אור ברסלב

מנחת אלעזר חלק ב· רבי חיים אלעזר שפירא

סימן סו

סימן סו

כבוד ידידי הה"ג וכו' לתשובת יקרתו הנני למלאות מבוקשו להשיב בדבר העגונה אשר בעלה נשרף בשריפת הרפת בביתו לפי הגב"ע להלן מלפני שמונה עשרה שנה בערך, ואשתו האלמנה מבלי ידעה כלל שצריך לזה שאלת חכם להתירה להנשא עתה הלכה וניסת לבעל והבעל לא ידע מאומה שיש עלי' כלל שאלת חכם בדבר בעלה הראשון ונישאה כנז' וכת"ה צוה להפרישם תיכף עדי יוגמר דינם ע"י חכמי התורה אם רשאי לדור עמה. וז"ל הגב"ע:

הן באו לפנינו במותב תלתא כחדא הוינא והעידו שני עדים אחרי שהזהרנים שיעידו בתורת אם לא יגיד וכו' ושהוא חומר א"א והעידו כדברים האלו– ר' יצחק בר' חיים יהודא מיושב זאליזשא העיד שזה לפני שמונה עשר שנה והוא זוכר היטב איך שנעשה רעש שנהיתה שריפה בבית ר' אליעזר מזאליזשע בהרפת שלו. והשמועה הי' כי ה"ר אליעזר שלח המשרת העגלון שלו להרפת ועי"ז נעשה שם שריפה מהעגלון נכרי ע"י לעמפיל של נפט וההבערה יצאה בהרפת של ר' אליעזר ורץ ר' אליעזר להרפת להציל בהמותו וכאשר בא להרפת להטה האש סביביו שם ולא יכול להוציא הסוסים עד שנשרף שם כן סיפרה המשרתת שלו הנכרית אז מסיחה לפי תומה וכאשר נעשה הרעש מהשריפה הזאת בא שמה העד ר' יצחק וראה שהוציאו המת הנשרף ר' אליעזר ע"י מגרפות של ברזל מהאש שהיתה אז ולא הי' באפשרי להכירו בפרצוף פניו מחמת שנחרך ונשרף וגם יד א' ורגל א' ניטל ממנו שנשרף כלו והוסרו ממנו ונטלוהו וקבר בקבר ישראל כראוי לו

העד הב' ר' שמעון ליב מזאליזשע העיד ג"כ ממעשה השריפה כנ"ל ושהוא הי' זוכר כשהוציאו המת הנשרף והנחרך הנ"ל והוא הי' ג"כ מהמתעסקים לקוברו ואם כי ה הוא הי' חבירו של ה"ר אליעזר הנשרף הנ"ל מימי נערותו ועד אז עכ"ז לא הכירו בתואר פניו שיוכל להעיד עליו על פרצוף פניו כי הי' נחרך ונשרף זקנו ושערותיו לגמרי רק זאת זוכר היטב שאמרו אז קודם קבורתו אולי יצטרכו סימנים להכיר בו כדי להתיר אשתו והוא ה"ר שמעון ליב שהי' חבירו כנז' זכר שהי' לו ברגלו האצבעות איבערלייגט אצבע הא' שוכב על חבירו ובדקו ברגלו ומצאו כן כמדומה לו איבערלייגט רק בבירור כ"ב לא יוכל להעיד רק זאת זוכר הוא בבירור שאמרה אז המשרתת הנכרית במסל"ת שהוא רץ להרפת ולא הי' יכול עוד לברוח וליהטה האש סביבותיו ונשרף כאשר העיד גם ר' יצחק הנ"ל מהגדת מסל"ת של המשרתת הנכרית כנ"ל. האשה אסתר מאטיל אשת ה"ר אליעזר הנ"ל לא ידעה כלל להגיד לפנינו מחמת שלא היתה בביתה בהכפר כלל בעת השריפה וגם לא בעת קבורתו. רק בתה אמרה לה אח"כ שהיא ראתה את אבי' קודם קבורתו והכירה אותו בצווארו. כך אמרה. גם היא האשה אמרה ששמעה מהמשרתת הנכרית איך שרץ בעלה הנ"ל להנ"ל ונשרף שמה. ה' יצילנו מכל רע וכוח"ט. באעה"ח ב' דסליחות תרס"ה:

ואח"כ נעשה עוד גב"ע אחרון. וז"ל האיש ר' אברהם ב"ר סענדיר נטע מפה העיד בפנינו כי כאשר שמע קול הרעש מהשריפה ורץ, ג"כ למקום השריפה ובחייהו הי' מכיר אותו היטב והי' בו סימן כי אצבעות ידיו היו ארוכים מאוד לערך שליש מלבר יותר ארוכים משאר אדם וכאשר טהרו אותו ראה ג"כ שהיו אצבעותיו מידו אחת ארוכים כמו שהי' בחייו וידו השני' לא ראה כי נשארה במקום השריפה. האשה הזקינה מרת רעכי העידה בפנינו שזוכרות אותו מעשה כמו שהי' היום ממש וכן הי' המעשה כי היא שכינית למקום שנעשה השריפה והיא באתה לשם ועדיין לא הי' שם רק מערילים והמשרתת של האיש הנשרף ושאל ערל אחד בחמתו היכן הוא הבעלת הבית והיכן הוא הבעל הבית והשיבה המשרתת בזה"ל הבעלת בית הלכה להכפר והבעל בית הלא הוא שם בבית הוא הרפת אשר האש בוער וגם אני הייתי בהרפת והצלתי את הפרה והבעל הבית הלך אחר הסוס והדלת נעל בפניהם מפני שהסוס דחף את הדלת ואני פתחתי את הדלת מעט בכח גדול והבעה"ב נפל אצל הדלת ממש והסוס אחריו וכאשר שמעו הערלים את דברי המשרתת הנ"ל אז המשיכו הערלים את האיש הנשרף ע"י קליגוס ארוכים ובאמת הי' מונח סמוך להדלת ממש והסוס אחריו וכאשר המשיכו אותו הביטה וראתה אותו על פניו והכירה אותו היטב כי זה הוא האיש אליעזר השכן שלהם. וכן אמרה כי אפי' בשבועה דאורייתא תשבע כי זה הוא האיש אליעזר בלי שום סי' בעולם רק בט"ע ממש כמו איש המכיר ברעהו היטב בלי שום סימנים:

האשה ראזי בת ה"ר אשר זעליג העידה ג"כ כי ראתה אותו היטב כאשר המשיכו אותו לחוץ מבית השריפה והכירה אותו היטב בט"ע ממש בלי שום ספק בעולם ורק בהכרת פני' הכירה אותו וכן אמרה ג"כ כי אפי' אצל ס"ת תשבע כי הכירה כי זה הוא האיש אליעזר אשר ידעה אותה פא"פ בחיי' וכן הוא זה אליעזר הנשרף האיש ר' שמעון יהודא מפה הזכיר א"ע דבר בטח וכן העיד בפנינו כי בשעת התעסקות עם האיש אליעזר שמע מאיש א' שאמר אם תרצה האשה של הנשרף הנ"ל להנשא לאיש אזי יהי' עוד שאלת חכם והזכיר א"ע כי הי' לו סימן בו בחייו כי אצבעות הקטנים מהרגלים שלו מונחים על אצבעות השניות ולא הי' בשוה כשאר אצבעותו ואצבעות אדם, אחר והביט וראה כי עכשיו אחר השריפה לא הי' ג"כ אצבעות הנ"ל בשוה עם שאר אצבעותיו והיו מונחים מעט אצבע על אצבע ורק לא כמו בחייו מחמת כי האש שלט בהם ולא הי' יכול לראות ממש אם הם כמו בחייו. ע"כ הגב"ע נעשה יום ה' חיי תרס"ו לפ"ק וכו':

עוד נעשה גב"ע וז"ל במותב תלתא כחדא הוינא ובא לפנינו ה"ר אליעזר ב"ר אהרן שמואל מזאליזשא והעיד כי בזכרונו בעת השריפה שבא שמה ומצא את המת הנחרך ר' אליעזר מוטל על הארץ בחוץ והכירו אז כי הוא ר' אליעזר ע"י חוטמו כי הי' מכירו ושכן עמו הרבה שנים ע"כ ידע בו היטב שחוטמו של ה"ר אליעזר הי' רחבה ועקומה מעט להצד וכן הי' בהמת הנחרך שם כ"ז העיד בתורת אליגו"ע. באעה"ח יום ב' תולדות תרס"ו וכו'. עכ"ל הגב"ע:

והנה כת"ה נ"י דובר מישרים בהאי ענינא להיתרא דהך איתתא. ואבא אחר דבריו רק בקצרה ומה שנוגע להלכה בעה"י בעיוני בזה בקט דעתי כי הנני טרוד מכל צד. וכאשר יורינו ה הטוב בחסדו ונציע לשון הגמרא אשר עלי' תלו כל שלטי הגבוריים גבורי תורה תלו זיינם בה בדיוק הלשון במעשי שרופים אשר נמצאו למען התיר את נשותיהם:

(יבמות קט"ו ע"א) ההוא גברא דבשלהי הלולי איתלי נורא בי גינני אמרה להו דביתהו חזו גבראי חזו גבראי אתי חזי גברא חרוכא דשדי ופיסתא דידא דשדיא סבר רב חייא בר אבין למימר היינו עישינו עלינו בית עישינו עלינו מערה אמר רבא מי דמי התם לא קאמרה חזו גבראי חזו גבראי ועוד גברא חרוכא דשדי ופיסתא דידא דשדיא ורב חייא בר אבין גברא חרוכא דשדיא אימא אינש אחרינא אתו לאצולי ואכילתי' נורא ופיסתא דידא דשדיא נורא איתלי בי' ואיתיילד בי' מומא ומחמת כיסופא ערק ואזיל לעלמא ופירש"י חזו גבראי שהאש אוכלתו:

פיסתא דידא מאיש אחר. ולגי' רש"ל מוסיף מאיש אחר. הבא להצילו]:

ואיתיליד בה מומא. בבעלה עכ"ל:

והנה קשה מאוד במקומו כי מה הביא לו רבא ראי' להקל שזהו האיש בעלה של האשה הזאת ולא דמי לעישינו עלינו בית וכו' כיון דאמרא חזו גבראי ועוד גברא חרוכא דשדיא ופסיתא דידא דשדיא הלא לפי"ד רש"י היינו שנמצא איש חרוך בשתי ידיו ועוד נמצא פיסת יד מאיש א' וחושבים שזהו מהבא להצילו כפי גי' מהרש"ל או כיוצא כמ"ש הפוסקים וא"כ מה זה ראי' הביא להתיר מהך פיסתא דידא דשדיא אדרבא זהו מורה עוד לחוש לאיסור אחר שאנו רואין שהי' פה עוד אחר שנשרף ולא בעלה של האשה בלבד ושוב יש לחוש כרחב"א דאימור גברא דחרוכא האחר הוא ופיסת ידא מבעלה או מאיש אחר כפירש"י ובעלה ערק לעלמא והך מורה עוד חששא לאיסורא ומה זה שמביא רבא לראי' מהך פיסתא דידא דשדיא לדון להיתרא ומצאתי בתשו' הב"ח הישנות סי' נ"ה שהקשה ג"כ כזה ותי' דעל כרחך הי' שם שני אנשים שנשרפו הא' גוף הנחרך שנמצא בשתי ידיו וגם מא' הפיסת יד וחוששין לרחב"א שבעלה ערק מחמת בושה ע"י מום שנמצא בו בשריפת האש על פניו וכיוצא (ולא שנשרף ידו של הבעל רק מום אחר דהא פירש"י דהפסת יד הוא מאיש אחר הבא להצילו) וכיון שהיו כאן שני אנשים שנשרפו ע"כ לקח לו רבא לראי' מהפסת יד דשדיא כיון שהיו ב' נשרפים שעכ"פ א' משני הנשרפים מסתמא חד מיניי' הוי בעלה בעל גיננא דהוי בבי גיננא עכ"ד הב"ח ואינו מספיק לחומר הקושיא ע"כ נ"ל ליישב דמטעם זה נטה הרשב"א בחי' יבמות דף קכ"א במעשה דעסיא ע"ש שמשמע דמפרש הרשב"א שהי' כאן בשלהי הלולא רק גוף נחרך ונחסר פסת ידו והוא שדיא פסת יד מבעלה ואנו אומרים שהיד ההוא דשדיא הוא מבעלה וכן פי' הריטב"א בפירוש שהפיסת יד ניכר לה יפה שהוא מבעלה וכ"כ בתוספות הרא"ש שם ועכ"פ יש לדקדק מדוע נטה הרשב"א בסתמא מפירש"י בזה לפרש דלא כותי' ולפי"ז יובן טעמי' דהווי קשיא לי' להרשב"א הך דקאמר רבא לראי' להיתרא מהך דפסת ידא דשדיא הלא אדרבא כנז' א"ו כפי' הריטב"א שמהפיסת יד אנו מכירים שהוא בעלה ומטעם זה פי' כן הריטב"א ובתוספות הראש משא"כ לפירש"י קשה כנז'. אך באמת מוכרחין לומר לפי"ז דהיו מכירין בהיד סימן מובהק בבירור שהוא מבעלה דאל"כ שוב קשיא לפי פי' הרשב"א והריטב"א דלמה לי' לרחב"א למימר ולהחמיר כולי האי כנ"ל הוול"ל בפשיטות דילמא הך גברא חרוכא וגם ידי' דשדיא כולי' אדם אחר הוא א"ו כיון דלרחב"א לא אמר כן ע"כ הוכרח הריטב"א לפרש שהכירו היטב (בסימן מובהק וכיוצא) שהוא מבעל הגיננא אך באמת זה לא נראה לרש"י לפרש כן בפסתא דידא דהיינו היד שלו שניכר בסימן כנ"ל. א') דא"כ הוו"ל להש"ס לפרש זאת שניכר סימן וטב"ע בידים. ב') וגם דידא ''דשדיא'' לפי גירסא שלנו ''דידא" ואם כפי הריטב"א הי' צ"ל ''דידי''', דהיינו יד שלו של הבעל גיננא ג') וגם י"ל עוד הוי קשיא לי' לרש"י דאם כפי הרשב"א והריטב"א קשה דמהיכי תיתי לרחב"א לחוש לחומרא רחוקה כזו הלא צ"ל כאן נמצא כאן הי' ורוב וקרוב הולכין אחר הקרוב לומר שהי' כאן הבעל גיננא והוא הוא שנמצא בפרט מי בא אחר ממקום אחר לכאן בתוך האש בתוך השריפה והתבערה וכמ"ש באמת בפוסקים להתיר מטעם זה (וע' בשו"ת בית שלמה חאהע"ז סי' ל"ו. מה שהאריך בזה) ע"כ מכל הלין ג' טעמי הוכרח רש"י לפרש שהי' כאן מונח גברא חרוכי בשתי ידיו וגם פסת יד ע"כ שוב הוחזק ריעותא שהי' כאן אדם אחר בעל כרוך ושפיר חש רחב"א כיון שעכ"פ אדם אחר הי' בודאי שבא לתוך האש להציל ושפיר לפי"ז הלשון פיסתא דידא היינו ידא סתם שחושבין אותה מאדם אחר אשר לא ידענוהו. זהו הנ"ל בפירושא דסוגיא זו בטעמי' בין הראשונים ז"ל. וע' בס' ערוך לנר ובס' ישרש יעקב שעמדו על הנו"ב קמא חאהע"ז סי' מ"ב שפי' בפשיטות דבכאן הפי' הוא מבעלה והוא שלא כדברי רש"י וכן סתר דבריו בעצמו במ"ש בסי' ל"ה וסי' מ"ו שתופס כדעת הרמ"ה שהוא כדברי רש"י שהיד הוא מאחר. ולע"ד ביותר פלא בלשון רבינו הב"ח בתשו' שם סי' נ"ה שלא הזכיר כלום מפירש"י בזה רק פי' והעלה בפלפולו לפרש דברי הגמ' שיש לחוש שהיד הוא מאחר ולא כ' מפירש"י במקומו ולא עוד אלא שהביא הנמק"י חזו גבראי ''שהאש אוכלתו'', ודייק שם הב"ח בלשון שהיינו שהאש אוכלותו בו עכשיו מדלא כתב שהאש אכלה אותו וזה הלשון הוא ג"כ ברש"י במקומו כנז' ולא הזכירו כלל והנה בתשו' חסד לאברהם מה"ת חאהע"ז סי' י"ח השיג אל הב"ח וכ' כי דבריו תמוהים בעיקר סמיכתו על דברי רבינו [ירוחם בשם הרמ"ה דעובדא דוקא הי' שניכר פיסתא דידא שם מאדם אחר וע"ז תמה דהא הרמ"ה כ' בהדיא כיון שהאשה אומרת שזהו בעלה וע"כ אזיל לקולא רק מחמת זה שאומרת האשה חזו גבראי. ואני תמה על תמיהתו של החסל"א דהרי רבינו הב"ח בתשו' הנזכר בד"ה ואע"ג דמסוף דברי הרמ"ה וכו' הקשה זה לעצמו ותי' בביאור דברי הרמ"ה כדבריו ע"ש:

והנה להלכה לפי מה שהעלה בחת"ס האעה"ז סי' מ"ז שלשה סעיפים לדינא בזה וכ' באות ב' דהתא שאין רואה האשה או אדם אחר את האיש שהוא בבית השריפה ישוב נמצא גברא חרוך חתוך א' מאבריו שיש בו סי' אם אותו האבר הוא הרגל וכו' מסתמא אמרינן כאן נמצא כאן הי' והלכה כרבא להקל ובנידון דידן דלכאו' אין האן סימן מובהק כ"כ וגם י"ל דלא הוי בנ"ד כמו ראו בעל שנשרף חזו גבראי דאמרי' בש"ס דהא המשרתת הנכרית סיפרה לפי הגב"ע הראשון שירד לתוך הרפת ולא יצא והאיש ליהטה מסביב (היינו כונת דברי' בפשטות סביב הרפת) ע"כ אמרה בסתם שנשרף שם אבל לא ראתה אותו ממש כשהאש אוכלתו וי"ל כיון דרבא התיר רק כשאמרה חזו גבראי כמ"ש הרשב"א במעשה דעסיא בדף קכ"א וכאן לא הי' זה ולפימש"כ החת"ס בתשו' הנז' דהך חזו גבראי מציל מחשש בדדמי דבשריפה חוששין לדדמי אך עי"ז שראתה אותו מתחלה ועד סוף וצווחה חזו גבראי שנשרף וכמו שהאריך כת"ה בביאור דברי הש"ס לפי"ד החת"ס ולפי"ז הרי סגר עלינו הדרך להתיר ומה שכתב כת"ה ליישב נגד זה ע"י הכרת בתו וגם הגדת ר' שמעון ליב נראין הדברים שהכירו הסימנים ברגל וכו' אין זה מספיק להתיר כלל בפרט לפי הגב"ע הראשון גם מה שצירף דעת המרדכי ברמ"א אהע"ז סוף סעי' נ' דלא שייך בדדמי במסל"ת אינו ענין להיתרא לכאן דבזה אין אומרים שמשקרת במסל"ת רק שאומרת שליהטה אש סביבותיו ונשרף הוא כן אמת בלשון בנ"א שנשרף בטח משכל אנושי אבל מדין תורה יש לחוש כיון דל"ה חזו גבראי אותו האיש ממש כשהאש אוכלתו ובכה"ג אולי לא התיר רבא. וגם נ"ל לעורר דהנה החת"ס כ' שם באות א' מדינים הנז' דגם היכא דליכא שום סי' יש לסמוך על דעת הב"ח להיתרא. אמנם הנה הב"ח בתשו' שם בנה יסוד גדול להיתרא משום דרבא הוי רבו דרחב"א ע"כ אין הלכה כתלמיד במקום הרב והלכה כרבא והאריך בזה. אמנם ראיתי בסדר הדורות ערך רחב"א הביא דברי הב"ח אלו בתשו' הנז' והשיג עליו והניח בצ"ע ולפי"ז נפל בבירא. הך פיתא דהיתרא. מטעם שהי' רחב"א תלמיד רבא:

אולם נפתח בעה"י פיתחא דהיתרא דגם בדברי החת"ס הנז' אם שהחמיר בפרטי דינים אלו מ"מ כתב בעובדא דידי' שהי' אש לוהטה סביבותיו פנים ואחור ולא יכול להמלט אלא מדוחק ועכ"פ יודעים אנחנו שהי' האיש ההוא תוך הבית א"כ הוי כמו חזו גבראי עכ"ד ועובדא דידי' לא מצאו רק עצמות שרופים משא"כ היכא שנמצא גוף חרוך ולפי מסל"ת של הנכרית הוא נכנס לשם להרפת ובפרט לפי הגב"ע האחרון מזאליזשע שהגידה שהבעה"ב הלך ליקח הסוס והדלת ננעל בפניהם מפני שהסוס דחף את הדלת והמשרתת פתחה את הדלת מעט בכח גדול והבעה"ב נפל אצל הדלת ממש והסוס אחריו ומצאוהו הערלים שם שכן מונח סמוך להדלת והסוס אחריו וה"ז כאן נמצא כאן הי' באותו מקום ממש אשר נפל שם נמצא מת נחרך וע' שו"ת שיבת ציון סי' ע"ט מה שחילק לענין גוב אריות דהוי מקום מצומצם דשייך לומר האי שנמצא באותו מקום ממש משא"כ בנפל לים ע"ש וה"נ הוא במקום מיוחד סמוך להדלת וכאן נמצא ממש כנז' וגם כ' החת"ס שם להתיר גם כשלא הי' יכול להמלט אלא מדוחק ובנידון דידן כנראה גם מדוחק לא הי' יכול להמלט מתוך הדלת כיון שהסוס סגר הדלת לפניו בכח כנז' וגם אם הי' בורח דרך הפתח הי' נראה להמשרתת בריחתו ופתח אחר כנראה לא הי' שם בהרפת שיוכל ליכנס אדם מצד אחר וגם עדות ר' אברהם ב"ר סענדר נטע שהעיד שהי' בו סימן כי אצבעותיו של ידיו היו ארוכים מאוד לערך שליש מלבר יותר ארוכים משאר אדם ושכאר טיהר אותו מצאו אותו כן בידו שנשארה אם כי אין לחשבו לסימן מובהק שס"מ אינו רק מה שימצא רק א' מאלף והוא זר ומופלג כמ"ש בב"ש סי' י"ז ס"ק ע"ב בשם המ"ב ואצבעות ארוכים ימצאו אצל ב"א במיעוטן עכ"פ יש לחשבו לסימן אמצעי דלפי"ד העד היו משונים באריכותם משאר ב"א ולא דמי כלל לארוך וגוץ שאינו רק סימן גרוע וגם אם נאמר שהוא סימן גרוע עכ"פ יצטרף עם דברי העד ר' אליעזר ב"ר אהרן שמואל שהעד שהי' חוטמו עקומה מעט להצד שכן מצא בהמת הנז' וכבר כ' שם הרמ"א סעי' כ"ד דחוטמו עקומה הרבה הוי סימן מובהק ועקום מעט לא הוי סימן מובהק ומשמע דעכ"פ סימן אמצעי הוי וא"כ יש בזה סימן גרוע וסימן אמצעי ומצטרפין לסימן מובהק לפי"ד הגאון מהרי"ם פדוואה ז"ל מבריסק בתשו' כמובא בפת"ש שם וגם בהגהות הגאון מהרש"ק ז"ל על האע"ז ובפרט שי"ל ששניהם סי' אמצעיים הם ובזה הוא דעת המ"ב והט"ז ורוב גדולי האחרונים ז ל שמצטרפין לסימן מובהק וע' בשו"ת כתב סופר חאה"ע סי' ל' ול"א מ"ש סמוכין הרבה לדברי המ"ב והט"ז בזה וכ"כ בבית מאיר דזה תלוי בשקול דעת המורה לצרף ב' סימנים אמצעיים דלא שכיחי שיהיו שניהם יחד באדם וזה עיקר עכ"ד א"כ יש לצרפן בנ"ד וי"ל שאינם שכיחין שניהם יחד באיש א' וגם סימן אמצעי י"ל מהני בזה לצירוף הגדת המסל"ת וכיון שלא הי' לו מקום לברוח כנז'. וגם עדות ב' הנשים שאמרו שהכירו אותו בטב"ע ואינו סותר לגב"ע הראשון שאמרו שלא יוכלו להכירו מחמת שנחרך י"ל שאלו האנשים אינם מכירים בטב"ע כ"כ ומחמת שהי' נחרך לא הכירוהו עוד ואלו הנשים יש להן טב"ע יותר והכירוהו גם בהיותו נחרך ובפרט בעדות עגונה מתרצים דבריהם שלא יסתרו. והנה עדות הר' שמעון יהודא אם כי בפעם ראשונה אמר בפנינו שאינו זוכר היטב ואינו יכול להגיד בבירור ובפעם ב' הגיד כי הזכיר א"ע דבר בטח כמ"ש בגב"ע הב'. הנה זה אינו כחוזר ומגיד וכמ"ש בחו"מ סי' כ"ט בטו"ז שם דכשגילה דעתו בתחלה שהי' זוכר העדות בשעת מעשה רק שצריך להזכיר א"ע בדבר ואח"כ שנזכר היטב בודאי לא הוי כחוזר ומגיד וכן ביאר בארוכה בשו"ת פני משה ח"א סי' י"ז ומובא ג"כ בפת"ש שם דכיון שאומר תחלה שאינו זוכר היטב ומסתפק שא"י לומר דבר ברור אז ל"ה כחוזר ומגיד אם נזכר עתה לומר בבירור וכן פסק בנתיבות אם כי יש חולקים שם מ"מ פשוט במעשה שהי' לפני י"ח שנים והגיד כן העד גם בתחלה רק שסיים שא"י לומר בודאי ובבירור ואח"כ נתיישב היטב לזכור ואומר בבירור ל"ה כחוזר ומגיד אך בעדותו לא הועלנו גם עתה כי העיד שבחיותו היו האצבעות הקטנים מהרגלים שלו מונחים על אצבעות השניות ולא היו כאצבעות אדם אחר והנה אף שאין לדמותו למ"ש בב"י וב"ש ס"ק ע"א בשם הרד"ך דאצבע עקום הוי סימן מובהק דשם מיירי ע"י חולי ונשאר רושם בצדו. וגם כנראה שהי' בהידים אבל ברגלים י"ל הוא מיעוט המצוי בבנ"א אצבעות איבערלייגט ואולי עכ"פ יש לחשבו לסימן אמצעי מחמת שהגיד שהיו כ"ב איבערלייגט עד שהכירו בו חבריו כגון הוא כמובן. אבל דא עקא כי לא מצאן אח"כ כ"כ איבערלייגט כמו בחייו (הגם שהיו מונחים מעט איבערלייגט גם עתה) ולכאורה יש לחוש למ"ש בנו"ב קמא (חאהע"ז סי' ל"ו) דגם אם נאמר דסימנים דרבנן מ"מ האיש הנמצא בסימן שהי' לו בחייו ואחר מותו אין לו הסימן ההוא הרי הוא בחזקת א"א מדאו' ואפי' מאה עדים לא יועילו ע"ש אמנם פשוט שדבריו ל"ש רק בסימנים כאלו שא"י להשתנות לאחר מיתה אבל בסימנים העשויים להשתנות לאחר מיתה מהיכי תיתי להכחיש העדים עי"ז וה"נ פשוט שע"י שריפת האש שנחרכו אצבעותיו ואבדו כחם ונתרפו ויבשו ונפרכו ועי"ז לא הי' כ"כ איבערלייגט ופשוט שזה עשוי להשתנות ובפרט באיש נשרף ע"י גודל התבערה והיקוד וז"ב אבל עכ"פ אין לנו תועלת בדברי העד ה"ר שמעון יהודא ונניח מדבריו עכ"פ וישארו ועמדו שני האנשים העדים הנ"ל בסימנים שצרפנו זל"ז וגם הנשים שהכירוהו בצירוף הגדת המסל"ת שנכנס לשם לתוך הרפת כנ"ל ובצירוף סניפי היתר שכ' גם כת"ה. אך מההיתר שכ' כת"ה יען שכבר ניסת לא תצא דאף שלא ניסת ברשות ב"ד מ"מ אינה בכלל עבריינית דתצא עכ"ד הנה לע"ד אי משום הא לא אריא להיתרא. דהא מבואר שם בב"ש ס"ק ק"ג ובצ"ל ובכל המפרשים שם עפי"ד מהרי"ק דרק בחכם מובהק שהתיר לא תצא אבל לא בסתם ת"ח שהגיע להוראה ואם ניסת גם ע"י ת"ח שהגיע להוראה סתם ה"ז בכלל בריינית דתצא דאין לומר דלא בקיאה בדיני שצריכין היתר ב"ד משום דכשניסת בטעות עפ"י ת"ח שהגיע להוראה כ"ש הוא לומר דלא בקיאה בדיני בהך שכ' המהרי"ק שצריך חכם מובהק דוקא וגם נתת דבריך לשיעורין שיעורי האשה למה דמשערה בלבה תוכל לסבור שזהו החכם המתירה הוא מובהק גדול. אעפ"כ אין זה מציל ואמרינן דה"ז בכלל חלוקה דתצא גם כשהתירה חכם שהגיע להוראה פשוט. מכ"ש כשלא שאלה כלל רשות חכם או ב"ד וז"ב ומבואר זה בלשון תשו' מהר"ם במרדכי יבמות ובסוף רמב"ם ה' אישות וז"ל ואין נמי לחוש שא' מקרובי' התירה (היינו להקל עי"ז דלא תצא כיון שהוא סברה שברשות התירה החכם מקרובי' או מכירה) דחכם המורה הוראה כר' נחמן או כר' שילא בעינן עכ"ל ואף שבתשו' חוט השני סי' י"ב הביא מתשו' מהר"ם שם שכתב ואפי' את"ל דלא קנסו לדידה משום דמה דעבדה כדי שלא תתעגן מ"מ לדידי' דשבק היתרא ואכל איסורא ודאי משמתינן לי' וכו' מ"מ נראה שאמר זה רק בדרך את"ל. ובאמת למסקנא וכן סבר הרמ"א שהביא מהמהר"ם דס"ל למהר"ם דקנסו לדידה ונראה מדברי הב"ש והצ"צ דגם בחכם פשוט שהתיר לא קנסינן לה מכ"ש כשלא שאלה כלל בשאלת חכם לא אישתמיט לשום א' מהפוסקים (שהביאו ונמשכו אחרי פסק מהר"ם בזה) לומר דלא קנסינן לה ופשוט דתצא וכן בתשו' חסל"א סי' הנז' אם כי במחכת"ה הפריז על המדה במה שחלק על הב"ח ותמה לחנם כנ"ל מ"מ בדין אם ניסת תצא פשוט לי' ג"כ שם דגם כשניסת עפ"י ת"ח מ"מ כיון שלא הגיע להוראה ואף שי"ל שהוא חשבה שהחכם הזה ראוי לסמוך עליו וכמ"ש כשלא שאל' רשות כלל תצא. אך נשארו הך היתרי' שכתבנו בעה"י. וגם ראיתי עתה בשו"ת עין יצחק להגאון מו"ה יצחק אלחנן מקאוונא ז"ל סי' ל"ג התיר בא' שהלך לישן בבית ונשרף הבית ואח"כ לא מצאו רק עצמות אדם ע"ש ויצאו דברינו בהיתרא. כאשר יסכימו גדולי תורה. נמטי שיבא מכשורה. במצוה רבה וברה. אנקוט גם אנא זעירא. בשפולי גלימא וסודרא:

שוב ראיתי עתה בס' שו"ת אלי' רבא וזוטא למהר"א אלפנדרי ז"ל דף י"ד ע"ג דהאריך טובא בדברי רש"י בפסתא דידא בהאי גברא דשלהי הלולא והעיר ג"כ דאיך מייתי רבא סייעתא מדבר דהוי חיובתי' וע' בשו"ת צ"ל להגה"ק מליבאוויטש ז"ל ח"א מאהע"ז סי' פ' מה שפלפל עמו בזה. והנלע"ד כתבתי וה' הטוב יחוס על ציון הוא עגונת בת יהודא. השכולה והגלמודה. מהרה תפדה. באם הבנים שמחה. ברוב הרווחה. ועינינו תחזינה בשמחה וכ"ט:

מוקירו וידידוש"ת באהבה

תוכן העניינים

מנחת אלעזר חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה