אור ברסלב

מנחת אלעזר חלק ג· רבי חיים אלעזר שפירא

סימן חי

סימן עוב

לידידי החו"ב וכו'. מכתבך הגיענו וכו' ועל מה שכתבת ע"ד התועפות ראם (חאו"ח תשו' כ"ו) בקו' בשם הגאון מהר"צ חריף ז"ל לפי"ד הרמב"ם בס' דאו' מה"ת לקולא ובמ"ע הוי ס' לחומרא כדברי החוו"ד ושארי גדולי אחרונים ובזה יישבו ע"מ דילפי' רוב בכל האוקימתות בש"ס חולין (דף י"א) אולם מהך דמקשי שם מפסח וכ"ת דבדיק והא כתיב ועצם לא תשברו בו והקשה הגאון הנז' הא כיון דקיי"ל ועצם לא תשברו בו, בכשר ולא בפסול א"כ מותר לו מה"ת לשבר העצם דהוי ס' דאורייתא לענין לאו דשבירת העצם דשמא טריפה הוא ואינו עובר ולענין מצות עשה דפסח צריך לשבר העצם לבדוק דילמא טריפה הוא דס' עשה לחומרא ומ"ש שם בתועפות ראם לתרץ דבמקום שאפשר לברר את האיסור כמו הכא שנתברר שהפסח כשר נמצא הרי עבר למפרע על לאו דעצם לא תשברו בו עכ"ד. הנה כעין סברא זו בזה כבר קדמו במהרי"ט (ח"ב סי' א' בדין הספיקות) שכ' על הך קושיא גופא דהר"ן האיך ילפינן רוב מהך, דועצם לא תשברו בו דדילמא ניקב קרוב של מוח ולפי"ד הרמב"ם דילמא לא חיישינן משום דס' מה"ת לקולא וכ' וי"ל דכי אמרינן שאין הספק אסור מה"ת היינו היכא דא"א להתברר אבל היכא דאפשר לעמוד על בוריו של דבר ודאי אסור לאכלו שהרי חייבה תורה קרבן לאוכל חלב דהוו"ל למידק וכתיב והוא לא ידע ואשם ונשא עונו והתם מיירי מפסח שהי' אפשר להתברר ואמר רחמנא ועצם לא תשברו בו עכ"ל המהרי"ט עיי"ש אמנם עיי' עוד מה שביאר שם במהרי"ט דלכן דחי הש"ס אח"כ הך ודילמא במקום נקב קשחיט היכא דלא אפשר שאני משמע דהכי ניחא מה שאין בודקין אפי' דהוי אפשר לברר לשבור העצם ואין לומר דמשום לאו דלא תשברו בו הוי לא אפשר מ"מ באמת ל"ש בזה לאו דלא תשברו בו כיון דאם יתברר שהפסח טריפה נמצא דלא יצא י"ח וגם לא עבר על לאו דלא תשברו בו (דקי"ל בו ולא בפסול) וגם א"א בלא"ה רק למיבדקי' מקודם וא"כ שוב הוי אפשר למיבדקי' בשבירת העצם דל"ש הלאו דועצם לא תשברו בו דדילמא טריפה הוא כנז' א"ו דאזלינן בתר רובא עכת"ד המהרי"ט ז"ל וזהו שלא כדברי התועפות ראם בתירוצו על קושי' הנז' דהנה המהרי"ט כ' שם בפירוש וז"ל ובתר דאיתחזק בתורת פסח יהא נזהר בשבירת העצם דכל שלא נבדק עדיין לא הוחזק בתורת פסח עכ"ל ולפי"ז יוכל לשבור ולבודקו מספק דהא אם הוא טריפה אינו עובר עליו כלל ועכ"פ כל זמן שלא נבדק עדיין לא הוחזק בתורת פסח לעבור עליו בשבירת העצם כנז' (למ"ד דס' דאו' מה"ת לקולא. אם לא ניזול בתר רובא) וכיון דבהכרח צריך לבודקו מחמת הספק עשה, דפסח ע"כ יוכל לבודקו ממ"נ ושוב הדקל"ד דילמא באמת ישבור ויבדקו כנז' ולא מטעם רוב כלל. והנה גם תי' השני שתירץ שם בתועפות ראם משום שהתורה אמרה סתם ועצם לא תשברו משמע גם קודם הבדיקה. דחוק הוא. וסתירתו קל להבין:

אולם נ"ל הערה חדשה דהנה בפסחים (דף פ"ד ע"א) ת"ר ועצם לא תשברו בו בו בכשר ולא בפסול רבי אומר בבית אחד יאכל ועצם לא תשברו בו כל הראוי לאכילה יש בו משום שבירת עצם ושאין ראוי לאכילה אין בו משום שבירת עצם והנה הך קו' בחולין (דהגאון מהר"צ חריף הנ"ל) דועצם לא תשברו בו הוא רק למ"ד ס' דאו' מה"ת לקולא ובאשם תלוי בעינן חתיכה משתי חתיכות והנה רבי ס"ל בכריתות (דף י"ח ע"א) דהיכא דהי' מתחלה שני חתיכות חייב אשם תלוי אבל כשלא הי' מתחלה ב' חתיכות פטור ומזה הוכיחו באחרונים דרבי ס"ל בע"כ ס' דאו' מה"ת לקולא לכך בעינן איקבע איסורא (עיי' מלא הרועים ערך ספיקא דאו' אות י"ג) ולפי"ז לרבי עדיין קשה קו' הגאון הנ"ל בשבירת העצם רק למאן דס"ל ס' דאו' מה"ת לקולא ורבי ס"ל כן כנז' אמנם הנה רבי בפסחים כנז' למד הך דאין שבירת העצם בפסול רק מבית א' יאכל ושאינו ראוי לאכילה אין בו משום שבירת עצם ולפי"ז ל"ש לומר ולתרץ כנ' שעומד להתברר כדברי התועפות ראם ז"א דעכ"פ אם נאמר דלא אזלינן בתר רוב הוי ס' דאו' וגם אם ס' דאו' מה"ת לקולא הלא אסור מדרבנן ואינו ראוי לאכילה עד שיבדקו וטרם שיבדקו אינו ראוי לאכילה (מדרבנן) מחמת ספק וכיון דאינו ראוי לאכילה שפיר צריך לבודקו ואין בו משום שבירת עצם קודם שיבדקו דכל זמן שאינו ראוי לאכילה אין בו משום שבירת עצם וכנז' מדברי רבי ואם כי הש"ס בחולין מיירי בדאורייתא שרצו ללמוד רוב מה"ת ולפי"ז ל"ש לומר כשי' מאן דס"ל ספיקא דאו' לקולא רק מדרבנן לחומרא אך ז"א דמ"מ דעכ"פ י"ל דבאמת ישברו להעצם מטעם דס' דאורייתא לחומרא הוא עכ"פ מדרבנן וסוף כל סוף אינו ראוי לאכילה עד שיבדקו והא גופא קשיא למה לא נשברוהו להעצם אליבא דרבי כנז'. ובע"כ צ"ל דהך דמייתי הש"ס חולין אינו אליבא דרבי רק לחכמים דס"ל הלימוד בו ולא בפסול ע"כ גם כשעומד להתברר אסור לשבור העצם ושפיר ילפינן רוב. וגם יהי' תלוי בזה בפלוגתא אם ראוי מדרבנן מיקרי אינו ראוי מדאורייתא גם לקולא שלא לעבור על שבירת העצם אליבא דרבי כנז' ואכמ"ל ואכמ"ל ובחיבורנו שו"ת מנחת אלעזר חלק רביעי (סי' נ"ב) הארכתי במערכה בפ"ע בזה בעה"י בהך כללא דאינו ראוי מדרבנן וראוי מדאורייתא] והנה הש"ס בפסחים שם מוקי כמה אוקימתות מאי ביניי' דרבי ורבנן ולפי דברינו הוו"ל למימר דנ"מ לענין ס' דאו' דלרבי מיקרי אינו ראוי לאכילה כנז' אלא כיון שבאמת קיי"ל דאזלינן בתר רובא ע"כ אין נ"מ בזה עוד ולא אוקי נ"מ בזה:

והנה בגוף דברי החוו"ד ושארי אחרונים, דבס' עשה מודה הרמב"ם דמה"ת לחומרא משום שהתורה מיירי רק מודאי וכשהתורה ציותה לעשות מ"ע צריך שיהא ברור ודאי שיצא המ"ע ובספק לא יצא ועדיין עומד בחיובו לעשות ועפי"ז נ"ל לעורר מש"ס ביצה (ח' ע"ב) אלא ספק מ"ט דילמא עביד כתישה ודאי נמי נגזור משום כתישה ומשני ודאי כי עביד כתישה אתי עשה ודחי ל"ת ולפי"ד החוו"ד קשה דהא גם בספק מ"ע מחוייב עדיין מה"ת לעשות המ"ע דכיסוי דא"כ שפיר שייך לומר עדל"ת גם בספק שהוא לגבי העשה בהא מחוייב מה"ת לעשותה ודחי הל"ת מה תאמר דילמא אינו מחוייב והל"ת אין נדחית רק כשמחוייב בהמ"ע וכשאינו מחוייב בהמ"ע אז עובר לחנם על הל"ת ז"א דהא ספק לגבי הל"ת מותר מה"ת וספק עשה לחומרא מה"ת וצ"ל עדל"ת גם בספק כגון, כיסוי כוי. ואין לחלק דלא דמי לכלאים בציצית דהוי שניהם ודאי העשה ול"ת משא"כ הכא ז"א דסוף כל סוף כיון דלא יצא המ"ע עדיין כשהוא בספק א"כ הוי עדיין בחיוב העשה ודחי הל"ת. ולגבי הל"ת הספק לקולא כנ"ל וצ"ע לשיטת הנ"ל:

והעירנו חכם א' הואיל וכתיב בכיסוי הדם אשר יצוד ציד חי' או עוף וכסהו ע"כ צ"ל חי' ודאי כפי"ד החוו"ד לדעת הרמב"ם כיון דמספק לא קמיירי התורה (וכמש"כ האחרונים ע"ד הש"ס זכורך ודאי להוציא את הטומטום וכן בכ"מ בש"ס). ע"כ שפיר אמרי' בכוי שהוא ספק חי' לא אתי עשה ודחי ל"ת. ועיי' פמ"ג או"ח (סי' תקצ"ה משבצות ס"ק א'):

ועוד נ"ל להעיר ע"ד החוו"ד ואחרונים הנ"ל דהנה בש"ס ר"ה (ל"ד ע"ב) שתי עיירות באחת תוקעין ובאחת מברכין הולכין למקום שתוקעין ואין הולך למקום שמברכין פשיטא הא דאורייתא הא דרבנן לא צריכא דאע"ג דהא ודאי והא ספק וכן פסק הרמב"ם (בפ"ג מהל' שופר הל' י"ג) בהולך למקום שתוקעין אעפ"י שיש ספק ובמקום ברכות הוא ודאי ולכאו' יש להקשות לפימש"כ הרמב"ם דס' מה"ת לקולא ורק מדרבנן לחומרא וא"כ אם יש ספק אם יוכל להגיע לשם בעת שיתקעו עוד שם מי שבקי והוי ס' דאו' ולקולא ורק מדרבנן לחומרא וכבר נודע בגדולי אחרונים דבע"כ הפי' בשבת (דף כ"ג ע"א) ספק דבריהם לא מברכין היינו לאביי דהוא ספק דאו' ספק טבל ואסרוהו חכמים ע"כ נקרא ס' דבריהם שחכמים גזרו כן לאסור ספק טבל (כשראו שאין מפרישין רק תרומה גדולה ולא החזיקום עוד בחזקת כשרות שמפרישין תו"מ וגזרו לאסור דמאי) והוא באמת ספק דאו' היינו טבל והיינו כמ"ש במלא הרועים (ערך ספיקא דאו' אות י"ב ובשארי אחרונים. ועיי' בחיבורנו במנח"א במקומות רבות) דבע"כ אביי ס"ל ספיקא דאו' מה"ת לקולא ועל כן קראו ספק דבריהם (דאל"כ אין פי' למה דקאמר ספק דבריהם דהא הוי ס' דאו' היינו דמאי) וא"כ הוי הך דתקיעות שהם ספק דאו' רק מדרבנן וגם הברכות של ר"ה הם מדרבנן וכיון דקיי"ל שם בשבת וכן בפוסקים בכמה מקומות דדבריהם שנתקן על הספק קיל יותר מדבריהם שנתקן על הודאי וזהו הטעם שאין מברכין על הדמאי כיון שהוא מחמת ספק אף שהוא מחמת ספק דאו' כנז' ועל מצות דרבנן באמת מברכין דזהו עדיף כנז' ולפי"ז הך דתקיעות שהם ספק שצריך לילך שם שהוא רק לחומרא מדבריהם מחמת ספק וברכות בר"ה שהם דרבנן שנתקנו על הודאי וגם ימצא שם בודאי עוד שיאמרו הברכות כדאמרי' בגמ' כנז' וע"כ הוי באמת צריכי' לילך למקום שמברכי' ולא למקום שתוקעין כיון דהוא רק ספק אם ימצא שם במקום שתוקעין וכנ"ל ולמה הרמב"ם לשיטתו (דס' דאו' מה"ת לקולא ורק מדרבנן לחומרא) עכ"ז פסק שילך למקום שתוקעין אפי' שהוא ספק כנז'. וגם למה אמרו בגמ' שזהו דאו' וזה דרבנן הא כיון דהוי מקום שתוקעין ספק הוי שניהם דרבנן לשי' הרמב"ם כנז' אלא ודאי כמ"ש האחרונים דבספק עשה מודה הרמב"ם שהוא מה"ת ע"כ שפיר במ"ע דתקיעות דהוי ספק הוא ספיקו מה"ת וצריך לילך למקום שתוקעין אפי' דהוי ספק כדאמרי' בגמ' ואשמעי' זה בגמ' רבותא אפי' דהוא ספק מ"מ כיון דהוא ספק מ"ע הוי מה"ת לחומרא ועדיף יותר מודאי דרבנן ושפיר פסק כן הרמב"ם כנז'. ונודע מ"ש הפמ"ג (בפתיחה כוללת ח"ג דין י"ג ועיי' תשו' דברי חיים ח"א חאו"ח סי' י"ב ובשארי אחרונים ז"ל) דמה דפסקינן דאזלינן למקום שספק תוקעין היינו גם היכא שיש ס"ס משום חזקת חיוב דמצוה אמנם זהו החזקת חיוב הוא גם על המ"ע דרבנן של ברכות דר"ה שמברכין ואין סתירה לדברינו:

והנה בש"ס בבא בתרא (דף פ"א ופ"ב) באילן א' או בשני אילנות מביא בכורים ואינו קורא ואמרינן מ"ט דר"מ ורבנן וכו' ור"מ ספוקי מספקא לי' באילן א' ורבנן בשתי אילנות לכך אמרו מביא ואינו קורא ופרכינן ודילמא ביכורים נינהו ובעי' קריי' ומתרצי' קריי' לא מעכבת ופריך מ"מ ראוי לקריי' בעינן כמו כל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו (עיי"ש ברשב"ם דאף דמדעצרת עד החנוכה מביא ואינו קורא התם כן הוא בגזירת התורה ילפינן מקרא אבל הכא דמייתי להו מספיקא שמא טעונין קריי' מה"ת כמו לא ראוי לבילה דמעכבת בו) ולבסוף פריך הש"ס והא פסוקי נינהו ליקרי ומשני משום דמיחזי כשיקרא שמא אינו מחוייב ולאו קרקע שלו גדלו עיי"ש. ולכאורה קשה עדיין כיון שיש ספק עשה דקריית בכורים שמא הוא מחוייב וא"כ צריך לקרות כנז' א"כ ליקרי והלא אינו מיחזי כשיקרא כיון שהוא קורא מפני הספק מ"ע דקריי' מה"ת וס' מ"ע לחומרא וצריך לקרות מספק ואינו שקר. אולם י"ל דכיון דכל עיקר הס' עשה לחומרא מה"ת גם לד' הרמב"ם כנ"ל כתבו בקצת אחרונים משום חזקת חיוב דהעשה אבל הכא כיון דקריי' אינה מעכבת ויוצא חיוב הבכורים גם בלא הקריי' שוב ל"ש חזקת חיוב ושוב אינו מחוייב מה"ת לקרות מספק ומיחזי כשיקרא כיון דהוא משום הכ' מדבר שקר תרחק ע"כ צריך ליזהר גם בספקו היינו להרחיק גם מספק שקר היכא דאפשר (ע"כ לא יקרא כנז') וגם י"ל דמשום מדבר שקר תרחק אולי יש להחמיר גם במיעוטו כעין שכ' הרשב"א בחולין (דף ז') גבי את משמרת תרומותי צריך להיות ודאי גמור ולא רוב ג"כ לא מהני במקום שצריך שימור מה"ת. וה"נ שציותה התורה מדבר שקר תרחק י"ל דהיינו הרחקה הוא בתכלית ההרחק והשלילה מדבר שקר ע"כ צריך להרחיק גם מהמיעוט וכ"ש מהספק וגם כיון שאינו מחוייב מחזקת חיוב כנ"ל ע"כ שפיר מובן היטב דברי' הש"ס שם מטעם מיחזי כשיקרא כנז'. ועיי' ש"ס כריתות (י"ט ע"א) או הודע אליו חטאתו אי אית לי' ידיעה הוא דמחייב היינו למעוטי ספק ידיעה וזהו כד' החוו"ד הנ"ל דכיון דהתורה כתבה הודע היינו ידיעה ודאית ולא ספק ידיעה וכן מה דקאמר שם ונעלם ממנו ידיעה דאית בה ספק חייב קרא עכ"ל יתכן לזה דס"ל דעכ"פ בכלל נעלם הוא עיי"ש

בשולי (בשולי היריעה) אמרתי להעיר ביומא (דף ס"ז) באברי שעיר המשתלח רב ושמואל חד אמר מותרים בהנאה וחד אמר אסורין וכו' ומסתברא כמאן דאמר מותרין לא אמרה תורה שלח לתקלה שימצאם אדם ויהנה מהם שלא ידע שהוא מן השעיר עיי"ש והנה לכאורה איך יהנה מהם כשימצאם בע"כ רק מטעם שיסמכו על הרוב שאינם משעיר המשתלח ורובא מה"ת ע"כ שפיר מיסתבר דלא אתיא מה"ת לדרוש מהכ' ארץ גזרה לאסרן בהנאה. ועיי' בשו"ת דבר משה (מה"ק סי' א') מה שכתב בזה. ונ"ל להקשות לפי"ז למה לא הוזכר בש"ס ב"ב (דף כ"ד ע"א) בפלוגתא דרוב וקרוב הולכין אחר הרוב או אחר הקרוב ואמרי' איתמר חבית שצפה בנהר אמר רב נמצאת כנגד עיר שרובה של ישראל מותר וכו' ושמואל אמר אפי' נמצאת כנגד עיר שרובה ישראל אסורה אימור וכו' ובעי למימר דפליגי רב ושמואל ברוב וקרוב אחר איזו הולכין והוו"ל להש"ס למישקל ומיטרי דלפי"ז הך דאמרינן באברי שעיר המשתלח רב ושמואל חד אמר מותרים בהנאה וח"א אסור דלפי"ז דבע"כ שמואל דאית לי' דאזל בתר רובא כר' חנינא דרוב וקרוב הולכים אחר הרוב הוא דס"ל ביומא באברי שעיר המשתלח דמותרים בהנאה (כיון דלא איתפריש שם ביומא בפלוגתת רב ושמואל מאן דס"ל אסור ומי מתיר) ובע"כ דשמואל מתיר דאל"כ הא רב ס"ל כאן דלית לי' דר' חנינא כדאמרי' בב"ב (בגמ' שם) וס"ל לרב דהלך אחר הקרוב וא"כ אמאי אמר רבא בש"ס יומא שם מסתברא כמ"ד מותרין דלא אמרה תורה שלח לתקלה הא בלא"ה לא יהי' תקלה דהא לא יסמכו על הרוב העולם כשימצאו אברי שעיר המשתלח סמוך להר הצוק שמשלחין שם לעזאזל וקרוב לו הלא לא יסמכו על רובא דעלמא להתירן בהנאה כיון דקרוב הוא הר הצוק ובי' תלינן לרב דהולכין אחר הקרוב ולא יהנו מהם ולא יהי' תקלה ומה ראי' הביא רבא ובע"כ דשמואל הוא דס"ל כן מותרים בהנאה דהוא ס"ל הולכין אחר הרוב גם לגבי קרוב ע"כ מיסתברא שלא אמרה תורה שלח לתקלה כיון שיסמכו על הרוב גם לנגד קרוב, ומה דלא הוזכר שם בש"ס ב"ב י"ל דכיון דבלא"ה דחי לה בענין אחר וגם אולי לא ס"ל שם הך דרבא ביומא וצ"ע ואכ"מ להאריך:

תוכן העניינים

מנחת אלעזר חלק ג

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה