מנחת אלעזר חלק ב· רבי חיים אלעזר שפירא
סימן סט
לידידי וכו' אשר שאלתני בדבר הידוע בין החכמים מ"ש החת"ס (חיו"ד סי' פ"א) שהי' נוהג בלולב ומיניו בשבת שבתוך החג להסירו מעט מתוך המים ע"י נכרי כדי שלא יהי' כבוש מעל"ע. כי לא שמעת נזהרים בזה הנה כבר תמה בפת"ש סי' פ"ז ס"ק י"ט ע"ד החת"ס בזה כי לא שמענו כבוש פסול רק באתרוג דהוא דבר מאכל אבל לא בלולב והדס וערבה ובתשו' כת"ס (חאו"ח סי' קכ"ב) האריך ליישב דברי אביו הגאון זצ"ל והנה לענ"ד הוא ז"ל טרח לקיים מצות כבוד אב אביהן של ישראל אבל באמת לדינא אינו מיחוור כלל אשר כתב בכתב סופר משום דכתיב כפות תמרים בעינן דוקא כפות של תמרים עץ עושה פרי תמרים דוקא וע"י כבושה נשתנה שמו ולא נקרא שמו הראוי' לו עליו כפות תמרים וכן י"ל בהדס והושענא לולב ומיניו עכ"ל וה"ז כעין דרש בקרא מה שלא למדו רז"ל שיהי' ראוי הלולב להיות עץ עושה פרי וכיוצא וכן באתרוג דחק שם מקודם שכתב כי אלו הי' כתוב בתורה פרי סתם ולא פרי עץ הדר אז לא הי' בישול וכבישה פוסל בו רק מפני שכתבה תורה פרי עץ הדר וע"י בישול וכבישה נשתנה מכמות שהי' וכו' ע"ש וכ"ז לא מיסבר בפרט לפסול עוד בלולב והדס מטעם זה לא מצאתי טעם לשבח בזה כלל ומלבד זה הנה בגוף הדבר של כבוש כבר כתב כ"ק א"א שליט"א בדרכי תשובה סי' ק"ה ס"ק ט"ז ע"ד החת"ס אלו דדוקא באתרוג שיש בו טעם וכן במצה ומרור שייך לומר כבוש שנפלט ממנו טעמו. דבאמת כבוש אינו כמבושל ממש רק לענין שמפליט ומבליע כנודע באחרונים וכמובא שם. אבל בלולב והדס מה נ"מ בהוצאת טעמו כיון שהוא כעץ בעלמא ע"כ שפיר כתבו בש"ס ובפוסקים הך דינא דכבוש רק באתרוג. אך באמת נמצא כדברי החת"ס כמפורש בב"י סי' תרמ"ה בשם א"ח בשם הרמב"ן וז"ל והראב"ד כ' דלא נפסל אלא כשנפרצו רוב עליו וכן כל פיסולי הלולב ומיניו חוץ מנקלף שאינו נפסל בכולו וניקב במשהו ע"כ וביאר הרמב"ן שיש להוציא מן הכלל הזה הכבוש והשלוק שבהדס וערבה שכבשן או שלקן לרפואה פסולים עכ"ל הרי מזה מפורש דגם בהדס וערבה שייך כבוש וה"ה בלולב לפי"ז דכיון דלאו דוקא אתרוג שהוא מין מאכל ותמהני על הגאון הכת"ס שהלך בדרך רחוק להסביר כנז' ולא העיר מדברי הרמב"ן אלו המפורשים בב"י. אמנם באמת נראה דאין משם ראי' כ"כ דהנה גם באתרוג הכבוש כ' בטוש"ע סי' תרמ"ח סעי' ט"ו רק כבוש בחומץ אך במג"א כ' דלדידן דפסקינן כששרה במים מעל"ע הוי כמבושל ה"נ גבי אתרוג פסול וע"ז כתב הגאון ערוך לנר בס' ביכורי יעקב שם דכיון דטעם פסול כבוש הוא משום הדר אם רואה שאין משתנה האתרוג ע"י כבוש במים מעל"ע ממראיתו א"צ לחוש מטעם כבוש ואפשר דמטעם זה כתבו הפוסקים כבוש בחומץ דבזה דרכו לשנות מראיתו אבל לא בכבוש במים מעל"ע עכ"ל וגם אם נחמיר באתרוג כד' המג"א כשנכבש במים מעל"ע מ"מ הבו דלא לוסיף עלה עוד בלולב ומיניו שבזה לא נמצא כלל בש"ע דין כבוש כנז' ויש לפרש בדברי הנ"ל דברי הרמב"ן שכ' הכבוש ושלוק שבהדס וערבה שכבשן או שלקן לרפואה דהך לרפואה קאי על שכבשן או שלקן דכשכבשן לרפואה אז אינו דרך לכבושו במים מעל"ע דבזה עדיין לא נעשה ממנו שום דבר פעולה לרפואה כאשר עינינו רואין שעומדין ההדסים במים ז' ימים עם הלולב והמה לא נשתנו מהדסים בגידולן ומראיתן אלא ודאי שלרפואה היינו שכבשן או בחומץ כמ"ש בטור לענין אתרוג שזהו כבוש מה דאמרינן בגמ' אתרוג הכבוש כ' הטור דזהו כבוש בחומץ והרי שנק' כבוש בזה רק כבוש בחומץ ובפרט שכתב לרפואה בודאי היינו או בחומץ או בשאר סממנים חריפים ומשקות שומת עד שנשתנה מראיתן וענינין וזהו כונת הרמב"ן דשכבושין או שלוקין לרפואה בהדס וערבה פסולין כנז' אבל במים מעל"ע שהרי עיננו רואות שאין בהם שינוי אדרבא מה שיחזיקום ברטיבות מועיל להם כדי שלא יתייבשו. ולא ישתנו. ע"ז לא קאמר הרמב"ן. כן י"ל ליישב מנהג הצדיקים שלא שמענו מעולם לדקדק בזה ליטול הלולב מן המים בתוך המעל"ע כגון בשבת כנז'. ואם כ' כזה הביכורי יעקב לענין אתרוג כנז' מכ"ש לענין לולב והדם שאין מבואר כלל שום איסור בש"ס ושום פוסק רק מדברי הרמב"ן ובאמת יש לפרשם בפשיטות כמו שכתבנו. ועוד י"ל בדברי הרמב"ן אלו המובא בא"ח. דהנה בס' ביכורי יעקב שם כ' לענין כבוש ומבושל באתרוג כ' ששיעור הפסולים האלו לא נתבאר אי בכל שהו או ברובו אכן כין דטעם פסולם הוא משום הדר ע"כ דינו כחזזית דבמקום א' ברובו פוסל ובשני מקומות אפי' במיעוטו וכו' ומדברי הרמב"ן אלו לא נראה כן שהרי כ' מקודם בא"ח בשם הראב"ד דנפרצו עליו פסול רק ברובו וכן כל פסולי לולב ומיניו (המה שיעורן ברובן) חוץ מנקלף וניקב וע"ז כ' כ' בשם הרמב"ן שיש להוציא מן הכלל הזה (דמשערין ברובו) הכבוש והשלוק וכו' היינו דבפסול כבוש ושלוק אין לשער ברובן ויש לפרש בזה דברי הרמב"ן לקולא דאין ממעטין ברובן ורק אם נכבשו או נשלקו כולן אז פסולין (או שי"ל כמ"ש בכת"ס בתשו' הנז' דאם יש בג' מינים אלו שיעור שיוצאים בו חוץ למים אז בודאי כשר ואף שהרוב מהם הוא בתוך המים כשהן גדולים וארוכים מ"מ לא חשבינן שיעורן ברובן בזה) וגם יש לפרש דברי הרמב"ן לחומרא דאין משערין ברובן רק במיעוטן פוסל וכשאין בהם רק שיעור מצומצם ועכ"פ שיעורא דרובא בודאי לא משערין שהרי כתב שיש להוציא מן הכלל הזה (דמשערין ברובו) הכבוש והשלוק והרי מזה סתירה לדברי הביכורי יעקב שכ' שמשערין ברובן בפסולים האלו כמו בחזזית במקום א' ואף שהביכורי יעקב כ' זה לענין אתרוג מ"מ דברי הרמב"ן בהדס וערבה כפי מה שפרשנו שנכבשו בחומץ או בד"א לרפואה כנז' ועכ"פ לא חמירי בהדס וערבה מבאתרוג שנכבש דבאתרוג תניא בגמ' כבוש אסור לפסולא כנז':
ב) ואשר כתב בסוגיא דנתינה בע"כ אי שמה נתינהו, אשיבהו בענין זה וכו' ואומר לו בזה דבר נחמד מה שאמרתי בעה"י בישוב דברי מרן הב"י באה"ע סי' קמ"ג בשם מורו הגדול מהר"י בי רב ז"ל דלמ"ד נתינה בע"כ הוי נתינה אפי' שלא קיבל אין חשש בזה שאין חיוב על הנותן אלא ליתן ולמ"ד נתינה בע"כ לא שמה נתינה לא מהני אבל אם כפוהו וקיבל אז מהני לכ"ע אפי' למ"ד נתינה בע"כ לא שמה נתינה והנה הביא שם בב"י מדברי המשיג עליו והוא מהר"ם אלשקר בתשו' סי' ל"ב ובזה גם המהר"ם אלשקר מודה לו שם דלמ"ד נתינה בע"כ שמה נתינה אז גם אם לא קיבל המעות רק שרצה ליתן לו אפי' שהוא לא רצה לקבל מ"מ יצא בזה ידי נתינה אמנם בהא דכתב מהר"י בי רב דשכפוהו וקיבל המעות אז כ"ע מודים דמהני אפי' מאן דס"ל נתינה בע"כ לא שמה נתינה ע"ז חלק מהר"ם אלשקר בקול רעש ועיי' בשו"ת מהרלב"ח סי' קל"ג ובשער המלך פ"ג מה' אישות וכדי ליישב דברי בינו מהר"י בי רב מורו הגדול של מרן הב"י נ"ל סברתו לנכון עפימש"כ בס' בית לוי על גיטין בשם גאון מ' זיסקינד ז"ל מסטריא דבר נחמד לשיטת בעל עיטור הובא בב"י סי' ר"ה דאנסו לקנות לא מהני אף דתלוי' וזבין זביני' זביני מ"מ אנסו לקנות לא מהני נשאר הטעם דהך דאמרינן אגב אונסא גמר ומקנה אינו דמכח הא האונס מסלק המוכר מהדבר את הרצון לו ושפיר יכול הלוקח לקנותו אבל באונסו לקנות אף ע"י הכפי' מסלק את הכונה שלו מ"מ במה יקנה שום דע"י כפי' א"א לעשות רצון וכוונה רק סילוק עלמא לכונה שכנגדו ולכך לא מהני באנסו לקנות עפי"ז יישב היטב בסוגיא דמצ"כ בכפאוהו לאכול מצה ע"י הכפי' מסלקין אותו מהרצון ההפכי שלו שלא רצה אכול מצה ע"ש הענין בשם הגאון הנז'. ולפ"ז י"ל שפיר סברת מהר"י בי רב דכיון דהך אי נתינה בע"כ שמה נתינה תלוי אם זה הוי קיום התנאי בנתינתו בע"כ וכמ"ש האחרונים והנה הך בודאי לא אתנו שיתן לו ברצונו דוקא רק שנסתפקו בש"ס בגיטין דף ע"ה בלישנא קמא ובלישנא בתרא דכיון שאינו לרצונו ע"כ לא נקרא נתינה ושוב לא קיים התנאי דאתנה שיתן לו סתם וזה לא נקרא נתינה למ"ד בע"כ לא שמה נתינה וא"כ לא קיים התנאי. והנה אם היו צריכין בכאן לרצונו כגון דאתני שיתן לו לרצונו ע"ז בודאי י"ל דכשנתן לו בע"כ לא קיים תנאו דהא לא נתן לו לרצונו ואף שנתן לו ע"י כפיי' ואנן פסקינן תלויי' וזבי זביני' זבינא מ"מ הכפי' אינה עושית רצון וכונה רק סילוק בעלמא לכונה ההפכיות כנז' ע"כ לא קיים התנאי לרצונו. אמנם כיון דהתנה על נתינה סתם כנז' ע"כ שפיר חידש מהר"י בי רב דבכה"ג שנתן לו לידו ע"י כפי' וקיבל המעות והרי מ"מ נתן לו רק שהניגוד לזה הוא רצון ההפכיי של המקבל שצווח שאינו רצונו לקבל רק שהוא כפאו לקבל וקיבל והרי לסלק כונה ההפכית מהני הכפיי' ושוב הוי נתינה כמו בתלויי' וזבין דזביני' זבינא ע"כ שפיר כתב דבכה"ג כ"ע מודי דהוי נתינה כיון דקיים תנאו דנתן לו והוא קבלו והרצון ההפכי של המקבל ביטלה וסילקה הכפיי' שכפאו לקבל (דלזה מהני כפיי' לסלק ההפכי כנז') ושוב אין כאן סברא לומר דלא שמה נתינה משא"כ כשלא נתן לו כלל רק שרוצה ליתן לו והוא אינו רוצה לקבלם בזה שפיר פליגן הפלוגתא אי עיקרי זה נתינה או לא כנז' ונכון בעה"י:.
ג) וגם עיינתי וכו'. והנה אשיב בזה בענין שכתבת מהך דמשקה ישראל מן המותר לישראל הנה נ"ל מה דאמרינן במנחות (דף ו' ע"א) מהכא נפקא ממשקה ישראל מן המותר לישראל והא מהתם נפקא מכל אשר יעבור תחת השבט פרט לטריפה שאינה עוברת צריכי דאי ממשקה ישראל וכו' ואי כתב רחמנא כל אשר יעבור וכו'. ופירש"י פרט לטריפה שאינה עוברת משום דאין לה חיות לא חשיב לה עוברת עכ"ל וקשה למה שינה רש"י בזה לפרש ממה שפירש (בחולין דף קט"ו ובכורות נ"ז ובתמורה דף כ"ט) בכל אלו המקומות פירש"י פרט לטריפה שאינה עוברת כגון נחתכו רגלי' מן הארכובה ולמעלה דהוי טריפה ולמה שינה דוקא בזה במנחות לפרש באופן אחר דהיינו משום דלא מיקרי כלל עוברת משום דטריפה אינה חי' והיינו בכל הטריפות. ונ"ל לתרץ דרש"י הוכרח לפרש במנחות רק באופן הנז' דאם פי' כמו בשאר מקומות דכונת סוגי' הש"ס פרט לטריפה שאינה עוברת כגון נחתכו רגלי' מן הארכובה למעלה אף אם נדחוק לומר דממילא מזה ילפינן לכל הטריפות ולא דוקא בנחתכו רגלי' אבל עכ"פ לא נוכל לכלכל בזה דברי הגמ' דאמרי צריכי ממשקה ישראל וצרוכי כל אשר יעבור פרט לטריפה שאינה עוברת ומתרצי' בגמ' מציאיות רחוקות מה דצריכי לתרוייהו. ואם הי' רש"י מפרש כמו בכ"מ פרט לטריפה שאינה עוברת דנחתכו רגלי' הוי קשה טובא דל"ל לגמ' הצריכותא בדרך רחוקה הלא פשוט מתורץ דאי מכל אשר יעבור פרט לטריפה שאינה עוברת הוי אמינא דוקא בנחתכו רגלי' שאינה יכולה לעבור אבל שארי טריפות שיכולה בהן לילך מותר לכך צריכי ממשקה ישראל ע"כ הוכרח רש"י במנחות לפרש כנז' דקאי על כל הטריפות משום שאין לה חיות ועפי"ז שפיר אמרי' בגמ' הצריכותא שם ונכון בעה"י:
ש ידידוש"נו באהבה