מנחת אלעזר חלק ג· רבי חיים אלעזר שפירא
סימן מא
בסוגיא דמצות לאו ליהנות ניתנו בעה"י
בר"ה (דף כ"ח ע"א) אמר רב יהודא בשופר של עולה לא יתקע ואם תקע יצא בשופר של שלמים לא יתקע ואם תקע לא יצא מ"ט עולה בת מעילה הוא כיון דמעל בה נפקא לחולין שלמים דלאו בני מעילה נינהו איסורא הוא דרכיב בהו ולא נפקא לחולין מתקיף לה רבא אימת מעל לבתר דתקע כי קא תקע באיסורא תקע אלא אמר רבא א' זה וא' זה לא יצא הדר אמר רבא יצא מצות לאו ליהנות ניתנו עכ"ל הגמ'. והנה יש לעיין וקשה למה הדר בי' רבא ובתחלה אמר א' זה וא' זה לא יצא וכי לא ידע רבא מהך דמצות לאו ליהנות ניתנו ואם באמת ס"ל מעיקרא מסברא דמצות ליהנות ניתנו א"כ מאיזה טעם חזר בו לומר לאו ליהנות נתנו. ונ"ל ליישב בזה דבאמת הענין למ"ד מצות ליהנות ניתנו ולא יצא כתב בחי' הרשב"א (יבמות ק"ג) ובריטב"א בר"ה (בסוגיין) וגם בספרי האחרונים בטורי אבן ובישועת יעקב או"ח (סי' תקפ"ו) ובשארי אחרונים דהוא כדי שלא יעבור על הל"ת כיון דההנאה רק מה שיוצא המצוה ע"כ אמרו דלא יצא וא"כ לא נהנה כיון שלא קיים המצוה ונמצא דיתוקן האיסור ע"כ לא יצא והוא כעין אי עביד לא מהני ובטורי אבן כתב דבכה"ג גם אביי (בכריתות) מודי דאי עביד לא מהני עיי"ש וגם הטעם דלא יצא למ"ד ליהנות ניתנו משום דהוי מצוה הבאה בעבירה כמ"ש הריטב"א ושארי מפרשים ז"ל ובס' תולדות אדם דיקדק למה צריכין ב' הטעמים משום דא עביד לא מהני כדי לתקן האיסור וגם משום מה"ב. אולם לפי דרך כמה גדולי אחרונים (ועיי' בישועת יעקב סי' תרמ"ט) ולדרכינו במנח"א (ח"ב סי' ס"ב וגם עיי"ש בסי' נ') שני הטעמים א' הם בשורשן כיון דגם מצוה הבאה בעבירה הוא מטעם אי עביד לא מהני כדי שיתוקן האיסור ע"י שלא יצא המצוה עיי"ש. והנה נחזי אנן אם באמת אמרינן דלא יצא המצוה הרי שוב לא נהנה (דהא ההנאה הוא רק קיום המצוה כנז') ושוב לא עשה איסור ושום עבירה ולמה לא יצא הרי אין כאן מה"ב עוד אולם זה תלוי ג"כ במה שכתבנו שם במנח"א לענין מה"ב דהוי ג"כ כמו היתר כרוך בצד האיסור ואזלינן לחומרא כמ"ש התוס' (בפסחים וב"מ) לענין עלה עלי' זכר דומיא דניחא לי' אף דלא ניחא לי' כיון שפרה אדומה שוה כמה אלפים מ"מ אם תאמר דכשירה הפרה שוב ניחא לי' כמו שכתבנו מזה באיזהו מקומן של שבחים פעמים רבות וגדולי האחרונים נטעו מזה שורש ויסוד ההיתר כרוך בצד האיסור ומתהפך לבלתי תכלית ומד' התוס' נראה שצריכין ליזול לחומרא בכגון דא ע"כ אזלינן לחומרא בשניהם דעבר האיסור או דלא יצא המצוה משום מה"ב גם שלא עשה האיסור דכיון שלא יצא המצוה לא עבר העבירה שתלויי' רק בקיום המצוה כנז' והא תינח בשארי מה"ב אך בהאי דמצות ליהנות ניתנו לכאורה יש לעיין האיך שייך לומר כזה למ"ד מצות ליהנות ניתנו דלא יצא המצוה כדי שלא יהנה מקיומה וא"כ קשה בדבר שתלוי בהנאה כיון שלא נהנה הרי לא עשה העבירה ולמה לא יצא המצוה ואין לומר דהוי מטעם היתר כרוך בצד האיסור כנ"ל במה"ב זה לא שייך בהנאה לומר דמטעם היתר כרוך וכו' דכיון דהוא בזה רוצה לצאת המצוה וגם אין רצונו ליהנות דהא בזה שיהנה יעבור העבירה וגם לא יצא המצוה עי"ז ואיך נאמר לחומרא לתפוס החבל בשני ראשין דנהנה בע"כ שלא לרצונו ושלא יצא המצוה והרי הני מילי והרי לא עבר העבירה ולמה לא יצא) אך הנה בענין הנאה בע"כ פליגי אביי ורבא בפסחים (דף כ"ה ע"ב) ורבא ס"ל דהנאה הבאה לאדם בע"כ אסור ומעתה רבא לשיטתו ס"ל שפיר בזה דא' זה וא' זה לא יצא המצוה ובע"כ משום שנהנה והוי מה"ב דאף אם נחשב ההנאה בזה שלא לרצונו מ"מ רבא ס"ל דהנאה בע"כ ג"כ אסור וא"כ עבר ע"כ ס"ל לחומרא ולא יצא כנז'. ושוב הדר אמר רבא א' זה וא' זה יצא משום דמצות לאו ליהנות ניתנו היינו אף דאנא ס"ל הנאה הבאה לאדם בע"כ אסור מ"מ זהו רק בדבר חולין ואיסור אבל ''מצות'' ללה"נ ולא מיבעיא לדעת הרשב"א שהוכיחו בפוסקים דגם הנאת הגוף בהדי מצוה לא נחשב מחמת עול המצוה א"כ הרי גם הנאה שהוא לרצונו הנאת הגוף לא נחשב גבי המצוה מכ"ש הנאה הבאה לו בע"כ שלא לרצונו כעין היתר כרוך וכו' בודאי לא נחשב אצל המצוה וגם לדעת הפוסקים דהנאת הגוף בהדי מצוה אסור מ"מ הנאת המצוה בעצמותה בודאי לא נחשב וא"כ כ"ש דל"ש כלל גבי מצוה הנאה הבאה בע"כ וא"כ לא עבר וע"כ יצא המצוה. ובזה מיושב מה שהקשינו מה קס"ד דרבא ולמה הדר בי'. ובזה יש ליישב ג"כ מה שהקשוני מופלג א' ע"מ דאמר רב יהודא שופר של עולה לא יתקע ואם תקע לא יצא מ"ט עולה דבת מעילה הוא כיון דמעל בה נפקא לחולין הלא בקס"ד דמצות ליהנות ניתנו אם נאמר הטעם כמ"ש המפרשים הנ"ל כי היכא דליתקן האיסור וא"כ הך דמעילה הוא רק כשנהנה ע"י קיום המצוה וזהו הנאתו ומעילתו בעולה ונמצא דיצא וגם עבר על מעילה ולא נתקן האיסור מעילה רק דנפקי לחולין ועי"ז יצא ולא הוי מה"ב אבל קשה למה לא נאמר בשופר של עולה ג"כ דלא יצא ונמצא דלא נהנה מקיום המצוה ולא עבר על לאו דמעילה עכ"ד. אולם לדרכנו יתיישב שפיר כיון דהך דלא יצא כדי דיתוקן האיסור ובאמת יש לומר להיפך דהשתא יצא כיון דלא עבר ורק מטעם דהיתר כרוך דאזלינן לחומרא כנז' והתינח בשלמים דלאו בני מעילה נינהו ואמרינן באמת דלא יצא משא"כ בעולה דבת מעילה הוא שפיר קאמר רב יהודא דיצא ול"ש להקשות דנאמר דלא יצא ולא מעל ז"א דכיון שיש לומר להיפוך ג"כ (דאם לא יצא הרי לא מעל ושוב יצא וא"כ שוב מעל דהרי נהנה בקיום המצוה אם נאמר שיצא) והוי כהיתר כרוך וספק דאזלינן לחומרא ולא לקולא וכשנאמר דלא מעל עי"ז יהי' פטור מתוספות חומש וקרבן מעילה ונמצא ע"י ההיתר כרוך ליזול לקולא לפוטרו מחומש וקרבן ובהיתר כרוך אזלינן לחומרא ולא לקולא בדאו' ע"כ לא אמרינן כן. ואתי שפיר:
ב) והנה בתוס' שבועות (מ"ד ע"ב) ד"ה ורב יוסף הקשה מסגיין דהמודר הנאה משופר וכן ממעיין מותר לתקוע או לטבול בו טבילה של מצוה והא שומר שכר הוי לרב יוסף דרווח פרוטה דר"י אם יבא עני באותו שעה ותי' דיכול לכוון לתקוע באותו שעה שלא יבא עני משא"כ בשוטח הבגד לצרכה בכל פעם דלא יוכל לכוין זה בכל פעם וע"ז הקשה בישועת יעקב בתשו' בנו הגאון ז"ל (בה' ר"ה) ובשארי אחרונים דמה יענו התוס' להך מימרא דר"י דשופר של עולה ושלמים הנ"ל דהתם בע"כ מיירי בשוגג דבמזיד ל"ש בי' מעילה ובשוגג ל"ש לומר שידע בתחלה לכוין השעה שלא יבא עני. ולולא דבריהם ז"ל נ"ל לתרץ קו' התוס' (בשבועות כנז') עפי"ד הירושלמי (שקלים פ"ב הלכה ב') בהנותן שקלו לחבירו לשקול ל ידו ושקלו על ידי עצמו אם נתרמה התרומה מעל ופריך בירושלמי מה נהנה (פי' בקרבן העדה ולמה תנן שמביא קרבן מעילה דמאי נהנה דקעביד מצוה לאו הנאה הוא דמצות לאו ליהנות ניתנו עכ"ל) ותירץ בירושלמי אמר רב אבין בשם רבנן דתמן מכוין שב"ד ראויין למשכן ולא משכנו כמו שנהנה (שהציל עצמו בממון ההקדש ונהנה בשקל הזה. קרבן העדה). ובדברי הירושלמי אלו כן יובן דברי הרשב"א (ביבמות ק"ג) בסנדל של ע"ז שכ' ואי משום איסורי הנאה מצות לאו ליהנות ניתנו ואי משום שנהנת שנתירת לעלמא בכך מ"מ עכובא משום מצוה דרמיא עלה היא ומצוה לאו הנאה הוא עכ"ל הרשב"א והיינו כמו דברי הירושלמי הנז' דבאמת אם לא יתן השקל ג"כ לא הפסיד רק שחיסר מצוה (לולא התי' משום דממשכנין על השקלים) והוי מצות ללה"נ וה"נ הרי יכולה להנשא גם בלתי החליצה רק המצוה והאיסור תורה הוא דמעכבה וזהו אינו הנאה גשמיות ומצות ללה"נ וז"ב. ומעתה נחזי אנן בפרוטה דרב יוסף מה נהנה שייך בזה דלא יצטרך ליתן הפרוטה לעני אם יבוא. הא גם אם בלא"ה לא יתן כלל הפרוטה לעני לא הפסיד רק מצוה ומצות לאו ליהנות ניתנו ובזה לא שייך תי' הירושלמי משום דממשכנין על השקלים דהכא בצדקה אף דפסקינן (ביו"ד סי' רמ"ח סעי' א') דכופין על הצדקה היינו כשאמדוהו הגבאים ליתן להקופה כפי ערכו אז כופין הב"ד אבל אין ממשכנין אותו ליתן לעני זה דוקא הבא אז בשעת השופר וא"כ שוב הוי רק חיסר מצוה אם לא נתן לו אז כלל ומלכהכ"נ ולק"מ קו' התוס' מפרוטה דרב יוסף. ויהי' מזה כמו סייעתא לדברי המהרש"ל ביש"ש (ב"ק פ"ו סי' ט') שהקשה להנך פוסקים דס"ל כפרוטה דרב יוסף ולפי דרכינו נמצא ג"כ דהך פרוטה דרב יוסף הוא רק למ"ד מצות ליהנות ניתנו א"כ למה פסקו בפוסקים (בטוש"ע חו"מ סי' ר"ס סעי' ט"ז) כרב יוסף בזה ולפי דאנן פסקינן מצות לאו ליהנות ניתנו נמצא לפי"ד הירושלמי וגם הרשב"א הנ"ל דל"ש פרוטה דרב יוסף משום דמללה"נ וצ"ע כעת:
ג ובדברי הרשב"א הנז' שהקשה דהא נהנית שניתרת לעלמא בחליצה זו ותי' משום דהוי מצוה וללה"נ. הנה הקשוני המופלג הנז' עפי"מ שהוכיחו גדולי האחרונים ז"ל דהרשב"א ס"ל דבהנאת הגוף בהדי מצוה ג"כ הוי מצות ללה"נ והוכיחו זה רק מדברי הרשב"א בנדרים בהנאת תשמישך עלי שהקשה דהא מצווה במצות עונה ומפלה"נ עיי"ש ולא תירץ כתי' הר"ן שם משום דהוי הנאת הגוף בהדי ולא אמרינן מללה"נ מזה הוכיחו השער המלך (פ"ח מה' לולב) ושארי אחרונים דהרשב"א ס"ל גם בהנאת הגוף בהדי מצוה דמכלה"נ ועפי"ז הקשו על הרשב"א ממודר הנאה ממעיין דאינו טובל בו בימות החמה משום הנאת הגוף ותי' השעה"מ עפי"ד המאירי דהיכא שההנאה באה אחרי המצוה מפני שאחר שטבל אז נהנה וכו' ובכה"ג לא אמרינן מללה"נ. (ובאמת כדברים האלו מבואר בריטב"א ר"ה בסוגיין וכן הוא ברשב"א שהוא להריטב"א על סוכה דף ל"א שכ' דמשום שכר מצוה למ"ד שכר מצוה בהאי עלמא איכא ל"ש ליהנות ניתנו דהא אין השכר מיד בשעת מעשה אך ממ"ש שם בריטב"א דהא גם הטובל להנה שנטהר מטמאתו הנה לפי"ד הרשב"א הנז' הרי גם הטהרה מטומאה הוא רק ציוי של תורה ואין הנאה גשמיות כלל וא"כ ממילא ל"ש בזה לומר דהוי נהנה דהא גם זה הוא מצוה וללה"נ ואין לומר דהוי נהנה כדי שיניחוהו ליגע בטהרות היינו כשגם אם מצד עצמו ירצה לעבור על מצות התורה לא יתנוהו אחרים לעסוק בטהרות וכשיטבל ויטהר יניחוהו. ז"א דא"כ קשה מה שכתב הרשב"א דגם מה שניתרת היבמה לשוק לא הוי רק הנאת מצוה. הא יש לומר דאינו הנאת מצוה בלבד דהא גם אם תרצה לעבור ולהנשא ימנעו אחרים ממנה מפני האיסור יבמה לשוק ועכ"ז ס"ל להרשב"א דהוי הנאת:
מצוה בלבד) וא"כ קשה למה לא תי' הרשב"א ביבמות דע"כ לא נחשב ההנאה במה שניתרת להנשא משום שהוא הנאה שלאח"כ אלא ודאי דלא ס"ל להרשב"א כתי' המאירי וגם כשהנאה אח"כ ס"ל הוי מצות ללה"נ (וכמו דהוכיחו כל עיקר דס"ל להרשב"א הנאת הגוף בהדי מצוה מדלא תי' בנדרים משום הנאת הגוף ע"כ מוכרח דלא ס"ל כתי' הר"ן בהנאת הגוף כנז' ה"נ יש להוכיח ממה דלא. תי' הרשב"א ביבמות כתי' המאירי בהנאה שלאח"כ). וא"כ עדיין קשה על הרשב"א במה דס"ל כפי שהוכיחו בהנאת הגוף בהדי מצוה וקשה מהנודר הנאה ממעיין שאינו טובל בימות החמה ול"ש כתי' המאירי בהנאה שלאח"כ כיון דנראה דהרשב"א לא ס"ל כן. ונ"ל לתרץ דבאמת י"ל דס"ל להרשב"א כדברי המאירי אך בחליצה ל"ש לומר דס"ל להרשב"א דההנאה הוא אחרי כן כשתנשא אז לאחר דמי יימר דמזדמן לה אחר להנשא ולאו הנאה ודאית הוא אלא ודאי כוונתו הנאה מיד מה דניתרת לשוק (וכעין זה כ' הריטב"א בר"ה שם) ונעשית חפשית להנשא וזה ההנאה הוא בא לה מיד. תיכף בעת החליצה כשניתרת לשוק ולא אח"כ ע"כ תי' הרשב"א באופן אחר כנז'. ומה שכתב שם הרשב"א בשם רבו הרמב"ן ז"ל כיון דטעמא דש"ס בר"ה דמצות לאו ליהנות ניתנו הא אלו ניתנו ליהנות בהן לא יצא וטעמא דמילתא דכיון דאם לא יצא לא נהנה ולא עעבד איסורא אחרי דלא יצא דכשאתה אומר יצא עכשיו הוא שנהנה וא"כ הכא הוי לן למימר חליצתה פסולה כדי שלא תהנה ולא תעבור עכ"ל ולא זכיתי להבין דלמאן מקשי והא באמת לפי מה דפסקינן שם מצות לאו ליהנות ניתנו כרבא במסקנא וא"כ למה לן לומר שחליצתה פסולה כדי שלא תעבור והא כיון דמללה"נ ממילא לא עברה כיון שלא נהנית וכמ"ש הרשב"א שם וקשה לומר דמקשי למ"ד מצות ליהנות ניתנו דא"כ איך מקשה דיהי' ס"ל הך סוגיא ביבמות בסנדל של ע"א דלא כהילכתא כיון דאנן פסקינן מללה"נ:
שוב ראיתי בשו"ת פני ארי' להגאון מראטרדאם זצ"ל (סי' ס"ו) במה שכ' בדברי הרשב"א בסוכה והריטב"א הנ"ל לענין הנאה שבאה אח"כ לענין גרם בעלמא וטרח לבאר שם ובאמת נעלם ממנו אז במחכת"ה שהרשב"א בעצמו כתב ביבמות כן דגם בחליצה שניתרת לשוק י"ל דהוי רק הנאת מצוה ומללה"נ כנז' ועיין מה שכתב שם בפני ארי' בסימנים הקודמים. במצות דרבנן אם ליהנות ניתנו בדברי הרז"ה שהאריכו במפורשים עיין בדברינו במנח"א (ח"א סי' ל"ט) עיי"ש:
ד) והנה בדברי הרשב"א הנז' ביבמות דהוי בחליצה מללה"נ. הנה עיי' בחכם צבי (תשו' א') דאין כופין את האשה לחלוץ אם לא תרצה משום דכל החליצה הוא רק משום לתא דידה להתירה לשוק ועיי' במנחת חינוך (מצוה תקצ"ט) שהניח זה בצ"ע ולפ"ד הרשב"א נראה דודאי יש מצוה והוי כופין כמו שכופין לקיים שארי מ"ע דאם תאמר דהוי רק משום היתר לשוק להאשה (וכמו הקנאה ממש) וא"כ דומה ממש לגט שמתירה בעלמא א"כ למה לא מצינו בשום מקום בש"ס ופוסקים בגט שכתבו על איסורי הנאה דכשר (ע' אהע"ז סי' קכ"ד) שיהי' מטעם זה דמצות ללה"נ ולא אישתמיט שום חד להזכיר זה דכיון דלא הוי הגט מצוה ע"כ, ל"ש מללה"נ וא"כ גבי חליצה אם כן הוא כנז' ג"כ ל"ש מצות ללה"נ וקשה כנז' א"ו דמצוה ג"כ יש בחליצה מלבד מה שמתירה לשוק ואכמ"ל. (ועיי' בדברינו לעיל תשו' ל"ה):
ה) בטורי אבן בר"ה בסוגיין הקשה למאן דס"ל מצות ליהנות ניתנו אמאי תנן בפ"ד דנדרים במודר הנאה מלמדו מדרש הלכות ואגדות והתם הטעם משום מלל"נ כמ"ש הר"ן ותיקשי למ"ד מצות ליהנות ניתנו ותי' כיון דאסור ליטול שכר לימוד והכל חייבים ללמוד בחנם אין זה הנאה במה שמלמדו בחנם דאם לא ילמדנו המודר זה ילמדנו אחר וכו' ולבסוף דחה זה בעצמו דאטו אם יש לו בשמים של היתר בידו לישתרי לו להריח משל או"ה עכ"ד ולפענ"ד י"ל דלא קשיא והך דחי' אינו ובאמת י"ל כיון דאפשר שילמדנו אחר (וגם האחר צריך בחנם) ע"כ אין אסור. והך דשופר של עולה מיירי שאין לו אחר כמ"ש שם. ולא תיקשי כיון דאפשר באחר למה נתיר לו ללמוד אצל המודר הנאה י"ל כיון דאשכחן כה"ג בש"ס ע"ז (י"ג ע"א) ובטוש"ע יו"ד (סי' שע"ב) דהתירו בית הפרס לכהן לילך ללמוד תורה אפי' אם יוצא ללמוד במקום אחר לפי שאין אדם זוכה ללמוד מכל ואחז"ל אין אדם לומד תורה אלא במקום שלבו חפץ א"כ ה"נ כיון דיוכל ללמוד אצל אחרים ומחוייבים ללמדו כשהוא רוצה ללמוד א"כ אינו נהנה כ"כ מהמודר הנאה ומה שהוא רוצה ללמוד אצל זה המודר הנאה משום שלבו חפץ אצלו כנז' ואם דוחה זה בית הפרס דרבנן מכ"ש הך דהוא רק לכתחלה כסברת הט"ז כשיש בשמים של היתר וכו' וה"נ ללמוד תורה התירו בודאי כנז':