אור ברסלב

מנחת אלעזר חלק ב· רבי חיים אלעזר שפירא

סימן עו

סימן עה

בדבר השאלה באשה שנשאת עם בעלה הראשון והולידה ממנו בנים ומת בעודו צעיר לימים ונשאת אח"כ לשני והולידה ממנו בנים רק לאשר הי' רע מעללים וברח לאמעריקא ובקושי עד שנתגרשה ממנו בג"פ לאחר כמה שנים ואח"כ נשאת לשלישי אלמן והולידה ממנו ג"כ בנים ונפטר לעולמו בלא ימי זקנה טרם הגיע לשנת ששים לימי חייו ועתה היא יושבת גלמודה בדמי ימי' ולא הגיעה לערך חמשים שנה והיא אשת חיל חשובה וצנועה ובאת במר נפשה להצילה מדין קטלנית ולמצוא לה היתר להנשא:

והנה צדדי ההיתר אשר נוכל למצוא בזה היא א) לאשר אפסקה בנתיים הבעל שנתגרשה ממנו והנה לא נמצא בכזה מבואר בראשונים וש"ע רק בבאה"ט שם סי' ט' ס"ק ב' כ' יש להסתפק אי לדוקא זה אחר זה קאמר או אפילו בסירוגין ועל כרחך כונתו שאפסקה גירושין בנתיים דאל"כ האיך שייך ומה כונתו לסירוגין (דאם לפרש כשאפסקי' בנתיים זקן מופלג וכיוצא זהו דוחק בלשון לסירוגין וכן בהגה' הגמהרש"ק ז"ל למד בבבאה"ט דהפי' אפסקי' גירושין ע"ש) וכן שם בהגהות הגאון מהרש"ק מבראדי ז"ל כתב שיש לו שתי תשובות בדבר באפסקה בגירושין בנתיים בא' כתב לאסור ובא' להתיר ודבריו המה בספרו בקנאת סופרים בהשמטות לסת"ם וראיתי שם וג"כ לא כ' דבר ברור בשתיהן ורק מה שכתב ראי' לאסור מדברי התוס' בכתיבות (מ"ג ע"ב) ד"ה טעמא דהשיאה וגירשה שפי' ריב"ן במתני' המארס את בתו וגירשה אירסה ונתארמלה כתובתה שלו והסיפא השיאה וגירשה השיאה ונתארמלה כתיבתה שלה דכ"ז מיירי באשה א' וע"ז קאמרי' בגמ' טעמא דהשיאה וגירשה אחר שאירסה ונתארמלה הא השיאה ונתארמלה תו לא מצי למימר השיאה שנית ולפי"ד רש"י שם מיירי רישא וסיפא כ"א בפ"ע ולא באשה א' ואף דל"ש לפי"ז לומר דל"מ למימר שתנשא עוד כשהשיאה ונתארמלה דהא מיירי בשתי נשים מ"מ הפי' בגמ' דכשהשיאה ונתארמלה לא נקט משום דאין דרך למינקט דרך פורעניות וזהו לרש"י ע"ש במתני' ובגמ'. וע"ז הקשה המהרש"ק נהי דהוצרך לפרש דמיירי באשה א' ליישב קו' התוס' שם למה לא דייק מרישא עכ"פ למה נד מפירש"י דדרך פורעניות לא נקט דבנתארמלה תרי זימני אסורה להנשא דהוי דרך פורעניות. ועוד הקשה למה הקשה ר"י על ריב"ן דא"כ למ"ד מעיין גורם אכתי מצי למיתני השיאה הלא הוו"ל לקיים פירש"י דלכך לא נקט השיאה משום דהוי דרך פורעניות אלא ודאי דקשה לו להתוס' כיון דמיירי באשה אחת א"כ למ"ד מזל גורם גם עתה אסורה להנשא יותר א"כ הוי עדיין דרך פורענות וא"כ לומר דלמ"ד מזל גורם נקט דרך פורענית ולמ"ד מעיין גורם לא נקט דרך פורענות בזה ל"ש לפלוגי במילתא דלא הוי מסברא אם דרך למינקט פורענות או לא וא"כ מוכח לדידן דאפי' אם הפסיק גירושין באמצע למ"ד מזל גורם אסורה להנשא ומוכח דלא נחשב הפסק בזה עכ"ד בקנאת סופרים. ולענ"ד אין מזה הוכחה כלל ובפרט לדינא. דבאמת מה שהקשה למה נד התוספות מפירש"י שפירש דאין דרך למינקט פורעניות. זה לק"מ דריב"ן מוקי דמיירי באשה א' ושפיר פי' בגמ' תו לא חזיא לאינסובי שעל כן לא הי' שייך למיתני' במתני' בסיפא פעם ב' השיאה ונתארמלה דהא אסור כלל להשיאה וזהו פי' פשוט ומוכרח יותר בגמ' לדעת הריב"ן דנראה לריב"ן לדוחק לפרש כדברי רש"י דרק משום דאין דרך למינקט פורענות ע"כ עדיפא מיני' פי' ריב"ן וגם בזה נראה מוכרח יותר פירושו דריב"ן דהא לא יכול למינקט כלל במתני' פעם ב' השיאה ונתארמלה דהא אסורה להנשא פעם ב' דמיירי באשה א' וז"ב וכ"כ במהר"ם שיף שם על מה שהקשה לפי' ריב"ן האיך מוכיח הש"ס מזה דאשמעינן מתני' כרבי בתרי זימני דילמא כרשב"ג דרק בתלתא זימני ואף דהוי מצי למיתני השיאה שנית מ"מ לא רצה למינקט דהוי דרך פורענות ותי' במהר"ם שיף דלד' ריב"ן ז"א כלום הך דלא נקט דרך פורענות לא נראה לו כלל לריב"ן אך הפי' אם מותרת ויכולה להנשא עוד או לא וכנז'. ולפי"ז ממילא נפלו קושיותיו הנ"ל דהקנאת סופרים שהמה יסוד ראיתו לאפסקי' א' בגירושין כנז'. ולק"מ לפי' ריב"ן מה שהקשה דעכ"פ למ"ד מזל גורם הוי כבר דרך פורענות שמת בעלה פ"א באירוסין והשני בנשואין ז"א דלפי' ריב"ן ז"א כלום רק לפירש"י ולפירש"י ל"ק כלל דלא מיירי באשה א' וכנז'. ע"כ מה שנתעורר הגמהרש"ק ז"ל וחזר לאסור מטעם זה. אי משום הא לא אריא וכמו שביארנו וחזרנו לדבריו בתשו' אחרת שם דמתיר עכ"פ בכה"ג וכשהוא אשת חיל ומצטרף להיתרא:

והגם דהך היתר דאשת חיל שכ' הנו"ב משום דל"ש לומר מזל גורם לד' הרא"ש שלא יהי' לה מי שיפרנסה דהא עיניו רואות שמתפרנסה גם בל"ז וכ"כ בס' פני משה ומראה הפנים דבנשים שלנו שעוסקות במו"מ גם בחיי בעלה והיא הנו"נ א"כ ל"ש לומר מזלה גרם לענין פרנסתה כיון שהיא מתפרנסת מאז וגם עתה אולם כ' בפני משה שם די"ל הפי' מזל גורם כהאי דאמרי' בני חיי ומזוני וכו' במזלא תליא מילתא היינו שמזלה גורם לחיות חיי צער להיות בלי בעל ע"ש ולפי"ז גם בנתגרשה מא' בנתיים י"ל לחומרא שזה עוד מסייע להחמיר שמזלה גורם לישב בלי בעלה א' גירשה והשניים מתו אך באמת בנתגרשה משניים לא מחמרינן כרש"י וכמ"ש הרמ"א ובע"כ דלא ס"ל כזה דאל"כ גם בנתגרשה הוול"ל מזלה גורם ובע"כ דלא מחמרינן לומר כן ועכ"פ ל"ה ודאי רק ספק ויותר מספק לקולא הוי ומצטרף לס"ס לקולא כאשר יבואר בס"ד.

והיתר ב' יש עפי"ד ס' חסידים בסי' תע"ח שכ' דלא תנשא אם מתו בעלי' זאח"ז לאחר שבא עלי' ומתו בלא בנים או מיד לאחר בעילה כמו ער ואונן שלא עכבו אצל תמר עכ"ל הרי דס"ל להקל דרק מעיין גורם וגם דוקא אם לא היו לה בנים אבל כשיש לה בנים מכולם ל"ש קטלנית. וחדית היא היתר זה דברי רבינו יהודא החסיד מגדולי קדמוני הראשונים ז"ל. ועיי' בשו"ת צמח צדק להגה"ק מליבאוויטש ז"ל (ח"א מאהע"ז סי' כ"ו) רמז בקצרה לדברי הס' חסידים וכתב וכ"מ בס"ח דקטלנית היינו כשמת וכו' סמוך לנשואין וכו' ע"ש עכ"ל ואף שהצ"צ סמך ע"ז שהי' לה בנים מהם רק בצירוף מה שבעלה השני הי' דר עמה עשרים שנה והי' זקן ושבע ימים ובנידון דידן לא היו זקנים שום א' מהם עכ"פ יש בנידון דידן היתר שאפסקי' אחר כנ"ל וחזי לאצטרופי ג"כ:

ועוד בה שלישי' ג"כ לכאו'. דכפי הנודע שבעלה הראשון מת בחולי טיפוס ר"ל שהיתה אז שולטת מאוד בהעיר עד שרבים וכן שלמים שכבו אז ל"ט בחולי הנז' וכמה מהם נעדרו ר"ל והוא הי' בתוכם ובחולי מגפה הרי כ' ברמ"א כשמת בעלה בדבר שהוא מכת מדינה אז ל"ש קטלנית. אך באמת מקורו בב"י מתשו' ריב"ש כ' וז"ל ומ"מ צריך שתהי' המגפה חזקה שרוב אנשי העיר ימותו בה כדאמרי' בההוא ה"ד מכת מדינה אמר רב יהודה כגון דאשתדיף רובא דבגא או אפשר דדיינינן לי' כדבר בההוא דתנן בפ"ג דתעניות איזהו דבר עיר המוציאה ת"ק רגלי וכו' ואז לא הי' חלילה ברוב אנשי העיר וגם לא כשיעור הנז' בתעניות לפי ערך אנשי עיר הגדולה. ה' יצילנו וישמרנו:

והנה מה שלמד בס"ח מיהודה ותמר בער ואונן וכ"כ בריב"ש (סי' רמ"א) דהך חשש בקטלנית הוא כמ"ש ביהודה פן ימות גם הוא כאחיו. והנה יוקשה דא"כ באמת האיך נשאה יהודה אח"כ ולא חייש לדין קטלנית וכבר נודע מ"ש בחכם צבי (סי' א') עפי"ד רש"י והרמב"ן דבאמת חשש יהודה מטעם קטלנית ע"כ לא רצה ליתנה לשלה בנו אולם גם עפי"ד החכ"צ שרצה להוכיח דגם ביבמה שייך קטלנית ותחלוץ ולא תתייבם וע"כ לא רצה ליתן יהודה את בנו שלה ועיי' נוב"ק (סי' ט' מאהע"ז). אך עדיין יוקשה למה דארז"ל בסוטה ולא יסף עוד לדעתה היינו לא פסק והאיך דר עמה לדעת הרשב"א ושאר פוסקים דאסור גם כשכבר נשאה. א"ו מזה ראי' לדעת הר"א מזרחי (ח"א תשו' כ"ב.) דביבמה ל"ש קטלנית בפרט שכבר נשאה וכיון שהי' נשואת יהודה מצוות יבום בבית דינו של שם כמ"ש האוה"ח ושאר מפרשים ע"כ לא פסק לדעתה ולא הוציאה דל"ש קטלנית לגבי מצות יבום א"כ מזה ראי' כהרא"ם ונגד החכם צבי. אכן באמת י"ל שהי' זה הוראת שעה ועפ"י הדיבור דלא פסק לדעתה וכשאחז"ל במדרש רבה שם אמר ר' יוחנן ביקש לעבור וזימן לו הקב"ה מלאך וכו' א"ל יהודה היכן אתה הולך מהיכן מלכים עומדים מהיכן גדולים עומדים ויט אלי' אל הדרך בע"כ וכו'. וגם לפי"ז שוב אין צורך למ"ש המפרשים ליישב איך נשאה יהודה באמת מטעם קטלנית ועיי' בס' תכלת מרדכי להגאון מהר"ם בנעט ז"ל ובחי' בסוף תולדותיו עה"כ צדקה ממני כי על כן לא נתתי' וכו' וכן בס' דברי יוסף להרב מהר"י שווארץ ז"ל מירושלים בחלק פרדס עה"ת כ' שעי"ז נאמר וימיתהו ה' ולא וימת בלשון קל לשון מיתה עצמה רק בדרך הריגה מאת ה' ופי' עפי"ד הרמ"א הנז' דכשנפל ומת או בדבר אז ל"ש אח"כ דין קטלנית וע"כ נאמר וימיתהו ה' בדרך נפילה והריגה ועי"ז היתה מותרת ליהודה. וכן פי' שחלה מחמת רשעת בניו הקודמים ובדרך הזה הלך ג"כ כנראה הרב השואל בשו"ת מרן דברי חיים ח"ב אהע"ז סי' כ"ו (שהוא הגאון בעל בית שלמה זצ"ל) אולם להלכה כ"ז צ"ע דעדיין יוקשה למ"ד מעיין גורם א"כ אין תירוץ במה שתלו ברשעתם ובע"כ לתלות ולהעמיד כרב אשי דחז"ל גורם דכן עיקר כרב אשי כמ"ש הב"י ועיי' בנו"ב אבל עכ"פ קשיא למ"ד מעיין גורם מקרא דיהודה דאיך נשאה יהודה כנזכר אלא ודאי מחוורתא כדשנין מעיקרא מחמת שהי' עפ"י הדיבור. וגם בישועת יעקב סי' ט' כ' כיון דנשאה בביאה ראשונה בהיתר אף ביאה שני' אין חשש ע"ש וי"ל דביאה ראשונה הי' בהיתר שהי' עפ"י הדיבור ע"כ אף שלא מצינו שציוהו אח"כ לדור עמה מ"מ אין חשש עוד בביאות שניות וגם י"ל מהך דאין למדין הלכה מקודם מ"ת ועיי' מה שכתבנו בזה במנח"א (ח"א סי' ס"ג) בארוכה בהך כללא אך באמת לענין סכנה בודאי למדין מזה דאם הי' סכנה הי' נוהג אז ג"כ ושפיר הוי אסמכתא נכונה מה שסמכו ללמוד ולהקשות בזה מיהודה אף שלא היו מצווין ועושין ועכ"פ אם הוא סכנה שייך אז ג"כ כנז':

ובהלכה זו בהך דפסקינן בנשואין כרבי. הנה יש לעורר שם בסוגי' ביבמות (דף ס"ד ע"ב) אמרינן מותרת להנשא וכו' שני אין שלישי לא מתניתין מני רבי הוא דתנן מלה הראשון וכו' שלישי לא תמול דברי רבי רשב"ג אומר שלישי תמול רביעי לא תמול והתני איפכא הי מיניי' אחרניתא (היינו הי מיניי' דמר ומר דנימור דחזר בו משיטתו קמא ובתרא עיקר) ת"ש דא"ר חייא בר אבא א"ר יוחנן מעשה בארבע אחיות בצפורי שחלה ראשונה וכו' באת לפני רשב"ג א"ל אל תמולו (הרי דרשב"ג ס"ל דג' מחזיקים ורבי ס"ל דשנים מחזיקים) ופרכי' ודילמא אי אתי שלישית נמי הוו"ל אמר הכא ותי' א"כ מה אסהדותי' דר' חייא בר אבא ופרכינן ודילמא הא קמ"ל דאחיות מחזיקות ולפי"ז נדחה הת"ש מה שרצה לפשוט דרשב"ג ס"ל דג' מחזיקין ונשאר עדיין בספק מי ס"ל דשנים מחזיקים ולמי ס"ל דשלשה והנה כיון דאנן פסקינן בטוש"ע יו"ד סי' רס"ג סעי' ג' דמחזיקין באחיות לענין מילה ובע"כ דסבירא לן דהך דר' חייא בר אבא בשם ר' יוחנן בשם רשב"ג אתי לאשמעינן דמחזיקין באחיות וא"כ בע"כ דסבירא לן באמת הך דחי' דאין ראי' דרשב"ג ס"ל שלשה ונשאר עדיין בספק אם רבי ס"ל בתרי ורשב"ג בשלשה פעמים או להיפך וא"כ צ"ע ע"מ דקאמרי' שם אח"כ באותו עמוד דקיי"ל בנשואין ומלקיות כרבי דבשני פעמים הוחזק וכן עוד בש"ס כתובות ונדה דהך דב' פעמים הוחזק היינו כרבי ובפרט על אותו סוגיא שם ביבמות קשה כנז' כיון דלא איפשט עדיין אי רבי ס"ל בתרי הוחזק או להיפך כמו דדחי די"ל דאשמעינן דאחיות מחזיקות ואנן כן פסקינן כנז'. ולכאו' אין זה נ"מ בשם איזה מ"ד הוא וי"ל דהש"ס אשמעינן להלכה דמשום ספק נפשות מחמרינן ומחזיקין בתרי ונקט כהך ברייתא דאתיא דרבי ס"ל הוחזק בב"פ אבל י"ל דכן הוא הלכה גם אי רשב"ג ס"ל כן ולא רבי אמנם יהי' מזה נ"מ למ"ש בברכי יוסף (באהע"ז סי' ט') באורך אי הלכה בזה כרבי דהא הלכה כרבי מחבירו ולא מאביו מ"מ הכא שאני דסתם לן תנא כותי' ע"ש (וע' עוד מזה בתשובה מאהבה ח"א סי' צ"ב) ולפי"ז יש עוד ספק א' דדילמא הך הלכה דמחזיקינן תרי פעמים הוא באמת כרשב"ג אביו כיון דקיי"ל הך דמחזיקין באחיות במילה ונדחה הך שרצה לפשוט דמחזיקין בב"פ כרבי ולא כרשב"ג כנזכר. וגם ביותר לפי"ד הערוך לנר ביבמות שדייק ע"מ דאמר רבא השתא דאמרת אחיות מחזיקות וכו' ל"ל לדייק מהך דייקא דדחי דילמא קמ"ל אחיות מחזיקות תיפוק לי' מברייתא גופא ורצה להוכיח שם דהך תי' דגמ' דקמ"ל אחיות מחזיקות בזה אשמעינן ג"כ החילוק דרק באחיות בעינן ג' לרשב"ג הואיל והם גופין מחולקים אבל בגוף א' ס"ל לרשב"ג דבתרי הוי חזקה ע"ש. ונמצא לדידן דאחיות מחזיקות דלרשב"ג בגוף א' באמת הוי בתרי זימני חזקה וצ"ע:

והנה בזה ההלכה לכאורה החמירו עלינו הפוסקים הראשונים בספיקא דדינא שיפול בזה משום דהוי ספק סכנתא לחומרא אולם נ"ל די"ל היתרא דהנה יש בזה ס"ס דדינא ספק אם הלכה כס"ח דהיכא שהי' לה בנים ל"ש כלל קטלנית וגם ספק כשהפסיק גירושין באמצע ל"ש זה כנז' וזהו יותר מס"ס להקל דהך דברי ס"ח דבהי' לו בנים ל"ש דין זה לא מצינו כלל חולקים עליו בפוסקים אלא דסתמו הדברים ולא נמצא באמת בדבריהם להיפך ובס"ח כתב בפירוש להיתרא ע"כ גם ספק זה בעצמו נוטה יותר להיתרא בודאי ויש עוד ס' דאפסקה גירושין כנז'. והנה הפמ"ג באו"ח סי' קע"ג בא"א הניח בצ"ע דספק סכנתא לחומרא וכן חזקה ל"מ לגבי סכנה כדאמרי' בחולין דף ט' מ"מ ס"ס יש לומר כיון דהוי כרוב דעדיף מחזקה ע"כ מהני להתיר גם בסכנה והניח בצ"ע. ובאמת נפלאתי דהא ש"ס ערוך הוא ביומא ובעירובין ופסקינן בטוש"ע או"ח סי' שכ"ט דנפל עליו מפולת ספק הוא שם ספק אינו שם ספק חי ספק מת ספק עכו"ם ספק ישראל מפקחין עליו את הגל בשבת והרי בזה כמה וכמה ספיקות וספק מעיקרא אם יש שם אדם כלל ואם יש שם ואם הוא ישראל ל ואעפ"כ אין מקילין בשום ס"ס לגבי פקוח נפש וזהו להלכה אם כי המפרשים פלפלו בזה איך הפי' אם בענין א' ויש כמה ס"ס או בשני עניינים מ"מ בפמ"ג כ' שם בה' שבת דמיירי בענין א' ואעפ"כ מחללין השבת גם בכמה ס"ס ואיך הניח בזה בצ"ע בפמ"ג להסתפק להקל בס"ס ואין לחלק בין פ"נ דמחללין שבת משום דכתיב וחי בהם ע"כ צריכין לראות בכל ענינים שיקויים וחי בהם גם ליזהר במקום כמה ספיקות ז"א דאדרבא מצינו דהתורה דיברה רק מודאי כמ"ש לדעת הרמב"ם לענין ספק מה"ת וא"כ גם וחי בהם יש לומר לכאו' דהוא רק כשהוא ודאי הצלת נפשות אז יחללו שבת משא"כ אם הוא ספק לא על אם יש שם אדם כלל ועוד כמה ספיקות אז ל"ש וחי בהם א"ו דז"א ומקובל הי' בידם דגם בכמה ספיקות מחללין שבת משום פ"נ דלא הקילו בכזה משום ס"ס וגם קשה לחלק בין נפל עליו הגל לשאר סכנתא דבשאר סכנתא לא בריר היזקא כ"כ אך גם בנפל עליו מפולת שם ל"ש לומר דהוא יותר שכיח וברי היזקא מסכנה שאסרו חז"ל שהוא עושה לכתחלה ע"י ספק ספיקא דדינא וכיוצא כיון דלעומת זה שם בנפל עליו מפולת יש ספק לא על. היינו אם יש שם אדם כלל ואם הוא ישראל או ספק מת וכיוצא ואעפ"כ לא מקילין ואיך נקל בס"ס דסכנתא לעשות לכתחלה. ושוב מצאתי אח"כ בס' משמרת שלום על היו"ד בסי' ק"ח שהעיר על דברי הפמ"ג באו"ח וכ' לחלק בין פ"נ לסכנתא ועדיין צ"ע לע"ד מטעם שכתבנו. ובגוף הדבר הטעם דמחמירין בסכנתא ולא אזלינן בתר ס"ס ולא בתר רובא בפ"נ (ופשוט דאין לדמותו למ"ש בנקה"כ בסי' קט"ז דדבר משום סכנה בטל בס' ושאני נחש דלא בטל משום דמקלי קלי' זיהריי'. היינו לענין ביטול בששים שפיר טעמו דבטל כמו שאר איסורים כמ"ש שם משום דבששים נאבד טעמו וממשו לגמרי ואינו עוד אבל אינו ענין לכאן) נראה לי לומר דהוא עפימש"כ הרמב"ן והריטב"א בחולין דטמא במוקדשין לא ישחוט דאף דהוי ספק טומאה ברה"ר דכיון דכתיב את משמרת תרומותי ע"כ צריך שיהי' ברי לנו שהן טהורין ואם לאו אסור להקריבן וע"כ נמצא בזה ספק ולא רוב היכא דכתיב את משמרת תרימותי וצריך לשומרו גם מס"ס ורוב רק שיהי' ודאי וכבר דיברו מזה האחרונים ולפי"ז גם בענין סכנה שאסרו חכז"ל כיון דכ' זקיני הלבוש וכן בסמ"ע חו"מ סי' תכ"ג ס"ק י"ב דמה שאסרו חכמים משום סכנה הוא דאורייתא משום דכתיב השמר לך ושמור נפשך מאוד ע"ש וכיון דכתיב בשמירת הנפש השמר לך ושמור נפשך מאוד ובעינן שמירה ע"כ שפיר לא מהני ס"ס גם אם נאמר דס"ס הוא כרוב מ"מ גם רוב אינו ודאי וכמ"ש מהר"ש מפלוזי בשטמ"ק ב"מ לענין עשירי ודאי וכן בשארי ראשונים דעות בזה ועכ"פ לדעת הרמב"ן והריטב"א הנז' י"ל גם בכאן דכתיב השמר לך ושמור נפשך ע"כ הטעם דלא מהני ספק ורוב בפ"נ והוא נכון מאוד. אך לפי"ז גם בס"ס יש להחמיר בסכנה שאחז"ל ונמצא גם בקטלנית לחומרא אולם יש לחלק טובא בגוף הענין דהנה בסכנה אחרת שפיר כתבו גם לענין ביטול ברוב דאיך שייך לומר דבטל ברוב דנהפך להיות היתר זה גזה"כ דבכה"ג לא אסרה תורה וה"ז מותר כשיש רוב אכל בסכנה הלא להמיעוט הוא סכנה ופקוח נפש ואיך יכניס א"ע בסכנה גם על הספק או על המיעוט אבל בקטלנית שהרמב"ם כתב בתשובה (ומובא בכ"מ שם ה' איסורי ביאה פכ"ב הלכה ל"א) שכ"ז על צד הניחוש והפחד והתימהון שיש ברוב השעות שיזוקו בהם גופות החלשות וכו' וע' בתשו' חת"ס (אהע"ז סי' כ"ג) שכ' דאם בא לשאול לפנינו הרי חזינן דהוא גברי דקפיד ואסור והרמב"ם לא כ' שם באותו תשובה דהוי מעשה דלא מחי בידי' רק כשלא בא לשאול ולא קפיד אבל כשבא לשאול הר' חזינן דקפיד ולבסוף נשא' ע"כ תצא דהרי חזינן דקפיד והוא סכנה גם לד' הרמב"ם כיון שיש בו פחד כנז' ע"כ תצא עכ"ד מ"מ זהו רק כשהורו לאיסור ולא שמע ונשאת אבל כשבא לשאול ועיינו הבד"צ בדבר ויש ס"ס וכיוצא היתרים שיכולים להתיר והורו הב"ד להיתר הרי עי"ז סר הפחד מלבו שרואה שאין בזה ענין סכנת קטלנית כיון שהתירו לו וע"כ שפיר באמת לא יוזק לד' הרמב"ם כיון שאין לו פחד ויש היתר (וי"ל שזהו אולי כונת מרן דברי חיים ח"ב מאהע"ז סי' כ"ו שסיים עפ"י המקובל מרבו [הוא מרן אא"ז הקדוש מראפשיץ זי"ע] שאם יגזרו צדיקי הדור ויתירו לו הדבר אז לא ידע רע ח"ו והביא שם דברי הרמב"ם בתחלה ע"ש והיינו כשיתירו לו הצדיקים אז יאמין ויוסר הפחד מלבו וע"כ לא יוזק באמת) ולפי"ז כשיש ס"ס וכל איסורים מותרים בס"ס ורק שאנו רוצים להחמיר בזה מחמת סכנתא ז"א דהא אם נתיר לו לא יהי' סכנה דהא לא יפחד עוד כנז' ובאמת נוכל להתיר לו כמו שאר ס"ס באיסורא ולא דמי זה לשאר סכנה שאסרו חכז"ל דגם כשיש ס"ס שדומה לרוב מ"מ עכ"פ המיעוט סכנה הוא מזיק ע"כ אסור משא"כ כשאנו מתירין הרי י"ל דגם המיעוט של סכנה נגרע וסר לגמרי כשיוסר הפחד ע"י היתר הבד"צ שהשואל סומך דעתו עליהם ואין לך אלא שופט שבימיך. ואולי י"ל דזהו הכונה לד' הרמב"ם מה שאמרו ביבמות דזהו הכונה מזל גורם עפמשאחז"ל בחגיגה (ה' ריש ע"א) שקלה ואנחתא אגבה דכרעא קדחה ואיתרע מזלה ואייתיתה ע"ש והיינו שע"י הפחד והתמהון מחמת שנשרף ונקדח רגלה איתרע מזלה ועי"ז הי' יכול לה מלאך המות וכן בברכות (דף ס' ע"א) בהאי גברא דפחד דא"ל יסורין בעי' וכו' דכתיב פחד פחדתי ויאתינו וכן ה"נ כשיש פחד ותמהון אז המזל גורם ליתרע ח"ו משא"כ כשאין פחד כשמתירין כנז' וגם י"ל ליישב בזה דעת הרמב"ם שם בה' איסורי ביאה פכ"ם שפסק דקטלנית דאם נשאת לא תצא והיינו לשיטתו בתשו' שכ' סברתו שהסכנה כשיש פחד וכשהוא נושא' הרי דמעמיד בנפשו ואין לו פחד דאל"כ אף שנמצאו קלים בדעתם זהו לענין איסורא אבל בסכ"נ כל אשר לו יתן בעד נפשו א"ו שאינו חושב שיהי' סכנה כיון שרואה שדשו בו רבים ואין לו פחד כלל וע"כ פסק דלא תצא. ומיירי במזיד כשידע בה וכמו שכ' שם בתשו' הרמב"ם שהחכמים הקודמים לו שנשאו במזיד בימיהם ולא מיחו ע"ש ואם כי נראה מדברי הראשונים כגון הריב"ש שמביאו הב"י וכן משאר פוסקים דמחמירין בזה מספק משום ספק סכנתא לחומרא ולכאורה (לד' הרמב"ם) לפי מה שכתבנו הלא כשנתיר לו יוסר הפחד ולא יהי' עוד סכנה ול"ש ס' סכנתא לחומרא ז"א דהתם דעכ"פ מדינא דגמ' לכ"ע בספק סכנתא לחומרא ע"כ לא זזו מכלל זה ובפרט דאולי לא רצו הפוסקים להקל עפי"ד הרמב"ם בתשו' שכ' שהוא מחמת פחד דלא סבירא להו כדבריו (וכמ"ש בתשו' גליא מסכתא סי' י"א מאהע"ז דהריב"ש והרא"ש לא ראו תשובות הרמב"ם ההוא שהי' בכת"י וכמו שהוכיח שם) אבל בס"ס דדינא בזה דכל ס"ס באיסורא לקולא כשלא איתחזק איסורא והכא לא איתחזק איסורא שאנו מסתפקין עדיין אם הוא קטלנית ורק שחוששין מחמת ס"ס במקום עכנה ולפי"ז לא יהי' סכנה כשנתיר ע"י ס"ס כנז'. וס"ס הוא כרוב לדעת כמה ורק שנחוש להמיעוט מחמת סכנה ובכה"ג י"ל דכשמתירין נגרע המיעוט בערכו ונתבטל. ונמצא כעין סברא זו במ"א. וגם ראיתי בס' משמרת שלום הנז' הקיל בס"ס במחבת דגים ובנשפך בשר שיש ספק שמא לא נפל כלל או שמא יש ששים וספק כהפוסקים דמותר להוסיף ולבטל גם במקום סכנה והתיר שם. ואם כי יש לחלק דהתם רק סכנת צרעת וכיוצא והכא סכ"נ ממיתה ר"ל מ"מ נראה דגם שם בסי' קע"ג ס"ל להפרמ"ג דהך סכנת צרעת הוא מסוכנת למיתה ר"ל דאל"כ ל"ש כלל להסתפק לענין ס"ס דסכנתא דמיירי בסכ"נ. וגם לעניננו הרי כ' התה"ד בקטלנית דרבים דשו בו וגם חכמים גדולים לישא אשה כזו ולא קפדי והעיד התה"ד שהאריכו ימים ולא ניזוקו כלל. וכ"כ באחרונים דקטלנית אינו סכנה טבעיות עכ"פ וע' בתשו' צ"צ החדשות ח"א מאהע"ז סי' כ"ז (ובמ"ש שם ג"כ לענינו להקל בספק לא על. בספיקא דדינא בזה) וכיון שאינו סכנה טבעיות רק לאשר הוא מבוארת בגמ' א"כ י"ל לדון בזה כמו דיני התורה והגמ' דמקילין במקום שיש ס"ס. ובפרט עפי"מ שכתבנו דהיכא שמתירין הבד"צ סר פחדו וי"ל דסרה הסכנה בעצמותה לגמרי ע"כ יש להתיר כנז':

ובדברי הרמב"ם בתשו' הנז' אם כי נראה דהרמב"ם לשיטתו דלא הביא ג"כ בספרו הי"ד שום א' מעניני סכנה משארז"ל ואינו מדרך הטבע כמו ענין המבואר בש"ע או"ח סי' ד' סעי' י"ט שהמקיז דם ולא נטל ידיו וכו' והוא מש"ס פ' ערבי פסחים וכן כיוצא כ"ז לא הביא רק בפי"ב מהל' רוצח כ' שאסור להניח דבר מאכל תחת המטה שמא יפול שם דבר:

המזיק (היינו מחמת שהלבישו בנזק טבעיי ע"כ הביאו שם) והראב"ד חלק שם ואומר שהטעם משום רוח רעה ועיי' מה שכ' בזה ג"כ בתשו' גליא מסכת שם. ואם כן הוא. הלא אנחנו המעמידים דברי חז"ל כפשטן לאמיתן ליזהר בכל עניני סכנה כמבואר בש"ע ואף שאינם טבעיים עפ"י שכלנו וראה נא מ"ש הגר"א בביאור הש"ע יו"ד סי' קע"ט אות י"ג בלהבת קודש דברי אמת. ולפי"ז לכאו' לא נוכל לבנות יסוד בזה עפי"ד הרמב"ם כיון דלא סבירא לן כשיטה זו. אך באמת הלא העד העיד רבינו התה"ד שראה רבים וגדולים שעשו כן והאריכו ימים ולא הי' שום נזק. ודברי חכז"ל בודאי הם אמת לאמיתן שכתבו שהוא סכנה. א"ו כד' הרמב"ם בזה בתשו' דכן הוא הסכנה רק למי שיש לו פחד ולגופות החלשות ברוב השעות והך בימי התה"ד היו אנשים גבורים ואמצי לב ושלא פחדו ע"כ לא ניזוקו. וגם שיש סמיכות כמ"ש לעיל מש"ס חגיגה וברכות דע"י הפחד ותמהון ניזוקו שאיתרע מזלן כנ"ל ומ"ש הרמב"ם שינזקו רק גופות החלשות י"ל עפי"ד החת"ס (חיו"ד תשו' ז') לענין שו"ב נכפה בדברי רש"י והרמב"ם כ' דאף שהוא ע"י שד כשארז"ל מ"מ אין שדים ורוחות שולטים על צורת אדם השלימה אא"כ חסירה בצורת אדם היינו בדעתו ושכלו וכו' אז כשנחלשה דעתו לגמרי ע"י החולי ל"ע בא המזיק למקומו אשר הוכן ובהליכת החולי ילך המזיק ובחזירתו יחזור למקומו ובזה יתיחדו ד' רש"י והרמב"ם וכו' עכ"ד ע"ש וא"כ. ה"נ י"ל בזה כ' הרמב"ם שינזקו גופות החלשות כי לגופות החלשות יש כח יותר לסכנה לחול ע"י המזיקים ר"ל משא"כ לצורת אדם השלם ובריא אולם כנז' וגם ע"י פחד ותמהון לבב יש כח להם וכשאחז"ל איתרע מזלי' כנז' ושפיר כתב הרמב"ם בתשו'. ומה שכתבנו דכונת הרמב"ם לגופות החלשות היינו למשארז"ל מזל גורם ואיתרע מזליי' עי"ז כנ"ל ושולט בהם הנזק כן מצאתי עתה בלשון תשו' הרמב"ם (בפאר הדור סי' קמ"ו) לענין קטלנית וז"ל אשר הוא תלוי במזל ומקרה ומאורעות רעות בלתי צודקות והכנעת הזמנים ושינוי הוסת וחולשת המזגים עכ"ל הרי דפתח במז"ל (כשארז"ל בזה מז"ל גורם) וסיים בחולשת המזגים היינו כפי שביארנו שבגופות החלשות שולט יותר הנזק כנז' ומה שכ' מאורעות רעות בלתי צודקות י"ל כונתו לדחז"ל שם בחגיגה הנ"ל דאיתרע מזלה ואמרו שנפטרה בלא זמנה וזהו יש נספה בלא משפט ע"ש ועפי"ז היינו מאורעו' רעות בלתי צודקות לפי מה שביארנו כונתו כנזכר:

והנה לכאורה. יש לומר סתירה. להך היתרא. מה שכתבנו מטעם ס"ס ולדעת הרמב"ם מטעם פחד וכשאנו מתירין סר הפחד. והרי אין מוסכם כדעת הרמב"ם בזה ויש עוד ספק לחומרא דדילמא שלא כדעת הרמב"ם בזה דהא באמת הרא"ש פסק דאם ניסת תצא ואם בלא הכיר בה תצא בלא כתובה ואם כד' הרמב"ם בתשו' עכ"פ בהכיר בה הי' צ"ל שלא תצא כיון שידע ובע"כ שאין לו פחד וכן פשוט בדברי הרא"ש שהוא סכנתא גמורה וכן עוד מהפוסקים. אולם מלבד מה שביאר בארוכה בתשו' גליא מסכת סי' הנ"ל דהעיקר כדעת הרמב"ם בתשו' בזה ושהריב"ש והרא"ש לא ראו דבריו והמה בכתובים היו אז ואולי גם הם היו מודים. אם כי זה עוד ספק. עכ"פ יש עוד לצרף לס' מה שביאר בקהלת יעקב בתשו' בסופו סי' ד' דבאמת העיקר גם בנשואין מדינא הלכה כרשב"ג דרק בתלתא זימני הוחזק ומה דמסקינן ביבמות דבנשואין ומלקיות כרבי זהו לחומרא אליבא דסוגיא זו ביבמות אבל למסקנא דרבינא בסנהדרין דמוקי מתני' כרשב"ג וטעמא דנקט לקה ושנה משום דעבירות מחזיקות א"כ כולהו תנאי שם ס"ל כרשב"ג וא"כ אפשר גם בנשואין כרבי וראי' לדעת הפוסקים המקילין בנשואין בתרי זימני ע"ש מה שביאר סוגיות הש"ס וגם עוד ראי' להצטרף לקולא מה שחשבנו רק לספק הך בהיו לה בנים ממנה דס"ח מתיר ובאמת לא מצינו שיחלקו עליו בפוסקים וה"ז ג"כ נוטה יותר לקולא וה"ז יותר מספק וכמו ודאי ע"כ בצירוף כל הני טעמי הנוטים לקולא י"ל שנחשוב ס"ס לסמוך על דעת הרמב"ם בתשו' ועי"ז נתיר מטעם ספק ספיקא בסברתינו הנז'

והך היתרא דבהי' לה בנים ממנו ל"ש קטלנית כתב הה"ק בס' נוצר חסד (על אבות) מדעת עצמו והביא ראי' ממתני' יבמות (דף פ"ו) בת ישראל שניסת לכהן תאכל בתרומה מת ולה ממנו בן תאכל בתרומה ניסת ללוי תאכל במעשר מת ולה ממנו בן תאכל במעשר ניסת לישראל וכו' הרי שניסת לשלישי ול"ש קטלנית בזה כיון שהי' לה בנים ע"כ ראייתו. ובשו"ת שואל ומשיב תליתאה (ח"ג סי' פ"ז) השיג עליו ברעש וכ' דאין ראי' די"ל דמת בדבר או מפולת כמבואר בש"ע דזה לא הוי קטלנית. ולפי"מ שכתבנו דכן מבואר בס' חסידים א"כ אין לדחות הדברים (וכבר עורר ע"ז ג"כ בשו"ת מהרש"ם ח"ב סי' קמ"א) ומה שדחה השו"מ י"ל דאינו דחי' לענ"ד דכמו דאמרי' בכתובות (מ"ג ע"ב) המארס את בתו וכו' ובגמ' טעמא דהשיאה וגירשה השיאה ונתארמלה אבל השיאה ונתארמלה תרי זימני לא וכו' וכנ"ל בפירש"י דדק במילתי' דלא לינקט דרך פורעיות היינו היכא שמתו בו בעלי' שלא תוכל להנשא עוד וא"כ מזה מכ"ש דל"ש לומר דנקט תנא ביבמות שם דרך פורעניות גדול שהי' דבר או מפולת שהוא צרות רבים. (וגם הך מתני' דכתובות מיירי בע"כ שמתו כדרך כל הארץ דאל"כ אין ראי' מה דאמרינן בגמ' דסתם לן תנא כרבי דאם בדבר ובמגפה הי' יכול לשנות נתארמלה ב"פ וגם כי רצה לאשמעינן אגב אורחי' דהלכה כרבי) עכ"פ ל"ש לומר דנקט תנא דרך פורענות דבר או רעש. אך י"ל דמיירי מתני' ביבמות כשמתו זקנים ואדרבא זהו שייך לומר יותר דכשמתו בדמי ימיהם אז הוי דרך פורעניות ע"כ נקט בדרך שמלאו שנותיהם ומתו בזקנותם וכמבואר בתרומת הדשן דבזקן שמת אין לחוש עוד לקטלנית ולפי"ז אין ראי' דהנוצר חסד מהמתני'. אבל אי משום השגת השואל ומשיב הא לא אריא לכאורה למידחי ראייתו. דאם כדבריו דמיירי מתני' כשמת בדבר או מפולת ובהי' לה בנים מ"מ שייך דין קטלנית א"כ הי' צריך תנא לאשמעינן ולפרושי זה כדי דלא נטעה לומר דכשיש לה בנים ל"ש קטלנית ול"ש בכה"ג למיתני סתמא וגם אם הי' מפרש הוי משמיענו אגב אורחא הך דינא דכשמת בדבר ל"ש קטלנית א"ו דמיירי כשמת כדרכו ואגב אורחי' אשמעינן דכשיש לו בן ממנה ל"ש קטלנית כנז. כעין הך דכתובות דף מ"ג דאגב אורחי' אשמעינן דהלכה כרבי כנז'. אולם אם נאמר דמיירי במתני' ביבמות בזקן כשמת אז אין ראי' עוד לענין היו לו בנים ממנה וגם בכה"ג ל"צ תנא לפרושי דהא ל"ש למיטעי דמיירי כשמתו צעיר לימים דבודאי לא מיירי בסתם בדרך פורענית כנזכר וכששנה בסתם מיירי ממילא כשמתו זקנים ול"צ לפרושי. ועכ"פ אין ראי' כנז':

ואם כי מתשו' הר"ן נראה שצ"ל מיראי ההוראה בדבר קטלנית שהוא מענין סכנה עכ"ז מזקנים אתבונן זקני הפוסקים שכ' שדשו בו רבים ולא ניזוקו כלל ונמצאתי לשריותא דהאי בת ציון השכולה. לבל תהי געולה. וכבר כתבו בתשו' אחרונים בזה כי הוא בכלל היתר עגונה וכאלו בנה מחורבות ירושלים. אמנם לאשר כתב מרן בד"ח בתשו' הנז' שתלוי זה בצדיקי הדור ע"כ אם יסכימו מגדולי וצדיקי הדור הי"ו תוכל להנשא לטובה ובתנאי זה דבריי נאמרים:

עוד ראיתי להזכיר בהלכה זו (אם שאינו נ"מ לנידון דידן) מה שראיתי עוד בהגהות מהרש"ק שם ע"מ שכתבו הפוסקים דכשמת זקן יש להקל לענין קטלנית והכריע הוא להלכה דעד שמונים שנה דאמרינן בגיטין דף כ"ח ובסי' קמ"א דהמביא גט ממדה"י נותן לה בחזקת שהוא קיים יש לה דין קטלנית אבל משמונים ואילך דבענין אם הי' מביא גט ממנו הי' ספק חי ספק מת אז אין לה דין קטלנית. ותמהני שנמשך לסי' קמ"א ושם פסק המחבר דאין חילוק דגם לאחר שמונים נותן לה בחזקת שהוא קיים אך כ' וי"א דבזקן לאחר שמונים עד ק' שנה חוששין והיינו כאיבע"א בש"ס שם ונודע הכלל בהקדמת הפמ"ג יו"ד דהיכא שכ' המחבר דעה א' בסתם ואח"כ בלשון וי"א אז עיקר ההלכה ס"ל כסתם וא"כ להלכה אין חילוק בין לאחר שמונים ועוד אי נימא כהי"א נמצא מזה כשמת בעלה לאחר ק' שנה לימי חייו דאז אין חוששין למיתה להך דיעה (דכיון דאיפלג איפלג) ונמצא דנחשבה קטלנית גם כשמת בעלה לאחר מאה שנה. וקודם מאה לא תחשב לקטלנית. וזהו בודאי מילי דסתראי ודבר זר להאמר א"ו דאין להביא ראי' משם לדין קטלנית (וכעין מ"ש בב"י בשם תה"ד מס"ח דלרביעי לא תנשא ולחמישי אינו מזיק וכ' שזהו דבר תמוה). אמנם ראיתי עתה בשו"ת מהר"ם שיק ז"ל אהע"ז סי' כ"ג שכ' עפי"ד רבו החת"ס ז"ל דבזקן קרוב לשמונים שנה בודאי י"ל דתולין ול"ש קטלנית. אך תמהתי שם מ"ש דאף דאמרי' בש"ס כיון דאיפלג איפלג וכו' הלא הך כיון דאיפלג איפלג לא אמרינן רק באיבע"א לענין זקן בן מאה לתרץ קו' הש"ס אבל בזקן מבן שמונים עד מאה חוששין גם לפי"ד האיבע"א וע"ש. ברש"י דבן שמונים חוששין יותר עד תשעים ומאה. וה' יאריך ימינו ושנותינו בטוב ובנעימים בכלל כ"י ונשמר מכל נגע ומכשול ואך טוב סלה:

והנה אחרי כתבי זאת ראיתי מהאחרונים בשו"ת בנין ציון ח"א סי' קל"א שהשיב לשואל על מה סמכו הרבנים לסדר קידושין לנשאת לשלישי אחרי שכבר נתארמלה מב' אנשים והשיב דסמכו מסתמא על מה שכתב התה"ד בסי' רי"א שראה בזמנו ת"ח וכו' דלא קפדי ונשאו כן ולא ניזיקו וכ"כ באור זרוע וכו' ונבהלתי על המראה. רב גדול כמותו ז"ל וכי נעלם ממנו שדברי התה"ד והא"ז אלו הביאם בב"י סי' ט' שם וגם הד"מ ציין עליהם ולבסוף לא הביאום כלל להלכה במחבר וגם לא הרמ"א שם (אף שדרכו בכ"מ להביא דברי התה"ד) רק הביא להתיר כשיש צדדים המוכיחים היינו בדבר או נפל ומת וכיוצא אבל כשאין לתלות גם הרמ"א לא חולק כלל על המחבר דאסור ותמהני על הרב הנז' שכתב להלכה ממה שנראה לו מל' התה"ד שיש להתיר בזמנינו לפי דעתו ולא ראה שהביאו כבר בב"י ונדחה בע"כ מהלכה כיון שלא הזכירוהו כלל במחבר ורמ"א גם לשום דיעה. ודיעה שנדחית ועוד שאינה מובא כלל בש"ע בודאי אינה להלכה וגם התה"ד בעצמו לא כ' להתיר בסתם כנז' שם כבר כתבנו לעיל להתיר בצירופא דהיתרים אחרים אבל לא בסתם ולעקור לגמרי כל דין קטלנית כאשר פסק הה"ג בבנין ציון בשגגה במחכת"ה כי רבה הוא:

וגם בשו"ת עמודי אש (להה"ג מבאהאפאל ברוסיא) בקונט' בית נשים סי' כ' האריך בבקיאות בדין קטלנית והביא מדברי הרדב"ז שכ' להקל בקטלנית שמתו ב' במגפה וכ' הרדב"ז להקל מטעם ס"ס שמא אין הלכה כרשב"ג ואיכא מאן דפסק דמעיין גורם ונפל מאיגרא לפי"ז לא הוי קטלנית וכו' וע"ז תמה שם בס' הלז דהא ס"ס מטעם רובא ובסכנא ל"מ רובא והעלה דיש בזה ג' ספיקות דגם אם תוחזק בקטלנית עכ"ז אינו אלא ספק וחשש סכנה דאולי לא מתו עבור שהוא קטלנית ע"ש ועל הך דספק וחשש סכנה וגם על היתר ג' ספיקות שכתב ע"ז יש לפקפק דאם נאמר שהוא סכ"נ הרי אין נ"מ וגם ג' ספיקות או ד' ויותר אינם מועילים וכמו שהבאנו מהך דנפל עליו הגל שיש כמה ספיקות אך לפי הדרך שכתבנו דבאופן שנתיר ע"י ס"ס סר הסכנה (שהוא ע"י פחד) ובטלה לגמרי מעיקרא זה יתכן לומר. (ואז שייך ס"ס כמו שאר הלכה כנ"ל) וגם ראי' לדבריי מדברי מאור עינינו הרדב"ז שכ' להתיר מטעם ס"ס ושצירף לס"ס בזה דילמא הלכה כרשב"ג וכמו שהבאנו לעיל מדברי הקהלת יעקב וצרפנוהו להיתרא כנז':

תוכן העניינים

מנחת אלעזר חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה