אור ברסלב

מנחת אלעזר חלק ג· רבי חיים אלעזר שפירא

סימן לד

סימן לג

עלה בלבי לחקור בדבר הלכה ע"ד המצוי כ"פ כשאומרים תהלים קודם התפלה בכל יום וגם ביו"ט וחנוכה ור"ח אומרים אז כשמגיע כסדרן בסכר חונש שי ויזונור הבכ והנה כבר כ' המג"א (בס' תקכ"ד ס"ק א') לענין הלל בר"ח דאותן האומרים הלל בכל יום ומיתרמי להם בר"ה כיון שאין אומרים אותו דרך שירה רק דרך תחינה ובקשה שרי דהא באמת אמרו הקורא הלל בכל יום ה"ז מחרף ומגדף אעפ"כ אומרים בכל יום בתהלים כשמגיע לשם א"ו משום דהוי רק דרך בקשה וזה ניחא לענין הלל בר"ה או לענין הלל בכל יום דכל הטעם דארז"ל דהקורא הלל בכל יום ה"ז מחרף ומגדף הוא עפימש"כ רבינו יונה (בברכות פ' אין עומדין) מחמת שנראה כאלו אומר שאין הקב"ה עושה נפלאות בכל יום חדשים לבקרים ע"כ קורא הנסים שעברו כבר ונמצא מחרף ומגדף כלפי מעלה ע"כ לפי"ז שפיר יונח דברי המג"א כיון שאינו קורא ההלל בדרך שבח וסיפור הנסים שעברו רק בדרך בקשה בין מזמורי תהלים שאמר דהע"ה כסדרן ע"כ אין עוד חשש בזה אמנם לענין מצות קריאת הלל כיון דהלל מ"ע דרבנן ונודע בפוסקים דבמצוה דרבנן לכ"ע א"צ כונה כמובא במג"א (סי' ס' ס"ק ג') בשם הרדב"ז ומשפט צדק ולפי"ז כשאומר תהלים קודם התפלה ואומר שם הלל כשמגיע שם כסדרו כיון דא"צ כונה כלל לצאת הרי יצא ממילא י"ח ואיך יוכל לברך אח"כ על ההלל בעת התפלה כיון שכבר יצא י"ח ולא נמצא בפוסקים שיעוררו זאת כלל שבכה"ג יהי' צריך ומחוייב ליזהר לכוין בפירוש שלא לצאת אז בשעת אמירת תהלים כדי שיוכל אח"כ לברך כהלכתו. והנה במצוות שהם בדיבור כ' רבינו יונה בברכות (פ"א דף י"ב) בהך דפתח דפתח בחמרא וסיים, בדשיכרא דבמצות שהם בדיבור אז לכ"ע גם למ"ד מאצ"כ היינו במצות מעשיות אבל במצות שהם בדבור מצות צריכות כונה לכ"ע ואין לומר דכונת רבינו יונה רק במ"ט דאורייתא אבל לא במצות דרבנן. ז"א דהא מיירי שם בפתח בדחמרא וכו' וע"ז קאמר החילוק כיון שהם בדבור וברכות הם, מדרבנן א"ו דגם בדרבנן הוא כן ועיי' בב"י או"ח (סי' תקפ"ט) ובפמ''ג (בפתיחה כוללת) דנ"מ גם למה דפסקו דמצוה דרבנן א"צ כונה מ"מ מצוה בדבור צריך כונה. ועוד יותר נ"ל לחדש כדי דלא תקשי על רבינו יונה מש"ס ערוך בר"ה (דף כ"ח) אלמא קסבר רבא מצות אין צריכות כונה איתיבי' הי' קורא בתורה והגיע זמן המקרא אם כיון לבו יצא ואם לאו לא יצא מאי לאו כיון לבו לצאת ומשני לא לקרות והא קא קרי בקורא להגיה. ולפי"ד רבינו יונה קשה מה תקשי הש"ס ארבא הלא רבא מיירי באכילת מצה ותקיעת שופר ס"ל מאצ"כ משא"כ בקריאת שמע שהוא מ"ע בדבור בלבד הלא לכ"ע ס"ל מצ"כ ע"כ שפיר גם רבא ס"ל מצ"כ בק"ש ולמה הי' לו להש"ס לשנויי' דכונה היינו לקרות ולא לצאת ובקורא להגיה והלא החילוק פשוט בלא"ה בין מ"ע דדבור כנז' וכעין זה הרגיש בהגהות הב"ח שם ברי"ף. אולם י"ל מילתא חדתא דכוונת רבינו יונה הוא רק במ"ע דרבנן וס"ל לרבינו יונה דמצ"כ גם במ"ע דרבנן וכמו שנראה מכמה מקומות וגם מדברי המג"א בעצמו בהל' ברכת הפירות (סי' ר"ט ס"ק מ') דגם במצוה דרבנן צריך כונה ועוד זאת נוסף ס"ל לרבינו יונה דבמ"ע דרבנן התלויי' בדבור גם למ"ד מאצ"כ צריך בזה כונה והיינו כעין הסברא שכתבנו במנח"א (ח"א סי' ס"א) עפי"ד הרב המגיד (פ"א מהל' אישות הלכה ד') ע"ש דהרב המגיד ס"ל דחזקה אין אדם עושה בב"ז ע"ש בדרבנן והיינו משום בדרבנן לא זהירי כ"כ ולא שייך ע"ז חזקת כשרות דרוב אינשי וא"כ ה"נ י"ל דמ"ד דס"ל מצות אין צריכות כונה כבר כתבו הראשונים שהוא כעין סתמן כלשמן היינו חזקת כשרות ועיי' במנח"א (ח"א סי' ל"ח) ואמנם בדרבנן ל"ש חזקת כשרות לדעת הרב המגיד ולא נשאר לומר רק דמחשבתו ניכרת מתוך מעשיו (ועיי' בס' נבל עשור בקונטרס כונת מצוה שנסתייע מדברי הירושלמי ר"ה פ' ראוהו ב"ד הלז' ובערבי פסחים הלכה ג' הואיל והסיבו הוי כמו כונה) וזה שייך רק במצות מעשיות שהמעשה ניכרת משא"כ בדבור שעיקר המאמר הוא בלב ואינו מעשה. כלל ובדרבנן ל"ש חזקת כשרות ע"כ שפיר יש לחלק כדברי רבינו יונה דבזה צריך לכ"ע כונה והיינו רק בדרבנן אבל בדאו' דשייך חזקת כשרות וא"כ סתמן כלשמן ע"כ גם במ"ע א"צ מטעם מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו דייקא ע"כ הוי גם במ"ע דדבור סתמן כלשמן ויצא למ"ד מאל"כ ע"כ שפיר מיושב הק"ו הנז' על רבינו יונה מש"ס ר"ה דהתם מיירי בק"ש דאורייתא ול"ש לחלק בין מ"ע דדבור או מעשה למ"ד מאצ"כ גם במ"ע דדבור אין צריכין כונה ע"כ שפיר מקשי הש"ס על רבא דס"ל מצות אצ"כ מק"ש דאורייתא. יהי' איך שיהי' בדרבנן בודאי ס"ל לרבינו יונה כן דמ"ע דדבור צריך לכ"ע כונה כיון דמיירי בברכות דרבנן כנז' ע"כ שוב ל"ש חשש ששאלנו כשאומר הלל בעת התהלים קודם התפלה כיון שאינו מכוין כלל כנז':

אמנם גם זה דפשיטא דהלל הוא מ"ע דרבנן כדאמרי' בברכות (דף נ"ד) עדיין הוא תלוי באשלי רברבי פלוגתת הרמב"ם והראב"ד (בהל' חנוכה פ"ג) כ' הרמב"ם דקריאת הלל לעולם מדברי סופרים והראב"ד כ' שיש בהם עשה מדכתיב השיר יהי' לכם עכ"ל ועיי"ש במ"מ וכ"מ ולח"מ דעל כרחך רק אסמכתא הוא קרא דהשיר יהי' יהי' לכם כליל התקדש שהובא בערכין (דף י' ע"ב) היינו רק לאסמכתא ויש לי ראי' לדבריהם וגם לדברי הרמב"ם בזה דהכתוב הזה אינו רק אסמכתא לענין הלל דל"ש לומר דבאמת נצטוו מפי הנביא ע"ז שאז הי' דברי קבלה כד"ת דמיא והוי מה"ת כמו שחילק רש"י (דף ט"ו ע"א) דהיכא שהנביא מצווה ומזהיר את ישראל זהו נקרא דברי קבלה אבל בכל דוכתא דלא איתפקיד נביא כי האי דנינוה וירא אלקים שהוא כמספר והולך רק דילפינן מיני' אורחא דמילתא כזה לא קרינן דברי קבלה רק לקרא דקרעו לבבכם וכו' שהוא בדרך ציוי מהנביא בקרא עכ"ד רש"י ולפי"ז איך נאמר שהי' ציוי השיר יהי' לכם כליל התקדש וכו' (בישעי' ל') והלא לא מצינו במפלת סנחריב שיאמרו הלל על. זכר זה ואם כדרז"ל שהי' זה מפלת סנחריב בליל פסח שאומרים אז בלא"ה הלל בליל התקדש חג פסח זכר ליציאת מצרים א"כ ממ"נ הרי אינו ציוי לומר השיר והלל על מפלת סנחריב רק שמספר הנביא ומנבא בנבואתו שמפלתו של סנחריב יהי' באותו לילה א' דחג הפסח שאומר שירה והלל ליציאת מצרים וקדושת החג ואינו רק מספר לענין אחר ולא בדרך ציוי שיאמרו אז על זה הלל וזה לא נקרא דברי קבלה כד"ת כיון שאינו מזכיר השיר והלל רק בדרך אגב לסימן שיהי' באותו היום ג"כ כנז' וראיתי בכפות תמרים (לסוכה דף ל"ח ע"א) שיישב דעת רש"י שם מקו' התוס' וכ' די"ל דרש"י ס"ל הלל מה"ת כדעת הראב"ד הנז' ולפימש"כ א"א לומר כן כיון דכל יסודו של הראב"ד הוא מהכתוב הנז' ולדעת רש"י דמחלק בתענית בין אם נאמר המצווה בדרך ציוי כנז' כיון שהכ' השיר יהי' לכם וכו' לא נאמר בדרך מצוה על מעשה הלז בע"כ דאינו נקרא דברי קבלה שיהי' כד"ת ואיך ס"ל לרש"י שהלל מה"ת. זולת אם נאמר דהך במגילה הוא רק מתוספות מאן דהו שהביאו רש"י ע"ש ולי' לא ס"ל או שנוסף אח"כ בלשון רש"י או שנאמר כמו שכ' הג' יעבץ ז"ל וכמו שהביאו בשה"ג וכן כתבתי במק"א שיש ראיות גדולות לענ"ד דרש"י על תענית אולי אינו נתחבר ממאור עינינו רש"י או שיש מעורב בו מגדול אחר וגם הלשון משונה הרבה מלשונו דכל הש"ס ע"כ קשה על ד' הכפ"ת שכ' לדעת רש"י כנז'. אמנם ברש"י תענית (דף כ"ח ע"ב) ד"ה מנהג אבותיהם בידיהם כ' דרק הלל דר"ח הוא ממנהגא בלבד אבל הלל דחנוכה כיון דנביאים תקנוהו שיהו אומר אותו על כל פרק ופרק ועל כל צרה שלא תבוא עליהן כשנגאלין היו אומרין אותו על גאולתן כדאורייתא דמי עכ"ל רש"י ולפי"ז יש ליישב ג"כ מה שהעיר הכפ"ת בסוכה שם מתוס' ברכות (דף כ' ע"ב) ורש"י בברכות שם די"ל דרש"י שפיר לא גרס לי' בברכות הך פשיטא בתפלה דרבנן ולא שייך לומר כד' התוס' משום דהלל ג"כ דרבנן ואעפ"כ אמרי' בסוכה מי שהי' עבד או אשה וכו' מקרין אותו עונה אחריהן משמע דאשה פטורה מהלל משום מ"ע שהז"ג ז"א דרש"י לשיטתו דס"ל דהלל (זולת בר"ח) הוא כדאורייתא הואיל ונביאים תקנוהו ע"כ שפיר י"ל דדינו כדאורייתא דאשה פטורה משום מ"ע שהז"ג משא"כ בתפלה שהוא רק דרבנן שפיר ס"ל לרש"י דל"ג פשיטא דהא אינו מה"ת כלל דליהוי שייך גבי' החילוק דמ"ע שהז"ג פטורות הנשים. ול"צ כלל לבא דרש"י ס"ל שהלל מה"ת מקרא דוהי' לכם השיר הנז' :

כד' הכפ"ת רק מטעם שכ' רש"י בעצמו שנביאים תקנוהו הוא כדאורייתא. אולם בשו"ת שאגת ארי' (סי' ס"ט) העלה דכונת רש"י בתענית הוא רק על ר"ח טבת שהוא חנוכה הואיל ונביאים תקנו על כל צרה וצרה שלא תבא כשנגאלו ע"כ כשנגאלו בחנוכה הוא כחובה דאו' לומר הלל משא"כ הלל ביו"ט הוא רק דרבנן ולפי"ז נסתר התי' הזה לשיטת רש"י דהא בסוכה מיירי כנראה בהלל דסוכות שהוא יו"ט ואינו רק דרבנן ושוב ניחא דברי התוס' שם ובברכות דהרי מזה דגם בהלל דרבנן נשים פטורות משום מ"ע שהזמ"ג. אך ע' בטורי אבן (לר"ה דף ל"ב) חזר בו הגאון ז"ל בעצמו מדבריו בשאג"א לענין הלל יו"ט וכ' דשמא הלל דמועדות כשל תורה דמי כיון דאמרו דנביאים ראשונים תקנו על כל פרק ופרק וזהו בכל מועד והוי כדאורייתא ולפי"ז הוי גם הלל בסוכות כדאו' כיון דנביאים ראשונים תקנוהו:

ונכונים דברינו לפי"ד רש"י דלא גרס בברכות פשיטא בתפלה וכו' ול"ש כד' התוס' שם די"ל דשאני הלל שהוא כעין דאו' הואיל ותקנוהו נביאים ראשונים על כל פרק ופרק כנז':

אולם גם אם נאמר דמאל"כ גם בדבור ובדרבנן א"צ כונה בודאי. מ"מ י"ל כשאומר תהלים קודם התפלה כיון דהדרך לומר אח"כ בעת התפלה בברכה בצבור והוא אומרן בעת התהלים בלא ברכה הוי גלי דעתי' שאין רוצה לצאת והוי כמו כונה הפכיות שלא לצאת אז ויוכל לברך אח"כ על ההלל (ובכונה הפכיות לכ"ע לא יצא כמ"ש הר"ן) וראייתי הוא כעין דברי הרי"ף בברכות ומובא גם בתוס' שם (כ"ו ע"ב) בלא התפלל מנחה שבת דמתפלל ערבית שתים מבדיל בראשונה ואינו מבדיל בשני' ואם לא הבדיל בראשונה והבדיל בשני' שני' עלתה לו ראשונה לא עלתה לו דכיון דלא אבדיל בקמייתא ואבדיל בבתרייתא גלי' אדעתי' דהא בתרייתא חובת שעתי' הילכך בעי למיהדר צלויי אחריתי וכו' הרי דבמה שלא הבדיל בראשונה (אפי' הי' שלא בכונה מה שלא הבדיל בראשונה) בזה הוי גלי דעתי' דלא בעי בה לצאת חובת ראשונה ה"נ כשאומר הלל בתהלים כיון שאומרה בלא ברכה כדרך אמירת תהלים הרי גלי דעתי' דלא בעי בה לצאת י"ח הלל ע"כ אפי' בסתם כשלא כיון כלל שלא לצאת הוי כמו גלי דעתי' כנז' אולם קשה ממה דפסק בטוש"ע או"ח (סי' תפ"ט סעי' ד') דאם אומר לחבירו היום כך לעומר לא יוכל לספור אח"כ בברכה וע"ש בב"י בשם הרמב"ם ותשו' הרשב"א ובט"ז (ס"ק ז') דמשום דמצוות אצ"כ ע"כ יצא בסתם כשאומר לחבירו ולא יוכל לברך אח"כ רק כשמכוון בפירוש שלא לצאת בהגדתו כמ"ש שם בב"י בשם תשו' הרשב"א וברמ"א שם סעי' ג' והלא גם שם בספה"ע הדרך לספור בברכה וכשאומר ומשיב לחבירו רק בדרך שיחה ובלא ברכה הרי גלי דעתי' דאינו רוצה לצאת בזה י"ח ואעפ"כ פסקינן דאינו יוכל לברך אח"כ עוד וא"כ ה"נ בהלל בנידון דידן כיון שאומרו בתהלים קודם התפלה האיך יוכל לברך אח"כ ודמי להך דינא דספה"ע ואדרבא עדיף עוד בזה דשם בספה"ע אינו רק בדרך שיחה לחבירו שיחת חולין בלבד משא"כ אמירת תהלים דאומרים אותו בתורת בקשות ותהלות ד' ומצוה לספר תהלותיו ית"ש בשירי דוד עבדו וכשאומר אז הלל הרי בסתם יצא י"ח ואיך יוכל לברך אח"כ. ונ"ל להביא עוד ראי' מש"ס פסחים (קי"ד ע"ב) אמר רב הונא מברך מעיקרא אמרור בפה"א ולבסוף מברך עלי' על אכילת מרור ואכיל מתקיף לה רב חסדא לאחר שמילא כרסו הימנו חוזר ומברך עלי' אלא א"ר חסדא מעיקרא מברך עלי' בורא בפה"א ועל אכילת מרור ואכיל ולבסוף אכיל אכילת חסא בלא ברכה ובתוס' שם דרב הונא ס"ל כריש לקיש דמצ"כ ואפי' אית לי' שאר ירקות מברך אחסי בתרי טיבולי וע"ש במהרש"א כונת התוס' דעל כרחך ס"ל לרב הונא כר"ל דא"כ האיך יברך בטיבול שני כיון שכבר יצא בטיבול ראשון הא הוו"ל ברכה לבטלה א"ו דמצ"כ ולא יצא בטיבול ראשון. וא"כ אם

נאמר דהיכא דגלי דעתי' במה שאינו מברך וכיוצא שאין רוצה לצאת בזה ואפי' בסתם ולא כיון כלל שלא לצאת אז אפי' למ"ד מצאצ"כ מותר לברך אח"כ א"כ ה"נ מנ"ל להתוס' בזה דרב הונא ס"ל כר"ל מצ"כ דילמא באמת ס"ל מצאצ"כ רק כיון דלרב הונא ס"ל דזמן ברכתו ומצוותו של המרור הוא אח"כ של על אכילת מצה כסדר הקרא על מצות ומרורים וא"כ כשאוכל מקודם חסא משום תרי טיבולי ואינו מברך עליו כלל אפי' בסתם כשאינו מכוון שלא לצאת מ"מ גלי דעתי' שאינו רוצה לצאת בזה עד אח"כ בשעת המצה כיון שאינו מברך עתה א"ו דס"ל להתוס' דלמ"ד מצאצ"כ אפי' כשלא בירך יצא ולא מהני גלוי דעת כעין דברי הרי"ף הנז' ע"כ כתבו דבע"כ ס"ל לרב הונא כר"ל דמצ"כ ולפ"ז גם לענין הנל בנידון שאלתינו הוא כן כלו' ואין לדחות דהא בלא"ה קשה על התוס' מנ"ל דס"ל לרב הונא דמצ"כ, דילמא מיירי רב הונא כשמכוון בפירוש שלא לצאת בעת הסיבוב הראשון ואכילת חסא בראשונה וכשמכוון בפירוש שלא לצאת גם למ"ד דס"ל מצות אצ"כ מ"מ כונה הפכיות מהני שלא לצאת כנז' מהראשונים והר"ן שכ' דכונה הפכיות שלא לצאת מהני למ"ד מאצ"כ ועכ"ז הביא שם בפסחים וכ' דרב הונא ס"ל כר"ב דמצ"כ וא"כ קשה מנ"ל וכנז' אך זה אינו דחי' דאי כה"ג הוו"ל לרב הונא לפרש ולבאר דדוקא כשמכוון בפירוש שלא לצאת בראשונה רק אז יוכל לברך אח"כ בפ"ב ולא לסתום דבריו דאתי מיני' קולא וברכה לבטלה בפעם שני' משא"כ לפי הנז' דגם בסתם הוי ניכו דעת כשאינו מברך זה א"צ לבאר כלל דבזה מיירי באמת בסתם וכשאינו מברך בראשונה רק בשני' אחר המצה כנז' א"ו דלא ס"ל להתוס' הך סברא דגילוי דעת בסתם בשאינו מברך וכנזכר והנה באמת בט"ז שם (סי' תכ"ט ס"ק ו') כ' דהמחבר כתב רק בדרך זריזות שלא חשיב לחבירו היום כך לעומר אבל בדיעבד יוכל לברך ממונא בנידון דידן לא הי' חשש על הברכה בהלל רק בדרך זריזות אולם באמת ע' בפר"ח ובפמ"ג במ"ש שם דדעת המחבר גם בדיעבד לא יוכל לברך משום דספה"ע דרבנן ונ"ל כונה וה"ל הנל דרבנן כנז' וראית בשו"ת חתם סופר (האו"ח סי' קמ"ג) לענין ברכת שהחיינו שהש"ץ מברך בביהכ"נ ואח"כ בביתו בעת הקידוש שכ' דנכוין אז בביהכ"נ שלא לצאת והנה אם מכוון בפירוש שלא לצאת מקודם בודאי מהני אונס ראיתי עוד בחת"ס (חאו"ח סי' כ"א) דנכנס לביתו במו"ש כבר התפלל וי"ח דאורייתא מ"מ הוי כאלו מכוונים בהדיא שלא לצאת י"ח כדי שיהא קידוש במקום סעודה על היין דאורייתא והוי כאלו לב ב"ד מתנה שכתב כבר בזה במ"א ע"ש ולא ידעתי מקום בינה אי' מקורו לזה והראיות שהבאתי מספה"ע ובפרט משני טיבולים בחזרת הם נגד זה דשם ג"כ תקנת חכמים הוא תרי טיבולי ואעפ"כ אם מאצ"כ לא יוכל לברך אח"כ על המרור כמ"ש בתוס' ולא אמרינן לב ב"ד מתנה בתקנותיהם בתר טיבולי שלא יצא עד שיברך אח"כ על המרור בשעת מצוותו אחר המצה כנז' וצע"ג

אך באמת מדברי הש"ס והתוס' בפ' ע"פ הנז' נראה דלא כדברי המג"א לענין מצוה דרבנן דהרי מיירי שם לענין מרור ובזמה"ז מרור דרבנן ואעפ"כ דמצ"כ (ועיי' בישועת יעקב סי' ס' על דברי הש"ס ותוס' אלו) הרי דלאו כללא הוא דגם כמ"ד מצ"כ מ"מ בדרבנן ס"ל דא"צ כונה כמו שהניחו מהאחרונים עפי"ד המג"א אלו ומדברי הש"ס ותוס' אנו נראה להיפך כנז' וגם התבוננתי עתה במקור שהביא ממנו המג"א מהכנה"ג סי' תקכ"ט שהביא בשם תשו' משפט צדק (ח"ב סי' ס"ב) וראיתי במשפט צדק שם לא כתב זה לכללא כלל רק מה שדייק שם על דברי הרא"ש בברכות בענין פתח בדחמרא וסיים בדשיכרא שהביא דברי הראב"ד שכ' שלא מצינו בשום מקום שתהא הברכה נפסדת בשביל הכונה וכו' מזה נראה דהראב"ד ס"ל מאצ"כ והרי הרא"ש פסק כר' זירא דמצ"כ וע"ז תי' דלא סתרי דברי הרא"ש אהדדי דמה שכ' בשם הראב"ד היינו שיישב גם לשיטת הראב"ד אבל הרא"ש לדידי' ס"ל באמת מצות צריכות כונה או שי"ל שגם הרא"ש דכתב דמצ"כ הוא רק כר' זירא לענין תקיעת שופר היינו במצוה דאורייתא אבל לא במצוה דרבנן ע"כ בברכות שהם דרבנן שפיר הביא הרא"ש דברי הראב"ד דמאצ"כ עכ"ד המ"צ הרי מפורש דגם המ"צ לאו כללא כייל בזה רק שכתב כחד תירוצא לדעת הרא"ש די"ל דס"ל כר' זירא רק דומיא דהתם בתקיעת שופר שהוא מצוה דאורייתא אבל לא בברכות דרבנן אבל להתוס' בפסחים ושאר פוסקים דס"ל דמצ"כ גם בדרבנן ס"ל כן שוב ראיתי דגם הרא"ש בעצמו פסק דמצ"כ גם בדרבנן ואף דבפסחים שם לא הזכיר אם הלכה כר"ל שם (לענין מרור) דמצ"כ מ"מ בר"ה (דף כ"ח) כ' הרא"ש בפירוש דהלכה מצ"כ והביא הך סוגיא דפסחים (דף קי"ד ע"ב) תניא ר' יוסי אמר אעפ"י שטבל בחזרת מצוה להביא לפניו חזרת וחרוסת ודייק התם דלאו משום היכרא לתינוקות אלא דמצות צריכות כונה וה"נ קאמר ר' יוסי בשמעתין וכו' וכ' הקרבן נתנאל שם דנראה דהביא הרא"ש הך דר' יוסי דחזרת למימרא דאף בירקות מרור דרבנן פסק דצריך כונה והרי מפורש בזה א"ו בע"כ רק כתירוצא קמא דהמשפט צדק דהרא"ש בברכות הביא דעת הראב"ד ולדידי' לא ס"ל כן רק כמו שפסק להלכה בר"ה כנז' ובאמת בכנה"ג הביא מהמשפט צדק דלדעת הרא"ש בדרבנן א"צ כונה ובמג"א החסיר בקיצורו תיבות ''לדעת הרא"ש'' ע"כ נראה מדבריו כי במ"צ כ' לכ"ע ולא לד' הרא"ש בלבד ובאמת גם לד' הרא"ש אי אפשר לומר כן כמו שמפורש ברא"ש ר"ה מחזרת דרבנן וכנז'. ועיי"ש וגם במג"א ציין מרדב"ז ומ"צ וכנה"ג וברדב"ז שציין הכנה"ג (רדב"ז ח"א סי' כ') ואצלנו הוא (בחלק ד' סי' כ') שם כ' רק לענין מצ"כ לדעת הרמב"ם אבל לא הזכיר כלל לחלק בין דאו' לדרבנן ובכנה"ג (בסי' תקפ"ט) ציין רק בזה"ל עיין ברדב"ז ח"א סי' כ' ובדרבנן לדעת הרא"ש א"צ כונה מ"צ ח"ב סי' ס"ב עכ"ד הכנה"ג והיינו כונתו לעיין ברדב"ז שם שדיבר מענין מצ"כ ובמשפט צדק כ' החילוק בדרבנן לדעת הרא"ש ובמג"א כתב בקצרה ולא הי' לפניו רק הכנה"ג (כנראה) וחשב בד' הכנה"ג כי גם הרדב"ז כ' ג"כ דבדרבנן מצות א"צ כונה היינו במצות דרבנן. ומרן הגאון מג"א עירבב הדברים יחדיו כאלו א' הם (כנז') באשר לא הי' לפניו ס' הרדב"ז והמשפט צדק. והביטו והשתוממו. ותראו בזה בעליל לעין כל דלמ"ד מצ"כ גם בדרבנן צריכות כונה. והנה קדוש זקיני בדרך פקודיך האריך לבאר להלכה דמצ"כ וכ' שם רק לענין הלל בדברי הפמ"ג והניח בצ"ע אם הוי דרבנן והיינו ג"כ לפי"ד המג"א אלו שהחליטו האחרונים בהביאם משמו דבדרבנן לכ"ע א"צ כונה ובאמת ז"א כנראה במקורן כנז' וגם בדרבנן צריך כונה למ"ד מצ"כ ואם כי מרן הגאון הב"ח (בסי' תע"ה) כתב דלדעת הטור בשם הרא"ש יש לחלק דבדרבנן א"צ כונה מ"מ צ"ע ממ"ש הרא"ש בכבודו ובעצמו כנז' שהביא הך דחזרת דגם במצוה דרבנן צריך כונה. ולפי זה לנידון שאלתינו כיון דמצ"כ בדרבנן וגם בצירוף כל מה שכתבנו לעיל אין חשש גם כשאומר הלל קודם התפלה כיון שאינו מכוין אז לשם מצות הלל אז יוכל לברך אח"כ לכתחלה בשעת מצותו בתפלה. וראיתי עתה במחצית השקל (סי' תפ"ט ס"ק ח') שכ' דלד' המג"א בשם הרדב"ז דמ"ע דרבנן א"צ כונה. היינו כונתו לדברי המג"א הנז'. ובאמת ז"א דהרדב"ז לא כתב זה כלל וכנז':

ובגוף דברי הרדב"ז עיי"ש בדבריו מה שיישב דברי הרמב"ם דס"ל גבי שופר מצ"כ ובהלכות חמץ ומצה פסק דא"צ כונה וכתב שלגבי מצה יודע הוא שהלילה פסח ושזו הוא מצה שהוא חייב לאכול מצה ואנסוהו פרסיים לאכול מצה שהוא לא הי' רוצה לאכול כלל וכיון שאנסוהו לאכול מכוין לצאת ידי חובתו ומ"ש הרמב"ם אכל מצה בלא כונה כלומר בלא כונה לאכול שלא הי' חפץ לאכול והיכא דאכל מצה רק למלאות רעבון נפשו ולא נתכוין למצה של מצוה גם רב אסי מודה דלא יצא י"ח עכ"ד הרדב"ז. וצע"ג להבין כונתו ז"ל דעדיין לא נדע מהו סברתו דהא אדרבא כיון שכפאוהו והוא לא הי' רוצה לאכול הוי כונה. הפכיות ול"ש לומר סתמן כלשמן ואיך יצא בזה. ונראה שכונתו למ"ש האחרונים דהיכא שאנסוהו הוי כמו כונה גם לגבי מצוה כיון דהכפיו' מבטלת את הרצון ההפכי ושפיר הוי כמו כונה עיי' בזה בדברינו במנח"א ח"ב (סי' ס"ט אות ב') [וכן בחי' שער יששכר במאמר מודעא רבה לאורייתא כתבנו מזה בעה"י] משא"כ במצה היכא דלא אנסוהו י"ל גם לד' הרמב"ם דלא יצא כנז':

ובישיע"ק (סי' ס') פלפל בדברי הש"ס הנז' בפסחים היכא דליכא אלא חסא וכו' וכתב שכיון דמרור בזמה"ז דרבנן וטיבול ראשון להיכרא ג"כ מצוה אחרת דרבנן ע"כ צריך כונה דהוי כמו מינו מחריב בה לדעת הר"ן בר"ה דבכיון לשם מצוה אחרת לא יצא אמנם כ' שם בישועת יעקב דאם הי' מצוה דרבנן ודאורייתא יחד וכיון למצוה דרבנן אז הוי כמו חולין לגבי קדשים ואינו מעכבת המצוה דאורייתא כיון שהמצוה דרבנן היא אינה מצוה כלל מדאורייתא ול"ש מינו מחריב בה לד' הר"ן. ובאמת תמהתי דהא הר"ן כ' שם דאין מעכבין את התינוקות מלתקוע לגבי תקיעת שופר וחינוך תינוקות דהוי שני מצות לפניו והלא שם תק"ש דאורייתא וחינוך תינוקות רק מדרבנן ובזה כ' הר"ן דהוי מינו מחריב בה וכו'. ולגודל הקו' י"ל אולי ס"ל להישיע"ק דהר"ן ס"ל דמצות חינוך הוא דאו' מולמדתם אותם את בניכם או הוי מדברי קבלה משום חנוך לנער עפ"י דרכו כמ"ש הרמב"ם לענין קטן אוכל נבילות דלדעת הרמב"ם מצות חינוך הוא מהכתוב חנוך לנער וכו' והדברים עתיקין ואולי ס"ל בזה דהוי דברי קבלה כד"ת דמיא ע"כ הוי כמינו מחריב בה וצ"ע ואכ"מ להאריך:

והנה עתה אחרי עבר זמן זמנים שכתבתי זאת הן הראני הבחור כהלכה החריף ובקי מ' שלמה צוקער נ"י מב"ס בס' תהלה לדוד על או"ח להה"ג המו"צ מברדיטשוב (בהשמטות לסי' ס') שכ' וז"ל ולענין מצות דרבנן אי צ"כ שכ' המג"א בסק"ג בשם הרדב"ז דלכ"ע אצ"כ לא ידענו מקומו ובעמודי אש כתב דנתכוין לדברי הרדב"ז ח"א סי' ל"ד וליתא דהתם לענין מכשירין עכ"ל והיינו דברדב"ז (סי' ל"ד) שם כ' וז"ל ואי לאו דמסתפינא אמינא דאפי' ר' יוחנן מודה בהא כיון דטבילת כלים חדשים לאו דאורייתא היא מודה דלא בעי כונה וכו' עכ"ל וכונתו בס' תהלה לדוד פשוט ונראה נכון מאוד עפימש"כ בחי' הר"ן חולין (דף ל"א) מהרמב"ן ז"ל וז"ל והא פלוגתא דרב ור"י לא שייכא במצ"כ או אין צריכות דאי פליגי בה תנאי ואמוראי כדאי' בפסחים ובר"ה דהכא טבילה ושחיטה לא מצות נינהו אלא מכשירין ובהני איפלגי רב ור"י דלמר מכשירין קיל ממצות ולמר חמירי אבל במצות גופי' אי בעי כונה או לא לא מעיילי נפשייהו רב ור"י כלל עכ"ל ודברי הר"ן הללו היו בהעלם אז מעיני הכפ"ת (בר"ה דף כ"ח שם) שהקשה אהא דקיי"ל מצ"כ מנדה שנאנסה וטבלה מותרת לבעלה. דלק"מ משום דהוי רק מכשירין כנ"ל. ובאמת לענין שחיטה אף דהוי מכשירין מ"מ:

יש כמה דיעות דהוא מ"ע בפ"ע ולא הכשר אכילה בלבד כמ"ש בתב"ש (סי' א' ס"ק נ"ט) ועיי' בדרכי תשובה (סי' א' ס"ק א') מ"ש עוד מזה ועיי' בחיבורנו שו"ת מנחת אלעזר (ח"א סי' מ"ה בד"ה וכן ממ"ש הרמב"ם וכו') שהבאתי מלשון רש"י כתובות (דף ז' ע"ב) דמוכח דהוי שחיטה מ"ע שלימה ולא מכשירין בלבד ואעפי"כ פסקינן (בסי' ג') דשחיטה א"צ כונה וגם דל"ש מצ"כ בשחיטה דהוי מכשירין לענין כונה כנ"ל ועכ"פ שחיטה מדאורייתא לכ"ע משא"כ בטבילת כלים דדעת כמה פוסקים דטבילת כלים דרבנן מעיקרא (ועיי' בדרכי תשובה סי' ק"כ ס"ק כ"א) ע"כ שפיר כ' הרדב"ז דבכה"ג דהוי דרבנן (כמו דכ' בפירוש דס"ל טבילת כלים דרבנן) וגם הוי רק הכשר ע"כ י"ל דא"צ כונה לכ"ע וגם זה כתב בלשון לולא דמסתפינא אבל פשוט דאינו ענין למ"ע דרבנן שלימה שאינה הכשר כנז' וגם בס' מגן גבורים על או"ח (סי' ס' ס"ק ג') להגאונים מפה"י ז"ל הראוני עתה שכ' וז"ל וכעת הגיע לידינו שו"ת רדב"ז וראינו בסי' ס' שם שפלפל שם בענין מצ"כ ולא הזכיר מזה כלל לא דבר ולא חצי דבר כפי הנראה לשון הכנה"ג (סי' תקפ"ט) שעירבב' בשם הרדב"ז ומ"צ זהו יחד גרם לו להמג"א להעתיקו בשם הרדב"ז כלל אבל הכנה"ג לא כיון כלל לזה רק ציין המקומות שמפלפלין בענין זה וס' מ"צ אינו תח"י וכו' עכ"ל והרי ביארנו לעיל בעה"י גם בשם המשפט צדק שלא כ' כלל זה רק בדרך אולי ואפשר וגם לדעת א' וגם לדעת הרא"ש בעצמו אינו מכוון כראוי כנ"ל. וגם ראיתי עתה בשדה חמד בכללים (מערכת מ' אות ס"ד) שהעלה ליסוד מוסד דבמצוה דרבנן א"צ כלל כונה לכ"ע כמ"ש המג"א בשם הרדב"ז ומ"צ וכו' ובמחכת"ה לא נחית לעיין במקומם ומקורן כי אז הי' רואה דאינו ראי' ויסוד כלל מדבריהם דס"ל הכי כנ"ל:

והן אמוץ כי נמצא באחרונים ז"ל היינו בפר"ח (סי' תפ"ט) דמה שהכריע מרן המחבר דמצ"כ היינו דוקא במצוה דאו' אבל לא במ"ע דרבנן ועיי' מ"ש על זה בשו"ת נחפה בכסף (חאו"ח סי' ה') ובברכי יוסף (סי' תפ"ט אות י"ג) וכן במחזיק ברכה (סוף סי' ט') אמנם המקור שהביא המג"א והביאו האחרונים כנ"ל משמו זה לא נמצא במקורות הנ"ל כמו שביארנו בזה בעה"י:

תוכן העניינים

מנחת אלעזר חלק ג

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה