מנחת אלעזר חלק ג· רבי חיים אלעזר שפירא
סימן יט
כבוד ידידי החריף ובקי וכו'
לתשובת יקרתך ע"ד שאלתך מי ששכח בר"ח במוסף וסיים מקדש ישראל והזמנים וכל התפלת מוסף התפלל דר"ח. הנה לכאורה נראה לומר כיון דאמרינן בש"ס תענית (דף כ"ט ע"א) ובפסחים (דף ע"ז ע"א) ובשבועות (דף י' ע"א) ובערכין (י' ע"ב) דר"ח איקרי מועד ועיי' רש"י תענית (ט"ו ע"ב) ד"ה ראשי חדשים דאיקרי מועד ובתויו"ט שם ובש"ס תענית (י"ז ע"ב) ר"ח איקרי יו"ט ורש"י בר"ה (דף י"ט ע"א) ר"ח מועד דאורייתא עכ"ל ועיי"ש בטורי אבן. וא"כ י"ל דהוי עכ"פ בדיעבד בכלל ברכת יו"ט דמקדש ישראל והזמנים בפרט דהוא ישראל דקדשינהו לזמנים כדאמרי' בברכות (דף מ"ט ע"א) וה"נ הוא ר"ח השורש לזה משום שישראל הב"ד מקדשי' החודש וכמו שפירש"י שם וא"כ י"ל דעכ"פ בדיעבד יצא כשסיים מקדש ישראל והזמנים. ואל תשיבנו ממה דתנינן במגילה (כ"א ע"א) בר"ח ובחוש"מ קורין ד' וכו' זה הכלל כל שיש בו מוסף ''ואינו יום טוב, קורין ארבעה. זה אינו סתירה דהא תני נמי חולו של מועד ואז בודאי מועד הוא ואומרים מקדש ישראל והזמנים א"ו הכונה בפשיטות שאינו יו"ט ממש לאסור בכל מלאכה (שאינה מלאכת אוכל נפש. ועיי' בשו"ת פנים מאירות (ח"ב סי' קנ"ג) ראי' לדברי הטור (או"ח סי תקפ"ב) למנהג ספרד שאומרים את יו"ט מקרא קודש הזה ובחוה"מ את מקרא קודש וכן הוא בריטב"א סוכה (ל"ח ע"א) ועיי' מ"ש על דבריו הג"מ חיד"א בשו"ת יוסיף אומץ (סי' י"ג) והביא ראי' מתשו' הרשב"א דגם חוה"מ נקרא יום טוב. ולכאורה סתירה לדבריו מדברי המתני' דמגילה הנז' דחוה"מ לא איקרי יו"ט אך נראה דלאו כללא. הוא דרק יו"ט ממש נקרא יו"ט ולא חוה"מ דהא אדרבא מצינו בש"ס שבת (כ"א ע"ב) לענין חנוכה קבעום ועשאום ''ימים טובים'', בהלל והודאה וחנוכה גם קרבן מוסף אין בו ומכ"ש שאינו מקרא קודש אעפ"כ קראום יו"ט וע"ז יש לתרץ דרש"י נשמר מזה וכתב בלשונו לא שאסורים במלאכה אלא לקרות ההלל ולומר על הנסים בהודאה עכ"ל והיינו שרק לענין זה נקרא חנוכה יו"ט להלל והודאה בלבד אבל מצינו גם במקומות אחרים בש"ס כמו בתענית (י"ט ע"א) במתני' היו מתענין וירדו להם גשמים וכו' ואכלו ושתו ועשו יום טוב עכ"ל וגם במתני' בסוף תענית (כ"ו ע"ב) לא היו ימים טובים לישראל כיוה"כ וכט"ו באב וט"ו באב יום חול הוא לענין עשיות מלאכה ושאר דברים אעפ"כ קראו חכמים אותו יו"ט. וכן ביומא (דף ע' ע"א) ויו"ט הי' עושה וכו' היינו לאחרי יוה"כ באיזו יום וכן בסוף מדות (במתני') יו"ט היו עושין שלא נמצא פסול בזרעו של אהרן וכן כ"פ בכמה דוכתי שקראו יו"ט לימות החול המותרים במלאכה לגמרי, וכן מה שהבאתי לעיל מגמ' תענית (דף י"ז ע"ב) ר"ח גופי' איהו יום טוב הרי דר"ח קראוהו חז"ל יום טוב והרי הוא מותר בעשיית מלאכה ונראה לכאורה דיום טוב נקרא כשעושה שמחה ומרבה במאכל ומשתה כמ"ש רש"י בביצה (דף ד' ע"א) ד"ה מיומא טבא לחברי' כלומר משעשה היום יום טוב דהיינו לאחר סעודה עד מחר עכ"ל ולפי"ז הך דעשו יום טוב כשירדו גשמים היינו ג"כ משום ששמחו בסעודת מאכל ומשתה וכן נראה בש"ס מגילה (ט"ז ע"ב) שמחה זה יום טוב והיינו בע"כ רק שעשאו משתה ושמחה דאלו איסור מלאכה הרי אמרו שם (דף ה' ע"ב) דלא קבילו עליי' (כנז' בסמוך בזה). אך הנה במגילה (ה' ע"ב) נראה להיפך דאמרי' לגבי פורים איסור מלאכה לא קבילו עלייהו דמעיקרא כתיב שמחה ומשתה ויו"ט ולבסוף כתיב ימי משתה ושמחה ואלו יו"ט לא כתיב הרי מפורש דיו"ט היינו רק איסור מלאכה. ואין לומר דכיון דכתיב כאן ביחד משתה ושמחה ויום טוב א"כ בע"כ אין הכונה יום טוב למשתה ושמחה במאכל ומשתה דהא זה כבר כתוב משתה ושמחה א"ו דיום טוב היינו בזה ללמד איסור מלאכה וזהו לא קבילו עליי' אח"כ. ז"א דכיון דמצינו כנ"ל דיו"ט היינו בהלל והודאה ג"כ כדאמרי' גבי חנוכה בש"ס שבת ע"כ י"ל משתה ושמחה ויו"ט היינו גם הודאה וקריאתה זו הלולא כדאמרי' שם במגילה. וקריאת המגילה במקום הלל בחנוכה. וגם עיי' רש"י במו"ק (פ"א) קורא לחוה"מ בשם יו"ט בלשונו כמה פעמים כמו (בדף ח' ע"ב) בד"ה משום ביטול פו"ר דאי שרי נשואין ביו"ט אין אדם נושא אשה כל השנה אלא ממתין עד המועד וכו' וכן (בדף י' ע"ב) בד"ה אדעתא דארעא וכן שם בד"ה מיגזרינהו לחותך לשנים ולאוכלן הרי ביו"ט וכו' ואמרי' בגמ' רב פפא אמר כיון דמיתלעי כפרקמטיא האבד דמי ושרי עיי"ש דמיירי בחוה"מ ואעפ"כ קראו רש"י לחולו של מועד יו"ט וכן עוד כיוצא אף שמותר במלאכת דבר האבד קראו יו"ט כמו יו"ט ממש. ובע"כ לומר כדי להנצל מסתירות ומבוכות האלו בלשונות הש"ס. דלאו כללא הוא ולפעמים גם לר"ח יו"ט וכיוצא אף שאינו אסור כלל במלאכה ומה דאמרי' במתני' מגילה הנ"ל (על ר"ח וחוש"מ) זה הכלל כל שאינו יום טוב היינו בע"כ הכונה כיון דאינו יו"ט ממש אינו בשם ''יום טוב מקרא קודש''. שאלו שניהם יחדיו יו"ט (וגם) מקרא קדש'' לא נקרא רק יו"ט ממש. והתנא במתני' אשר דרכו לשנות בקצרה נקט לישנא דיום טוב בלבד אבל בע"כ ר"ל ''יום טוב מקרא קודש.'' כנז'. אבל מקרא קודש לבד נקרא גם חוש"מ כדאמרי' במס' חגיגה (דף י"ח ע"א) תאמר בחוש"מ שקרוי מקרא קודש. וכ"כ הרמב"ם (הל' יו"ט פ"ז ה"א) דחוה"מ הוא מקרא קודש. ובטו"ז או"ח (סי' תרס"ח) כ' דלא מצינו בשום מקום בגמ' שחוה"מ נקרא יו"ט וכבר השיגו עליו האחרונים בזה ועיי' ביעיר אוזן (מערכת י' אות ז') ולפימש"כ לעיל מפורש בש"ס דגם ר"ח יו"ט קרי לי' וא"כ מכ"ש חוש"מ. ולא קשיא ממתני' (סוכה נ' ע"א) בשמחת בית השואבה שאינו דוחה לא שבת ולא יו"ט והרי דחוה"מ לא קרי יום טוב (דאינו עושה שמחת בית השואבה רק בחוה"מ). די"ל דלגבי חוה"מ קרי ליו"ט ראשון ''יום טובא'' שהוא אסור במלאכה גם במלאכת דבר האבד וכעין שמצינו בקרא גבי פסח ביום הראשון מקרא קודש וביום השביעי מקרא קודש אם כי גם הימים שבנתיים היינו חוה"מ הם מקרא קודש (כנז' מש"ס חגיגה והרמב"ם) מ"מ הכונה בע"כ לתוספות קדושה של יו"ט על חוה"מ זהו מקרא קודש ביותר מחוה"מ והיינו לגבי חוה"מ ה"נ קורא אותו במתני' דסוכה (גבי שמחת בית השואבה) יום טוב לגבי חוה"מ כנז'. ועיי' ש"ס מ"ק (י"ד ע"ב) לענין דנין דיני נפשות בחוה"מ וכו' מהא קא מימנעי משמחת יו"ט הרי דקורא לחוה"מ יו"ט. וזהו ג"כ סתירה לד' הט"ז מש"ס הלז. אך עדיין קשה א"כ מהו ההפרש בין חוה"מ ליו"ט ממש כיון שגם חוה"מ נקרא מקרא קודש מדאורייתא כדאמרי' בחגיגה וגם נקרא חוה"מ יו"ט כנז' אלא ודאי כמו שכתבנו דאלו השנים יחדיו "יו"ט מקרא קודש,'' לא נקרא רק יו"ט ממש ולא חוה"מ. ובזה יתיישב נוסחתינו בסידורי האר"י ז"ל עפ"י נוסח ספרד שאומרים בתפלה ובקידוש יו"ט את יום טוב מקרא קודש הזה (דרך משל. בסוכות) זמן שמחתינו מקרא קודש זכר ליציאת מצרים ותמה שם בשו"ת יוסיף אומץ להחיד"א ז"ל דהרי הוא כפל לשון ב"פ מקרא קודש (ואף דהוא הי' ספרדי והנוסחא בסידוריו כן הוא. תמה להבין פי' הדברים) וי"ל דזהו הענין והטעם כי (דרך משל) בסוכות שאומרים כל ימי חג הסוכות מקרא קודש גם בחוש"מ כנז' וזהו שם הכולל לכל החג שהוא מקרא קודש אמנם צריכין להזכיר חשיבות בפ"ע ליו"ט ממש ביום א' (ובגליות ב' ימים) שנקרא ''יום טוב מקרא קודש'' כנ"ל (וגם הזכרנו לעיל שכן דרך הקרא והמתני' להזכיר חשיבות בפ"ע ליו"ט ממש יום הראשון לגבי חוה"מ) ע"כ אומרים ביו"ט מלבד זה "יו"ט מקרא קודש'' הזה ואח"כ אומרים זמן שמחתינו מקרא קודש היינו שהמקרא קודש הוא כולל לכל החג וחוה"מ בכלל כנז' ע"כ אומרים מקרא קודש אחרי זמן שמחתינו (או אחרי זמן חירותינו. בפסח) להורות כי הוא כולל כל החג וחוה"מ בתוכו זמן וכו' וביו"ט ממש אומרים מקודם ''יו"ט מקרא קודש'' כנז' להורות על מעלתו וחשיבתו שזהו לא נקרא רק יו"ט ממש כנ"ל. וכמ"ש הריטב"א בסוכה שם דצריכין לחלק בהזכרה בתפלה בין יו"ט גמור לחוה"מ כדי להכיר ביותר שביו"ט אסור גם מלאכת דבר האבד עיי"ש. וא"ש ונכון. וכן ראיתי בסידורי הספרדיים שנמצא הנוסחא את יום טוב מקרא קודש ומצויין שם כי בחוה"מ ידלגו תיבת "טוב'' ויאמרו רק את ''יום מקרא קודש'' הזה והיינו כדאמרן (ואף שחוה"מ וגם ר"ח נקרא לפעמים יו"ט כנ"ל, מ"מ) יום טוב מקרא קודש (יחדיו) נקרא רק יו"ט ממש כנ"ל:
ובהיותי בזה אזכיר מילתא דתמוה על הגה"ק הרב בעל התניא ז"ל בש"ע שלו (סי' תקכ"ט סעי' ה') שמצות כבוד וענג אינו נוהג בחולו של מועד שהרי לא נאמר בהן מקרא קודש עכ"ל ויתמה כל עובר ויתפלא על הדברים האלו כי הלא הוא ש"ס מפורש בחגיגה כנ"ל תאמר בחוש"מ שנקרא מקרא קודש ולמדוהו שם מקרא וכן ברמב"ם פסק כן כנז' וז"ל הרמב"ם חולו של מועד אעפ"י שלא נאמר בו שבתון הואיל ונקרא מקרא קודש וכו' עכ"ל הגם שיש לדחוק ולתרץ כונתו של הרב בעל התניא ז"ל כי נאמר בתורה (בפ' בא) ביום הראשון מקרא קודש וביום השביעי מקרא קודש היינו דאף דחוה"מ נקרא ג"כ מקרא קודש אעפי"כ קראו הכתוב ליום הראשון ויום השביעי מקרא קודש היינו ליו"ט א' וז' חשיבות בפ"ע להיות אסור בכל המלאכה כנ"ל (והרמב"ם נקיט קראי דחג הסוכות שנא' "ביום הראשון שבתון וביום השמיני שבתון'' ע"כ כ' שם אעפ"י שלא נאמר בו שבתון'' דהיינו כי "שבתון'' נאמר רק ביום הראשון וביום השמיני עצרת כנז'. ולענינינו נראה כונת התניא למ"ש בפ' בא כנז' וביום הראשון מקרא קודש וכו') ופירש"י בפ' בא שם ביום הראשון מקרא קודש קרא אותן קודש לאכילה ושתיה וכסות עכ"ל והוא מהמכילתא מ"מ אינו דוקא ביו"ט ממש נוהג כבוד כסות ועונג דהא גם בחוה"מ אמרי' (בפ"ג דאבות) במתני' כל המבזה את המועדות וכו' אין לו חלק לעוה"ב ופי' הברטנורא שעושה בהן מלאכה או נוהג בהן מנהג חול באכילה ושתי'. וכ"כ בתניא רבתי (הראשון) על הך דמבזה את המועדות וכו' שחייב לכבד חוה"מ במאכל ומשתה וכסות כשאר יו"ט עכ"ל ומובא בט"ז או"ח (סי' תק"ל) ובע"כ הפי' ברש"י דיו"ט ממש צריך להוסיף בענג מאכל ומשתה וכסות משאר ימי החג (חוה"מ). (ועדיין צ"ע מלשון התניא רבתי שצריך כל זה בחוה"מ יסר כמו ביו"ט ממש כנ"ל) עכ"פ לשון הרב התניא הנ"ל בש"ע שכ' שאינו נוהג בחוה"מ כבוד וענג בפרט מה שכ' שלא נאמר בהן מקרא קודש הוא תמוה נשגבה במחכת"ה וא"א להולמו כנז' (זולת אם נאמר שט"ס נפל בהעתקתו)
והנה נתעוררתי מדברי הפסיקתא הובא בבני"ש מאמרי ר"ח מאמר קידוש החדש אות י"ד) ר"י אמר וצריך בר"ח ובחולו של מועד לומר והשיאנו והנה באמת הוא ג"כ בירושלמי ברכות (פ"ט הלכה ב') שמואל אומר צריך לומר והשיאנו. ולפי"ז בנדון דידן עכ"פ בדיעבד כשסיים מקדש ישראל והזמנים כיון דבש"ס לא מבואר להיפך י"ל לסמוך על הפסיקתא כששכח וסיים בסיום ברכת והשיאנו (שצ"ל לכתחלה בר"ח כן לד' הפסיקתא הנז') היינו מקדש ישראל והזמנים. אך ז"א דמלבד מ"ש זקיני בבני"ש שם הטעם דלא פסקינן בזה כשמואל בר"ח. אך י"ל ממילא דאין ראי' דשמואל ס"ל דצריך לחתום מקדש ישראל והזמנים ואפושי פלוגתא לא מפשינן למה דאמר שם ר"ח בר אשי דצ"ל מקדש ישראל וראשי חדשים וגם לשמואל י"ל כן שצריך לומר והשיאנו ולחתום מקדש ישראל וראשי חדשים כדי לקבוע לר"ח ברכה בפ"ע. וגם בבני"ש ס"ל דגם לשמואל אינו חותם רק "וראשי חדשים,'' כמו שכ' שם שלא נמצא חולק על שמואל בזה ואם נאמר שס"ל לשמואל לחתום מקדש ישראל והזמנים הרי חולקים בש"ס דידן וס"ל (בברכות מ"ט ע"א) לחתום וראשי חדשים א"ו דבחתימה לא קמיירי שמואל כלל רק בפתיחתו לומר והשיאנו וז"פ:
והנה מה שכתבתי לעיל לענין ר"ח אי אקרי יו"ט הנה בש"ס ר"ה (כ"ה ע"א) ת"ר פ"א נתקשרו השמים בעבים כסבורים העם לומר ר"ח ובקשו ב"ד לקדשו א"ל ר"ג כך מקובלני מבית אבי אבא אין חדושה של לבנה פחותה מכ"ט יום ומחצה ושני שלישי שעה וע"ג חלקים ואותו היום מתה אמו של בן זזא והספידה ר"ג הספד גדול לא מפני שראויי' לכך אלא כדי שידעו העם שלא קדשו ב"ד את החדש עכ"ל פירש"י שלא קדשו ב"ד את החדש שאין מספידין ביום טוב עכ"ל הרי דקרי לר"ח יו"ט אולם י"ל דאין מזה ראי' די"ל דמיירי כמו שלפניו בסמוך שם הך דר' חייא דאמר לאורתא בעינן בך לקדושי פירש"י צריכין אנו לעשות הלילה יו"ט של ר"ה וכו' הרי דמיירי בר"ח תשרי שהוא יו"ט של ר"ה ע"כ כ' רש"י שאין מספידין ביו"ט. אולם בס' ערוך לנר על ר"ה שם הקשה דמנין לו לרש"י דהי' בר"ה דהרי גם בר"ח אין מספידין זולת לחכם בפניו כמו שנפסק בטוש"ע או"ח (סי' ת"כ) ותי' דס"ל לרש"י דקשה למה הקפיד ר"ג כ"כ לידע העם שלא קידשו ב"ד את החדש הלא חאיזה ימים אח"ז ידעו ממילא כשיקדשוהו ביום שלאחריו ולכן פי' שהי' ר"ה ודאג ר"ג שמא יחשבו שהיום ר"ה ויעשו מלאכה לערב ומחר לכן מיהר לעשות פירסום לדבר להודיע להם שלא קדשו ב"ד את החדש ושלמחר יהי' ר"ה עכ"ד אך אין זה מוכח מלשון רש"י דס"ל שהי' ביו"ט של ר"ה ואי משום שכ' יו"ט הוא ואין מספידין הא אין גם בר"ח כנ"ל וגם ר"ח איקרי יו"ט כנ"ל מלשון הש"ס תענית (י"ז ע"ב) ר"ח גופי' איהו יו"ט וכן בר"ה (דף י"ט ע"א) דאמרי' יום שלאחר יו"ט פירש"י ר"ח מועד דאורייתא עכ"ל וי"ל דקרי לר"ח יו"ט כפשטות לשונות הנ"ל ומיירי בשאר ר"ח דהא גם מה שכתבנו דמיירי לעיל בר' חייא בר"ח דיו"ט של ר"ה אין ראי' דהתם הברייתא דת"ר דשמביא סמיך לי' מיירי בר"ה כיון דהוא ברייתא בפ"ע ואינו ענין שלמעלה להך דר' חייא הנז'. ואם נאמר דמיירי בר"ח הוא מכאן תוכחת מגולה ללמוד מזה לאותן הרבנים המספידים גבירים (שאינם ת"ח) ונשותיהם בר"ח וגם בחוה"מ באמרם אין מועד בפני ת"ח נאמר גם על אלו היינו שקרא ושנה קצת ולפי"ז אשתו הוא אשת חבר וכ"ז בשביל אגורת כסף וזהב שיתנו להם. וראי' מש"ס זה שהי' אמו של בן זזא (נראה מזה איש מפורסם בשמו). ואם נאמר דבאשת גביר או אמו מותר להספידה גם בר"ח מה זה ראי' והוכחה עשה ר"ג שהספידה הספד גדול הא יוכלו העולם עדיין לסבור שהיום באמת ר"ח (כמו שסברו העולם מקשירת העבים שהוא הלבנה) רק שהספידה בשביל שהוא אשה חשובה ואמו של בן זזא אלא ודאי שבר"ח זה אסור אפי' לאשת חבר זולת לחכם (ת"ח ממש) בפניו וא"כ ידעו עי"ז שאינו ר"ח:
תבנא לדינא לענין השאלה שסיים בר"ח מקדש ישראל והזמנים לכאורה י"ל דכ"ש הוא מהך דכ' המג"א (בסי' תפ"ז ס"ק ב') דאם סיים ביו"ט מקדש השבת (אם הזכיר של יו"ט באמצע) יצא דהא יו"ט נמי איקרי שבת והתם מחלקינן בש"ס בין שבת ליו"ט דיו"ט ישראל קדשוניהו לזמנים ושבת קביעא וקיימא מן השמים ע"ש הנוסחא רק מקדש השבת (ולא ישראל) אעפי"כ יצא ק"ו בזה דר"ח ויו"ט א' הוא בזה דישראל קדשינהו לזמנים היינו ע"י קדושת ר"ח כנ"ל בתחלת דברינו וגם כנראה מהשאלה הזכיר של ר"ח באמצע בפסוקי מוסף ר"ח וכל התפלה רק שסיים מקדש ישראל והזמנים א"כ י"ל דיצא בדיעבד. אך באמת אם כי, הבאה"ט הביא ג"כ להלכה בשם המג"א דיצא כשסיים מקדש השבת אולם הרואה יראה שם כי חזר בו המג"א שם מלהחליט זה והניח בצ"ע וסיים דהוי משנה ממטבע שטבעו חכמים כמו שהביא שם במחצה"ש דאל"כ דברי המג"א סתרו אהדדי במ"ש סי' רס"ח (ס"ק ה') א"ו דמסקנתו בזה (גם בסי' תפ"ז) דהוי משנה ממטבע שטבעו חכמים ולא יצא וכן בברכ"י כתב ג"כ דלא סתרי אהדדי דברי המג"א הנ"ל לסי' רס"ח ושניהם מתאימים דלא יצא וכן בשארי גדולי אחרונים כולם כ' דלא יצא וא"כ ה"נ כיון שחכמים קבעו ברכה בפ"ע לר"ח אף שאחז"ל דר"ח איקרי נמי מועד עכ"פ הוי משנה בזה ממטבע שטבעו חכמים כי אולי לחשיבות בפ"ע קבעו בזה לומר מקדש ישראל וראשי חדשים והקפידו שלא יכללו ר"ח בכלל הזמנים כדי לידע חשיבות היום ר"ח שבו תלוי קביעת המועדים ע"כ קבעו לו ברכה מיוחדת מקדש ישראל וראשי חדשים וטעמם ונימוקם עמם ואין חקר לתבונתם (מלבד סוד ה' הגנוז בדבריהם ואותיותיהם) א"כ הוי משנה מטבע שטבעו חכמים דלא יצא:
שוב ראיתי במחזיק ברכה (או"ח סי' תקפ"ב אות ה') באחד ששכח וסיים בר"ה מקדש ישראל והזמנים והעלה דלא יצא. ומובא גם בשע"ת. וטעמו ג"כ מדברי המג"א הנז' במסקנא דהוי משנה ממטבע שטבעו חכמים אם כי יש לפקפק על דבריו שם במח"ב שכ' דלא הי' כונתו במקדש ישראל והזמנים על ר"ה הלא מה זה נ"מ בדיעבד על כונתו בתפלה (זולת ברכה ראשונה) ואם נאמר דאינו בכלל שינוי ממטבע שטבעו חכמים כיון שנזכר אח"כ בודאי יצא גם בלא כונה מקדם ואם הוי שינוי ממטבע שטבעו חכמים אין נ"מ איך הי' כונתו כיון שחז"ל תיקנו לר"ה ''יום הזכרון'' כנראה כיון דאישתני למעליותא ולחשיבותא מכלל שארי הזמנים וימים טובים דהוא זכרון למעשה בראשית יום הזה תחלת מעשיך בריאת האדם וזכרון תרועה ליום הדין הגדול הזה לזכרון לפניו ית"ש לטובה (וכעין שכ' לעיל גבי ר"ח בענינו) עכ"פ להלכה למעשה כן הוא ג"כ בנידון דידן כדברי המח"ב דהוי משנה ממטבע שטבעו חכמים דלא יצא כנז'. ובע"כ דהך שאני מבירך על בפה"ע בפה"א דיצא בדיעבד כיון דמן האדמה הוא וה"נ לכאורה בכלל זמנים הוא. ז"א דאין לך בברכות אלא כל מה שאמרו חכמים הם אמרו דמשנה ממטבע וכו' והם אמרו דבירך בפה"א יצא אבל אין לנו לחדש בכה"ג להקל לשנות ממטבע שטבעו חכמים כנז':
ב). ומ"ש ע"ד שנמצא במעין טהור שיגיעו המים להאשה הטובלת עד פינגע"ר למעלה מטבורה ובאמת זרת בזה אינו פינגע"ר רק דוקא חצי אמה כמו שהובא בבאה"ג שם ובפת"ש בשם לב"ש דוקא י' אצבעות. הנה הוא נודע כבר שט"ס נפל שם אולי מהמעתיק וכיוצא ומצוה וחיוב לתקנו בדפוסים ובפרט בזה שנתקן לנשים והמון ונתפשטו לאלפים ספרים ולאו כ"ע דיני גמירי לידע כי טעות הוא וה' יצילנו משגיאות. ויראנו בתורתו נפלאות. יטהר לבנו לעבודתו באמת. יראנו נוראות. ויעשה עמנו לטובה אות במהרה בימינו בקרוב וחיים ושוכט"ס: