אור ברסלב

מנחת אלעזר חלק ג· רבי חיים אלעזר שפירא

סימן ד

סימן ג

כבוד יקרת ידידי ש"ב ומחו' ההגה"צ וכו' אחדשת"ה הגיעני מכתבו וכו' והנני לשמור מוצא שפתי אשר הבטחתי בעת הי' נעים לי חברתו עמי וכו' ואשיב בזה ע"ד הבתי עינים והנני בזה בדעתי העני'. ויהי' ה' עמדי:

הנה ע"ד השאלה אם לצאת בבתי עינים (בריללע) בשבת במקומות שאינן מעורבין כי קשה עליו הדבר מאוד בבואו למקומות כאלו לאשר הוא קצר הראיי' (קורזיכטיג) ונושא אותה תמיד על עיניו ובאם יחמיר להסירה מעיניו כשיוצא בשבת אז אינו רואה מאומה ממנו והלאה גם מעט ויוכל לכשול בעץ או בד"א. וגם אם יש היתר עכ"פ כשיהיו הבתי עינים סביבם וידותם של זהב דהוי תכשיט. וביאור הלכה למעשה בעה"י:

והנה מקור הדבר לענין בתי עינים אשר הוזכרו בראשונה נמצא רק בב"י (סי' ש"א) שכ' ושמעתי שיש מתירין לעשות תיק מבתי עינים כסף ולקובעו בשלשלת של כסף ויוצאין בו בשבת ואפשר שרצו ללמוד כן מדין מפתח כסף וכדברי המתירין ואין הנדון דומה לראי' דשאני התם שהבתי עינים שבתוך התיק הם גוף בפני עצמן והוי משאוי. וא"ל שהם בטלין לגבי התיק שהוא של כסף דאדרבא בתי עינים הם עיקר דאין אומרים נעשה בתי עינים לתיק אלא נעשה תיק לבתי עינים עכ"ל. ומזה יפלא מדוע לא הזכיר דין הבתי עינים בעצמן אם מותר לצאת בהן על עיניו בשבת. וכיון שמרן הב"י הזכירן בזה ושכבר היו בימיו למה סתם לגמרי את דינן מה הן בעצמן אם לצאת בהן. וכתב רק מדין תיק שלהן. והי' נראה לכאורה מלשונו דהבתי עינים בעצמן אסורין לצאת בהן דאינן תכשיט אך שרצו לנהוג היתר לנושאן ברה"ר אגב התיק שהתיק הוא של כסף והוי תכשיט (וע"ש במג"א ס"ק י"א בשם המשאת בנימין) וע"ז כ' הב"י דז"א דהבתי עינים לא בטלו לגבי התיק ואדרבא התיק בטל לגבי הבתי עינים. והבתי עינים אסורים כנז'. אולם י"ל להיפך ג"כ ולהתירא. דכונתו דבימיו. וכן רבים עתה. לא היו יוצאין כ"כ בבריללען על עיניו ביוצאו לשוק אלא שהי' מחזיקו לצרכו לעיין בספר או בד"א הי' לובשן ומסימן להבתי עינים על עיניו ע"כ הי' נושאן בכיסו וחיקו כדי לשומן על עיניו בשעה שיצטרך ובשבת היו מתחכמין להשימם בתיק של כסף וזה הי' תכשיט וחשבו עי"ז היתר לשאת גם הברילל עצמה ג"כ וע"ז כ' הב"י שז"א דאדרבא התיק בטל וכו'. אבל כשהולך בהבריל על עיניו י"ל דס"ל להב"י דמותר. וזה י"ל ג"כ דעת הרמ"א שם שהביא זה בשם הב"י וכ' דהבתי עינים הם משא ובאמת בב"י לא כ' זה בפירוש רק הכונה הוא כשנושאן בחיקו הוי משא ולא כשנושאן על עיניו וכן הי' דעת הגאון בעל מרכבת המשנה זצ"ל בספרו שלחן עצי שטים על דיני שבת (בסי' ד') כ' בדין זה. וכן אסור לצאת בברילין התלויים ומהודקים בחגורה אע"פ שהתיק הוא של כסף דהבתי עינים הם משא עכ"ל היינו דהם משא רק שהם תלויים ומהודקים בחגורה (כמ"ש בלשונו בפירוש) אבל לא כשהן על עיניו וכן מצאתי ג"כ בס' מאורי אור בחלק בן נון במה"ב (דף קנ"ה ע"א) כ' שם בסי' ש"א דמשמע מהב"י דבתי עינים לחוד שקבועים סביב בכסף מותר לצאת בהם כשהם על החוטם וקשורים מאחוריו דוקא שהוא דרך מלבוש ותכשיט לכל אדם עכ"ל ומ"ש דמשמע כן מהב"י נראה כונתו כמו שכתבנו דרק כשנושאן בחיקו מחמת התיק שהוא של כסף ע"ז אין היתר אבל כשהבתי עינים בעצמן בכסף ונושאן על עיניו כשיוצא לשוק אז הוי תכשיט ומותר:

אך י"ל דלאדם שאינו נחוץ לו כ"כ י"ל דלא עדיף ממה שפסק שם מרן בש"ע (סי' ש"א סעי' י"ז) דחיגר שאפשר לו לילך זולתו ואינו נוטלו אלא להחזיק א"ע אסור לצאת במקלו ע"ש וא"כ ה"נ כיון דמיירי שנושאן בחיקו כשיוצא לחוץ והרי דאפשר לו לצאת מבלעדם ולמה מותר:

אולם באמת נראה במקורו דהך דינא בשבת (דף ס"ה ס"ו) דהקיטע יוצא בקב שלו ור' יוסי אוסר ופירש"י דר' יוסי אוסר דלאו תכשיט הוא ומשמע טעם האיסור משום משא ובתוס' שם ד"ה הקיטע כ' הטעם דילמא מישלפי ואתי לאתויי ד"א ברה"ר ולכך חילקו דכשא"א לילך מבלעדי הקב דהוא גברא דקטיע או נתכווצו ידיו אז מותר דלא יוכל לילך ולהביאן כשמשתלפי אבל כשהוא צריך המקל רק למשענת בעלמא אז אסור משום דכשמשתלפי יש לחוש שילך ויביאו וזהו מקור דינא בהמחבר בזה בסעי' י"ז כמו שהביא הב"י מקורו מדברי התוס' אלו וזקיני הלבוש כ' ג"כ הטעם לזה משום דילמא משתלפי ואתי לאתויי' וכו' ובפמ"ג (במ"ז ס"ק י"ב) שם כ' נ"מ בין שני הטעמים אי משום משא או משום דילמא אתי לאתויי ע"ש ובאמת נראין דברי זקיני הלבוש לדעת המחבר דהא הביא בעצמו בב"י מקורו רק מדברי התוס' שם ובתוס' מבואר רק משום דילמא אתי לאתויי וע"כ חילקו בין יכול לילך מבלעדו כמ"ש במחבר ואי משום משא לא שייך חילוק זה כלל אך לד' רש"י נראה דהטעם משום משא ונ"מ לדידן דאי בקיטע הטעם משום משא מ"מ י"ל בבריל כיון שרגילין לצאת בו ולצורך ולנוי הוי כמו טבעת שאין עלי' חותם דג"כ מותר בזמה"ז לכתחלה לדעת הר"ן בשם ר"ת כיון דרגילין לצאת בו ע' בב"י (סי' ש"א וסי' ש"ג בסופו) וה"נ בבריל מותר ושאני מקיטע אבל אם הטעם משום דילמא מישלפא ואתי לאתויי אז בזה גם בבריל י"ל אסור כמו בקיטע דילמא מישלפא ונפלה ואתי לאתויי וכיון דהמחבר כ' כדעת התוס' דבקיטע הטעם דאסור משום דילמא שלפא ואתי לאתויי כנז' וא"כ גם בבריל אסור:

ובחיי אדם (כלל נ"ח) כ' דלשאת הבריללן על החוטם במקום שאין עירוב אסור דילמא נפיל ודומה ממש לחיגר עכ"ל וכונתו דמחמת טעם דילמא נפיל ואתי לאתויי יש לאסור גם בבריללען על החוטם כמו שכתבנו בזה. אולם באמת י"ל דלא דמי למקל דחיגר. דברילל י"ל דהוי תכשיט ובחיגר במקל לא הוי כלל תכשיט ובפרט בימינו שהוא נהוג לילך בהן בהבתי עינים על החוטם לנוי גם לצעירי ימים גם למי שאין צריך להם דהוי תכשיט וכעין דאמרו בשבת (דף ס') בפירש"י דקמיע תכשיט הוא לחולה ובקיטע פסקינן בדף ס"ו ע"א שם כר' יוסי דאוסר משום דלאו תכשיט הוא לד' רש"י והנה בשו"ת אבני צדק (להגה"צ מסיגוט זצ"ל) האו"ח סי' כ"ט החזיק בחומרת החיי אדם לענין הברינל וכ' דמה דמבואר בסי' ש"ג דלמדו זכות על הנשים הנוהגים היתר בתכשיטין הבו דלא לוסיף עלה וזהו רק במנהג שנהגו כבר אבל לא להתיר בבתי עינים עכ"ד ובאמת לא דמי כ"כ להחמיר בו כמו תכשיטי נשים הן אמת דתכשיט הוא הברינל לנושאו על עיניו כנז' אף שלפא ומחויא לחברו ל"ש בזה דלומר"ע של הזכוכית מבתי עינים של זה לא יתחימו לעין אחר ואם שיראה לו הזהב שסביבותיו הנה נמי שצריך לו ובנידון דידן כשישלכה יחסר לו מראייתו בהליכו בחוץ ברה"ר ול"ש שלכא ומחויא וגם באיש ל"ש שלפא ומחויא כמו באשה כדאמרי' שם ברא"ש בשם הירושלמי ומובא בטור (סי' ש"א) ואם כי יש כמה פירושים בזה שם וגם כיון בברי"ל הולכים בו גם נשים אך נודע בזמנינו דלתכשיט בלבד הוא יותר לאיש ואשה אינה הולכת בו רק כשצריכה בחולשת עיני' לא כן אנשים שהולכים לתכשיט כנז' ובתכשיט לחוש בלבד כ"ש שלפא ומחויא וכיון שבנ"י יוצאים ביד רמ"א (בסי' ש"ג סעי' י"א) שכ' עוד טעם להתיר וידוע שנהגו הכל היתר בתכשיטים א"כ כ"ש בבריל דהוי יותר תכשיט לאיש כנז' אך אם מגזירת דמשתלפי ונכיב ואתי לאתויי יש להחמיר ואין להתיר זולת ע"י עלה שהביא בתשו' בנין ציון החדשות (להגמהר"י עטנינגער ז"ל) סי' ל"ז לישא הבריל קשורה מאוזן לאוזן דל"ש עוד לחוש דילמא משלפא ואתי לאתויי

והנה בשו"ת אבני צדק שם כ' בכונת החיי אדם דהיינו שדומה לחיגר דאת"ל דליכא חשש דנפל ואתי לאתויי' (דליכא ר"ה בזמה"ז) אכתי יש לאסור מטעם דדמי לחיגר כמו דהתם פסקינן דאם אפשר מבלעדי מקל אסור כמו כן יוכל לילך מבלעדי הבתי עינים וז"א לכאורה דהא כל הטעם בחיגר דאסור שם אם אפשר לו לילך גם בלא המקל היינו רק מדברי התוס' אלו (בדף ס"ה) דה דהטעם במתני' בחיגר דילמא נפל ואתי לאתויי וע"כ בלא יוכל לילך בלעדי המקל ל"ש דילמא נפל ואתי לאתויי משא"כ כשיוכל מבלעדי המקל אי מיפסק ונפל יוכל לילך ולאתויי' כשיפלו אבל בשאר תכשיטין וברילל בתוכן ל"ש חילוק זה אם יוכל לילך מבלעדן דשייך רק בחיגר ואולי כוונתו דגם נמי שצריך הברילל וא"א לו מבלעדה ג"כ שייך ההיתר וסברת התוס' דהא ל"ש נגזור דנפלו ואתי לאתויי' דהא בקצר הראות כ"כ אם יפלו לארץ בריחוק ד' אמות לא יראה להגביהם והוי ג"כ כמו חיגר כסברת התוס' הנ"ל ע"כ יש לחלק גם בזה אם א"א מבלעדן אך אין זה ברור כמובן וגם נמצא לפי"ז היתר בקצר הראות שא"א לו מבלעדה

ועכ"פ הדרן למה שכתבנו כשנאמר דתלוי בפלוגתא לד' רש"י ותוס' אם הטעם בחיגר משום משא כמ"ש רש"י או משום דילמא נפל ואתי לאתויי כד' התוס' וכבר כתבנו די"ל גם לענין בתי עינים תלוי בזה הפלוגתא והיינו דאם לד' התוס' י"ל דהך גזירה דילמא משתלפי ואתי לאתויי שייך גם בזה ואסור אך י"ל כיון דהוא ספק בגזירה דרבנן והוי לקולא ואם כשנאמר לד' רש"י בקיטע לא הוי גזירה בלבד רק הוצאה מדאורייתא מ"מ בזה י"ל ס' נוטה להיתר דברים הוי תכשיט וגם איסור ההוצאה בכרמלית רק דרבנן דאין לנו ר"ה גמור דכ"כ התוס' בשבת (ס"ד ע"ב) ובד"מ ובש"ע (סי' ש"א וש"ג) דהואיל ואין לנו ר"ה גמור נהגו להקל בתכשיטין וגם כתבו התוס' משום דמוטב שיהיו שוגגות ואל יהיו מזידות והנה מדברי התוס' בביצה (דף ל' ע"א) דמדאורייתא ל"ש מוטב שיהיו שוגגין וכו' וע' בש"ע או"ח (סי' תר"ח) בריי"ח ועכ"כ ס"ל דהוי רק איסור דרבנן ובספק יש להקל לכאו' אך כיון דמרן הב"י וש"ע הביא דברי התוס' להלכה ואין אחר הכרעת הש"ע כלום ולפי"ז יש לגזור גם בבתי עינים כנ"ל זולת בקשורים יחדיו מאוזן לאוזן כנ"ל:

והנה נראה פשוט דאין לדמות הבתי עינים לסומא שאסור לצאת במקל כדפסקינן (בסי' ש"א סע' י"ח) דהתם שאני שא"נ להסומא רק לכוון הפסיעות יותר כדאמרי' שם ברא"ש בביצה (דף כ"ה) וכן הוי עובדא דחול יותר וזבזול גבי יו"ט מכ"ש לשבת משא"כ בבתי עינים די"ל דהוי תכשיט כנז' ע"כ אין משם ראי'

אמנם כה ראיתי להגאון בשו"ת שואל ומשיב (מהדורא תליתאי ח"א סי' ק"ט) העלה להתיר בברינכמן לצאת בשבת משום דהוי צורך רפואה ודאי שיוכל כרחות ע"ש וכן בס' מנחת שבת הנדפס בירמנו על קש"ע ה' שבת האריך קצת בזה והביא בשם הרבה גדולי זמנינו שהתירו הברינככן לקצרי הראות גם אם אינו קושר חותם מאוזן לאוזן רק שהם מהודקים ויש להם ידים כפופים שאינם עלולים ליפול אז אין לחוש יותר (וכ' שהחיי אדם איירי בידים קצרים של הבריכב שיש לחוש שיפלו) וכן נלע"ד דא"צ להחמיר דוקא שיהיו קשורים כדברי הבנין ציון הנ"ל דכן מצינו שם בטוש"ע בהידוק די לענין שלא נחוש לנפילה כמו במנעל דמותר כיון שהוא מהודק ובמנעל גדול אסור לצאת בו אבל במנעל שלו א"צ שיהי' קשור דוקא ברצועות רק כשהוא למדת רגלו סתם הוי כמהודק וכן בסעי' מ"א לענין כובע דצ"ל מיהדק או קשור ע"כ בודאי כשמהודק הבריככ ויש לה ידים המחזיקים די להתיר

עוד ראיתי לעורר כי הנה הרבה מדיעות המתירים בזה הוא רק משום שאין לנו רה"ר בזה"ז דאין ס' רבוא רגילין לעבור בו הנה לפי"ז בעיירות הגדולות כמו לונדון פאריז וויען וברלין וכהנה ברחובות הגדולים מקום המסחר ביותר דבודאי ס' רבוא בוקעין בו ביום (ומ"ש התוס' בשבת בלשון שבוקעין בו תמיד פשוט דאינו בכל יום ממש דאם יחסר יום א' בודאי לא יצא מתורת רה"ר רק הרבה פעמים היינו תמיד לענין זה ואכמ"ל) ועיי' בתשו' בית אפרים (חאו"ח ס' כ"ו) אשר העמיק והרחיב בזה בארוכה והנה מבהיל א' הדפיס כעת וכ' שס' רבוא בוקעים בו היינו דוקא ס' רבוא יהודים שומרי שבת וזהו טעות המוכח בכל הפוסקים וכונת הטועה דדמיא לדגלי מדבר שהיו יהודים אבל ז"א הטעם רק משום פרסום ואז הוי רה"ר ולאו דוקא יהודים וע' תשו' חכם צבי (סי' ס"ז) מוכח ג"כ כן וא"צ להאריך תבנא לדינא דבעיירות גדולות כאלו הנ"ל דיש ס' רבוא בוקעין בו ואולי אינו תכשיט הוי ס' דאו'. הגם כי משמע בב"י ובר"ן בשם ר"ם לענין טבעת שאין עלי' חותם דתלוי במה דבזמה"ז רגילין לצאת בו הוי תכשיט ולא תלו כלל ההיתר במה שאין לנו רה"ר וא"כ גם בבתי עינים דעינינו רואות דהוי תכשיט לאיש בלבד וקיל יותר כנ"ל וגם בטבעת שאין עלי' חותם חמיר מחמת שמוזכר בדברי רז"ל לאיסור חיוב חטאת וצריכין לשנות בימינו מדבריהם ז"ל משא"כ הבתי עינים שלא נזכרו לאסור בדבריהם ועינינו רואות ההיתר. מ"מ צ"ע אם להחמיר בדאו' בעיירות גדולות הנ"ל אבל בעיירות השכיחות גם הגדולים שאין ס"ר בוקעים וגם אין השערים מכוונים ואין הרחובות ט"ז אמה אז בודאי נ"ל להקל ואדם גדול ונכבד כמותו צריך להיות לו קבועים בשל זהב גם הידים ותחובים כראוי באזניו כדי שיהיו לו תכשיט ושלא יהיו נח ליפול ויצאו דברינו בהתירא בעה"י:.

אך עוד אזכיר שעפימש"כ בתשו' מהר"י אסאד (חאו"ח סי' פ"ז) לחדש דמה דאמרו הפוסקים ס"ר בוקעים בו ואז הוי רה"ר היינו רק הוצאה מרה"י לרה"ר או להיפך דהוי דומיא דדגלי מדבר אבל מעביר ד"א ברה"ר גם באין ס"ר בוקעין הוי רה"ר וחייב והאריך שם לחזק דבריו אלו ע"ש ולפי"ז נמצא גם בעיירות קטנות אם עוברים ד"א ברה"ר צריך להחמיר משום דאו' כמו בעיירות הגדולות אך באמת יש לפלפל עוד על דברי הנ"ל וגם נ"ל מפורש להיפך בתוס' בשבת ומובא בב"י (סי' ש"ג) שכ' להתיר לצאת בתכשיטים משום דהוי ס' כרמלית משום שאין לנו רה"ר שיהיו ס"ר בוקעין בו ושיהי' ט"ז אמה וכו' ע"ש ולפי"ז איך יצאו ד' אמות ברה"ר בתכשיטין הלא מעביר ד"א ברה"ר חייב גם כשאין ס"ר בוקעין בו ושאין בו כנ"ל וא"כ גם לנו יש רה"ר לענין מעביר ואיך יצאו בתכשיטין ברה"ר לפי"ד התוס' אלא ודאי דחילוק זה אינו. ויש עוד להאריך. ומפני ימי הרצון אחתום בזה בברכת כוח"ט לאיוש"ט וזכרונינו יעלה לרצון ביום הזכרון לטובה בכ"י בגאולת עולם בב"א:

מחו' וש"ב מוקירו ידידוש"ת.

תוכן העניינים

מנחת אלעזר חלק ג

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה