מנחת אלעזר חלק ג· רבי חיים אלעזר שפירא
סימן יג
כבוד ה' המופלג וכו'.
הגיענו מכתבו וכו' ואשר העיר בדברי רבינו הס' חסידים במקומות רבות. ואם בעיני מעל' נראה כחברותא כלפי הראשונים לפלפל או להשיג טעמו ונימוקו של רבינו יהודא החסיד ז"ל הנה אנכי לא כן עמדי ויראה נא בשו"ת דברי חיים (ח"א אאהע"ז תשו' ח') מה שכתב ותמה נגד הנו"ב ז"ל שהרחיב בלשונו נגד גדול הראשונים רבינו יהודא החסיד רבו של הסמ"ג ואור זרוע אשר כל תורתינו ומנהגינו בארץ אשכנז וצרפת נמשכים אחריהם ולכן בודאי יפה שיחתן מתורתן של בנים אחרונים עכתד"ה בדברי חיים. וכ"ש אנן מה נעני אבתריי' ז"ל. וראינו דברי רבינו יהודא החסיד הובאו בית יוסף מרן בש"ע לפסק הלכה כמה סעיפים בש"ע אשר מקורן טהור בב"י רק מדברי הס' חסידים ולדוגמא אציין בש"ע יו"ד (סי' י"א סעי' ד') ברמ"א בשם ר"י חסיד ובב"י ומחבר ביו"ד (סי' שס"ב סעי' ו') דמקורו רק מספר חסידים ובסי' רס"ה (סעי' י"א) ועיי"ש בביאור הגר"א (אות מ"ו) וכן (בסי' של"ט סעי' א') ברמ"א וכן באו"ח (סי' ר"ס) במג"א בשם ר"י החסיד ועיי' בט"ז (יו"ד סי' קט"ז) וכהנה עוד בש"ע בפרט בנושאי כליו במקומות שונות ע"כ צריכי' אנו לקבל דבריו במורא וליישבן ולהסבירם היכא דאפשר אם כי גוף הדברים בצוואותיו טעמיהם המה גבוהים ונסתרים עמוקים מנייים ושגבו למעלה משכלנו וכמ"ש שם בד"ח אך ד"ת הוא כפטיש יפוצץ ועכ"פ יש להעיר מה שנ"ל באיזהו מקומן של שבחים בעה"י. ועל התשובה מראש הבטחתיו על ככה ואקיים בעה"י וארשום רק מקצת קמא קמא דמטי לידי בצוואות (סי' ב') והוא מובא להלכה ברמ"א יו"ד (סי' של"ט סעי' א') בשם רבינו ירוחם בשם ר"י החסיד אין לחצוב ולהניח קבר פתוח הנה מפורש בתורה (בפ' ויחי) שאמר יעקב אבינו בקברי אשר כריתי לי בארץ כנען שמה תקברני פרש"י כפשוטו כמו כי יכרה איש הרי שחצב לו קבר בחייו ועיי' ש"ס סנהדרין (כ"ו ע"א) שדרשו מקרא (ישעי' סי' כ"ב) הלך לחצוב לו קבר בקברי בית דוד בא נביא וכו' ואין לומר דלא חצב חציבת הקבר רק ציון וסימן וכהאי דאמרו במדרש רבה ויקרא (פ"ה) שדריש עה"כ הלז בישעי' מה לך פה וגו' מכאן אר"א צריך אדם שיהי' לו מסמר או יתד קבוע בבית הקברות כדי שיזכה ויקבור באותו מקום עכ"ל (ועיי' בסידור ה"ר קאפיל ז"ל בסדר הנהגות ישרות בסופו) והיינו כדרך הקונה לו מקום חשוב בביה"ק בחייו שנותן שם מסמר או יתד שזהו המקום שקנה אך שם מיירי בע"כ שחצב לו קבר ממש כמו דדריש במד"ר שם אח"ז עה"כ כי חצבת לך פה קבר עשאו כמין שובך ונתן קברו עליו ועיי"ש ביפ"ת ובשאר המפרשים והיינו דשם חצב לו קבר ממש (רק שלמד מזה לסמך שאם יזכה ינוח במקום שקנה לו בביה"ק שנתן שם מסמר או יתד וזהו באמת רק לסימן שצריך ליתן למקום הראוי שקנה) והניחו כך ומזה נראה שהי' המנהג דלא כצוואת ריה"ח ולא היו יודעים מסכנה עי"ז דאל"כ לא היו עושין כן וכן מפורש יותר בש"ס מו"ק (ח' ע"ב) אין חופרין כוכין וקברות במועד ופירש"י לצורך מתים שדרכן לחפור כוכים וקברות לזמן לצורך מתים שימותו דטירחא יתירה הוא ועיי"ש בתוס' וכ"ז נראה דלא כצוואת ריה"ח וכן המנהג גם עתה בירושלים שחוצבים קבר ומניחים פתוח ואין חוששין כלל וכדי שלא תיקשי י"ל דבימיהם שהיו נזהרים מאוד בלאו דלא תלין וכן עתה בירושלים וטעמם ונימוקם עמם הי' כנראה שהגם שמבואר ברדב"ז בטעמי מצות דבהלינו לכבודו אז אין עליו העונשים המבוארים בזוה"ק ועיי' בדברינו במנחת אלעזר ח"ב במפתחות והערות לסי' ד' ובשו"ת דברי מלכיאל ח"ב סי' צ"ה] מ"מ הם היו נזהרים לטובת המת וכהאי דאמרו שאין מלינין את המת בירושלים וגם מחמת חום האויר במדינתם ויפה עשו כשנזהרו ביותר בלאו דלא תלין כי שמה הקרקע של אבנים וצריכי' הרבה זמן לחוצבו ע"כ הניחו פתוחים כשיארע ל"ע בעש"ק או בלילה שיקברוהו קודם הנץ החמה (עיי' שו"ת שאגת ארי' החדשות סי' ו' ז') וזה שהכינו הקברים פתוחים כדי ליזהר בלאו דלא תלין והוא לאו ועשה דקבור תקברנו ע"כ שומר מצוה לא ידע דבר רע וסכנה עי"ז אבל ריה"ח מיירי בחו"ל שאין נזהרים כ"כ בלא"ה בלאו דלא תלין ונשענים על הלכה דהלינו לכבודו אינו עובר עליו וא"כ אין צורך לזה להכין ולחצוב קברים א"כ לא הוי שומר מצוה וגו' ושוב הוי סכנה (כאשר הוא באמת סכנה בסגוליית) ע"כ שפיר כ' ליזהר שלא לבא לידי סכנה וא"ש
בצוואות (סי' נ"ב ונ"ג) וכן האילן העושה פירות שני פעמים בשנה אחת יש לקוצצו מיד ואין להניחו כלל אילן העושה פירות אין לקצוץ אותו עכ"ל והנה בזה לכאורה ישתומם כל עובר דמה משמיענו שאסור לקצוץ אילן מאכל הלא מקרא מלא דיבר הכתוב (לאו דאורייתא) לא תשחית את עצה וגו' רק עץ אשר תדע כי לא עץ מאכל הוא וגו' ועיי' ש"ס ב"ק (דף צ"א ע"ב וב"ב (דף כ"ו ע"א) וברמב"ם (הל' מלכים פ"ו הלכה ח') ובטור חו"מ (סי' שפ"ב) ובטו"ז (יו"ד סי' קט"ז ס"ק ו') אולם נלע"ד בזה ואשר יפלא עוד בזה למה לא הביא רבינו המחבר בש"ע הך דינא דאסור לקצוץ אילן מאכל והטור בחו"מ שם הבליעו בלשונו הטהור הקוצץ נטיעת עצמו אעפ"י שאינו רשאי פטור עכ"ל אבל המחבר בש"ע לא הביא שם כלל דאינו רשאי ובפרט דמרן המחבר ידוע דרכו בקודש למשוך אחרי דברי הרמב"ם וכיון דהרמב"ם פסק (בהל' מלכים כנז') שהוא מה"ת (גם בזמה"ז בלא עת מלחמה) ולמה השמיטו המחבר ועוד יפלא על הטו"ז (ביו"ד שם) שהביא בזה"ל עוד אחר מצינו שאסרו חכז"ל מפני הסכנה שלא לקוץ אילן העושה פירות דאיתא בב"ק וכו' וא"ר חנינא לא שכיב שיבכת ברי אלא דקץ תאינה בלא זימנא וכו' ותמהני שבטור לא הביא דין זה בשום מקום מן קציצת האילן הנ"ל עכ"ל הט"ז ובחי' הגרשוני שם תמה על הט"ז דהא כתב הטור בלשונו בקצרה (סי' שפ"ב) כנ"ל והיינו מ"ש ''אעפ"י שאינו רשאי.'' (ונ"ל אולי כונת הט"ז לתמוה על הש"ע ואמר שיטפי' דלשונו כ' ''בטור''. בלבד והיינו דהש"ע לא הביא דין זה דאין רשאי לקצוץ גם בדרך הבלעה כמו שהביאו הטור כנז' לשונו) גם תמה שם בגליון מהרש"א על הט"ז שכ' עוד א' מצינו ''שאסרו חכז"ל מפני הסכנה''. שלא לקוץ וכו' וקשה דהא דאורייתא הוא עכ"ד ונ"ל ליישב דברי הט"ז מה שכ' ''שאסרו חז"ל מפני הסכנה.'' דהנה אמרינן שם בש"ס ב"ק דאמר רב דוקא דטעין קבא אסור למיקצי' א"ר חנינא לא שכיב שיבחה ברי אלא בקץ תאינתא בלא זימנא ואמר רבינא דבמעולה בדמים מותר משמע דהך דר' חנינא משום סכנה דשכיב שיבחת ברי' דקץ תאינתא היינו תאינה סתם כל דהו גם אם לא היו טעין קבא מ"מ סכנה איכא דאל"כ ונאמר דמיירי בטעין קבא קשה לומר דבנו שיבחת הי' כ"כ עבריין לילך ולקוץ ולעבור על לאו דאו' בפרהסיא ומדוע לא יירא מפני אביו ומדוע לא מחה בו אביו באמת אלא ודאי דלא היו טעין קבא ע"כ הקיל בעצמו מפני שמותר עפ"י דינא וגם לא מחה בו אביו ונראה אח"כ כששכיב דסכנה איכא גם בלא טעין קבא (וכנראה שמת מיד אחר הקצותו או מפני שהמה התנאים ואמוראים ידעו ברוח קדשם כי רק עי"ז מת) ע"כ שפיר אשמעי' הט"ז במ"ש דאסרו "חז"ל מפני הסכנה.'' היינו הך דר' חנינא דיש סכנה גם במקום דאינו אסור עפ"י הדין כגון בלא טעין קבא או מעולה בדמים או צריך למקומו מ"מ אסרו משום סכנה וכמו שקבלנו מאבותינו הקדושים שלא הזדקקו להורות לקוץ אילן גם באופני היתר כנ"ל ולחוש מפני סכנה והיכא דהכרח להורות ישלחו הוראה זו להבד"צ או למורה אחר. ועיי' בשו"ת צבי תפארת לאאמו"ר זי"ע סי' ו']. ואם כי בשו"ת מקור ברוך להג"מ בענדיט וויזעל ז"ל (סי' ח') כ' דאין לומר דהך דר' חנינא מיירי גם בלא טעין קבא וכיוצא דא"כ למה אמר רבינא אח"ז בצריך למקומו מותר והוו"ל להקדים דברי רבינא לדברי ר"ח כיון דר"ח מיירי רק מסכנה ולא מדינא וכיון דתני אח"כ דברי רבינא דבמעולה בדמים מותר ש"מ דקאי על דברי ר"ח עכ"ד וז"א סתירה לענ"ד שי"ל כיון דרבינא בתראי הוא ומסדרי התלמוד ע"כ נקט דבריו באחרונה ואשמעינן בצריך למקומו מותר מדינא אבל י"ל דסכנה יש גם בזה כדברי ר' חנינא. ולפי"ז מובן מה דאמרי' בב"ב שם דא"ל רב ר"ח לר"י אנא לא קייצנא מר אי ניחא לי' ליקוץ היינו שהי' ראוי לקוצו מדינא אעפי"כ חשש רבר"ח משום סכנה ע"כ אמר לר"י מר אי ניחא לי' ליקוץ היינו אולי אינו גברא דקפדנא ואיננו חושש יוכל לקוצו כיון דמותר מדינא. ולפי"ז שפיר יש ליישב דברי רבינו יהודא החסיד דאשמעינן בצוואותיו שמירת הסכנה ע"כ אשמעינן דאין לקוץ אילן מאכל היינו בשום אופן כלל היינו גם בלא טעין קבא או צריך למקומו כנ"ל דמותר מדינא מ"מ מטעם סכנה אסור. ובאמת כ' שם בתשו' מקור ברוך הנ"ל בסוף התשו' העלה דלפי"ד הטור בלא טעין קבא מ"מ כיון שהוא עושה פירות מעט אסור לקוצו וכ"כ בתשו' בית שלמה (חיו"ד סי' ק"מ) עיי"ש וי"ל דזהו אשמעי' ריה"ח בצוואתו דאילן העושה פירות (אם רב או מעט. גם בלא טעין קבא. מ"מ) אסור לקוצו (גם מדינא) כנז' שוב ראיתי בשו"ת שאילת יעבץ (ח"א סי' ע"ו) שכ' ג"כ בצריך למקומו או דלא טעין קבא הגם דמותר מדינא לקוצו מ"מ מפני הסכנה אין לקוצו ופי' כן בדברי הגמ' ב"ק דהאי דשכיב שיבחת וכו' כדברינו הנ"ל ועיי' שו"ת בשמים ראש (סי' של"ד). וידעתי שיש דיעות שמקילי' דגם סכנה אין בו בצריך למקומו וכיוצא אך כתבתי לדיעות דס"ל שיש עכ"ז סכנה גם במותר מדינא ע"כ ישבתי דעת צוואת ריה"ח כנ"ל:
אמנם מ"ש אילן העושה פירות שני פעמים בשנה יש לקוצצו מיד ואין להניחו כלל. הלא ישתומם כל עובר לכאורה דהאיך נתיר לאו דאורייתא דעושה פירות ב' פעמים בשנה דהוא עושה פירות יותר מקבא ובודאי הוא לאו דאו'. אך נראה כיון דקוצצו משום סכנה לד' ריה"ח והיכא שהוא לצורך בנ"א היינו להצילם מסכנה וכיוצא ליכא בל תשחית כמ"ש התוס' בע"ז (דף י"א) ד"ה עוקרים על המלכים שכתבו משום בל תשחית ליכא דכיון דמשום כבודו של מלך עושין כן אין כאן משום השחתה ובס' ארעא דרבנן תמה לפי"מ דאמרינן בברכות (דף י"ט ע"ב) דאין מתירין לאו דאו' משום כבוד מלכים ולפע"ד ל"ק דלא כתבו התוס' דדחינן לאו דאו' משום כבוד מלכים רק משום שעושה כן לכבוד מלכים והוא צורך האדם היינו איש כפי מהללו וכפי ערכו דלפי ערך המלכים זהו כבודו וצרכו לעשות כן אחרי מותו וא"כ אינו בל תשחית דהא בשורש לאו זה אמרי' דבצריך למקומו וכיוצא ששוה יותר ל"ש כלל לאו דבל תשחית וא"כ ל"ש כלל קו' הארעא דרבנן וז"פ. וראיתי עתה בשו"ת אוריין תליתאי (להה"ג מהאראדענקא. סי' נ"ב) שהעיר ג"כ כעין זה. ועיי' ש"ס חולין (פ"ח ע"ב) דאם אין לו עפר שורף את טליתו ומכסה הרי דליכא בל תשחית לצורך גופו ומצוותו. אולם יש להקשות לענ"ד מש"ס חולין (דף ז' ע"ב) בהאי דנפק רבי לגבי רפב"י והוי קיימו כודנייתא חיורתא וכו' א"ל מזבנינו להו א"ל ולפני עור לא תתן מכשול מפקרנא להו מפשת היזקא עקרנא להו איכא צער בעלי חיים קטילנא להו איכא בל תשחית הוה קא מבתיש לי' טובא גבא טורא ביני' וכו' ולפימש"כ דלצורך האדם ליכא בל תשחית א"כ האיך אמר קטילנא להו איכא בל תשחית הא כיון שחשב כבר כל הדרכים ואין לו עצה אחרת דאם יפקירם יעבור על ל"ת דלפני עור וגו' וכיון שצריך לפזר כל ממונו שלא יעבור על ל"ת כדפסקינן בש"ע או"ח (סי' תרנ"ו ברמ"א) וכיון שהוא צורך האדם שלא יעבור על ל"ת ליכא בל תשחית. אולם לחומר הנושא הקשה בזה י"ל דבזה הוי פליגי באמת רבי ורפב"י כמו שנראה מויכוחם בגמ' ובאמת ס"ל להתוס' בע"ז דהלכה כרבי בזה לגבי רפב"י היינו דרבי אמר קטילנא להו כיון דאין לו עצה אחרת כנ"ל ליכא משום בל תשחית ע"כ פסק ג"כ התוס' ככה אך עדיין קשה ממה דאמרי' עקרנא להו איכא משום צעב"ח והא פסקינן בש"ע אהע"ז (סי' ה' סעי' י"ד ברמ"א) בשם או"ה דכל דבר הצריך לרפואה או לשארי דברים לית בי' משום צעב"ח עכ"ל וא"כ ה"ז צורך האדם שצריך לו כדי שלא יעבור על בל תשחית ובצורך לכל דבר שיהי' ל"ש צעב"ח. ועיי' תוס' ב"מ (ל"ב ע"ב) בד"ה מדברי שניהם וכו' שכ' דעוקרים על המלכים ליכא משום צעב"ח משום כבוד מלך כמו דליכא בל תשחית וי"ל דבזה ג"כ רבי לשיטתו דהיכא דאיכא צורך האדם ליכא בל תשחית ה"נ ליכא צער ב"ח ע"כ אמר עקרנא להו ורפב"י דהשיב לו איכא צעב"ח לשיטתו דהיכא שהוא לצורך האדם שייך ג"כ בל תשחית ע"כ גם צעב"ח אסור גם במקום צורך האדם ומעתה שפיר פסק הרמ"א באהע"ז כנ"ל בזה כרבי דהיכא שהוא צורך האדם ל"ש צעב"ח כנז'. ואולי בזה נסתפק רבי מה שאמר לרפב"י אם יעקור להו או יהרגם וכיוצא מה דחשב שם כיון דס"ל לרבי דל"ש לאו בל תשחית במקום צורך בנ"א אך נסתפק אולי לא הותר מעיקרא לאו דבל תשחית בזה רק נדחה ע"כ אולי נכון יותר לעקור להו דאיכא צעב"ח וס"ל לרבי דצעב"ח לאו דאורייתא ועדיף משידחה בל תשחית דאו' והנה בתוס' ע"ז שם ס"ל דהגם דבל תשחית ל"ש היכא שהוא לצורך בנ"א אמנם צעב"ח לא הותר רק לכבוד המלך שהוא כבוד לכל ישראל ואתי כבוד רבים ודחי צעב"ח עכ"ל ולפי"ז הרמ"א באהע"ז הנ"ל דס"ל דהותר צעב"ח במקום צורכי בנ"א גם לכל אדם הפשוט (ולאו דוקא לכבוד המלך שהוא כבוד כל ישראל בע"כ דלא ס"ל כהתוס' ע"ז הנז' וצ"ע. וראיתי בתרומת הד הדשן (בפסקים וכתבים סי' ק"פ) שכתב דהני כודנייתא לא היו מזיק ברור כ"כ ע"כ לא עקרן רבי משום צעב"ח אלא שר פב"י החמיר מרוב חסידתו עיי"ש, עכ"פ הדרן לדברי ריה"ח שפיר כ' כיון דעפ"י דינא בצריך למקומו וכיוצא צרכי בנ"א ליכא משום בל תשחית א"כ גם להנצל מפני הסכנה ל"ש לאו דלא תשחית וגו' ע"כ שפיר ציוה דבעושה ב"פ בשנה אז הוא סכנה לקוצצו ע"כ שוב מותר וצריך לקוצצו כנז'. [ועיי' בדברינו בס' עולת תמיד על מס' תמיד דף כ"ח ע"א בד"ה ורשות היתה לו לשרוף את כסותו וכו' עיי"ש באורך]:
ומ"ש לעיל מדברי האוריין תליתאי הנה הוא כ' שם להצדיק המנהג שעושים הדלקה גדולה גם בבגדים חשובים בליל ל"ג בעומר במירון על ציון רשב"י ולא חוששין משום בל תשחית עיי"ש ועיי' בתשו' ערוגת הבושם ושם ארי' להגאון מזסלב ז"ל (חאו"ח סי' י"ד) שכתב ג"כ סמוכין להדלקה ושמחה זו אולם מ"ש שם הטעם לשמחה זו מה עושי' על קבר איש אלקים רשב"י במערה מעין זה דאיתרחיש ניסא לרשב"י (כדאמרי' בשבת) להנצל מגזירת הקיסר בפרטות על קברו שלא הי' מגזירת הרוגי מלכות כי הרוגי מלכות לא ניתנו לקבורה ע"כ וקברו מוכיח עליו שזכה לקבורה ולא הי' מהרוגי מלכות עכת"ד. ותמהני דהא מצינו ברע"ק רבו של רשב"י שהי' מעשרה הרוגי מלכות וזכה לקבורה עפ"י אלי' ז"ל במערה וכמו שהביאו ממדרש א"כ זכה לקבורה הגם שהי' מהרוגי מלכות ולמה אין עושי' הלולא כזה על קבר רע"ק אלא ודאי טעמי' עמוקים יותר ישנם בזה הרבה למעלה ודיברנו מזה במק"א ואכמ"ל:
עוד בצוואות (סי' כ"ו) לא ישא אשה ששמה כשם אמו או שמו כשם חמיו. הנה ראיתי בשו"ת דבר אלי' להה"ג מטרלא ז"ל (סי' ל"ז) להסביר הדבר עפי"מ דפסקי' ביו"ד (סי' ר"מ) דאסור לקרוא לאחר ששמו כשם אביו ואמו ואם ישא אשה ויקרא, אותה בשמה אסור משום שקוראה בשם אמו ולכן אם יקבל עליו באיסור שלא יקרא את אשתו בשמה כל ימי חייו (עיי' שבת קי"ח מימי לא קראתי לאשתי אשתי וכו' ועיי' בליקוטי מהרי"ל שמעולם לא קרא לאשתו בשמה והובא בכנה"ג אהע"ז סי' א' וכן ראיתי ביד שאול להגמהרי"ט ז"ל סי' ר"מ סעי' ד') יש להתיר עכ"ד וזהו תימה לענ"ד דאי משום טעם זה לא יאסר רק בשם פלאי שאינו נודע ומורגל דאז אסור משא"כ בשם הנודע מותר לקרות כשם אביו ואמו כמ"ש בש"ע יו"ד (סי' ר"מ סעי' ב') ועיי"ש בדרישה מובא בש"ך (ס"ק ג' ) דבשם שאינו פלאי אפי' בפניו מותר לקרות לאחר עיי"ש א"כ אין לאסור רק בשם פלאי ולא בסתם אלא ודאי דאין הטעם כמ"ש בשו"ת דבר אלי' כנז':
אולם מבואר בס' חסידים (סי' תע"ז) שאין לחוש בשם הכלה כחמותה זולת במשולשין שכ' וכן האדם שלקח אשה ששמה רבקה או שם אחר ובנו לקח אשה ששמה רבקה ובן בנו לקח אשתו ששמה רבקה (עינינו לנכח יביטו דלא כמ"ש בתשו' דבר אלי' סי' הנ"ל דבס"ח הצריך משולשין רק בשם החתן וחמיו ולא בשם הכלה וחמותה והרי בזה מפורש דהצריך משולשין בשם הכלה וחמותה) וא"כ נמצא דבכלה וחמותה בלבד אינו מזיק ומ"ש בצוואות למנוע גם כלה וחמותה בלבד מוכרחי' לומר דהצוואה זו רק לזרעו נאמרה וכמ"ש הנו"ב תניינא (חאהע"ז סי' ע"ט) וכ"כ בחכמת אדם עפ"י המבואר בזה בסי' תע"ז כנז' דדוקא במשולשין יש לחוש ויפלא עי"ז על מ"ש מרן בתשו' דברי חיים (ח"א אהע"ז סי' ח') דמה שמקפידין העולם מצוואות זהו נראה דלכל העולם נאמר ולא לזרעו בלבד והרי זה דכלה וחמותה מקפידין העולם ועפ"י המבואר מוכרחין לומר דזהו הצוואה רק לזרעו נאמר דהא בס"ח בעצמו כנז' כ' רק במשולשין והיינו בע"כ דזהו לכל העולם נאמר רק במשולשין כנז'. אולם ראיתי בשו"ת דבר משה קמא להה"ג מהאראדענקא (סי' נ"ח) שהביא מפי הגה"ק מהר"ש מבעלזא ז"ל כי התרעם על החכמת אדם בזה ואמר כי לא הבין יפה בדברי הס"ח הנז' והפי' באמת הוא שם כמו שצייר מקודם באיש שהוא אלמן ויש לו בן ולקח אשה ששמה רבקה והבן שיש לו מאשה הראשונה נשא ג"כ אשה ששמה רבקה ואותו הבן יש לו בנו מאשתו הראשונה שנשא ג"כ אשה ששמה רבקה אעפ"י שאינו כלתו של רבקה ואין כאן שמותיהן שוות בכלה וחמותה כיון דהבנים המה מנשים אחרות מ"מ כיון שהם משולשין ולקחו ג' שמות היא לא תצלח אבל בכלה וחמותה גם באינם משולשים יש לחוש ולא סתרו הצוואות להס"ח עכ"ד הנ"ל (ולפי"ז ניחא, מ"ש בד"ח שמה שהקפידו העולם כנראה גם לכל העולם כמו שהערותי לעיל דבכלה וחמותה ג"כ מקפידי' העולם). וי"ל בזה שיתחייחדו הדברים עם מ"ש הג"מ חיד"א זצ"ל בברית עולם פי' הס"ח לדרכו שם דגם שמצינו בש"ס שהקילו בכל אלו מ"מ בימינו שיש התגברות הס"א ר"ל יש לחוש לע"ה עיי"ש וא"כ ה"נ יש לומר כיון דהם משולשין ואין הכל יודעין שזו אינה אמו ואיכא ע"ה לרואין ושומעין ע"כ יש לחוש. אולם הביא שם בתשו' דבר משה בשם הגה"ק מהר"ש מבעלזא הנ"ל שהתיר וצוהו להשתדך באם שהי' לא' עוד שם אחר וציוה שיקראוהו בשם הנוסף. וגם יש לנו ללמוד ממעשה רב הוא הגה"ק רבינו מוהר"ר צבי הירש מזידיטשוב ז"ל בעל עט"צ שלקח לו לחתן את הגה"ק מראזדל ז"ל שהי' שמו יהודא צבי ומי יחוש יותר מה שנזהר האיש קדוש הלז דמי לבר אלהין ועשה מעשה בעצמו ובתו א"ו דבשני שמות שיש לא' שוב אין לחוש. וכ"כ בתשו' אמרי אש להתיר כשיש לא' שני שמות וכ"כ בצ"צ להגה"ק מליבאוויטש ז"ל בפסקי דינים וכן בחאהע"ז (סי' קמ"ג) בשם זקינו הגה"ק בעל התניא ז"ל דאם הא' יש לו שני שמות אין לחוש דאין זה בכלל שמותיהן שוין:
בס"ח (סי' ת"ק) המוליד ממזר וכו' דקאמר ממזר לא חי וכו'. עיי' ש"ס יבמות (ע"ח ע"ב) דמחלקינן בין ממזר ידוע לשאינו ידוע ועיי' בית שמואל אהע"ז (סי' א' ס"ק י"א) ובש"ס בכורות (מ"ה ע"ב) דאמרי' כמותך יתמעטו ממזרי וכו'. והנה נ"ל ליישב קו' התורת חיים בסוגיא דרוב (חולין י"א ע"ב) ממה דלא ילפינן בגמ' דאזלינן בתר רובא מכהן העובד עבודה דילמא לאו כהן הוא ואמו זינתה ול"ש לומר בזה בחבושין בבית האסורים דדילמא אם אמו זינתה וכן קודם לה עכ"ד ועפי"ז יתיישב דכיון בממזר אינו חי והוא מוחזק לכהן כשר ואין ידוע לממזר א"כ לא חי א"כ לא ילפינן רוב מזה די"ל בשביל שהוא חי כנז' ע"כ ברור שאינו ממזר וכהן הוא. אכן לפי מש"כ בשער המלך (פ"ט מהל' טומאת מת) דבאמת עיקרא דמילתא דילפינן רוב מזה דדילמא לאו אביו הוא והלא דילמא משום דממזר אינו חי וכיון שחי בע"כ אביו הוא ותי' דחששו דלמה דקיי"ל דנכרי ועבד הבא על בת ישראל הולד כשר בין בפנויי' בין בנשואה והיינו דקשיא לי' בגמ' דילמא לאו אביו הוא רק שבא עלי' נכרי ועבד ואז אינו ממזר וחיי עכ"ד. ולפי"ז בכהן העובד עבודה דאם בא עלי' עבד או נכרי שוב פוסלה מכהונה וגם אינו ממזר כנ"ל ושוב חי (ול"ש לומר דממזר אינו חי) ואעפ"כ סומכין שיעבוד כהן עבודה אלא ודאי דאזלינן בתר רובא אך בזה י"ל כיון דלא אפשר בענין אחר דלא ימצאו כהן העובד עבודה ותליא במסקנא דסוגי' היכא דאפשר וכו' ואכ"מ להאריך :
בס"ה (סי' תקס"א תקס"ב תקס"ג תקס"ד) הביאו בשכנה"ג (יו"ד סי' ר"מ) והביא סמוכין לזה מכמה פוסקים ותשו' עיי"ש. והנה במ"ש בסי' תקס"ב בזה כשהאב מצוה לבנו לקחת בת בנו או בת בתו וכו' הנה עיי' בס' יפה ללב הספרדי ח"ג (סי' ר"מ) מיו"ד שכ' עפי"ז דאם מצווה האב את בנו לישא את בת אחיו או בת אחותו שאסרוהו בצואת ר"י החסיד (וכ"ה בס"ח עצמו סי' תע"ז) והבן ירא לנפשו מחשש צוואות ריה"ח לא ישמע לדבריו דחמירא סכנתא מאיסורא והביא כן מהגמחיד"א זצ"ל בשו"ת יוסיף אומץ (סי' ל"ז) והנה עיינתי ביוסיף אומץ שם וראיתי דלא מיירי כשאביו צוה לו רק שהביא בכמה צואות ריה"ח אשר עיניו ראו שהי' מעשים נוראים שלא הצליחו ר"ל ולא מיירי כלל כשצוה לו אביו. אך לפי הנז' לעיל לפימש"כ מרן בדברי חיים לתרץ דלא תקשי על ר"י החסיד מדמצינו בגמ' דמצוה ליקח את בת אחותו דהוא משום דבדורות הראשונים הי' החיתון לש"ש ולקחו את בת אחותם ושומר מצוה לא ידע דבר רע משא"כ בדורות האחרונים חששו שלא יכוונו לשם מצוה כמו שאחז"ל ביבמות בתחלה מצות יבום קודמת ואח"כ הנהיגו להקדים חליצה מטעם זה. ממילא אם הוא מדעתי' דנפשי' לא יקח אותה ויחוש לצואת ריה"ח מחשש סכנתא רק יקחנה בשביל מצות כיבוד אביו ושוב הוי שומר מצוה (דכיבוד אב) לא ידע דבר רע ע"כ י"ל דישאנה (וכמו בזמן חכמי הש"ס שהי' בכל נשואין בכלל שומר מצוה מפני שהי' כונתו לש"ש כמ"ש בד"ח כנ"ל) ואין לומר דחמירא סכנתא מאיסורא דהא אפי' באיסורא דרבנן א"צ לשמוע לאביו לעבור (עיי' ביו"ד סי' ר"מ סעי' ט"ו וט"ז לענין אמר לו אביו אל תמחול וכו') כיון דבמקום מצוה (דכיבוד או"א) ל"ש הסכנה כנז'. ובזה י"ל בדברי רבינו בס"ח (סי' תקס"ב) האב מצוה לקחת בת בנו או בת בתו והוא אינו חפץ בה (בעצם. רק מחמת ציוי אביו. ואז אעפ"י שהיא בת אחותו דהיינו בת בתו של אביו) ואם יוכל להתאפק בנשים אעפ"י שישנא אותה הרי הוא עושה דבר גדול בשביל אביו ואמו וכו' עכל"ה (והיינו כיון שאינה אוהבה בעצם רק בשביל כיבוד או"א נמצא ה"ז עושה דבר גדול בשביל כבוד או"א ושומר מצוה לא ידע דבר רע וכנז'):
עוד שם בצוואות (סי' נ"א) פרה אשר תלד ב' עגלים יחד וכו' צריך לשוחטן מיד ועכשיו נדפס דרכי תשובה ח"ג על יו"ד סי' קט"ז (ס"ק ס"ה) ראה נא מה שהביא שם על זה] והנה יש להעיר לכאורה מש"ס בכורות (דף י"ז י"ח) כן בש"ע יו"ד דבהמה שילדה תאומים שני זכרים כא' שניהם לכהן. והנה אמרי' שם בבכורות (דף נ"ג ע"א ודף נ"ח ע"ב) דיתום פטור מן הבכורה דהיינו כשאמו פירשה למיתה וזה לחיים וילפינן שם מקרא דשבעת ימים יהי' תחת אמו פרט ליתום ולפי"ז דאיכא סכנתא אם אינו שוחטה מיד ולפי"ז הוי אמו עומדת לשחיטה תיכף ומיד ופשוט דלא דמי למתה אמו תוך שבעת ימים דאעפ"כ הוי בכור דהתם הי' ראוי להיות שבעת ימים תחת אמו מתחלה אלא שסיבה קרה שמתה משא"כ בזה דלהנצל מסכנתא הוי כעין דר"ש במנחות דכל העומד וכו' היכא דמצוה למיזרקי' וה"נ ביותר משום דחמירא סכנתא מאיסורא עומד לשחוט תיכף ומיד שכך הוא עפ"י הצואה שצריך לשוחטה מיד (אחרי לידתה) דייקא וא"כ אינו בכלל שבעת ימים תחת אמו וא"כ אין צ"ל להיות בכור גם א' משניהם לכהן. ובע"כ י"ל משום דלאו כ"ע קפדי לזה לשוחטה מיד לא היו כאלו פירשה אמו למיתה ודאי וה"ז בכלל שבעת ימים וגו' אך יש לעורר מדוע לא העירו בש"ס מזה עכ"פ בקס"ד כיון דאמן עומדת לשחיטה מיד א"ו דלא החזיקו חכמינו ז"ל זה לסכנה כלל:
והנה יש להסתפק לדינא באם אמו נטרפה תומ"י אחרי לידתו כרגע ולמ"ד טריפה אינה חי' אם צריך ליתן בני' לכהן אם הוי כפירש למיתה כיון דטריפה אינה חי' או כיון דעכ"פ חי' עדיין. ואת"ל דטריפה כיון דחי' עדיין. אמנם צ"ע כשנעשית אמה נבילה מחיים אמנם חי' עדיין אמנם זהו עכ"פ הוי כמתה ול"ש שבעת ימים תחת אמו ולא הוי בכור וצ"ע ואכמ"ל:
עוד ראיתי להעיר מ"ש בצוואות ריה"ח (סי' כ"ט) ולא ישאו ב' אחים לב' אחיות ושם (בסי' ל"ג) לא יתחתן אדם ב"פ עם חבירו בן ובת בת ובן וכבר התפלא שם בס' שבעים תמרים דהלא זהו הך דסי' כ"ט ועכ"פ הי' לו לכוללם יחד אם הי' רוצה לאשמעי' דלאו דוקא ב' אחים לב' אחיות אלא בן ובת ובת ובן. ולפענ"ד נראה מדוייק בלשונו שם (בסי' כ"ט) דלא ישאו ב' אחים ב' אחיות קאי על האחים לבדן שלא ישאו ב' אחיות ומ"ש (בסי' ל"ג) שלא ישתדכו בניהם קאי על המחותנים שמשדכים בניהם זע"ז נמצא נ"מ דאם א' מהמחותנים כבר מת אז ל"ש הסכנה דנשתדכו דהא רק בניהם בעצמם ישאו זל"ז אבל בהך דב' אחים וב' אחיות הוא עליהם בעצמם גם אם מתו אבותיהם וז"ב ולפלא כי לא העירו זה באחרונים שדיברו מזה. (ועיי' מ"ש בזה בשבעים תמרים בשם הגה"ק מליבאוויטש ז"ל בעל הצ"צ) ועכ"ז מסתפינא להקל למעשה ולסמוך עלי הגם שנראה כן נכון מלשונו כנז':
זה נמצא בהעתק אתי מה שהשבתי למופלג א' זה רבות בשנים ועתה באתי בתוספות דברים קצת. ואחרי כמה שנים אשר בא לידי כעת ס שבעים תמרים על צוואות ריה"ח האריך למעניתו בכל פרט. ובאיזה דברים שכתבנו לעיל הרבה לאסוף שמה הרבה דעות שו"ת ופוסקים וכן בדרכי תשובה הנדפס נאסף להקת דעות משו"ת וס' בזה ואקוה כי בעה"י משנה לא זזה ממקומה. אחרי כל אלו. וכדאי עכ"פ להעתיק בזה מה שכתבנו אז בענינים אלו ויש אתנו עוד חי' והערות על ס' חסידים ואכ"מ להאריך. ואם יזכנו הש"י אעשה להם מדור בפ"ע לטובה. ובזה אחתום ברוב שוכט"ס. ועיי' בדברינו בס' אות שלום סי' רס"ח ס"ק כ"ג. ובדברינו בשו"ת מנחת אלעזר ח"ד (בכת"י עודנה) סי' ג']: