אור ברסלב

מנחת אלעזר חלק ג· רבי חיים אלעזר שפירא

סימן מ

סימן לט

בסוגיא דכל העומד וכו' וכתותי

מיכתת שיעורי'

הנה בב"ק (דף ע"ו ע"ז) דר"ש ס"ל כל העומד לזרוק כזרוק דמי וכל העומד לפדות כפדוי דמי וכו' דתניא ר"ש אומר פרה מטמאה טומאת אוכלין הואיל והיתה לה שעת הכושר אר"ל אומר הי' ר"ש פרה נפדית על גבי מערכתה אם מצא אחרת נאה הימנה עיי"ש ברש"י ותוס' והנה להבין ענין כל העומד באיזה סברא פליגי ואיזה ענין יש בזה בשביל שעתיד ועומד להיות כך. הלא לע"ע לפנינו אינו כך וקשה דלמה נדון על העתיד ועומד להיות ולא נדון יותר על מה שהוא עתה. אולם נלע"ד שהוא כסברת הר"ן בנדרים (דף נ"ב) בענין דשיל"מ שהוא ענין איכות וכמות היינו מה שהוא מב"מ שוה בכמות במינו וחלוק באיכות שזהו היתר וזהו אסור ע"כ בדשיל"מ דעתיד להיות מותר שוב הוי מב"מ ודנין על העתיד לענין האיכות (ההיתר והאיסור) ליחשב כמב"מ עיי"ש וכן הוא כנראה י"ל בזה סברת ר"ש בכל העומד דלענין האיכות דנין רק למה שעומד ולהתכלית שיגיע אם כי לפי הכמות עדיין אינו כן נחשב לפי האיכות שעומד כן עפ"י התורה וע"כ ס"ל לר"ש כל העומד וכו' רק היכא דמצוה למיזרקי' כדאמרינן במנחות (דף ק"א ע"ב) דס"ל לר"ש כל. העומד רק במצוה לפדותו כהך דפרה אבל כשאין מצוה לפדותו לא ס"ל כל העומד ולכאורה הי' נראה דהלא בדבר שעומד לכך בודאי ובבירור שייך יותר כל העומד וכו' (ועיי' תוס' סוטה דף כ"ה ע"ב ד"ה לאו כגבוי דמי עיי"ש היטב) מהך דמצוה לפדותו דהא יש ספק עדיין שמא לא יזדמן לו אחרת יפה ממנה ולמה מיקרי שוב ראוי לאוכל משום דמצוה לפדותו והלא שמא לא יעשה המצוה ואינו עומד כ"כ בבירור ובודאי. אולם לפי זה יובן דטעמי' דר"ש רק משום דדנין לענין האיכות בטעם כל העומד וכשדנין לענין האיכות אז כשמצוה לפדותו הא לענין האיכות והצורה נחשב רק מצות הש"י ותורתו ורצונו וכשהוא מצוה לעשות כן אז דנין עפ"י האיכות שיהי' כן והוי כל העומד. ולפי"ז יובן שפיר דברי התוס' בב"ק שם ד"ה כל העומד ליזרק שכ' דכל העומד לא אמרינן אלא באוכל האסור להיות כמותר וקרינן בי' אוכל שאתה יכול להאכילו לאחרים אבל לא מהני לשאינו אוכל כמו בעלי חיים ליחשב כאוכל וכו' מידי דהוי אבן פקועה ודגים שהם מותרים בלא שחיטה אפ"ה חיותן מטהרתן עיי"ש וע' בפני יהושע שם פי' הדברים כיון דאין מהדרך בנ"א לאכול בן פקועה חי וכן דגים כשהן חיים ע"כ לא מיקרי אוכל. והענין יובן עפי"ז כיון דבזה כתיב מכל האוכל אשר יאכל ומאכל לאינשי אזלינן בתר הכמות מה שמרגישין בכמות וחפצים בו ורגילים לאוכלו וכיון שאינו ראוי ונהוג לאוכלו לא שייך לומר דהוי אוכל מטעם כל העומד כיון דדנין בזה לפי הכמות אכילה במה שנהוג אצל בנ"א ע"כ בדבר שראוי לאכול בעצמותו וכמותו רק מחמת איסורו שהוא רק באיכות אינו ראוי אז כיון שעומד לכך עכ"פ ע"כ נחשב עפ"י האיכות ג"כ ראוי למאכל כיון שעומד לפדות או ליזרק כיון שבכמות עכ"פ הוי מאכל ממילא כנז' משא"כ היכא דאינו ראוי בכמותו למאכל כעת לא אמרינן כל העומד ושפיר מובן בזה חילוק וסברת התוס' הנז'. ובזה י"ל ג"כ מה דס"ל לר"ש שחיטה שאינה ראוי' לא שמה שחיטה שתלוי בזה סוגיין בב"ק. וי"ל דר"ש אזיל שיטתי' כמו שנבאר. (ואם כי בחולין פ"ה ע"א למד לי' ר"ש מקרא דטבוח טבח והכן בזה יש עוד לפלפל דהא אין למדין מקודם מ"ת ואכמ"ל) דבאמת ענין שחיטה יש לחשבו בע"כ רק לאיכות דהא עפ"י הלכה שחיטת נכרי ששחט לפנינו כהוגן ובכל דיני שחיטה ולא לע"ז עכ"ז שחיטתו נבילה ומטמאה במשא ועל כרחך דהוא ענין איכות ורוחני ברצון הבורא במצות התורה ע"כ שפיר כשאינו כמצות התורה ואדרבה עושה בזה איסורא בשחיטה שאינה ראוי' ס"ל לר"ש דלא שמה שחיטה כיון דענין השחיטה הוא איכות כנז':

ובזה יתיישבו דברי התוס' סוטה (דף כ"ה ע"ב) הנ"ל שכ' וז"ל מיהו הני דר' שמעון טעמא אחריני אית בהו ולא אמר אלא במקום מצוה כגון זריקת דם ופדיית פרה כשמצאה אחרת נאה הימנה ושריפתה אבל בהני דר' מאיר ורשב"ג לא שייך האי טעמא עכ"ל. ולכאו' יוקשה בזה ע"ד התוס' שנראה מדבריהם דלא ס"ל לר"ש כל העומד ליבצר וליקצר וכו' רק היכא דמצוה וקשה. א) דמי הכריחם לומר דהיכא דעומד ליקצר או לבצור בודאי לא ס"ל לר"ש כל העומד רק היכא דמצוה ומנ"ל לאפושי פלוגתא מן הקצה אל הקצה דהא בעומד לבצור או לקצור בודאי הוא יותר בבירור ובודאי (בדרך העולם) מהך דמצוה כנ"ל שמא יאנס ולא יעשה זה המצוה או שלא ירצה או מניעה אחרת וא"כ למה לא ס"ל לר"ש כל העומד ליבצר מכ"ש דהיכא דמצוה כנז'. ב) יוקשה בזה לד' התוס' ממה דס"ל לר"ש בתרומות (פ"ה משנה ח') סאה תרומה שנפלה למאה ולא הספיק להגביה עד שנפלה אחרת ה"ז אסורה ור"ש מתיר וכ' שם הר"ש דלר' שמעון ידיעתה מקדשתה כלומר לר"ש אם לא נודע בראשונה עד שנפלה שני' הי' הכל נאסר השתא דנודע לו כיון דסופו להרים כמורם דמי כדאשכחן בעלמא דאית לי' לר"ש כל העומד ליזרק וכו' עכ"ל הרי מזה דס"ל לר"ש כל העומד גם במילי שאינן מצוה דאין שם מצות הפרשת תרומה אלא הרמת התרומה שנפלה לחולין שלא יאסרו החולין ואי משום גזל השבט הרי יוכל למוכרה לכהן וכמ"ש בשער המלך (פ"ד מה' גירושין בד"ה וראיתי להרע"ב בפ"ה מה' תרומות) ועיין ברא"ש פ' ג"ה (דף ק') מזה ובע"כ לומר דהתוס' סוטה לא ס"ל בזה כהר"ש בתרומות בטעמי' דר' שמעון משום כל העומד רק ס"ל כמו שנראה מהרא"ש חולין שם דטעמי' דר' שמעון משום שנודע התערובות הרי הוא בטל ונחשב בין החולין לבטל הסאה שני' ולא מטעם כל העומד אבל קשה מי הכריחם להתוס' בסוטה בזה אלא ודאי כפי סברתינו לעיל בטעמי' דר"ש דכל העומד משום האיכות וכל זה שייך לדון רק בדברים של מצוה אבל בהמוכר לחבירו גפנים העומדים ליבצר וכיוצא בענינים עולמיים וגשמיים ומו"מ ס"ל לר"ש דלא שייך למיזל רק בתר הכמות וכיון שמחובר הוא לפנינו בכמותו י"ל דלא ס"ל לר"ש בזה כל העומד וכו' למיזל בתר האיכות ע"כ שפיר כתבו התוס' דלר"ש טעמא אחרינא אית לי' ולר"מ ולרשב"ג בכל העומד ליבצר לא שייך האי טעמא כנז':

אולם התוס' במעילה (דף ה' ע"א) ד"ה היתר שחיטה שכ' דמיבעי אליבא דר"ש דעד כאן לא ס"ל לר"ש כזרוק דמי אלא לענין טומאת אוכלין אבל לא פקעי קדשי קדשים עד לאחר זריקה עכ"ד ולפי הנז' הלא אדרבא י"ל דלענין טומאת אוכלין דהוא מכל מאכל אשר יאכל שייך יותר לדון לפי ערך הכמות כנ"ל ואם בזה ס"ל לר"ש כל העומד א"כ כ"ש בקדשי קדשים דכל ענינים הם איכיות בלבד ואיך מיבעיא לי' להיפך. ויש ליישב בדוחק אך מלבד זה אין סתירה ג"כ בתוס' ממס' למס' אחרת כנודע:

ובלכתך בדרכינו הנז' יש להבין סברת ודברי חז"ל בכל העומד לשרוף במידי דצריך שיעור לכ"ע כתותי מיכתת שיעורא ובמידי דלא צריך שיעורא תליא בפלוגתא ועיי' ש"ס גיטין (כ"ד ע"א) גט שכ' על איסורי הנאה כשר כיון דגט לא צריך שיעורא וע"ש בר"ן. ומעולם לא זכיתי להבין החילוק בסברא זו דממ"נ אם דנין כשהוא לפנינו הרי הוא שלם ויפה ומה נ"מ שעומד לשרפו במה דצריך שיעורא בכמותו וגדלו הרי השיעור בכמותו וגדלו יש לעינינו ואם דנין בשביל איכותו במה שעומד לשרפו אז הלא כאין נחשב וכעפרא בעלמא וגם קצת מהשיעור אין לדון בו ולא שייך כלל לישנא דכתותי מיכתת שיעורא דמשמע כאלו נכתש בו השיעור ונפרת ונהרס ונשאר בו חלק קצת אבל נגרע משיעורו השלם וזה לא שייך בזה דממ"נ או הוא שלם או כאלו אינו כלל נחשב כנז' וביותר יפלא להבין פי' דברי התוס' בעירובין (דף פ' ע"ב) בד"ה אבל קורה כתותי מיכתת שיעורי' שהר' אברהם פי' החילוק בין לחי לקורה דבלחי אף דהוי כתותי מיכתת שיעורא מ"מ אם הי' מדבק הכתותים בכותל הוי לחי ובלבד שלא יהיו ניטלים ברוח עכ"ד משמע כאלו פשיטא לי' לפרש כתותי מיכתת שיעורא כאלו נפרדו החלקים שבו ונכתש לפנינו וכאלו מדבק השברים בכותל והלא ממ"נ אם מטעם כל העומד אז אין בו אפי' שברים וכתיתים כלל וכאלו אינו כלל כנז' ולפי דרכנו יובן דהרי באמת יש לדון מה שמעורב בזה כח האיכות והכמות ומחולקים בזה האיך נדון אם לפי ערך הכמות הרי הוא ממש וקיים לפנינו ואם לפי ערך האיכות הרי הוא עומד לשרוף וכאלו אינו כלל וכיון שמעורבים שני הכוחות יחד ונסתפק איך לדון בי' הרי עכ"פ כתותי מיכתת שיעורי' דכמותו בשביל חלק כח האיכות שבו ושפיר המליצוהו חכז"ל בלשון כתותי מיכתת שיעורי' לפי ערך שני הנושאים הכמות והאיכות המנגדים זה לזה לפנינו איך נדון בי' וע"כ הוא כמו נפרדו ונהרסו חלקיו במלחמות שני נושאיו הלוחמים זב"ז וסותרים זא"ז ואין השיעור בשלימות וגם אין שייך לומר דכאלו אינו לגמרי דהא יש בו חלק הכמות שבערכו הוא קיים וממש בו. וזהו במידי דצריך שיעורא אבל במידי דלא בעי שיעורא כיון כשנחשוב לפי ערך הכמות עכ"פ משהו יש בו ודי בזה במידי דא"צ שיעור ע"כ אמרו להכשיר לדעות המכשירים במידי דל"צ שיעורא (ולא קאמרו חכז"ל גם במידי דצריך שיעורא בלשון שנפחת חצי שיעורו בשביל כח האיכות משום דדבר איכותו ושכלי ל"ש בו שיעור וגבול מצומצם למחצה או לשליש ורביע בדיוק ע"כ כתבו רק דכתותי מיכתת שיעורי' שנפרדו חלקין ונפחת שיעורי' בשביל כח האיכות אשר נשפט עליו) וכיון שחשבוהו כעין שני חלקים מחולקים ומנגדים זל"ז הכמות והאיכות ע"כ שפיר כ' בתוס' מהר' אברהם דהוי כאלו הדביק הכתיתים החלקים האלו ר"ל כיון דסוף כל סוף נחשב לערך חלק הכמות ג"כ והוי כאלו הדביק בכותל הכתיתים היינו החלקים האלו וכמ"ש שם התוס' כיון דלא בעי רק שיעורא זוטא היינו משהו ברוחב ע"כ לא החמירו בה דהוי כאלו דיבקו בכותל דדי ברוחבו משהו כשלא ניטלו ברוח ג"כ כשר וכמ"ש בפוסקים, ובפירוש דברי התוס' אלו בעירובין הנה נחלקו השער אפרים (בתשו' ל"ח) ובשער המלך (פ"ד מהל' גירושין) במה שהקשו התוס' מהא דפסלינן לולב של אשירה אפי' ביו"ט שני דמשמע כמאן דליתא דמי והיינו אף דהוי ג"כ דרבנן מ"מ אסור ובלחי מכשרינן ותי' התוס' דגבי לולב של מצוה החמירו עכ"ל התוס' ומזה רצה הסא"פ לדון דרק במצוה אמרינן כתותי מיכתת שיעורא וע"ז השיג השעה"מ מש"ס יבמות (ק"ג ע"ב) דפרכינן מבית המנוגע אף דלא הוי מצוה ואמנם לתרץ זה ולהבין הסברא הוא כך. לפי דברינו דהם שני ענינים מחולקים בזה מעורבים הכמות והאיכות ויש כמו ספק לאיזו צד נדון ונטה וע"כ כתבו התוס' כיון דלא בעי רק שיעורא זוטא רוחב משהו לא החמירו בה היינו בשלמא בדאורייתא י"ל ספיקא דאורייתא לחומרא אבל בלחי דרבנן דספיקא דרבנן לקולא י"ל דכיון דיש בה עכ"פ משהו מהכמות ע"כ כתבו התוס' דלא החמירו עוד בדבריהם כיון דברחבו א"צ רק משהו וכיון שנסתפקנו איך לדון י"ל ס' דרבנן לקולא ונדון לפי הכמות ועכ"פ יש משהו אך כיון דצריך בארכו שיעור י' טפחים ע"ז מוכרח לתי' הר' אברהם דהוי כאלו הדביק הכתיתין ג"כ די כשיש עשרה טפחים באורך ושלא ניטלים ברוח וע"ז הקשו בתוס' מלולב של אשירה ביו"ט שני שהוא ג"כ רק דרבנן ואעפ"כ מחמרינן ואסרינן ניטלו וע"ז תי' התוס' דגבי לולב של מצוה החמירו עכ"ל כונתם י"ל כיון דהא, דמקילין בלחי של אשירה הוא רק כיון דלחי א"צ שיעור ברחבו ואף דצריך שיעור באורכו אמרינן לענין זה ספק דרבנן לקולא וכן לולב הוא כן א"צ שיעור ברחבו רק לארכו והוא ג"כ רק דרבנן בשאר הימים עכ"ז שאני לולב ''דמצוה'' כיון שהוא מ"ע דבריהם עפ"י הנודע דעת מהר"י אלפאנדרי ז"ל במוצל מאש והישועת יעקב ושארי אחרונים דבספק מצות עשה דרבנן יש חזקת חיוב דהמצוה ואזלינן בספיקו לחומרא (כמו בספק דרבנן במקום חזקת איסור) וא"כ ה"ל בלולב כיון שיש חזקת חיוב דמצוה גם בשארי הימים דרבנן ע"כ שפיר כתבו דהחמירו בלולב של מצוה מחמת חזקת חיוב הוי ספיקו לחומרא במצוה גם בדבריהם משא"כ בלחי דרבנן. ובזה יובן מה שסיימו התוס' שם וא"ת הא דמכשרינן לעיל סולם של אשירה ואע"ג דבעי רחב ד' ולא אמרי' כתותי מיכתת שיעורא כמו קורה ואור"י דהתם חשיב פתח כיון דחזי לעליי' אי לאו איסורא דאשירה אבל קורה הצריכו חכמים שיעור של חשיבות עכ"ל היינו דבפתח שהוא חזי לעלות עליו (אי לאו איסורא דאשרה) בע"כ אין לדון בו מדבריהם בענין איכות של מצוה כיון דחזי להשתמש בו לצורכו ובכמותו והוי כמו פתח של בית נכרי שנחשב לרשותא וכיוצא (וכן י"ל בלחי דהרי נכרי שעשאה לחי בשבת ג"כ כשר הרי שאין לדון בו כלל לפי ערך איכותו רק בכמותו אם יש בו רק היכרא ע"כ פסקינן להכשיר לחי של אשרה ובפרט פתח וסולם שהוא באמת ראוי לעלות בו) ועל כן אין לחשוב כל העומד לשרוף בשביל איכותו אבל בקורה הצריכו חכמים שיעור של חשיבות ר"ל שדנו בע"כ בקורה לפי האיכות והחשיבות ולפי האיכות הרי הוא עומד לשרוף וכתותי מיכתת שיעורי' ושפיר אמרינן בש"ס שם לחלק בין לחי וקורה ואמרי' בקורה של אשרה דכתותי מיכתת שיעורי' וכן פסקינן ברמב"ם וטוש"ע. וא"ש ונכון מבוארים כל דברי התוס' וכונתם. ועיי' בירושלמי עירובין (פ"ג הלכה ב') ע"ז שעשאה לחי למבוי מתרת את המבוי וכו' אר"א תמן מ"מ נסתם המבוי עכ"ל עיי"ש והיינו כדברינו דלפי הכמות מ"מ נסתם המבוי גם בלחי של ע"ז ועיי"ש בהגהות ציון וירושלים ע"ד התוס' הנ"ל בעירובין:

היוצא לנו מזה דשאני לחי של אשרה שהוא דרבנן (וגם אינה מ"ע דרבנן) ודנין רק לפי כמותו ג"כ מטעמים שביארנו לעיל ולפי"ז לא קשה מה שהקשו הנו"ב והאחרונים על רבינו הרמ"א באהע"ז (סי' קכ"ד סעי' א') במה שפסק לאסור בגט שכתבו האיסורי הנאה דמצותן בשריפה דהגט בטל וע"ז האריכו להקשות עליו ובביאור הגר"א שם תמה ביותר על הרמ"א ממה דפסקינן דלחי של אשרה כשר מזה נראה דאין הלכה כר"ש ע"ש בביאור הגר"א (והכפיל דבריו שם לתמוה מלחי של אשרה) ולפי הנז' לק"מ דשאני לחי דרבנן ובטעמים הנז' דספיקא דרבנן משא"כ גט דאורייתא ואיסור כרת דא"א בודאי חששו לספק איסור כרת ואמרינן כל העומד לישרף והגט בטל ונכונים דברי הרמ"א ז"ל:

ג) והנה בתוס' פסחים (דף י"ג ע"ב) בד"ה כל העומד ליזרוק הקשו בזרק דמן שלא לשמן נימא נמי כזרוק דמי ואמאי קאמר ר' אלעזר ב"ר שמעון דאינו קדוש הלחם וי"ל כיון שעקרו מלשמן גרע מנשפך הדם ואיגלאי מילתא דלא הוי כזרוק משעת קבלה והקשו ממנחות (ק"א ע"ב) דאמרינן פיגל בזריקה מטמא טומאת אוכלין לר"ש משום דכל העומד ליזרק ותי' דגבי גופו דזבח כשפיגל חשוב משום כל העומד כזרוק אבל לגבי דברים המתקדשים עם הזבח כגון לחם לא חשיב כזרוק כשעושה הזריקה שלא בהכשר עכ"ד התוס' ודבריהם נפלאים לכאורה שהיא מילתא בלא טעמא להבין החילוק בסברא בזה ונ"ל ליישב לנכון בס"ד עפי"ד התוס' בכריתות (דף כ"ד ע"ב) ד"ה קסבר ר' יוסי וכו' דאף דכלי שרת מקדשין הפסול אבל הכא באשם וכו' כשנודע שלא חטא נמצא שהי' חולין אין כלי שרת מקדשין כלל מעיקרא ולא דמי לפסולין ע"ש ובחי' הרי"ם מגור זצ"ל (אהע"ז סי' קכ"ד ס"ק ד') האריך בזה לענין אי אמרינן להיפך שהי' עומד להיות נודע וממילא אינו עומד לזרוק עיי"ש (וכן עוד שם בחי' הרי"ם ס"ק ה' בד"ה אמנם לכאורה בחמץ וכו') ובזה יובן דברי התוס' דהכא אם פיגל בזריקה דאמרינן דמטמא טומאת אוכלין משום דעומד ליזרק וכזרוק דמי והלא לכאורה יש לומר אדרבא כיון דפיגל הרי איגלאי מילתא דעומד ליפסל ולא ליזרק (וכמו שכ' התוס' שם דדוחק לחלק בין פיגל בזריקה לזרק שלא לשמן וא"כ דינו דאיגלאי מילתא כעומד למפרע וכו' כמ"ש התוס' שם) וכיון דאינו עומד ליזרק למה יטמא טומאת אוכלין אך ז"א דהא באמת בחולין ל"ש כרת אם חשב שלא לזמנו ואם נאמר דעומד מעיקרא ותחלתו להתפגל והרי אינו קדוש מעיקרא כלל והרי הוא כחולין ובחולין ל"ש בי' פגול ונמצא בטל לעולם מצות התורה ואיסורו ועונשו בפגול ובע"כ דלא נאמר כן דעומד להתפגל דא"כ בטל כל מצות פיגול ולא יהי' שייך לעולם וע"כ אמרינן דעומד ליזרק כזרוק דמי והא תינח בפגול (משום דאם לא נימא כן רק להיפך הרי בטל דין פגול) אבל בלחם הקרב עמו אם אירע פגול בזריקה בקרבן באמת י"ל דאין הלחם קדוש משום דלא אמרינן כל העומד לזרוק דכיון שנתפגל הקרבן ואיגלאי מילתא למפרע דאינו עומד ליזרק ע"כ כשאירע כן אין הלחם קדוש ושפיר נכון סברת התוס' בעה"י:

ויש עוד לומר בזה האופן בענין אי אמרינן בפגול איגלאי מילתא למפרע וכדברי התוס' הנז' בפסחים ובכריתות הנ"ל וי"ל עפי"ד פלוגתת הראשונים (פ"ק דחולין) בבהמה שנשחטה ונמצאת טריפה אם להתיר הגבינות מקודם אי אמרינן דרגע קודם השחיטה נטרפה ויצתה מהרוב כשירות דהוא חזקה דאתי' מכח רובא או אמרינן כיון שכבר טעינו בהרוב ע"כ איגלאי מילתא למפרע שגם מקודם יצאה מהרוב ועיי' מה שהארכנו בזה במנחת אלעזר ח"א (תשו' כ"א) וה"נ אם פיגל הכהן הרי עבר על חזקת כשרותו שהי' מוחזק עד עתה וחזקת כשרות הוא מטעם רוב לדעת הפני יהושע (ונודע מה שכ' בזה הבית אפרים אך כבר כתבנו מזה במק"א בס"ד) וכיון שיצא הכהן מהרוב חזקת כשרות וזריזות ע"כ י"ל גם למפרע הוא יוצא ואיגלאי מילתא שהקרבן לא הי' עומד ליזרק משא"כ לפי מה דמסקינן להלכה (ביו"ד סי' פ"א סעי' ב) דאמרינן שרק בזו הרגע יצתה מהרוב היכא שלא הוגלד פי המכה ע"כ אמרינן דבאמת הי' עומד ליזרק והקרבן הי' כשר בעצם עד שנתפגל אף שנשתנה אח"כ הכהן במחשבתו לגריעותא רק עתה נשתנה ע"כ חל הפיגול ובתחלה הי' עומד ליזרק אע"ג דפיגל אח"כ בזריקה כמ"ש התוס' בפסחים שם:

ד) ובהך שכתבנו לעיל בענין כל העומד לשרוף בענין חילוק הכמות והאיכות נ"ל להבין כונת הגמ' בב"ק (ק"י ע"ב) דבעי רבא כהנים בגזל הגר יורשין הוו או מקבלי מתנות הוו למאי נ"מ כגון שגזל חמץ שעבר עליו הפסח אי אמרת יורשין הוו היינו האי דירתי מורית ואי אמרת מקבלי מתנה הוו מתנה קאמר רחמנא דניתוב להו והא לא קא יהיב לי' מידי דעפרא בעלמא הוא רב זעירא בעי הכא את"ל מקבלי מתנה הוו הא לא איבעיא לן דההוא מתנה אמר רחמנא דניתוב להו אלא קמבעי' כגון שנפלו לו עשר בהמות לענין מעשר וכו' עיי"ש וי"ל דפליגי בזה בסברא רבא ורב זעירא דבאמת הך דחמץ שעבר עליו הפסח אסור בהנאה ועומד לשריפה ועפרא בעלמא הוא רק באיכות אבל לא בכמות ע"כ ס"ל לרבא רק אי אמרינן יורשין הוי מה דקאי ירתי מורית אבל אי מקבלי מתנה הוי צ"ל דבר שיש בו שיווי שצותה תורה לתנם לכהן במתנה וזה אינו רק כעפרא דעלמא ר"ל דעפ"י התורה שצוותה בזה בודאי אזלינן בתר האיכות ועפ"י האיכות עפרא בעלמא ול"ש בי' מתנה עפ"י התורה. אבל רב זעירא ס"ל כיון דגם אם הוא מתנה מ"מ התורה זיכתה לכהנים גזל הגר רק מה שגזלו ממנו ומת ואין לו יורשים ע"כ ינתן זה בהשבון להכהנים על כן לא שייך ליתן לכהן רק מה שגזל והיינו דקאמר דההוא מתנה אמר רחמנא דניתוב להו רק ההוא שגזלו בלבד אמר רחמנא דנותיב לכהנים במתנה וכמה שהוא לו יהא עפרא דעלמא והיכא שגזל עפר ממנו בודאי צריך ליתן לכהנים העפר זה הכלל רק כל מה שגזל ינתן לכהנים ה"ל בחמץ שעבר עליו הפסח. ולא תקשי לרב זעירא ממה דאמרינן לעיל שם (ק' ע"א) גזל הגר שאין בו שוה פרוטה לכל כהן וכהן לא יצא ידי חובתו מ"ט דכתיב האשם המושב עד שיהא השבה לכל כהן וכהן פירש"י לכל כהן וכהן שבמשמר ומוסיף משלו עוד להשלים עכ"ל הרי דמוסיף לצריך ליתן יותר ממה שגזל (כד שיגיע לכל כהן וכהן שוה פרוטה) אך זה ל"ק דמלבד דהך מימרא לעיל אמר רבא ורבא באמת איבעי לן בזה כנז' דאי מתנה קאמר רחמנא הוי עפרא דעלמא ואינו יוצא ידי השבון בזה שלקח אך הרמב"ם (פ"ח מהל' גזילה הלכה ז' ח') פסק כהני תרי הלכות גבי הדדי דצריך להיות שוה פרוטה לכל כהן ובחמץ שעבר עליו הפסח מהני הרי שלך לפניך וא"כ אינו סותרות זא"ז ובע"כ התירוץ פשוט דבשאין בו שוה פרוטה לכל כהן עכ"פ כשגזרו מהגר הי' בו שוה פרוטה (דאם אין בו שוה פרוטה ממילא אין בו דין השבון כלל) ועל כן צותה התורה גזה"כ בשה"ג שיהי' שוה לכל פרוטה לכל כהן במשמר זה אבל בחמץ שעבר עליו הפסח מעיקרא כשגזלו כן הרי הי' כעפרא דעלמא והרי הן לפניהם (כפירש"י שם) ואינו מחוייב לתת יותר ממה שגזל לר' זעירא כנז'. וז"פ:

ה) ואמנם להבין בדברי רבינו הרשב"א והריטב"א והר"ן בגיטין דבכל איסורי הנאה קאמרינן כתותי מיכתת שיעוריי' במידי דצריך שיעורא ורק באיסורי הנאה העומדים לשריפה אז גם במידי דלא צריך שיעורא המה כשורפים דמי וכאין נחשבו עכ"ד. ובזה יובן דברי הריטב"א בסוכה (ל"ה ע"א) ד"ה ושל ערלה פסול שמפרש בש"ס שם דגם פלוגתא דר' חייא בר אבין ור' אסי לפי המסקנא דבהיתר אכילה לכ"ע לא פליגי דבעינן וכ' הריטב"א וז"ל כלומר שאין לו בה הנאה לעולם אלא שעומדת לשריפה וכתותי מיכתת שיעורא ואשכחן כי האי לישנא בריש פרק כל שעה מנין לחמץ בפסח שהוא אסור בהנאה שנאמר לא יאכל חמץ לא יהא בו היתר אכילה ולפי שכל ההנאות מביאות לידי מאכל קרי לי' היתר אכילה וכו' דטעמא סברוהו משום כתותי מיכתת שיעורא עכ"ל ע"ש והיינו הריטב"א לשיטתו בגיטין כנז' דכתותי מיכתת שיעורא לא תלוי בכל העומד כלל ע"כ כתב בזה שפיר דמטעם דאינו ראוי לאכילה וגם להנאה אסור ע"כ הוא עומד לשרפו ממילא ולא מטעם החיוב לשרפו וכל העומד וכו' רק משום דאין הדרך להחזיק בביתו דבר כזה שהוא אסור בהנאה ולמה זה יפנה מקומו לו ע"כ הדרך ועומד במנהג העולם שישריפוהו ומטעם זה כתותי מיכתת שיעורי' ובדברי הריטב"א בזה יתיישב קו' התוס' שם דלמה לא אמרינן בש"ס בשל ערלה דפסול מטעם כתותי מיכתת שיעורא כמו בשל אשירה ושל עיר הנדחת ולמה צריך טעם אחר משום דאין בו היתר אכילה או דין ממון ובאמת על תי' התוס' שתירצו משום דאשמעינן הנך טעמא לענין ערלה דנ"מ לענין מעשר שני כדמסקינן איכא ביניי' מעשר שני ועדיין קשה לכאו' דהא נפיק מיני' קולא שלא כדת מהאי טעמא דנמצא ביו"ט שני דל"ש לכם ול"צ לדין ממון נמצא כשר ובאמת שייך בי' כתותי מיכתת שיעורא ואסור גם ביו"ט שני ומה דמקשה התוס' בלולב של אשירה ושל עיר הנדחת תיפוק לי' משום דין ממון ותי' משום יו"ט שני דכתותי מיכתת שיעורא זה ניחא דלחומרא אשמעינן טעמא זה דאסור משום זה גם ביו"ט שני. אבל לאשמעי' בי' טעם שנוכל אליבי' לטעות לקולא יוקשה מאוד (וע' כפות תמרים שם קצת מזה) וצריכין לדחוק דהתוס' ס"ל דבאמת לא הדרי בי' הש"ס מטעמא דכתותי מיכתת שיעורא דתני מקודם גבי אשירה וזה שייך ממילא גם בזה רק אשמעינן עוד טעם דנ"מ לענין מעשר שני. ובדבריהם אין מפורש זה. אבל לפי דברי הריטב"א ניחא ומבואר כן בדבריו דאדרבא הך טעם דהיתר אכילה הוא רק ביאור ופירוש למה דקאמרינן כתותי מיכתת שיעורא והוא מחזק הטעם דכתותי מוכתת שיעורא כנ"ל. ובזה י"ל שפיר מיושב מה דקשה מדברי הש"ס אלו בסוכה דקאמר. של אשירה וכו' מ"ט כיון דלשריפה קאי כתותי מיכתת שיעורא עכ"ל הש"ס ומזה ראי' לדברי רש"י שם (דף ל"א ע"ב) ד"ה אשירה דמשה משום דלשריפה קאי כתותי מוכתת שיעורי' משמע רק משום דבמצותו לשריפה קאי משום ואשיריהם תשרפון באש אבל התוס' והרשב"א והריטב"א כנ"ל דס"ל דכתותי מיכתת שיעורא אינו דוקא משום כל העומד ובאמת שייך כתותי מיכתת במידי דב"ע שיעורא גם הך דאינו עומד במצותו לשריפה ואיך יפרנסו דברי הש"ס סוכה (דף ל"ה) דקאמרי' בפירוש דמשום דלשריפה קאי כתותי מיכתת שיעורי' משמע רק דלשריפה קאי במצותו אמרינן כתותי מיכתת וכו' ולא זולת ולפי"ד הריטב"א בסוכה שהבאנו בזה דכתותי מיכתת היינו משום דעומד לשריפה היינו ממילא כיון דאסור בכל הנאה ולמה הוא לו ע"כ בודאי ישרפנו כמו שביארנו ע"כ ס"ל להריטב"א לשיטתו בע"כ דהפי' בש"ס כיון:

דלשריפה קאי היינו דקאי לשריפה כיון שאסור באכילה ובהנאה ולמה הוא לו ובודאי ישרפנו כמנהג העולם ולא מטעם דעומד במצוה או חיוב לשרפו כנז' ול"ק לשיטתם:

אולם מה שהכריחם להרשב"א והריטב"א כנז' לסברא זו לומר דכתותי מיכתת שיעורא בע"כ שייך גם בלא כל העומד נ"ל עפי"ד התוס' בסוכה (ל"א ע"ב) ד"ה באשרה דמשה שהקשו מר"ה בשופר של ע"א דאם תקע יצא וכן ביבמות בסנדל של עכו"ם חליצתה כשירה ולא אמרינן דכתותי מיכתת שיעורא ותי' התוס' דהתם מיירי בע"א של נכרי דיש לה ביטול. והאי דקתני לא יצא בע"א של ישראל שאין לה ביטול עולמית עכ"ד ולכאורה קשה דמה זה מועיל שהוא ע"א של נכרי הלא כתותי מיכתת שיעורא וא"ת שעומד להיות מותר ע"י שיבטלה הנכרי דהא בע"ז של נכרי מהני רק שיבטלה הנכרי הלא אדרבא סתם מחשבת נכרי ורצונו לע"ז ולא לבטל את הע"ז ואדרבא אינו עומד שיבטלה הנכרי ולמה כשר בדיעבד אלא ודאי מזה דהך דכתותי מיכתת שיעורא אינו תלוי בסברא דכל העומד כלל ע"כ אף שאינו עומד הע"ז של נכרי לבטלה ואדרבא כנז' מ"מ אינו תלוי בכל העומד להיות כלל רק כיון שיכול הנכרי לבטלה שוב ל"ה כתותי מיכתת שיעורי' משא"כ בישראל דאין לה בטילה ומזה הוכריחו מהש"ס דכתותי מיכתת לא תלוי בכל העומד כנז':

וגם ממה דפי' הריטב"א בפלוגתא דר' חייא בר אבין ור' אסי כנז' דהכרחנו דעל כרחך כן הפי' לשיטתם דכיון שאין בו הנאת אכילה על כן ישרופוהו ממילא ולא יחזקוהו במקומו בביתו לריק דאל"כ וכשיטת התוס' שם אז יוקשה הקושיות שהקשנו שם ולפי"ז הוכיחו מגמ' שיטתם דכתותי מיכתת שיעורא אינו דוקא כשעומד לשריפה במצותו רק כיון שעומד ממילא מפני איסור הנאתו כנז':

ועוד יובן בזה שפיר דברי הריטב"א לעיל בסוכה על המתני' אתרוג הגזול וכו' ד"ה של ערלה ושל תרומה טמאה שכ' ג"כ מזה וז"ל והנכון דטעמא דמשום דערלה הוא מן הנשרפין וכתותי מיכתת שיעורי' שאין לה היתר לעולם כשם שיש לאשירה דעכו"ם וכן דתרומה טמאה ואע"ג דתרומת אתרוג שהוא תרומת פירות דרבנן בעלמא היא כל היכא דקאי לשריפה מידי טעמא להוי כתותי וכו' ופסולו מן התורה עכ"ל הריטב"א ולכאו' זהו דבר חדש דהיכא דעומד לשריפה רק מדרבנן אז פסול מה"ת וזהו תלוי בפלוגתא דרבוואתה באינו ראוי מדרבנן אם הוי ראוי מדאורייתא אך לפי דברינו הנז' דהריטב"א לשיטתו מפורש יובן שפיר דפשיטא לי' דגם אם תרומת פירות דרבנן מ"מ הוי כתותי מיכתת שיעורא ופסול מה"ת כיון דס"ל דכתותי מיכתת שיעורא גם בעומד ממילא לשריפה מפני איסור הנאתו אז הדרך לשורפו ממילא גם בלא מצוה לשורפו מ"מ כשעומד לשרפו מדרבנן לא גרע מהך דהך דעומד ממילא כיון דמ"מ עומד לשריפה (דבודאי יקיים דרבנן והוא כעומד ממילא ועוד ג"כ נוסף מטעם שריפתו מדרבנן) ע"כ כתותי מיכתת שיעורי' ושוב הוי פסולו מה"ת. ונכון בעה"י:

והנה בחולין (ק"מ ע"א) בתוס' ד"ה למעוטי צפרי עיר הנדחת כתבו וצ"ע בבהמת עיר הנדחת אם עבר והקדישה והקריבה אם הוא קרבן כשר כיון דלשריפה קיימא עכ"ל. ולא זכיתי להבין עומק כונת רבינו בעלי התוס' במה שכתבו שצ"ע. כי לכאורה פשוט הוא כיון דכתותי מיכתת שיעורא כיון דעומד לשריפה ואין בו שום תמות ושלימות ואיך יוכשר לקרבן גם בדיעבד ואם נאמר כונתם במה שכתבו באם עבר והקדישה והקריבה היינו באומר הרי זו עולה על בהמת עיר הנדחת והקריבה ואז י"ל אף שכתותי מיכתת שיעורא מ"מ כיון דסוף כל סוף רק זו הקדיש לו יהא רק כעפר בעלמא הרי זה שהקדיש מקריב ולא אמר רק הרי זו שאם נגנבה או נאבדה אינו חייב באחריותה והרי זהו שהקדיש מקריב וכעין שכתבנו לעיל (בסי' זה אות ד') עפי"ד הש"ס בב"ק דהאי דירית מורית ובזה לא שייך דמתנה דאמר רחמנא דניתוב וז"א שוה כלום כיון דרק זה הקדיש ואינו מתנה וגם י"ל שס"ל להתוס' דבהרי זו יצא ידי קרבן כנז' רק באומר הרי עלי עולה נסתפקו בצ"ע אם דומה בזה עכ"פ להרי זו כיון שרק על אותו בהמה הי' כונתו או לא דמי להרי זו וכיון שנתחייב באחריות בהרי עלי עולה י"ל דדמי למי שנתחייב קרבן חטאת או אשם דנראה פשוט דאינו יוצא בקרבן של עיר הנדחת דכעפר בעלמא וכמאן דליתא הוא. אולם גם אם נחליט כזה דהיכא שנתחייב בקרבן בודאי לא יצא י"ח בבהמה של עיר הנדחת עדיין קשה לן בגמ' שם דאמרינן ע"מ דנאמר שתי צפרים חיות טהורות דבא למעט של עיר הנדחת ומקשי' אי לשיכוח לא אמרה תורה שלח לתקלה אלא בשחיטה פירש"י אפי' ההוא דשחיטה הוא ולא אכלי לה ויכול לשורפה אחר שחיטה לא תיתי מעיר הנדחת עכ"ל ועדיין קשה מה זה דיוכל לשורפה אחרי שחיטתה הלא עכ"פ כשעומד לשריפה כתותי מיכתת שיעורא וכעפרא בעלמא הוא דהלא מיירי בקרא במצות צפורי מצורע שמביא לחובתו וטהרתו ואיך יצא בזה ידי חובתו ולמה צריך קרא ע"ז למעט צפור השחוטה שהוא מעיר הנדחת וי"ל לכאורה כיון דמיירי בצפרים וקיי"ל תמות וזכרות בבהמות ואין תמות וזכרות בעופות ע"כ אף דאמרי' כתותי מיכתת שיעורא מ"מ כיון דאינו טריפה כלל רק כתותי מיכתת כאלו אינו בשלימות י"ל דעכ"פ לא גרע מבעל מום שאינו טריפה דג"כ כשר בעופות לקרבן כנז' אך עדיין קשה דמקשי הש"ס דל"צ קרא משום דלא אמרה תורה שלח לתקלה אם כי הוא קושיא רחוקה דהך אינה תקלה מדינא כיון דהמוצאה יסמוך שפיר על רובא דעלמא ויאכלה בהיתר (ועיי' בשו"ת דבר משה קמא להג' מהאראדענקא סי' א' בזה) בהכרח לומר כיון שיגיע עכ"פ מכשול גם בלא הודע להאוכלה ע"כ ל"ש לומר דאמרה תורה שלח וכו' אך גם זהו רחוק שיגיע הצפור לישראל דהא רובא דעלמא עכו"ם נינהו וכשיצדוהו המה יצדוהו וגם אם ניחוש למיעוטא דהישראל יצודו הלא יסמוך בהיתר על הרוב באמת כנז' ועכ"ז חש הגמ' להקשות. ולא חש להקשות בדבר פשוט דכתותי מיכתת שיעורא כיון דעומד לשריפה ול"צ קרא כנז' ובהכרח לומר דהך דצפור הוי כמידי דלא בעי שיעורא ודמי לסנדל של ע"א לענין חליצה דהוי כלא בעי שיעורא כמ"ש התוס' בכמה מקומות ועיי' כ"מ (בפ"ח מה' סוכה ולולב) ובהכרח לומר דהוא לשי' רש"י שכ' דכתותי מיכתת שיעורא הוא רק משום דעומד לשריפה ולפי"ז בצפור של עיר הנדחת אף דעומד לשריפה מ"מ כיון די"ל דדמי לסנדל דלא בעי שיעורא ע"כ לא הוי כתותי מיכתת וכו' משא"כ לשי' הרשב"א והריטב"א והר"ן כנ"ל דבאיסורי הנאה העומדים לשריפה גם במידי דלא צריך שיעורא כשרופים דמי וכאין נחשבו ממילא האיך יצא י"ח הקרבן הלא כאין נחשב. ואולי זה הי' סברת התוס' שנסתפקו והניחו בצ"ע. ובאמת יפלא האיך יש להסתפק דיהי' מהני הקרבן של בהמת עיר הנדחת והא פסקינן ביו"ד (סי' י"ג) בן ט' חי שנמצא במעי שחוטה כשירה שגדל ובא על בהמה דעלמא והוליד א"נ איפכא וכו' אותו הולד אין לו תקנה בשחיטה שאין שחיטה כ"א בסימנים שלמים והאי חלק סימניו שמצד בן פקוע כשחוטים הם מדאורייתא וכ' התב"ש דגם אם ולד זה שאין לו תקנה בא אבהמה דעלמא ג"כ אין לו תקנה דלעולם אין כאן סימנים שלמים דקצת מהם כשחוטין דמיין וכן כאן בבהמה וגם בצפור כיון דבעינן שחיטה בסימנים שלמים ושחט את הצפור האחת וכו' איך שייך לומר לדעת הנ"ל דכתותי מיכתת שיעורא א"כ הסימנים אינם שלמים לשוחטן וכן שארי האברים ונחזי אנן בתוס' עירובין (דף פ') הנ"ל בשם רבינו אברהם גבי לחי של אשירה דא"צ שיעור ברחבו והוי כאלו הדביק הכתותים והדביקם לכותל כל שיוכל להעמיד ברוח הוי היכר לענין לחי ומהני אבל הכא בצפור כיון דכתותי מיכתת באופן כזה מפני שעומד לשריפה הלא הוא כאלו נכתתו כל איבריו ואיך יוכשר לקרבן ע"כ צע"ג:

והנה בשעה"מ (פ"ד מה' גירושין) שם בסוף דבריו כ' דמדברי התוס' בחולין אלו משמע דס"ל כר"ש דכל העומד וכו' דהא בהמה לקרבן מידי דלא צריך שיעורא הוא עכ"ד ולפי מה שכתבנו אין ראי'. ואדרבא י"ל דבזה הוא דנסתפקו התוס' ע"כ הניחו בצ"ע והיינו אם הלכה כר"ש או שי"ל דזה הוי מידי דצריך שיעורא כיון שהוא בעל מום אם נאמר דכתותי מיכתת שיעורי' כמו שביארנו. והנה למה שהקשיתי לעיל מצפרי עיר הנדחת למה צריך קרא למעט הנה א' מהתלמידים שיחיו העירוני דהך מימרא דצפרי עיר הנדחת צריך קרא למיעוטי הוא מר' נחמן בן יצחק והנה ר' נחמן לשיטתי' דאמרינן במנחות (ק"ב ע"א) אמר רב אשי אמריתא לשמעתי' קמי' דר' נחמן אפי' תימא לן ממש ואפי' תימא דפגול בזריקה דאי בעי פריק אמר אי בעי הוי זריק לא אמרינן ע"ש בפירש"י דהיינו דברים בעלמא אמרינן כל העומד אבל במידי דתלוי במעשה לא אמרינן כל העומד ע"כ ר' נחמן לשיטתי' בזה דתלוי בשריפה היינו בצפרי עיר הנדחת שישרפנו ע"כ לא אמרינן כל העומד ולא כתותי מיכתת וכו' וצריך קרא למעט צפרי עיר הנדחת עכ"ד והנה מלבד דזה תלוי אם נאמר דהוי מידי דלא בעי שיעורא כמו שביארנו לעיל) אך זהו רק לשי' רש"י בגיטין (ל"א ע"ב) דר' נחמן סתם הוא ר' נחמן בר יצחק אמנם לשי' התוס' שם דפליגי ע"ז וס"ל דהוא ר' נחמן בר יעקב וכן הרבה להשיב והביא הגאון בסדר הדורות ראיות רבות המפורש בש"ס דר' נחמן מחולק עם רנב"י הרי מפורש דר' נחמן סתם אינו ר' נחמן בר יצחק עיי"ש אך התוס' כ' שם במנחות דאם גרסי' ר' נחמן בר יצחק ניחא עיי"ש ולפי"ז נכונים דברי הנ"ל די"ל דר' נחמן בן יצחק לשיטתו בחולין כנז':

ז) ובדברי מרן הכ"מ (שהבאתי לעיל אות ו') שבפ"ח מה' סוכה ולולב דלכך כשר סנדל של ע"א בדיעבד משום דלא צריך שיעור קבוע ול"ש כתותי מיכתת שיעורא. לא זכיתי להבין דבריו ז"ל דהא פסק הרמב"ם בפ"ד מהל' יבום וחליצה (פ"ד הלכה כ') דסנדל של תקרובות ע"א ושל עיר הנדחת פסול בדיעבד ומקורו מש"ס יבמות (דף ק"ג) דתקרובת ע"א משום דאין לה בטול עולמית לכך פסול בדיעבד משא"כ בסנדל של ע"א דנכרי דיש לה בטול כמו דחילקו בש"ס סוכה באשירה דמשה דאין לה בטול דלא תקשי מהך דאם נטל יצא וכמ"ש התוס' שם ביבמות ג"כ חילוק זה ובע"כ אין הטעם כלל משום דל"צ שיעור רק משום דיש לה בטול וכ"כ בב"ש (אהע"ז סי' קס"ט ס"ק כ"ב) ע"כ דברי מרן הכ"מ צ"ע:

ח) ובמה דפתיחנא אבא בזה בחתימת דברינו בש"ס דב"ק דף ע"ו הנז' דאמר ר"ש פרה נפדית על גבי מערכתה אם מצא אחרת יפה הימנו ועל כן הוי עומדת לפדות. וקשה הדבר להולמו ולהבינו לענ"ד דהן אמת לר"ש לא בעינן שיהי' הדבר עומד בודאי רק ראוי מטעם מצוה וכנ"ל מתוס' סוטה והכי דכיון דמצוה לשחוט אחרת נאה הימנה משום מן המובחר ע"כ שוב הוי עומד גם כשנשחטה כבר כיון דיכולין לפדותה אמנם יפלא מאוד דהלא מילתא דלא שכיחא הוא במציאות לפי"מ דאמרינן בע"ז (דף כ"ד) ובקדושין (דף ל"א) במעשה דדמא בן נתינה שנולד לו פרה אדומה והי' אומרים שגם אם יבקש כל ממון שבעולם יתנו לו כי באמת לא הי' שכיח בהרבה והרבה דורות רק פרה א' כמו דתנן במתני' פרה (פ"ג משנה ה') שעד עזרא עשו שנים ומימות עזרא ואילך רק חמשה צא וחשוב כל הדורות מזמן המשכן בימי משה רבינו עד חורבן בית שני תוב"ב כמה יגיע לכמה וכמה דורות רק לפעמים פרה א' ואיך הי' שכיח מיד כששחטו האחת שיהיו מוצאין אחרת יפה מיד ויפדוהו וגם בהך דמצוה לפדותה כשמצא אחרת יפה ממנה צריכין לדקדק לפי מה דפסקינן (באו"ח סי' תרנ"ו עיי"ש) הידור מצוה רק עד שליש בדמיו ולפי"ז כשהיו נותנים למשל מאה אלף כשמצאוהו נמצא כשמצאו אחרת יפה ממנה מעט יהיו צריכין לפי"ז עד שליש מלגאו יותר בעד השני ומה יעשו באם לא ירצה המוכר למוכרו בעד מחיר זה ולכל זה יש לתרץ בדוחק דמיירי כשיארעו כל התנאים האלו וימצאו אחרת יפה מיד וימכרוה המוכר בדמים שירצו אבל לפי מה דאמרינן שם בסוגיא בע"ז דצריכין לשמרה משעה שנוצרה מחשש נרבעה ואיך שמרו את השני' ואם באמת שמרוהו כ"כ זמן זמנים טובא א"כ למה לא נודע ממנה רק תיכף ומיד אחרי ששחטו הראשונה ואם אולי ידעו מהשני' ושמרוהו באמת משעה שנוצרה וא"כ קשה למה שחטו את הראשונה כשידעו שיש יפה ממנה ונשמרה ג"כ ואיך יתואר זה במציאות קשה להבין בפרט איך שייך בזה כל העומד לר"ש בדבר זה במילתא דלא שכיחא כזה וצ":

ט) והנה במה שכתבנו לעיל אות ב' בדברי התוס' בעירובין בלחי של אשירה. הנה בט"ז או"ח (סי' שס"ג ס"ק ה') הקשה על הב"י שכ' דבלחי של אשירה שעומדת לשריפה מ"מ אפשר שיעשה ממנה אפר ויגבל ונעשיה ממנו עמוד ומהני משום לחי והקשה הט"ז דהוא נגד משנה שלימה דאפר הנשרפים אסור בהנאה וא"כ צריך לפזרו ובנתיב חיים שם תי' וכ' דא"כ יהי' מוכרח לומר דגם התוס' שם בעירובין (היינו לתי' רבינו אברהם דהוי כמו שהדביק הכתיתין שזכרנו לעיל ואם לדברי המתני' הלא צריך האפר לפזרן (ולא לדבקו) נעלם ממנו דברי המתני' הנז' אלא ודאי רק משום דמצות לאו להנות נתנו. וכ"כ שם בפמ"ג דהוי מצוה דרבנן ולאו ליהנות ניתנו דאף דמטלטל דבר הרשות מ"מ הוי מצוה לגבי זה משא"כ בסולם של אשירה עיי"ש ויש לדון בזה לפי מה שכתבנו במנח"א (ח"א סי' ל"ט) דבדבר מצוה דרבנן שצריך לו לצורך דבר רשות יש ראי' מגמ' לד' הרז"ה וי"ל דבדרבנן מצות ליהנות ניתנו בכה"ג עיי"ש וגם הכא צריך לטלטול רשות והלחי דרבנן אך לדברי השעה"מ (פ"ח מהל' לולב) במצוה דרבנן שאין בה הנאת הגוף פשיטא דמצות לאו ליהנות ניתנו. אולם בישועת יעקב (או"ח סי' שס"ג סעי' ח') העיר בזה ג"כ דהא אין מערבין ערובי תחומין רק לדבר מצוה משא"כ עשיית לחי שמתיר טלטול לדבר הרשות (והיינו כדברינו לעיל) אך דברי הישיע"ק צ"ע וקשים לע"ד במה שכתב לחלק בין לחי לקורה דלחי העומד מאליו כשר ע"כ לא איכפת לן במה שעשה באיסור הנאה (גם אם נאמר דמצות ליהנות ניתנו. כפי דבריו. משום דהוי לדבר הרשות) משא"כ בקורה דלא מהני כשנעשה מאליו ע"כ אין לעשות בעצי אשירה איסורי הנאה. וזה קשה דמה מהני דלחי עשוי מאליו כשר אבל הכא כשנעשה מעצי אשירה גם כשנעשה מאליו מ"מ אסור ליהנות ממנה כפי שיטתו דמצות ליהנות ניתנו בזה כנז' וא"כ הי' צ"ל לאסור ליהנות בלחי גם בקורה. גם מה שהקשה שם דא"כ לפי"ז הוו"ל להש"ס שם בעירובין לחלק בין לחי לקורה משום דקורה צריך לעשותה לשם קורה ע"כ אסור באיסורי הנאה משא"כ לחי כנז' ולא לחלק כמדחלקי' בגמ' משום כתותי מיכתת דקורה צריך שיעורא. ותי' בישיע"ק משום די"ל דבדיעבד כשעשה אותה הקורה גם מעצי אשירה כיון שנעשית לשם קורה אפי' שהוא מאיסורי הנאה כשר בדיעבד ע"כ לא מחלקי הש"ס משום זה עכת"ד וז"א במחכת"ה כמו שכתבנו דגם בלחי הנעשית מאליו מעצי אשירה אסור ליהנות ממנה (כפי דבריו דשייך בזה מצות ליהנות כנז') וגם קורה גם כשנעשית בדיעבד מ"מ אסור ליהנות ממנה וכיון דאם נאמר דהלחי או הקורה אסורה לטלטל על ידה ולא התירה הטלטול א"כ לא נהנה ממנה כלל והרי הוא כתקון האיסור כמו דאמרינן במה"ב דלא יצא ובפרט בזה דהאיסור הנאה של אשירה הוא מדאורייתא והלחי או הקורה רק דרבנן וגם אינו מצוה חיובית דהא אינו מחוייב לטלטל על ידם ע"כ פשיטא שנאמר דלא מהני הלחי וקורה ואז לא יהנה מעצי אשירה ולא יעבור על דאו'. אלא ודאי פשוט דבקורה הוא משום דצריך שיעורא וכתותי מיכתת שיעורא כדאמרינן בגמ' והלחי כשירה דל"צ שיעורא וכנז' ואי משום הנאה הוי בזה מצות לאו ליהנות ניתנו כמ"ש הנתיב חיים ולפי"ד השעה"מ ה' לולב הנזכר:

י) ובזה שכתבנו לעיל לחלק בענין כל העומד וכו' היינו רק בערך האיכות בזה י"ל במה שהקשה מהר"ם מינץ (להג' מאובין ישן) סי' ה' שהקשה דלכאורה צריכין להבין על כל חמץ דעלמא מדוע יעבור בב"י לפימש"כ הפוסקים דאינו עובר בב"י רק כשיש כזית אבל בפחות מכזית אינו עובר א"כ לדידן דקיי"ל כל העומד לשרוף כשרוף דמי וא"כ כתותי מיכתת שיעורי' כיון דהחמץ עומד לשריפה וליכא שיעור כלל עכ"ד. ולענ"ד י"ל דבאמת ל"ק דהא את"ל דאינו עובר עליו שוב אינו עומד לשריפה וכיון דאינו עומד לשריפה לא הוי כתותי מיכתת שיעורי' ושוב עובר עליו והוי היתר כרוך בצד האיסור ומתהפך לבלי תכלית וכבר כתבנו כ' מדברי התוס' בפסחים וב"מ דאזלינן בדאו' לחומרא א"כ ה"נ אזלינן לחומרא כלאו דר"י דעובר עליו. אך באמת י"ל מטעם זה לענין ללקות בודאי אין לוקין על ענין כזה בהיתר כרוך וכו' כיון דהוי כמו ספק מה"ת דאף דאזלינן לחומרא מדאו' (לד' הרשב"א) מ"מ אין לוקין על הספק וא"כ תקשי דל"ל להש"ס בפסחים (דף צ"ה ע"א) ללמוד דאינו לוקה על לאו דבל יראה ובל ימצא דהוי לי' לאו שניתק לעשה עיי"ש ובתוס' פסחים (כ"ט ע"ב) ד"ה רב אשי הא בלא"ה אינו לוקה דהוי רק כמו ספק משום היתר כרוך כנז' אולם לפי דברינו י"ל שפיר כיון דהך כל העומד היא ענין איכות לפי"ד התורה כנ"ל וכיון שאמרו חז"ל בחמץ שאינו ברשותו של אדם ועשאן הכתוב כאלו הוא ברשותו א"כ באיכותו הוא נמצא שעשאן הכתוב למצוי בעולם כדי שיעבור עליו וא"כ איך שייך כלל לומר מטעם דכל העומד לשרוף דהוי כתותי מיכתת שיעורי' כיון דכל העומד וכו' הוא רק ענין איכות עפ"י התורה. ועפ"י התורה אדרבא עשאן הכתוב כאלו ברשותו במציאות ולא כעומד לשרוף כנז':

תוכן העניינים

מנחת אלעזר חלק ג

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה