבין למס"נ. וגם למה שדחה שם דאין ראי' מהאי דהורה רבא להא גברא דאמר מרא דוראי קטול להאי גברא ואי לא קטילנא לך היינו שפיכת דמים הוי וסברא הוא מה חזית דדמך דידך וכו' כדאמרי' בגמ' אבל למה יענה להאי דא"ר יהודא אמר רב, (בסנהדרין ע"ה ע"א) מעשה באדם א' שנתן עיניו באשה א' וכו' ואמרו חכמים תמות וכו' ואמרינן שם בשלמא למ"ד אשת איש היתה שפיר והלא מה זה ניחא כ"כ שאמרו בפשיטות תמות הלא היו צריכין לעמוד על זה למנין בסנהדרין (לפי שיטתו המוטעת של הנז') וזהו הי' ג"כ ולא שפ"ד דסברא הוא א"ו פשוט דעל ג" צריכין למס"נ דהוא מהג' דברים. וכן עוד ראיות מש"ס שא"צ לזה סנהדרין וז"ב ופשוט. וגם לא ידעתי האיך שייך בזה סנהדרין שנעשו רק לדון את החייב להרגו או לקנסו וכיוצא אבל מה שאדם בא לשאול בעצמו ה"ז בימינו כשאר איסור והיתר דרך משל בחולה ביוהכ"פ כשבאין לשאול אם להאכילו ואם הוא חולי שי"ב סכנה בודאי יורה המורה כפי הש"ס וש"ע ולפי"ד הנרגן המזייף הנז' ה"ז דיני נפשות ואיך יורו בלתי ב"ד של כ"ג שאין לנו בזמנינו ונמצא כי הותרה הרצועה לכל א' שיש לו מיחוש קצת לאכול ביוהכ"פ כי מי יודע להכריע בדיני נפשות כיון שאין לנו סנהדרין ומי יורה אם זהו חולי שי"ב סכנה וכיוצא בכל דיני תורה דבר שנוגע לחולשת הגוף כיון שקבלנו עלינו התורה בכל לבבך ובכל נפשך וגו' והתורה מתשת כח כמו שארז"ל והרי תורת א' כל יהי' בידו שאין לו כח וממילא צריכין לשאול בסנהדרין של כ"ג אם אין בזה סכ"נ וכיון שאין לנו סנהדרין הרי יבטלו רוב מצות התורה בסיבות כל זה אלא ודאי דא"צ כלל סנהדרין לזה וכנז'. וצריכין בכזה לשאול להמורה כשאר איסורי תורה. ובסוף דבריו כ' בבשמים ראש שם וז"ל אבל ישראל קדושים. מעצמן מוסרים נפש שלא להטמעות בין הגויים שזהו כאלו מת ועבר ובטל עכ"ל עפרא לפומי' דהמזייף ואומר לי' שקולי טיבותך ושדייא אחיזרי כאלו ישראל מוסרין נפש לא מדינא. לא מפני ציוי התורה מהבורא ית"ש. רק מפני שלא להטמעות בין הגויים היינו רק שלא לאבד הלאומיות של גוי ישראל שזהו דרך הנאציאנאלע"ן ציאניסמו"ס שפשתה המספחת בדורינו בעוה"ר ומזה נראה כי שם אונס ורשע חד הוא שהחלו לפרץ המתחדשים בזה גם אז ונתן מקום עכ"פ שה"ז כאלו מת עבר ובטל אם יאבד זכות לאומתו להתבולל בין העמים. ולא מחמת מורא וציוי הבורא. נותן התורה. ישתקעו הדברים ולא יאמרו. ומעתה הנני מוסיף להפליא על חכמת הגאון מהר"ש איגר ז"ל בגליון מהרש"א (יו"ד סי' קנ"ז סעי' א') כ' וז"ל בתשו' בשמים ראש סי' ש"א פקפק הרבה דבזה"ז דליכא סמוכים אין הב"ד רשאי לפסוק והוי כדן דיני נפשות עכ"ל ושגגה יצאה מלפני השליט להביא מדברי מינות אלו בילקוטו וגליונו וכבר אירע כזה לכמה גדולים אשר לא ידעו מהותו וענינו. ועכ"פ לא יזכרו ולא יפקדו הדברים ולא יעלו על לב בנ"י המאמין לאמתו. (ועכ"פ לא יפה עשו במה שהדפיסו מחדש בק' קראקא את הס' בשמים ראש המזוייף הנז' והרבה רעות עשו בזה לחדש המכשול לפני בני עמנו. ובפרט בדורותינו. ועל אלו הראשונים אנו מצטערים וכו' ומה שהבאתיו בזה הוא רק בדרך שארז"ל בסנהדרין לענין נטיעת קשואים א"א לומד לעשות אבל אתה למד להבין ולהורות היינו להזהיר ולמנוע את אחרים צריכין לידע מהותו כדי להסיר מכשול כמובן). שהחולק בימינו על המוחלט בש"ס ורי"ף ורמב"ם וטוש"ע פשוט הוא דה"ז יצא מן הכלל מדין של תורה. ועלינו יערה רוח הבורא:
ואדכרתן בזה מילתא במה שכ' דלא נוכל לדון בימינו אחרי כי אין לנו סמוכים והוא רק מילי דרבנן וכו'. הנה זה כמה שנים נשאלתי מחכם א' להסביר לי מה דמצינו בפוסקים דעת הרמב"ם בס' המצות דכל דרבנן הוא דאורייתא מטעם לא תסור והקשה הא סוף כל סוף גם זה דלא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל דלא קאי על הסנהדרין בלבד רק על כל דברי חכמי הדור הא גם זה אמרו חכמים וא"כ איך שייך לומר דהוא דאו' הלא גם זה בעצמו דלא תסור אמרו חכמים ועוד שאל כיוצא בזה והשבתי לו כי שאלתו הלא הוא מפורש בש"ס שבת (דף ל"א ע"א) ת"ר מעשה בנכרי שבא לפני שמאי אמר לו כמה תורות יש לכם אמר לו שתים תורה שבכתב ושבעל פה א"ל שבכתב אני מאמינך ושבע"פ איני מאמינך וכו' בא לפני הלל גיירי' יומא קמא אמר לי' א"ב ג"ד למחר אפיך לי' וא"ל והא אתמול לא אמרת לי הכי א"ל לאו עלי דידי קא סמכת דעל פה נמי סמוך עלי עכ"ל הגמ' והרי מזה פשוט דכל התורה שבכתב אין באפשרי ללמוד ולשמוע זולת מה שמקובל בע"פ מהחכמים איש מפי איש והם אמרו מה שהוא דאורייתא ומה שהוא רק מגזירת חכמים ותקנתם ולמ"ד דכל דרבנן מטעם לא תסור הוא דאורייתא הם אמרו שהוא דאורייתא משום לא תסור כיון דכל מילי דאורייתא וי"ג מדות וכיוצא מהם קבלנו ולמ"ד שאינו מדאו' ומלא תסור הם אמרו על זה שאינו מדאו' רק תקנותיהם בלבד. וכן בכל מילי. וה"נ אם הם אמרו ודנו בדבר זה באיזה אופן ובאיזה מצוה צריכין למס"נ ולא הצריכו לסנהדרין על זה כלל א"כ פשוט וברור שעפ"י דבריהם והכרעותיהם נפסוק להלכה ולאורם נסע ונלך עד נכון היום אורו של מלך המשיח ב"ב:
ועיין בחתם סופר (חאו"ח תשו' ר"ח) בד"ה והנה כשאמר לו הקב"ה קח נא את בנך את יחידך וכו' ע"ש ועכ"פ היוצא מעקידת יצחק אבינו שיצחק מסר נפשו רק שהאמין בדברי חכמים הוא אברהם אביו שהקב"ה צוה לו כן כיון שהוא לא שמע זה מפי הקב"ה רק אברהם רק באמונתו בדברי חכמים מסר נפשו על מה שקיבל מפי חכם בלבד כמ"ש בספרים ועיי' ש"ס סנהדרין (פ"ט ע"ב) יצחק היכא שמע לאברהם בהר המורי' מוחזק שאני ע"ש בפירש"י מוחזקי לצדיק אמת. וזהו לעניננו ג"כ מי שיש לו חלק מזרע ישראל כי ביצחק יקרא לך זרע בודאי ימסור נפשו כפי שמקובל מחכז"ל המוחזקים אשר פסקו באיזה מקום שצריכין מדינא כנז' ובאמונתם נחי' ונלך לבטח:
ידידושו"ט. בשולי היריעה
הנה שם (ביו"ד סי' קנ"ז סעי' א') ברמ"א לענין עכו"ם שאמרו לישראל תנו לנו א' מהם וכו' לא יתנו א"א חייב מיתה כשבע בן בכרי שכ' שם הט"ז (ס"ק ח') שגם בזמנינו מי שפושע ומורד במלכות מוסרין אותו להם אם אמרו וכו' וה"ה אם עוסק בזיופים או שאר דברים שיש בהם סכנה וכו' ועפי"ז כ' הבית הילל (בסי' רס"ז) דמי שמל גרים ובא עלילה על הקהל מחמת שהי' אז אסור מגזירתם לנייר כלל מותר לומר להעכו"ם שזהו העושה מעשה אע"ג דמצוה עביד אסור להכניס עצמו בסכ"נ עכ"ד ומובא בבאה"ט סי' קנ"ז ולפע"ד דברי הבית הילל צע"ג להלכה דפשוט דזה שאני ממורד במלכות או עוסק בזיופים דהכי הרי מסר נפשו לדבר מצוה דהא פסקינן בה' גרים (סי' רס"ח סעי' ב') דאם קיבל עליו מלין אותו מיד משום דשהויי מצוה לא משהינן ומקורו מש"ס דיבמות ע"ש הגם דבשעת הסכנה אינו מחוייב למס"נ על זה אמנם ומעתה וכי נאמר במה דאמרי' במס' ע"ז (דף י"ח ע"א) בר"ח בר תרדיון שאמר לו ר' יוסי בן קיסמא חנינא אחי אי אתה יודע שאומה זו מן השמים המליכוה שהחריבה את ביתו וכו' ועדיין היא קיימת ואני שמעתי עליך שאתה יושב ועוסק בתורה ומקהיל קהלות ברבים וס"ת מונח בחיקך א"ל מן השמים ירחמו א"ל אני אומר לך דברים של טעם ואתה אומר מן השמים ירחמו תמה אני אם לא ישרפו אותך וכו' ואח"כ מצאו גדולי רומי לר"ח בן תרדיון שהביאוהו וכרכוהו בס"ת וכו' ושם לא הי' החיוב להקהיל קהלות ברבים ובפרט כי ר"י בן קיסמא הזהירו שהוא סכ"נ בתוקפה של אומה זו בעוה"ר א"ו שר"ח בן תרדיון חשב בצדקתו בצדק שזהו להעביר על הדת וצריכין מס"נ גם אם אינו מהשלשה דברים ע"ז וג"ע ושפ"ד (ור"י בן קיסמא הי' ס"ל שזהו אינו מתכוין הממשלה אז לעקור הדת) עכ"פ שם הי' שמצאוהו שרי המלכות לר"ח בן תרדיון אבל לא עלה על הדעת שום בנ"א ולשום דיעה בעולם דהי' מותר לר"ח בן תרדיון למסרו ח"ו יען שהכניס א"ע בסכ"נ ויוכל לגרום סכנה לכלל ישראל דיעלילו על הרבים כולם (כיון דלדעת ר"י בן קיסמא לא הי' זה אז מתכוין המלכות לעבור על הדת כנ"ל) א"ו דלא יעלה ל הדעת כנ"ל כיון דכונתו לש"ש באמת והי' מקדושי עשרה הרוגי מלכות זי"ע. וה"נ י"ל במי שמל את הגרים. הגם דאין לו דמיון להך דר"ח בר תרדיון וע"ז לא מצינו מס"ל אבל המל את הגרים וכונתו לש"ש להכניסם תחת כנפי השכינה כיון שנראה כונתם לש"ש וס"ל כיון דהך לא נגלו ישראל לבין האומות אלא כדי שיתוספו עליהם גרים דזהו מיירי בגרי צדק ואכמ"ל וחושב בנפשו מה שגזרו המלכות שלא לגייר הוא בכלל העברת הדת ישראל כיון שזהו מכבוד אמונתם השפילה כדי שלא יצאו מדת אמונתם הכוזבת באמרם כי רק היא האמתיות (לפי סכלותם ורשעתם) ע"כ אחת דתם להמית אם יעבירוהו ויחליפוהו באמונת דת ישראל. הגם כ' באמת י"ל דאין זה העברה על הדת כיון שזה לא נאסר לישראל רק לנכרים שלא נתגיירו מ"מ זה שמל הגרים אשר חשב כן בודאי לא גרע מהך דאמרי' בסנהדרין (כ"ו ע"ב) ובש"ע חו"מ (סי' ל"ד סעי' ד') דקוברי המת ביו"ט ראשון כשרים לעדות דסברי מצוה קעבדי אע"ג דמשמתינן להו סברי כפרה קא עבדי לן רבנן עאכו"כ המל את גרי הצדק דמצוה הוא באמת רק שהוא סכ"נ מהגזירה אז ולהכניס א"ע בסכנה במס"נ אין צריך בזה, הגם שיש להסתפק אם הקולא שנקל בו עי"ז מכניסין כלל ישראל בסכנה כנ"ל א"כ צריכין לחוש יותר לרבים מ"מ לדמותו ח"ו למי שמורד במלכות או שעוסק בזיופים ובשארי דברים רעים שהותר למסרו כדי להציל את הכלל זה בודאי ל"ש לדמותו לאלו הנז' ובפרט לעשות מעשה למסרו בעד מסירת נפשו וצע"ג:
עוד אזכיר בנדון שאלותינו הנ"ל בראותי עתה בשו"ת טוב עין להג"מ חיד"א זצ"ל (סי' ח"י אות צ"ז) בד"ה ודע שיש חקירה גדולה על הרי"ף והרמב"ם איך פסקו דעל ג' עבירות יהרג ואל יעבור וכו' והביא זה משו"ת בשמים ראש הנ"ל והאמין לתומו כמ"ש שם שהי' בזה ויכוח להר"י בן מכיר עם הרמב"ן טרם נסעו לאה"ק ככל החזיון (הכזב והמזוייף הנ"ל) המבואר בשו"ת בשמים ראש. ותמהני על התייר הגדול החיד"א ז"ל ברוב ידיעתו ובקיאתו לא ידע את האיש ואת שיחו המו"ל בשמים ראש ולא הרגיש שזהו טעות נורא ושקר מעיקרא. ה' יצילנו וכן ראיתי שם (בסי' ח' ט') בענין אחר נשען ע"ד הס' בשמים ראש בחשבו כנראה שמרבינו הרא"ש יצאו הדברים וז"א וכנ"ל:
שוב הגיע לידי ס' זאב יטרף (שנדפס בפפד"א שנת תקנ"ג) מרב גדול בימיו נגד הבשמים ראש וכסא דהרסנא ושם הרעיש ג"כ נגד התשו' הנז' וכ' שהוא לחלל ש"ש נגד חיוב קידוש ה' והאריך בהשגות על דבריו. ואחתום בחיים ושוכט"ס: