מנחת אלעזר חלק ב· רבי חיים אלעזר שפירא
סימן עח
כבוד ידידי הה"ג וכו' אשר בדק לן מר ע"י בנו ידי"נ וכו' בדברי הזוהר בפ' צו ברע"מ (דף כ"ח ע"מ) הפליאים לכאו' במ"ש כגוונא דיומא קדמאה בחג מי שלא חג ביום ראשון אין תשלומין לראשון ושאר יומין תשלומין זה לזה ובהון וחסרון יוכל להמנות אבל מי שלא חג יו"ט הראשון של חג עלי' איתמר מעוות לא יוכל לתקן וחסרון לא יוכל להמנות עכל"ה וזהו תימה דהא משנה מפורשת והלכה היא בחגיגה (ט' ע"א) דמי שלא חג ביו"ט הראשון של חג חוגג את כל הרגל ויש לו תשלומין כל שבעה לכ"ע– הנה מלבד מה שכבר הרגיש בזה הגאון בעל מלא הרועים זצ"ל בהגהות קהלת יעקב על הזוה"ק שם וכ' שאפשר כונתו לחיגר ביום א' ונתפשט ביום שני למ"ד כולם תשלומין לראשון שאז לא יוכל לתקן עוד אחר יו"ט ראשון כשלא הי' ראוי ביו"ט ראשון אך לפי"ז צ"ל דמיירי ברע"מ רק בחיגר דייקא וגם צריך לאוקמי' רק אליבא דר"י דכולם בתשלומין דראשון הם זה אינו מירווח כ"כ וגם בכ"מ ה' חגיגה הקשה דלמה פסקינן כר' יוחנן ולא כר' אושיעא דהוא גדול מיני' וס"ל דתשלומין זה לזה הם אך באמת י"ל דלאו דוקא בחיגר מיירי רק בגר שנתגייר וטמא שנטהר שהי' טמא ביום א' אין לו תשלומין למ"ד תשלומין דראשון וזהו שכיח וגם יתכן יותר בפי' דברי הרע"מ שכ' שם מטרוניתא אבר דאיהו תשלומין דכל אבר כגוונא דיומא קדמאה דחג מי שלא חג וכו' היינו דחשיב שם מקודם תלת פקודין אינון תלת אבהן שלמים (שהם חג"ת) ומטרנותא אבר דאיהו תשלומין היינו מדת מלכו"ת המשלים לחג"ת והיא נקראת נפ"ש ע"כ מי שהוא טמ"א לנפ"ש ביום א' ביו"ט כיון שזהו משלים לכולהו ואז הוא טמ"א ע"כ לא יוכל להשלים עוד. ועפי"ד הירושלמי בפ"ק דחגיגה שם נמצא דגר שנתגייר וטמא שהי' טמא ביום א' כ"ע מודי דפטור כיון שלא היו ראויין כלל ביום ראשון ולא פליגי רק בטומטום שנקרע ונמצא זכר כיון שקריעה גרמה לו ונמצא דאיגלאי מילתא דהי' זכר גם ביום א'. כן הוא לפי פי' הגאון בעל שיח יצחק על חגיגה בדברי הירושלמי כפשוטן ולפ"ז שפיר איירי ברע"מ בטמא וגר וגם חיגר וכיוצא ואתיא לכ"ע (ולא בפלוגתא ואליבא דר"י) וכיון שלא היו ראויין ביו"ט א' ע"כ נדחו מלהקריב עוד. והן אמת כי בירושלמי שם בפי' הקרבן עדה ופני משה לא ביארו כן רק פירשו מה נפק מן ביניהין גר שנתגייר וכו' והיינו דהפלוגתא הוא גם מגר שנתגייר כמו בטומטום שנקרע בשאר הימים ע"ש אולם המעיין שם יראה דקשה מאוד לפי פירושם דאם כמו שפירושו דפליגי מטומטום ובגר שנתגייר ובעי אם גם בטמא כן אם פליגי ג"כ בנטמא ביום א' וע"ז אמר ר' יוסי תמן ראוי הוא (הטומטום) קריעה היא שגרמה ברם הכא הטמא עצמו אינו ראוי ופירשו דבטמא גברא דלא חזי כלל ביום א' ע"כ בזה ליכא ביניי' פלוגתתם משא"כ בטומטום שנקרע דאיגלאי מילתא למפרע דגם ביום א' הי' זכר כנז' וע"ז תמהתי דהא גם בגר שנתגייר לא הי' ראוי כלל ואעפ"כ פליגי ומה זה מחלק ר' יוסי רק בין טמא לטומטום ומה זה דאמרי' דבגר שנתגייר איכא ביני' אלא ודאי בעל כרחך (וכמו שסבר הרב על שיח יצחק כנז') דהשתא דאמר ר' יוסי בנטמא לא פליגי אז גם בגר שנתגייר לא פליגי ומודי לכ"ע בפטור דאדרבא טמא ישראל עומד יותר להטהר מנכרי שעומד להתגייר ועכ"פ דמי. ומה דאמרינן שם מקודם דאיכא בניי' גר שנתגייר היינו לפי הקס"ד אבל לפי מסקנת ר' יוסי לחלק אז פליגי רק בטומטום שנקרע רק ביום ב' אבל בטמא וגם בגר שנתגייר לכ"ע פטור. ובשיח יצחק העיר דתלמודא דידן נראה דפליג אירושלמי בזה דהא קאמר איכא ביניי' חיגר ביום ראשון וחיגר בודאי דמי יותר לטמא וגר ולא דמי לטומטום דשייך לומר איגלאי מילתא כנז' משא"כ בחיגר ואעפ"כ קאמר דפליגי. אך הרע"מ שפיר ס"ל יוכל להיות כהירושלמי דהוא ג"כ תורת א"י וע"כ מיירי בכל הני לכ"ע כנז':
ב) ואשר הקשה על מ"ש המג"א בסי' ס' בשם כונות האריז"ל לזכור ד' זכירות בבנו בחרת וקרבתנו מלכנו מעמד הר סני ומתן תורה וקרבתנו מלכנו לשמך הגדול מעשה עמלק. כי אין שמו שלם עד שימחו זכר עמלק ב"ב להודות לך הפה נברא להודות ולהלל ולא לדבר לה"ר וזהו זכירת מעשה מרים וזכרתם את כל מצות ה' ששקולה שב"ת כנגד כל המצות כ"כ המג"א ובבאה"ט שם הביא מס' הכונות כד' המג"א רק במקום הזכירה (הד') של שבת שחשב המג"א נמצא בבאה"ט לזכור יציאת מצרים בפסוק אני ה' אלקיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים. ולא חשב בבאה"ט זכירת שבת. והתפלא מאין נמשך הסתירה וגם שהביאו שניהם מס' הכונות כנז'. הנה כנראה שהגאון באר היטב עיין היטב בכתבי האריז"ל ולא רק העתיק מהמג"א כי באמת בשעה"כ ובס' הכונות ובפע"ח (שלזה קראו המג"א והפוסקים ס' הכונות) בכל הדפוסים וכתבי האריז"ל שלפנינו נמצא בכולם רק כדברי הבאה"ט שחשבו ד' זכירות כנ"ל לכוון שם באהבת עולם והזכירה הד' יצי"מ לכוון בעת אשר הוצאתי אתכם מאמ"צ ולא הזכירו כלל זכירת שבת בעת ק"ש. רק במשנת חסידים ובסידורי האריז"ל בד' זאלקווא וגם בסידור שסידר הר"ר שבתי ז"ל. והר"ר אשר ז"ל נמצא זכירה ד' יצי"מ כמ"ש בפע"ח רק עוד נוסף בלמען תזכרו את מצותי חשבו זכירת שבת ששקולה שבת כנגד כל המצות ומקורם כנראה מהמשנת חסידים ולכאו' יפלא למה הוסיפו בזה זכירה חמישית דשבת שלא נזכר בהאריז"ל לכוון בזה בק"ש וכן על המג"א יפלא דהא בבאה"ט העתיק שפיר מכונות כנ"ל ובמג"א שינה. אלא ודאי נראה לעין דכן הי' לפני רבינו המג"א זצ"ל ס' הכונות בכת"י כי כן נמצאו בשנים קדמונים כמה מיני כת"י בכתבי. האריז"ל בנוסחאות שונות ע"י המסדרים והמעתיקים שונים. ושם הי' כתוב זכירת שבת כמו שהביא המג"א ונוסחא זו בס' הכונות ופע"ח כת"י הי' ג"כ לפני הרב בעל המשנת חסידים זצ"ל וכן אולי לפני בעלי הסידורים זצ"ל ולא רצו לשנות ולעקור זכירת יציאת מצרים שהוא מדינא דגמ' בזה ובכלל דאורייתא רק הוסיפו זכירת שבת (ג"כ בלמען תזכרו ועשיתם את כל מצותי כמו שנמצא בכת"י אחר כנז'. ולפי"ד הגדולים רבותינו המ"ח ובעלי הסידורים הנז' בזה יתיישב מה שחשב שם בפע"ח ובסידור הד' זכירות כנגד ד' ימים טובים פסח שבועות סוכות ור"ה ע"כ זכירת יצי"מ כנגד פסח וזכירת מ"ת כנגד חג השבועות שג"כ אז זמנו וזכירת מעשה עמלק כנגד חג הסוכות שלא הי' עמלק מכה אלא אותן שלא הי' הענן קולטן שזה הסוכות נגד עננים שהקיפן זכירת מרים נגד ר"ה כי מרים סוד דינין מרי"ם גי' פ"ר נגד פ"ר דינים וכו' ובר"ה מתעוררים הדינים ג"כ עכ"ד ויוקשה לפי"ז למה לא חשב זכירה נגד יוה"כ ואם כי בשעה"כ בפע"ח עורר שם זה ותי' דיו"כ לא נחשב בין היו"ט רק שבת שבתון ואסור בעשיית מלאכ' אלא שזה זדונו בכר' וזה זדונו בסקילה עכ"ל ועדיין יוקשה דהא מ"מ יוה"כ הוא מקרא קודש כמו יו"ט (וידוע בהאריז"ל החילוק בין מקרא קודש לשבת קודש בעצמותו) והרי הוא תלוי בקידוש ב"ד את החודש ונחשב לכאו' בין מקראי קודש היו"ט ולמה לא נמצא רמז זכירה נגדו. וי"ל דמתורצת חדא בירך חבירתה על מה שהוסיפו בסידורים הנ"ל זכירה חמישית דשבת ובזה י"ל דזכירה חמישית דשבת הוא מכוון כנגד יוה"כ שנק' שבת שבתון והוא אסור בעשיית מלאכה כמו שבת משא"כ שאר יו"ט דמותר לאוכל נפש ע"כ שפיר רומז זכירת שבת על שבת שבתון דיוהכ"פ ונמצא באמת זכירה כנגד יוהכ"פ ג"כ וא"ש. וגם ידוע מ"ש בשם הגר"א ז"ל מווילנא בפ' אמור עה"כ אלה מועדי ה' אשר תקראו אותם מקראי קודש ששת ימים תעשה מלאכה וביום השבועי שבת שבתון וכו' והקשו חכז"ל פתח במועדות וסיים בשבת וע' רש"י שם והגר"א פי' ברמז דקאי באמת על מועדי השנה שהם מה"ת שבעה ימים יו"ט בפסח יום א' ויום ז' ושבועות יום א'. וסוכות יום א' ושמ"ע. ויוה"כ. נמצא ששה ימים מהם הם מותרים מלאכת אוכל נפש ויום השביעי מהם שהוא יוה"כ הוא אסור בכל מלאכה ונקרא שבת שבתון וזהו אלה מועדי ה' אשר תקראו אתם מקראי קודש ששת ימים תעשה מלאכה (מלאכת אוכל נפש בששה ימי יו"ט הנז') ויום השביעי (יוה"כ ויום הז' מהימים טובים דשנה כנז' הוא) שבת שבתון וכו' עכ"ד ובזה יתיישב מה שיפלא לכאו' ע"ד רבינו האריז"ל שחשב ההפרש בין שבת ליו"ט שנקרא יו"ט. מקרא קודש שאנו קוראים למוחי אבא ע"כ אינו רק מקרא קודש משא"כ שבת שנקרא שבת קודש ע"י שבאים בעצמם וכו' ע"ש ויפלא דסותר ממקרא מפורש הנז' שכ' ששת ימים תעשה מלאכה וביום השביעי שבת שבתון מקרא קודש כל מלאכה לא תעשו שבת הוא וכו' והרי מפורש דקרא לשבת מקרא קודש (ובמאמרינו קדושת שבת בפ' אמור כתבנו ליישב זה באופן אחר בעה"י) ועפי"ד הגר"א דקאי על יוה"כ ניחא כיון דגם יוה"כ תלוי ע"י מעשינו כנודע. ועכ"פ שפיר רומז זכירת חמישית דשבת כנגד יוה"כ ששניהם אסורים במלאכה לגמרי ונקרא ג"כ שבת שבתון כנ"ל:
ג) ומה שהקשה בש"ס מנחות (ס"ט ע"ב) בעי ר' זירא חטים שירדו בעבים מהו וכו' אלא:
לשתי הלחם מאי ממושבותיכם אמר רחמנא לאפוקי דחוצה לארץ דלא אבל דעבים שפיר דמי או דילמא ממושבותיכם דווקא ואפילו דעבים נמי לא ומי איכא כה"ג אין כההאי דעדי טייעא נחית לי' וכו'. והקשה כמעל"ה לד' הרמב"ם דס' דאו' מה"ת לקולא אבל במ"ע מודה הרמב"ם דס' לחומרא משום דצ"ל ודאי דיוצא המ"ע דכונת התורה רק על ודאי וכנודע דעת האחרונים בזה ולפי"ז כיון דכתיב ממושבותיכם צ"ל ודאי דאיקרי זה ממושבותיכם. מה"ת שיצא בזה המ"ע של שתי הלחם וכיון שפירש"י חטים שירדו בעבים עם המטר כששתו העבים באוקיינוס בלעו ספינה מליאה חטין עכ"ל ולפי"ז יש ספק שמא החטים האלו בספינה הנבלעת היו משל גדולי חו"ל ועכ"פ ספק אם הוי אם הם מא"י או מחו"ל והוי ספק דאו' במ"ע דלחומרא מה"ת ומה בעי ר' זירא כלל בזה עכת"ד. והנה ביותר הי' לו להקשות ממה שפסק הרמב"ם (בפ"ח מה' תמידין ומוספין הלכה ג') וז"ל חטים שירדו בעבים יש בהם ספק אם אני קורא בהם ממושבותיכם או אינם ממושבותיכם לפיכך לא יביא ואם הביא כשר עכ"ל ומקורו מש"ס זו וכמ"ש הנ"מ שם. ויפלא לע"ד דהא כיון דאיבעיא דר' זירא לא איפשטא ובאיבעיא דלא איפשטא במילי דאו' אזלינן בכל מקום לחומרא (אם לדעת הרשב"א ודעימי' מדאו' לחומרא בס' מה"ת. ואם לדעת הרמב"ם עכ"פ מדרבנן לחומרא גם בדיעבד ובכל ס' דאו' דמדרבנן עכ"פ לחומרא) וא"כ למה פסק הרמב"ם בזה דאם הביא כשר. ונ"ל ליישב כאשר נקדים דבאמת התוס' שם בד"ה חטין הקשה ר"ת על פירש"י דממ"נ אם החטים האלו שירדו בעבים אם מאו"ל הם וכי הותרו עי"ז לשתי הלחם בשביל שירדו בעבים עכ"פ ממושבותיכם בעינן ואי מא"י וכי נאסרין הם ע"י כך ע"כ פי' ר"ת דע"י נס ירדו בעבים כהנהו אטמתא וכו'. ויש ליישב דעת רש"י דלא יוקשה מגודל תמיהת ר"ת שהקשה עליו. דבע"כ ס"ל לרש"י דהך איבעיא דר' זירא הוא כן דלא מיבעיא אם נאמר שהחטים האלו גדלו בא"י שלא נאסרו ע"י כך שבלעום העבים וממושבותיכם קרינן בהו בודאי אלא גם אם בחו"ל גדלו בתחלה כיון שבלעום אקיינוס וירדו אח"כ מהעבים במושבות א"י ע"כ נסתפק בזה ר' זירא אי ממושבותיכם קרינן בהו כיון דירדו לנו במושבות א"י ע"כ ממושבותיכם אין הכונה גדולי קרקע דמושבות א"י דוקא אלא כשירדו מלמעלה בא"י נמי מושבות א"י הם כיון דבאו למטה לא"י במושבותיכם או דילמא כיון דבתחלה קודם שבלעום האקיינוס לא גדלו בא"י ע"כ לא איקרי ממושבותיכם וזהו האיבעיא דר' זירא לפירש"י וגם להרמב"ם י"ל שפיר דס"ל כן וע"כ ס"ל להרמב"ם דהוי ספק ספיקא וזהו הפי' בגמ' חטים שירדו בעבים מהו לשתי הלחם ממושבותיכם אמר רחמנא לאפוקי דחו"ל אבל דעבים שפיר דמי (היינו אף שהביאום מחו"ל ע"י ים אקיינוס מ"מ לא נקרא עוד מחו"ל כיון שירדו בא"י ע"י העבים כנז' ע"כ בעבים שפיר דמי אף שגדלו בתחלה בחו"ל) או דילמא ממושבותיכם דוקא אפילו דעבים נמי לא (היינו דבעי ממושבותיכם דוקא שגדלו בארץ ישראל דוקא ואפי' שירדו ע"י העבים בארץ ישראל מ"מ כיון שגדלו בחו"ל לא מהני דבעינן ממושבותיכם דוקא שגדלו ג"כ בא"י בתחלה) וכיון שפירשו כן רש"י ורמב"ם בגמ' ע"כ שפיר נכון פסק הרמב"ם דלפי"ז הוי חטים שירדו בעבים לדידן ספק ספיקא ספק אם באו מא"י שגדלו החטים בא"י ואז כשרי' בודאי (דזה בודאי לא גרע מה שנבלעו, אח"כ בעבים כיון שגדלו בא"י וזהו לכ"ע לרש"י והתוס' כנ"ל) וגם אם נאמר דגדלו בחו"ל עכ"פ כיון שירדו בעבים ועל זה הוא איבעיא דר' זירא דבכה"ג כשירדו בא"י שבלעום אוקיינוס י"ל דגם כשגדלו בחו"ל כשרים כאיבעיא דר' זירא וכיון דלא נפשטה האיבעיא הוי ג"כ ספק ונמצא ס"נ אך דפסקינן דס"ס אסור ג"כ לכתחלה ע"כ שפיר נכון פסק הרמב"ם בלשונו דמחמת ספק הנ"ל וגם ספק אם באו מא"י והוי ס"ס ע"כ לא יביא (לכתחלה כדין ס"ס) ואם הביא כשר וא"ש:
אולם יש לומר דהך ספק שמא מא"י הם לאו ספק הם דהא רובא דעלמא הם חו"ל שמשם הביאם האקיינוס עם הספינה ואף שא"י קרוב מ"מ פסקינן דרוב וקרוב הולכין אחר הרוב (בב"ב דף כ"ג) ובשארי מקומות. ול"ש כאן לומר חזקת המקום כיון שכאן ירדו באותו מקום בא"י ע"כ כאן היו ומכאן באו ז"א כיון דכבר נלקחו ע"י אוקיינוס ואיתרע חזקתיי'. אך י"ל עפי"ד המרכבת המשנה (בפ"ט מה' רוצח) על מה דהשמיט הרמב"ם הך דיושבת בין ההרים לענין רוב וקרוב ע"ש מה שכ' דהך דרוב וקרוב רק כשאין שם עיר קרובה בנתיים לחלק ביניהם בין העיר הגדולה ע"כ אף שהעיר הגדולה הוא רחוקה יותר מ"מ הולכין אחר הרוב נגד הערים הקטנים הקרובים יותר בשאר הצדדים משא"כ כשהעיר הגדולה הוא חוץ לכפר שסמוך להחלל והכפר מפסיק בינותם ע"כ בכה"ג בודאי הולכין אחר הקרוב מה"ת ע"ש וא"כ ה"נ י"ל כיון שהשדות של א"י של המדינה הם קרובים למקום שירדו החטים וגם מפסיקים בין השדות שבחוץ לארץ שהמה חוצה להם ע"כ בודאי ל"ש בזה רוב וקרוב דנלך אחרי הרוב ועכ"פ הוי כספק השקול ושוב נכונים דברינו די"ל ס"ס כנז' והי' עוד מקום לחלק לכאו' בזה עפימש"כ הרשב"א בת"ה בית ד' שער ה' דאם באו גנבים ופתחו חבית יין אם רוב הגנבים של אותו העיר נכרים אסור ואם רוב ישראל מותר ואם היהודים שבאותו העיר יש להם שכונה שאין ב דרך העכו"ם מפסקת את השכונה אין הולכין בה אחר רוב העיר רק אחר רוב השכונה ואף שקצת נכרים דרים ג"כ בשכנותם ואעפ"י שאין דלתות השכונה נעולות בלילה מ"מ דין השכונה בפ"ע ואין הולכין אחרי רוב העיר ופסק כן בש"ע יו"ד סי' קכ"ט סעי' א' ובש"ך שם ס"ק כ"ו וכ"ז ולפי"ז כ"ש בנידון דידן דא"י מופרשת משאר הארצות בהרבה ענינים ונחשבה בפ"ע לענין חו"ל דהתם חשבינן השכונה בפ"ע אף שאין נעולה בפ"ע וגם שדרים בתוכה עכו"ם ג"כ כנז' וא"כ אין לילך בזה בא"י אחר רוב העולם אך באמת למעיין שם בב"ה ובמשמרת הבית שכ' הטעם למה לא נלך בזה אחרי רוב העיר דהא רוב וקרוב הולכין אחר הרוב ותי' דרוב וקרוב הלך אחרי הרוב כשאין הקרוב היינו השכונה מובדלת ורגל הכל מצוי שם לכך בב"ב בעיר היושבת בין ההרים אזלינן בתר קורב' שאין רגל הכל מצוי שם אזלינן בתר קורבא ע"ש עוד ועכ"פ לענינינו כיון שבא"י מצויים גם תגרי כנענים שקונים החטים ומוליכים הספינה אף שגזרו חכז"ל שאין מוציאין דברים שיש בהן חיי נפש לחו"ל עכ"פ נכרים לא יקיימו זאת וימכרום ויוליכום בספינות ועכ"פ אין א"י מובדלת דאם נאמר שהוא מובדלת כיון שאסור להוציא א"כ מה בעי ר' זירא אם החטים מותרים לשתי הלחם הא כיון שבלעום אוקיינוס מהספינה שהלכה מהים בודאי מחו"ל הם דהא מא"י לא הוציאו א"ו פשוט דגם מא"י הוציאום ושוב אינו מובדלת בזה מרוב העולם ושוב קשה דנאמר רוב וקרוב הלך אחר רוב העולם ובא מרוב העולם שהוא חו"ל ואסור לשתי הלחם ומה בעי ר' זירא. וגם למה לא איפשטא. אך לפי"ד המרכבת המשנה כנזכר כיון שעוד קרקע א"י מבדלת בין מקום החטים למקום ארץ חו"ל ע"כ הוי כיושבת בין ההרים ועכ"פ שפיר איבעיא ר' זירא כיון די"ל דנלך בזה אחר הקרוב והוי ספק ולדידן להלכה כיון דלא איפשטא איבעיא דילי' הוי ס"ס כנז':
והנה במנחת כהן על מנחות הקשה בזה האיך מותרים החטים לשתי הלחם הא בעינן מן המותר בפיך ואסור ליהנות ממעשה נסים לפי"ד התוס' שכ' דהפי' דהיינו שירדו בעבים דרך נס וכיוצא בזה כ' בידי משה על המדרש ריש שה"ש דמעשה נסים פסול למזבח משום דבעינן מן המותר בפיך וע' בהגהות מצפה איתן בש"ס ד' ווילנא בזה. אולם לע"ד לק"מ דהך דאסור ליהנות ממעשה נסים דאין כבוד הנס שבא ממקום גבוה לשמו ולהשתמש בו לצורך הנאה גופניות בלבד כי הוא בא רק לצורך תועלת גדול ונמרץ ולמען כבודו ית' להראות כחו ויכולתו בשידוד המערכות והטבעיות אבל לדבר מצוה בודאי אין זה הנאה גופניות ומצות לאו ליהנות ניתנו ואדרבא זהו העלאת מעשה הנס לקיים בזה מצות ה' וע"כ בודאי מותר מטעם זה לשתי הלחם. דאי לא תימא הכי. יוקשה על נס דחנוכה גופא שנתרבה השמן ע"י נס וא"כ האיך הי' מותר להדליק במנורה. בשמן שע"י הנס ואף שנאמר דבשאר מצות לא בעינן מן המותר בפיך וע' בשו"ת בית יצחק חיו"ד ח"א סי' קמ"ב וח"ב סי' קמ"ה שהעלה דלא בעינן מן המותר בפיך בשארי מצות ע"כ התיר בנס של שבת בתערובות שומן חזיר אך סיים דבנר של חנוכה יש לאסור כיון דהוי דומיא דמנורה במקדש. ועכ"פ במנורה במקדש י"ל לפי"ז האיך הי' מותר כיון דאינו מן מותר בפיך כנז' א"ו דלמצוה ל"ש זה ואדרבא זהו כבוד הנס ועל זה בא להם הנס במנורה בודאי כדאי לקיים המצוה וגם בחטים שירדו בנס עכ"פ מותר וגם מעלם כשמקריבם לשתי הלחם (ובחי' אגדה בדרוש הארכנו בזה בעה"י בביאור מקראות וענינים בכ"מ). אך בנ"ח ממילא לק"מ דרש"י כ' שם בתענית כ"ד ע"ב ד"ה א"ל מעשה נסים כו' וכמה דאפשר להתרחק ממעשה נסים יותר טוב ונכון עכ"ל הרי מזה הלכתא רבתא משמעינן רש"י דהך דמעשה נסים הוא דרק היכא דאפשר להתרחק אז טוב ונכון ליזהר וכהאי דשם בתענית דלמחר באו חטים אחרים מפרצינא. אבל בנס דחנוכה הי' לא אפשר כי לא הי' להם שמן אחר שראוי להדליק ע"כ בודאי ל"ש כלל חשש זה דמעשה נסים ומותר לכתחלה:
ד) ואשר שאל בראותו דברינו (עיי' בחלק הלז בתשו' סי' מ"ח בד"ה ומעתה אבוא על דברי וכו') ובד' החת"ס ז"ל לענין מ"ש בזוה"ק וי לי' למאן דאושיט ידי בדיקני' וכו' כו'. והנה ראיתי עוד בדברי הגאון חת"ס זצ"ל (בתשו' נ"א בחאו"ח) וכ' וז"ל ויפה כ' פר"מ על שכנגדו הביא מכתבי האר"י וכ' עליו פר"מ עם נעלמים לא אבוא יפה דיבר וכן אני אומר כל המערב דברי קבלה עם ההלכות הפסוקים חייב משום זורע כלאים פן תוקדש המלאה הזרע אשר תזרע ולעומת זה המערב ספרי הגיון עם דברי תורה כאלו עובר על חורש שור וחמור יחדיו ואם הוא מנהיג ישראל מנהיג בכלאים עכ"ל החת"ס והנה מ"ש כל המערב דברי קבלה עם ההלכות חייב משום זורע כלאים וכו' חס לי' להגאון הצדיק ז"ל להיות כונתו בפשיטות וכי מרנא המגן אברהם שמלאים דבריו בש"ע או"ח מכתבי האריז"ל להלכה בהרבה מקומות וכן מרן הב"י ושארי הפוסקים שהביאו מהזוה"ק והאריז"ל למנהג להלכה בספריהם על כל אלו יאמרו שהיו זורעי כלאים ח"ו אלא במחכ"ת גאונו וצדקתו פלטה קולמסו ורק דרך צחות משום סיפי' דדבריו מחמת שרצה להרעיש על המערבים דברי הגיון והשכלה כמו שנראה שם כן י"ל בע"כ. ובאמת לענין קבלה ובפרט במקום שיש פלוגתא בין הפוסקים בודאי הקבלה יכריע להלכה וכמ"ש שם בסי' מ"ח מדברי השאילת יעב"ץ זצ"ל.
אמנם ראיתי כן בחתם סופר (חאו"ח סי' ק') בענין שלוח הקן בשבת בד"ה אמנם בתשו' חו"י סיים טעם בשם ס' הזוהר בשילוח האם וכו' אך ש"ס דילן ע"כ לא ס"ל הכי דהרי להנ"ל תינח בזמן שאין ביהמ"ק קיים אך בזמן שביהמ"ק קיים וכו' מה איכא למימר וכו' עע"כ דשם דילן לא ס"ל עכ"ל ותמהתי מאוד דהא הך דהביא בתשו' חו"י מהזהר היינו בתזוה"ק (תיקונא ו') ושם בתיזה"ק הקשה קושיא זו ר' אלעזר ברי' דרשב"י וז"ל (בדף כ"ג ע"א) קם ר' אלעזר ואמר והא קדם דגלו ישראל ושכינתא במאי הוו מקיימין שלוח הקן א"ל ר"ש וכו' והאיך הקשה זאת החת"ס בשם עצמו. וגם שתירץ לו שם ר"ש לטעמו ושיטתו דאז הי' בזמן ביהמ"ק לאתערא רחמין על אליו נפשין ורוחין ונשמתין וכו' ועכשיו שאין ביהמ"ק קיים הוא לעורר על גלות השכינה וכנס"י ה' ירחמנו במהרה ויגאלנו ושלום וחיים וכט"ס:
ידידוש"ת בעה"י נשלם גם הח"ב בסימן מזל"א (כמספר התשובות בחלק הא' הוא ית"ש יריק בטובו שפע עילאה. ממולא עילאה למזלא תתאה, בני חיי ומזוני רויחי וישועות וכט"ס בכלל ישראל, ויזכנו לגמור ולהו"ל שארי חלקים וחיבוריי בעה"י מתוך נחת והרחבה, וכה יוסיף לטובה. ויאיר עיננו במאור תורתו באהבה