מנחת אלעזר חלק ב· רבי חיים אלעזר שפירא
סימן סג
לידידי המופלג וכו' לתשובת יקרתך בדבר שאלתך אם מי שצוה שלא להספידו דפסקינן בש"ע (יו"ד סי' שד"מ סעי' י') דשומעין לו שלא להספידו. ונסתפקת אם שייך איסור גם שלא לכתוב עליו הספד או שלא להדפיס הספד עליו:
הן בגוף הדבר במי שצוה שלא להספידו כ' בתשו' בית יעקב סי' פ"ג דגדול הדור מופלג בתורה שמת וצוה שלא להספיד. המקיל שלא לשמוע לו במ"ש אל תספדוני. לא הפסיד. והובא בבאה"ט ופת"ש שם. אמנם המעיין בבית יעקב שם כל טעמו וסמיכתו הוא על תי' הב' התוס' שם בסנהדרין (מ"ו ע"ב) במקור הלכה זו בד"ה הספידא יקרא דחיי ורצה בבית יעקב להעמים בכונת התוס' שס"ל בתי' השני דגבי מלך איכא יקרא דחיי וגם דשכבי ע"כ גם לפי המסקנא דמסקינן בסוגי' דהספידא יקרא דשכבי וע"כ האומר אל תספדוני שומעין לו זהו רק באינש פשוט אבל במלך הוא יקרא דשניהם עכת"ד וזהו אינו מוכרח כלל לע"ד כי כונת התוס' פשוט לכל מעיין וז"ל (בתי' הב') ועוד דאפי' הוי יקרא דחיי שאני מלך דאיכא בזיון טפי לגבי שלא נספד כהלכה עכ"ל התוס' ור"ל למה דהקשה שם דאי הספידא יקרא דחיי הוא א"כ למה נענשו בימי שאול שלא הספידוהו כהלכה והלא אי משום יקרא דחיי הרי מחלו ישראל על כבודן וכיון שהוא משום יקרא דחיי הרי הם מחלו וא"כ למה נענשו וע"ז תי' דלעולם י"ל הספידא יקרא דחיי ועכ"ז לא יכלו ישראל למחול אז משום דמה שמלך נקבר בלי הספד זהו בזיון גדול לחיים כ"כ שיחשבו שאם המלך נקבר בלי כבוד והספד במה יחשבו איזובי קיר בנ"א הפשוטים והוא בזיון גדול לחיים לכל ישראל שהוא מלכם וזה לא יוכלו גם הם בעצמם למחול בזיון גדול כ"כ להחיים כל ישראל וז"פ בכונתם וכ"כ שם בבית יעקב אלא שרצה לידחק דכונת התוס' דבמלך איכא גם שניהם יקרא דשכבי ודחיי והיינו מה שהוא בזיון גדול כ"כ להחיים ע"י שמלך לא נספד כהלכה עד שהוא גם יקרא דשכבי גם למלך עצמו ומזה כ' דבמלך איכא גם שניהם כנז' ובאמת אין זה מוכח כלל מדברי התוספות והפי' בתי' הב' התוס' פשוט כמו שכתבתי בלי שינוי דהיינו כיון שהוא בזיון טפי לחיים מחמת כבוד המלך שכבודו גדול טפי משאר בנ"א ואיכא בזיון גדול לחיים במניעות הספדו ויקרא דחיי גדול כזה לא יוכלו למחול גם החיים בעצמם כנז' אבל לא שאצל המלך איכא שניהם ואין לומר כיון דיקרא דחיי כ"כ תלוי בזה רק בהמלך ע"כ הוי ממילא גם יקרא דשכבי שהוא המלך. ז"א דהא פרכינן שם בש"ס ת"ש וספדו לו כל ישראל וכו' ואי אמרת משום יקרא דחיי הוא בני יקרא נינהו ומתרץ ניחא להו לצדיקייא דמיקרי בהו אינשי וכן עוד שם מתרץ כעין זה ודחה הוא להת"ש והלא קשה לתירוצא דניחא להו לצדיקייא דמיקרי וכו' א"כ הוא יקרא דשכבי והוו"ל למיפשט דיקרא דשכבי הוא או עכ"פ שניהם יקרא דחיי ודשכבי לפי"ד הבית יעקב כיון שלהמלך בעצמו נוגע שלא יתבזו החיים במניעת הספדו א"כ ה"נ כיון דניחא בהו לצדקי' וכו' והוו"ל למיפשט עכ"פ מזה דהספידא הוי שניהם ולא יקרא:
דחיי בלבד א"ו דזה לא ס"ל להש"ס שיהי' יקרא דשניהם רק או דחיי או דשכבי ואף שנוגע הענין גם לשכבי כדמתרץ ניחא להו וכו' עכ"פ כשנאמר דהספידא יקרא דחיי הוא זהו העיקר ודשכבי לא נחשב לגבי זה וכן כשנאמר דשכבי הוא לא נחשב לגבי' יקרא דחיי ובע"כ ההכרח לומר כן דאל"כ למה לא פשוט דשניהם הוא כנז' ולפי"ז גם בע"כ גם כונת התוס' אינו דהספידא יקרא דשניהם הוא במלך כמו שר"ל בבית יעקב בפרט שאינו משמעות דבריהם כלל רק הפי' פשיט בדבריהם כמו שכתבתי לעיל. ומעתה נפל כל יסוד ההיתר שכ':
בבית יעקב שלא לישמע לו צואתו. וגם כבר כ' שם בבית יעקב שמה שסתמו הפוסקים דבריהם בסתם, דהאומר אל תספדוני שומעין לו ונראה מדבריהם דגם לת"ח וגדול הדין כן דשומעין לו היינו משום דס"ל. כהתי' הא' דתוס' שם. ולפי"ז א"צ לידחק כלל דס"ל להפוסקים כתי' הא' דהא גם בתי' הב' לא נמצא כלל הוכחה שלא לישמע לו לת"ח וגדול כנז'. ובפרט דגם לפי"ד הבית יעקב לא כ' התוס' זה רק במלך ישראל דאיכא בזיון טפי רק שהוא כ' שיש לת"ח מגדולי הדור:
דין מלך בזה וז"א ראי' כלל דהא מצינו כמה חילוקים כפ' כ"ג לענין מלך מה שאינם בת"ח גם בגדול הדור:
גם פסקינן שורפין על המלכים ואין בו משום דרכי האמורי כמ"ש בקרא בשרפות אבותיך ועל ת"ח אין שורפין כלל הרי גם בזה החילוק במלך לת"ח גדול. בכבוד שעושים לו בהספדו בשריפה וכיוצא מה שאין עושין גם לחכם גדול הדור וע' תוס' סנהדרין (י"ט ע"א) בד"ה ינאי המלך שחילקו בין מלך לת"ח דת"ח תורתו דילי' הוא ויכול למחול משא"כ מלך וא"כ פשוט שמ"ש התוס' דבמלך איכא בזיון סגי טפי כונתם היינו רק במלך דוקא וז"פ ובפרט שאין ראי' לע"ד דכונת התוס' גם במלך לומר דאיכא שניהם וכנ"ל וכיון שמסקינן הספידא יקרא דשכבי והאומר אל תספדוני שומעין לו בודאי מצוה לקיים דברי המת ושפיר פסקו הפוסקים ולא חלקו כלל בין ת"ח גדול הדור או אדם פשוט. ועיי' בסמ"ע חו"מ סי' רנ"ג סעי' ל' דמ"ש האומר אל תספדוני אין סופדין אותו היינו דאסור לספוד אותו:
גם ראיתי בתשובה מאהבה (ח"א סי' קע"ד) כ' שמצא בכת"י ידידו בשם הגאון בעל נודע ביהודא זצ"ל כשהספיד להגאון פני יהושע זצ"ל אמר בזה"ל ואף שרבינו הגדול בעל פני יהושע צוה שלא להספידו אין שומעין לו בזה שהוא רבשכה"ג מדאז"ל בסנהדרין (דף ס"ח ע"א) דרע"ק הי' מכה בבשרו על ר"א הגדול וכו' וכ' התוס' דמשום שרט לנפש ליכא דמשום תורה קעביד כדאמר הרבה מעות יש לי לרצות ואין לי שולחני לרצותן ואי משום שרט לנפש ליכא כ"ש דליכא בזה מצוה לקיים דברי המת עכ"ד ולא הבנתי כלל הדמיון והראי' משם דהתם כתבו התוס' דל"ש בכה"ג לאו דשרט לנפש משום דאין זה עושה כחוקות הגויים שמכים בבשרם ומצטערים על המת שמונח לפניהם כמו חוקותיהם רק בשביל תורה שחסרה שאין לו שולחני לפני מי לרצות ע"כ ל"ש לאו דשרט לנפש. ולא שנדחה הלאו בשביל כבוד התורה והספדו של ר"א רק דבכה"ג אין כאן מעיקרא הלאו דשרט לנפש (ולא שנדחה כלל) אבל מה זה ראי' למי שצוה להספידו שנאמר שלא לישמע לו ולעבור על מצוה לקיים דברי המת וגם אם הוא רבשכבה"ג מיראת כבודו גם אחרי פטירתו מצוה לקיים דברי המת גדול הדור כמוהו שלא לעבור על דברו ולא לדחותם. ועכ"פ אין משרט לנפש גם דמות ראי' כלל:
ומ"ש שם בתשובה מאהבה עוד ראי' בשם ס' קול יעקב שאין שומעין לת"ח גדול במה שצוה שלא להספידו ממה שרב אמר אחים לי בהספידא משום דהתם קאמינא והא הוי עון גדול המתעצל בהספידו של חכם וכל מי שחבירו נענש ע"י אין מכניסין אותו וכו' וא"כ הוו"ל לרב לצוות שלא להספידו אע"כ דידע דבלא"ה אין שומעין לו בזה לגדול הדור שלא להספידו עכ"ד וזהו ניכר לכל כמה דחיק ואתי מרחיק ראי' זו. דבאמת נמצא בספרים דאחים לי בהספידא משם דהתם קאמינא דאמר רב היינו שאם מתעוררים השומעים ע"י הספד החכם אז גם בעולם העליון החכם הנפטר נעשה הולך אז עי"ז אף שבעוה"ב הוא רק עומד עי"ז שמתעוררים לתשובה בכחו גם אז נעשה הולך וזהו דהתם ''קאמינא'' הנני ''עומד'' ע"כ אחים בהספידא שיתעוררו היטב ועי"ז יהי' הולך כנודע בספרים וע"כ ידע רב בנפשי' לטובת נשמתו יהי' שיחמו בהספידו כדי שיהי' הולך ומה שחשש (בס' תשובה מאהבה) שלא יהיו מתעצלים בהספידו של חכם הלא אדרבא עי"ז צוה והזהיר שיחמו בהספידו ולא יהי' בכלל המתעצל רק ייחם בקול וברעש ומה הוו"ל למיעבד יותר (וזהו י"ל ג"כ טעמי' דרבי שצוה שלא להספידו בעיירות רק בכרכים כדי שע"י הקיבוץ יהי' התעוררות יותר וחימום ההספד ויהי' לו לטובה להיות בחי' הולך גם אז) וז"פ ע"כ אין מזה גם כדמות ראי' גם שאר הדברים שרצה שם להביא לראי' רחוקים המה כנראה שם:
והנה בשו"ת שבות יעקב (ח"א סי' קס"ח) רצה לחדש דהך דמצוה לקיים דברי המת אינו רק בנכסיו לירושתו אבל בשאר מילי לא וכבר הובא באחרונים ותמהו עליו ובאמת תמהתי בקראי ולא הבנתי בעניי כי כל עיקר הראיות שהביא לזה יש להם פירכא מעיקרא כי מ"ש ראי' ממה דאמרינן בש"ס (קידושין ל"א) מכבדו במותו כיצד הי' אומר דבר שמועה מפיו אומר כך אמר אבא מארי וכו' ולא קאמר דחייב לקיים צואתו. נ"ל דז"א ראי' דבאמת בברייתא בקידושין אמרינן שם ופסקינן בסי' ר"מ בטוש"ע דאיזה כבוד ואיזה מורא מורא לא עומד במקומו לא יושב במקומו וכו' ולא סותר את דבריו וכו' ואיזו כבוד זהו מאכילו ומשקו וכו' הרי שבסוג מורא כולל דברים שוא"ת שלא לעשות מפני מוראו (וכמ"ש הרמב"ן בפ' יתרו בענין עשה ול"ת שעשה הוא אהבה ול"ת הוא ''יראה'' ע"כ בסוג ''מורא'' נכללו דברים שצ"ל בסוג שלילה שלא לעשותן מפני כבוד אביו ובסוג כיבוד דברים שעושה במעשה הנאתו של אביו) וכיון שבסוג מצוה לקיים דבריו גם לאחר מותו וכללו במה שהזהירו וצוה שלא לעשותן וכמ"ש בירמי' ל"א וישמע בקול יהונדב בן רכב לכל אשר ציונו לבלתי שתות יין כל ימינו וכו' כי שמעו את מצות אביהם וכו' וכן כיוצא ע"כ ל"ש לכוללו במצות כבודו רק במצות מורא (ואף שגם מורא אביו הוא מ"ע כנראה שם בש"ס ולא ל"ת וע' במקנה שם מ"מ הוא עשה דשוא"ת לא ישב במקומו ולא וכו' וע' בחיבורי מנח"א סי' ח') וכיון שחשב בברייתא מצות כיבוד מכבדו במותו ע"כ כלל במצות כיבוד רק כיצד אומר שמועה מפיו אומר כך אמר אבא מארי וכו' וכן כל הדברים שהם בקום ועשה לכיבוד אביו כי מאכילו ומשקהו וכו' ל"ש לאחר פטירתו (אבל לא חשב לשמוע בקולו והזהרתו שזהו בכלל שוא"ת במה הזהירו בל"ת ג"כ הנז') אבל פשוט שמחויב לקיים צואת אביו גם לאחר פטירתו. וכן מ"ש שם ראי' בשבו"י ממה שהצריך יעקב להשביע את יוסף מזה ראי' שבצואה לחוד א"צ לקיים צואתו. ע"ז תמהתי דהא כ' שם הרמב"ן דבאמת גם בל"ז הי' מחוייב ולא חשד יעקב ליוסף ח"ו שיעבור על צואתו גם בל"ז רק כדי לחזק הדבר בעיני פרעה וכ"כ שם בספורנו כדי שיהי' לו פתחון פה למצריים. וסופו מוכיח שאמר לפרעה אבי השביעני לומר ואחז"ל בסוטה ופירש"י דדוקא מחמת שהשביעו הי' יכול לפעול אצל פרעה ולולא זאת לא הי' מניחו פרעה אבל כשהשביעו הי' ירא פרעה שיאמרו לו להתיר שבועתו יתיר גם שבועתו לגלות שאין מכיר לה"ק ורוה"ק היתה בפי יעקב שהשביעו שלולי זאת לא הי' מניחו פרעה וע"ש באור החיים וכן בכל המפרשים טעם שהצריך אז להשביעו אבל באמת הי' מקיים צואתו גם בל"ז כחיוב ומצוה עליו ועוד נ"ל לומר עפימש"כ בתשובות מהרשד"ם (חיו"ד סי' ר"ב) במי שצותה אמו קודם פטירתה להוליכה לא"י והוא ריחוק מקום וסכנת דרכים והעלה בארוכה דבכה"ג לא שייך מצוה לקיים דברי המת כיון שיש מרחק רב וסכנת דרכים להוליכה לא"י ע"ש ע"כ י"ל גם יעקב כיון שהי' מרחק רב ודרכי סכנה (מפני פרעה ובני עשו כאשר הי' באמת אח"כ מלחמה כבידה לאחר קבורתו בחזירתם כמבואר ביוסיפון ובס' הישר) ע"כ אינו מחוייב מכח מצוה לקיים דברי המת כמו שכ' המהרשד"ם גם במצות כיבוד אם ע"כ הוצרך להשביעו שפיר. גם מ"ש בשבו"י ממה שאמרו אנא שא נא לפשע עבדי וכו' ול"ל דרך בקשה הוול"ל בדרך ציוי בשם אביו א"ו דאין מחוייב לשמוע לו לאחר פטירתו. ז"א ראי'. דהא מצינו ויתחזק ישראל וישב על המטה מפני כבוד בנו המלך כשאחז"ל ופירש"י תעלא בעידני' סגיד לי' וא"כ שפיר אמרו ליוסף לשון אנא שא נא בדרך כבוד ובקשה. וגם הראי' שהביא בשבו"י מבני יהודה בן רכב יען אשר שמעתם לקול אביכם וכו' משמע שהוא מצד החסד לפנים משוה"ד ולא במצות כבוד. ז"א ראי'. דמלבד מה שרצה הוא ז"ל בעצמו לסתור שם מחמת שהי' קצת עינוי נפש בצוואת אביהם כשאחז"ל מאשר חטא על הנפש זה שציער א"ע מן היין ע"כ לא היו מחוייבים מן הדין כ"כ לשמוע. מלבד זה מה זה קושי' וראי' אם הנביא משבחם בשבח פרישתם ומצות כבוד אביהם לשמוע בקולו שהוא מהמצות שמתן שכרן בצדן גם בעוה"ז ובעוה"ב ועיי' בשו"ת נודע ביהודא מה"ת (חאעה"ז סוף סי' מ"ח) לענין דאם אביו צוה לו דבר לאחר מותו ואמו מוחית בזה מניח כיבוד האב ויקיים כיבוד האם דלעולם כבוד החי קודם ובתשו' רעק"א סי' ס"ח חולק גם בזה וכ' דכבוד אביו קודם אבל כ"ע מודים עכ"פ דשייך כיבוד בזה לשמוע בקולו גם לאחר מותו וע' בשו"ת אבן השוהם סי' מ"ב ומובא בפת"ש שם:
וגם הנה באמת לא קמיירי בשבו"י שם (ח"א סי' קס"ח) לענין הספד ועניני התעסקותו דבזה לא עלה גם על דעת הגאון שבו"י לחשוב דאין מצוה לקיים דברי המת דאל"כ הוא סותר א"ע במ"ש הוא ז"ל בכבודו ובעצמו בשבו"י (ח"ב סי' ק"א) לענין מי שצוה לתפור בטליתו איזה שמות ופסוקים והשיב בסוף וז"ל וע"ד מה ששאלת לקיים צוואת המת בודאי מצוה לקיים דבריו ואע"ג דביו"ד מבואר בס"ת שבלה גונזין אותו וכו' וכ"ש לקיים מצוה לקיים דברי המת כנ"ל עכ"ל השבו"י הרי דפסק מצוה לקיים דברי המת גם בדברים שאינם דיני ממונות בירושתו וה"ז סותר א"ע לכאורה רק פשוט משום דלא מיירי בח"א לענין סדר הסתלקותו והספידו כמבואר שם וע"כ רצה. לחדש שאין צריך לשמוע לו אבל בעניני הסתלקותו והספידו וקבורתו באמת ס"ל להשבו"י דצריכין לקיים צואת כמ"ש בח"ב משום מצוה לקיים דברי המת. ודלא כמו שהביא בס' לשון צדיק (להה"ג בן הגאון מהרש"ק מבראדי זצ"ל) דברי השבו"י אלו להוכיח למטרתו דס"ל להשבו"י לפי"ז דהאומר אל תספדוני אין שומעין לו. ובאמת ז"א כלל בדברי השבו"י. וגם ל"ק מה שהביא שם בשם הגאון מבערזאן שהקשה על השבו"י ממה דמסקינן בש"ס הספידא יקרא דשכבי ושומעין לו לאומר אל הספדוני והרי דשומעין לו גם בדברים שאינן מענין ירושתו וז"א דבאמת לענין הספדו וקבורתו יודה גם השבו"י וכמ"ש בעצמו בח"ב דמצוה לקיים דברי המת בענין קבורתו כנזכר. וגם שאר דברי הבית יעקב ותשובה מאהבה הנ"ל שהביא בס' לשון צדיק שם להקל שלא לשמוע לגדול הדור שצוה שלא הספידו ורצה מזה לומר דגם במצות כיבוד או"א אינו מחוייב לשמוע בזה. וז"א. כאשר הבאנו הראיות בכור הבחינה לעיל שאין להם ראיות נכונות לזה. ופשוט כמבואר בפוסקים וש"ע שהאומר אל תספדוני אין שומעין לו ולא חלקו בין קטן לגדול. ע"כ בודאי כראוי עשינו בעת הסתלקות כ"ק מרן אא"ז מו"ר הגה"ק נר ישראל וקדושו מהר"ש אבדפה"ק זצללה"ה שצוה בצוואתו שלא להספידו ולא אמרו הספד בפניו גם הרבנים הגאונים שבאו לכבודו כי יראנו לעבור על צוואתו והוא בכלל כבודו. זי"ע:
אולם לדברי השבות יעקב הנז' מצאתי לכאו' ראי' מגדולי הראשונים בס' חסידים (סי' תש"כ) כ' וז"ל מצוה לקיים דברי המת והוא כשמצוה ממון אבל על גופו כגון חזקי' לנהוג בזיון בגופו אעפ"י שחזקי' גירר עצמות אביו וכו' ע"ש בתפי' דהיינו שלבזותו ולהכותו בגופו אחר מותו א"צ לשמוע בקולו ושאני חזקי' וכו' וע"ש עוד בסי' שלאחריו מיד בס"ח שם ומזה תדון לענין דברי המהרשד"ם בתשו' שהבאתי לעיל היכא דשייך בזיונא וטלטולא דאיתתא מתה כמ"ש מהרשד"ם שם. אבל י"ל דאין ראי' לענין שמצוה שלא להספידו דשם שצוה להכותו בידים וכיוצא בזיונא א"צ לשמוע בקולו אבל שלא להספידו דהוא בשוא"ת י"ל שצריך לשמוע לו שזהו כבודו:
אמנם כ"ז הוא באמירת הספד בפיו ברבים אבל לחוש לכתיבה והדפסה שיהי' נחשב כדיבור. הנה כל עיקר חילי' דהחות יאיר (סי' קצ"ד) שקיים החת"ס דבריו (בחיו"ד סי' ר"כ ורכ"ז) דשבועה בכתב מהני ועוד עדיף היינו דמה שאדם כותב לחיזוק לקיים לאסור איסר על נפשו וכיוצא עוד הוא יותר בתוקף כשכותב ממה שאומרו בדבור אף דבעדות גלי קרא דמפיהם ולא מפי כתבם מ"מ בשבועה מהני דכתב והדברים עתיקין בכל גדולי אחרונים. אבל בשאר דברים באמת כתיבה אינו כדיבור ע"כ בודאי בהספד דנעשה לעורר ולהספד נקרא רק כשהוא בדבור בפני רבים כנהוג וסמך לזה מ"ש במ"ק (כ"ח ע"ב) דספיד וכו' דדלי ידלוני פירש"י כלומר מגביהין בהספד למי שמגביה קול להספד. אבל לא על כתיבת דברים. ע"כ בודאי לא הי' צואת המצוה ע"ז כלל ולא נכנס בגדר הספק. כי מה שאומרים או כותבים בביתו זהו רק כשמזכירים שבחו והתנהגותו או ד"ת שאומרים מענין פטירתו. וזה לא אסר בצוואתו. ואדרבא איתהני מזה בודאי כשמביאים וכותבים ד"ת משמו לפרקים (ואף שלא התיר להדפיס חיבוריו בשלימות מטעם הכמוס אתו) וע"כ בכתיבה והדפסה מדברי הספד כנז' אין לחוש. וזכות הצדיקים יגן עלינו בכל ענינינו. וחיים ארוכים ושלום עלינו ועל כל ישראל: