אור ברסלב

מנחת אלעזר חלק ג· רבי חיים אלעזר שפירא

סימן יב

סימן יא

כבוד ידידי הרב המאה"ג וכו'

הגיעני מכתבו וכו'. וע"ד השאלתו באשה שהיתה בימי נעורי' גומר בת דבלים וגם ישבה אח"כ עם איש א' בלי חופה וקידושין ובעת ישבה תחתיו עוד אחזה באומנתה הקדום ואיהי וכו' בבוציני. בקצירת אומר קדש וקדשה ביחד. ושוב רצו לברוח לאמעריקא ועל הספינה שעבר הוא נטבע במים זה ל"ה שנים ולעת זקנתה חזרה בתשובה זה כמה שנים אם אין כאן חשש עגונה ושנחוש לחששא רחוקה דאין אדם עושה בבע"ז שקידשה פ"א אותו קדש שדרה עמו כנז'. והביא מדברי המהר"ם שיק (אהע"ז סי' כ"א). ושאלת חכם כי"ב חצי תשובה כי שאני בנידון דידן מהתם לענין ציווילעהע יותר יש לחוש שם עכ"פ מנואף ונואפת וכו' ובכאן יש להתיר למעשה. והנה המהר"ם שיק הביא מדברי התה"ד (סי' ר"ט) דל"ש חזקה דאאעבבע"ז במומר ומומרת ויותר הוו"ל להביא מדברי הריב"ש (סי' ו' מובא בב"י אהע"ז (סי' קמ"ט) דענין דשם דמי להציווילעהע כמ"ש הריב"ש בתוך דבריו וז"ל אבל זה שנשאה בחוקי עכו"ם והתנה עמה להיות אשתו הו"ל כמדבר עמה על עסקי קידושי' בשעה שנתייחד עמה והו"ל. כמו שפירש ואמר לעדי יחוד שדעתו לבעול לשם קידושין יש להשיב ולומר דאדרבא איפכא מסתברא דאפי' לדעת אותן הגאונים שסוברים דבסתם אמרינן דלשם קידושין בעל בנידון זה לא בעל לשם קידושין דכיון שהותנו בנשואין כחוקות הגויים הרי הוא כאלו פירשו שאין דעתו לשם קידושין כדת משה וישראל וכו' אלא שהוא אצלו כמו פלגש בלא כתובה וקידושין עכ"ל הריב"ש ומלשון הריב"ש איכא למישמע טובא לענין הציווילעהע שיש לטעות לכאו' ולומר כיון שנושאה לשם אישות הוו"ל כמו שחשב הריב"ש דהוו"ל כמדבר עמה על עסקי קידושי' ועל העדים הבאים בציווילעהע הי' לומר כמו שפי' ואמר שדעתו לבעול לשם קידושין וע"ז כ' הריב"ש דז"א ואדרבא דבכה"ג גם הגאונים המובא ברמב"ם (פ"י מה' גירושין) מודים דאין כאן סרך קידושין כלל ומזה הי' לו להביא יותר וגם מ"ש במהר"ם שיק להקשות מדברי הראב"ד (ריש ה' אישות) דאיסור לא תהי' קדשה דוקא במיוחדת לזנות אבל במיוחדת לו אין איסור וא"כ איך שייך כלל חזקה דאאעבע"ז עכ"ד. תמהתי דהא הראב"ד לא כ' רק דאין בה איסור לאו ומלקות אבל בודאי יש איסור דרבנן וכמ"ש שם הרב המגיד לדעת הראב"ד שאם לא היתה הפנוי' שאינה מופקרת באיסור מה"ת לא היו סומכין על חזקה זו דאאעבבע"ז דאיסורא דרבנן כולהו אינשי לא זהירו בהו ומזה ראי' להרמב"ם עכ"ד המ"מ ע"ש ועכ"פ מפורש דאיסור דרבנן איכא לכ"ע ואיך כ' במהר"ם שיק דאין איסור כלל ובדברי המ"מ אלו הארכנו בעה"י בתשובה במנח"א (חלק א' סי' ס"א) ע"ש ועכ"פ אין זה מוסכם דבדרבנן ל"ש חזקת כשרות וגם לא אאבע"ז ודיברו מזה באחרונים. ועכ"פ מ"ש במהר"ם שיק לד' הראב"ד. תמהתי דהלא זהו דברי הרב המגיד ע"ש, וכפי מה שכתבתי שם במנח"א עכ"פ בנואף ונואפת המוחזקים לכך בודאי יצאו מהרוב ול"ש חזקת כשרות ולא אאבע"ז ודמיא למים בראש וכו' ע"ש וא"כ אין לחוש לחשש דאאבע"ז בזה העובדא. וגם יש לצרף ליתר שאת מ"ש שנטבע אותו נואף בספינה בים ומהסתם בא כן מכתב אז מהאמט של הספינה ששם נרשמו לוקחי הקארטען הבאים בספינה לנסוע וידוע מ"ש האחרונים לענין שבא מפנקסי הקאמאנדא שמת דזהו כשטרות העולים בערכאות וכו' וחזקה לא מרעי נפשי' אם כי יש פלוגתא לדינא בעגונה בזה בתשו' האחרונים. וגם הוא מים שאין להם סוף ממילא. אך כיון שהצטרפו באחרונים היכא שלא בא זה זמן רב ל"ה שנים ולא כ' שום מכתב שכנראה נסע מאתה אז בשלום שגם היא תסע אחריו. וגם במים שאל"ס היא רק דרבנן וכשאבד זכרו כשניסת לא תצא כמ"ש באה"ז (סי' י"ז סעי' ל"ד) וזהו לסניף בעלמא אבל באמת אין כאן חשש מדינא לחוש לאישות כלל כנז' ולא מצאתי איסור לסדר הקידושין:

ב) ומה שכתב מעניני דיומי' ע"מ דאמרינן במגילה (דף ד') בטעמא דאין קורין המגילה בשבת ולמה לא אמרינן משום שצריך לקרות המגילה בלילה ושמא יטה כמ"ש המהרי"ל לענין ההגדה בשבת שיאמרו שנים מתוך הס' עכ"ד לק"מ וכמה תשובות יש בדבר. א) דל"ש למיגזר משום בלילה. דעיקר חיוב קריאת המגילה רק ביום וכמ"ש התוס' שם דף ד' ע"א ד"ה חייב אדם וכו' ועיי' במג"א סי' תרפ"ח ס"ק ז' ובסי' תרצ"ב ס"ק ב' ובשאר (''כ ב) וגם אם ירצו לקרותה גם בלילה (משום ולא דומי' לי) הא בשביל זה ל"ש לדחות פורים משבת דהא יוכלו לקרותו עש"ק אחרי פלג המנחה דיוצאין ג"כ קריאת הלילה כמ"ש התה"ד ומובא להלכה בב"י ובמחבר סי' תרצ"ב סעי' ד' דיוכל לקרותו מבעוד יום אחרי פלג המנחה כשקשה עליו התענית וכיוצא וא"כ כשחל בשבת יעשו ככה ואז עדיין יממא הוא והשמש זורח וא"צ לאור הנר כלל. ואם כי הפר"ח חולק ע"ז שם מ"מ נראה בע"כ טעמי' דמרן להלכה משום שעיקר קריאתה בלילה אינו רק אסמכתא כמ"ש התוס' ובר"ן בשם ר"ת ע"כ גם מפלג המנחה ששייך ללילה לענין ק"ש של ערבית לר"י שוב יוצאין ולא צריכין צה"כ כיון שעיקר חיובה רק ביום כנז'. ג') גם אם קורין בלילה לאור הנר ל"ש שמא יטה דהא יוכל לקרות אדם חשוב והשאר ישמעו ובאדם חשוב ל"ש שמא יטה כדפסקינן בש"ע או"ח (סי' ער"ה סעי' ד') עיי"ש. ד') וגם הא השומעין א"צ מדינא לעיין בספר המגילה ומבואר שם (בסעי' ג') אם יש אחר עמו אפי' אינו קורא ואומר לו תן דעתך עלי וה"ה אם אומר כן לאשתו ע"ש וא"כ יוכל לומר לא' מהשומעים דיתן דעתו על הקורא שלא יטה. וכן יש כמה תשובות בדבר דלק"מ. וגם ל"ש לומר דליגזר שלא לקרות אטו אינו אדם חשוב שדרכו להטות ויקרא ג"כ. ז"א דזה הוי כעין גזירה לגזירה ואף שכ' התו"י בשבת (דף כ"א ע"א) בתוספות ישנים דשמא יטה הוי גזירה קרובה וחדא גזירה הוא ושייך גזירה לגזירה מ"מ נודע הך כללא דאין לדמות בגזירות זל"ז כמ"ש התוס' דפעמים גוזרין גזלג"ז ולפעמים לא ועכ"פ אין להקשות עוד ולדמות בכה"ג כנז':

והנה בדברי התוס' ישנים אלו בשבת שם כ' וי"ל דחדא גזירה הוא דא"א שלא יטה וריב"ן פי' דהא דאמר לעיל נמשכין אחרי הפתילה לא משום שמא יטה אלא שמא יכבה וליכא שלום בית עכ"ל והוא פלא דמה הביא מריב"ן דלפי דבריו אינו תירוץ ואדרבא עדיין הדקל"ד דא"כ האיך גזרו מהותך אטו שאינו מהותך והא הוי גזירה לגזירה וכיון דאינו משום שמא יטה לא הוי גזירה קרובה כנז'. והדקל"ד. ונראה ליישב לפע"ד עפימש"כ בס' זכרון שמואל בטעם גזירה לגזירה דגזירה הוא רק על שוגג דאז שייך גזירה דאם על מזיד הא יעבור על הגזירה ועל האיסור בעצמו א"ו רק על שוגג ע"כ ל"ש למיגזר גזירה למשמרת על הגזירה דרבנן הראשונה דהא גם אם יעבור על הגזירה דרבנן בשוגג אז א"צ כפרה כמו איסור דרבנן בשוגג כד' הנתיבות והארכנו בזה במנח"א (חלק א' סי' ל"ז) בענין גזירה לגזירה ויישבנו בזה בדברי התוס' (שבת דף י"א) עייש"ה ולפי"ז יובן מ"ש התוס' ישנים בזה דבתחלה כ' דהגזירה שמא יטה ע"כ הוצרכו לתרץ דהוי חדא גזירה דא"א שלא יטה וכונתם נראה כהך דאמרינן בחולין (ק"ד ע"ב) אי שרית לי' לאסוקי עוף וגבינה אתי לאסוקי בשר וגבינה ואכיל בב"ח דאו' ועיי"ש ברש"י דהיינו גזירה קרובה כי האי והוי חדא גזירה הוא דא"א שלא יטה וכמו שם בחולין דא"א שלא יאכל בב"ח דאו' ואח"כ הביאו תי' אחר בשם הריב"ן דהגזירה ראשונה אינו שמא יטה רק שמא יכבה וליכא שלום בית דהיינו. דאי הוי הגזירה ראשונה משום חשש איסור אז הי' שייך להקשות דהוי גזירה לגזירה. דהא אם יעבור על הגזירה הראשונה בשוגג ג"כ לא הוי מכשול דהא איסור דרבנן בשוגג א"צ כפרה וא"כ ל"ש למיגזר עלי' עוד גזירה ומשמרת. אבל אם הגזירה הראשונה שמא יכבה (מאליו) וליכא שלום בית ל"ש לומר דיתכבה רק בשוגג. הא מאי נ"מ סוף כל סוף אם יהי' חושך לא יהי' שלום בית ושפיר שייך למיגזר עוד גזירה מהותך אטו שאינו מהותך אטו הגזירה הראשונה שמא יכבה וליכא שלום בית ודו"ק כי נכון הוא בעה"י בפי' דברי ריב"ן כי ז"ז אין פי' להדברים כנז':

אמנם לדברי הנתיבות הנז' י"ל מדברי הש"ס יבמות (צ"ד סוף ע"ב וצ"ה ע"א) לא דמי אשתו דבמזיד אסירא מדאורייתא בשוגג גזרו בה רבנן אחות אשה דבמזיד לא אסור מדאורייתא בשוגג לא גזרו בה רבנן ועיי"ש ברש"י והיינו לכאו' הסברא כיון דגם במזיד הוא רק איסור דרבנן באחות אשה שם ע"כ בשוגג לא גזיר כיון דלא אסור איסור דרבנן שעשאו בשוגג וכסברת הנתיבות. ואולי י"ל דאדרבא מכאן הוכחה להיפך דרק בשוגג לא גזרו רבנן דוקא למשמרת בזה. והיכא דלא גזרו. כגון בזה. אבל במק"א יש לחוש גם בשוגג מדרבנן:

ושוכט"ס. ידידושתו"ט.

תוכן העניינים

מנחת אלעזר חלק ג

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה