אור ברסלב

מנחת אלעזר חלק ב· רבי חיים אלעזר שפירא

סימן סב

סימן סא

בסוגיא דמצוה הבאה בעבירה א) בתו' סוכה (ל' ע"א) ד"ה משום דהוו"ל מה"ב הקשו שם בסוף הדבור על דאמרינן בפסחים ל"ה דאין יוצא י"ח במצה של טבל ודרשו לי' מקרא והלא תיפוק לי' משום מה"ב דקא אכיל איסורא ונפיק ידי מצה עכ"פ פשיטא להו דמה"ב הוי דאורייתא והקשה המהר"ם לובלין ז"ל ושאר מפרשים ע"ד התוס' דדבריהם סותרים למ"ש הם בעצמם שם בסוכה (דף ט' ע"א) דמה"ב הוי רק דרבנן בד"ה ההוא בעיא לי' דל"צ חג הסוכות תעשה לך למעוטי גזילה הא הוי בלא"ה מה"ב ותי' התוס' דמה"ב הוא רק מדבריהם ע"כ צריך קרא עכ"ד. ולגודל התמוה נ"ל ליישב דהנה מ"ש התוספות בדף ל' דמה"ב הוי דאורייתא אע"ג דקרא גבי קרבן כתיב היינו קרא דוהבאתם גזול את הפסח את החולה דילפינן שם בסוגי' דאיסור גזול מטעם מה"ב ואף דקרא דוהבאתם גזול הוא רק במלאכי מ"מ בע"כ כונת התוס' לכאו' דלמה צריך לימוד במצה של טבל הא כיון דאיכא קרא דוהבאתם גזול אף שהוא במלאכי מ"מ דברי קבלה כדברי תורה דמיא בזה שנאמרו בדרך ציוי ותוכחה. כמ"ש רש"י בתענית (דף ט"ו ע"א) הוי דברי קבלה כד"ת ע"ש ע"כ הקשו התוס' שפיר. אמנם קשה דמה הקשו התוס'. הלא שפיר אצטריך קרא דמצה של טבל מזמן נתינת התורה עד דאתא מלאכי שהי' מנביאים אחרונים ואמר מקרא זה דוהבאתם גזול וכעין זה הקשו הש"ס במ"ק (דף ה' ע"א) ובסנהדרין (דף כ"ב ע"ב) עד דאתי יחזקאל מאן אמרינהו ומתרצינן אלא גמרא גמירי לה (פירש"י גמירי לה מסיני) ואתי יחזקאל אסמכי' אקרא וא"כ ה"נ היו צריכין הקרא בתורה לאסור מה"ב עד דאתי מלאכי אלא על כרחך כיון דהוא הללמ"מ כנז' מש"ס מ"ק וסנהדרין דבכה"ג בע"כ הוא גמירי הללמ"מ רק דאתי וכו' ואסמכי' אקרא וגם בזה עד דאתי מלאכי בע"כ הוי הללמ"מ ואתי מלאכי ואסמכי אקרא. והנה נודע מדברי הרמב"ם דכל הללמ"מ הוא קורא דברי סופרים וכן דבר הנלמד בג"ש וי"ג מדות כמ"ש הכ"מ והאריך בזה הפמ"ג בפתיחה לה' טריפות ושאר גדולי האחרונים ז"ל ומעתה שפיר י"ל דלא סתרי אהדדי דברי התוס' דמ"ש התוס' שם בדף ט' דמה"ב רק מדבריהם היינו מד"ס (דכן נקרא הללמ"מ עד דאתי מלאכי וכו' כנז') ושפיר צריך קרא דחג הסוכות תעשה לך דעדיפא (מהללמ"מ) היכא שהוא כתיב בקרא לענין כמה דברים וכמו שנתלבטו הפוסקים בתשו' מהרשד"ם ובמנחת יעקב ומובא בפמ"ג בפתיחה שם לענין אי מחמירין בספיקו דהללמ"מ. משא"כ בדף ל"א שפיר הקשו התוס' דלמה צריכין לדרוש ג"ש בפסחים לאסור מצה של טבל דהא גם ג"ש נקרא ד"ס לפי"ד הכסף משנה בפ"ב מה' טומאת מת דאף שדבר הנלמד בי"ג מדות נקרא ד"ס לד' הרמב"ם מ"מ הללמ"מ נקרא ד"ת וכן קיים הפר"ח ואף שנח לקוע"ז ע"ש בפמ"ג בפתיחה עכ"פ לדעת הני רבוואתה הוי ג"ש רק ד"ס והללמ"מ ד"ת ועכ"פ לא עדיף ג"ש מהללמ"מ בזה לכ"ע ע"כ שפיר הקשו התוס' דל"צ ג"ש ללמוד לאסור מצה של טבל (וגם שהוא רק למ"ד איסור חל על איסור) הא ממילא אסור מטעם מה"ב ודבר שנלמד בי"ג מדות לא עדיף מהללמ"מ כנז'. ואף שהקשו שם בדף ל"א אליבא דר' יוחנן שאמר משם רשב"י הך דוהבאתם גזול וכו' ואיסור מה"ב ור' יוחנן לשיטתו דס"ל בירושלמי (סוכה פ"ג הלכה א') רב בא בשם ר' חייא בשם ר' יוחנן ערבה וניסוך המים הלכה למשה מסיני ודלא כר' עקיבא דרע"ק אמר ניסוך המים ד"ת הרי מפורש דר' יוחנן ס"ל דהללמ"מ אינו ד"ת ופליגא בזה אדרע"ק (וגם אם נאמר דהך מימרא ופליגא דרע"ק הוא מימרת מסדר הירושלמי מ"מ נודע דסתם ירושלמי ומסדרו הוא ג"כ ר' יוחנן) עכ"ז שפיר הקשו התוס' אליבי' משום דגם ג"ש דמצה של טבל לא עדיף הללמ"מ כנז'. ובדף ט' תי' התוס' דצריך קרא דחג הסוכות תעשה לך ולא הגזול דזה עדיף דאינו נלמד בי"ג מדות רק כמפורש מה"ת דרק לך ולא הגזול. (ומ"ש התוס' שם בתחלת הדבור דלמה צריך קרא דלכם משום שאול ואיצטרכי לי' היינו בדרך ביאור כתבו זה ולא בדרך קושיא דהוו"ל באמת לתרץ דאי משום מה"ב אינו רק הללמ"מ כנז' אלא דעדיפא מיני' תי' ומפרש לא בדרך קושי' דאיצטריך קרא לשאול וז"פ) ועפי"ז י"ל מ"ש התוס' דשמואל לא ס"ל מה"ב ביו"ט שני משם שהוא דרבנן והיינו כיון שהוא הללמ"מ כנז' והללמ"מ בודאי ל"ש על דרבנן. (וכמ"ש בערוך לנר ובשאר אחרונים דאם נאמר במה"ב הללמ"מ והללמ"מ בודאי לא נאמר על ענין דרבנן):

ב) והנה מה שנסתפקו בשאג"א ובשאר אחרונים אי מה"ב הוי דאורייתא או דרבנן נלע"ד דזהו כונת פלוגתת האמוראים בירושלמי חלה ומובא בר"ן ורא"ש פסחים פ' כל שעה וכן במלחמות פ ללב הגזול ושאר מפרשים ז"ל. וז"ל בירושלמי שלפנינו (חלה פ"א הלכה ה') תני מצה גזולה אסור לברך עלי' א"ר הושעיא על שם ובוצע בירך ניאץ ה' א"ר יונה הדא דתימא בתחלה אבל בסוף לא דמים הוא חייב לו ר' יונה אמר אין עבירה מצוה ר' יוסי אמר אין מצוה עבירה א"ר הילא אלה המצות אם עשיין כמצותן הן מצות ואם לאו אינן מצות עכ"ל והנהו צוח ואומר פרשוני בפרט מה דנחלקו ר' יונה דאמר אין עבירה מצוה ור' יוסי אמר אין מצוה עבירה ובמה פליגי ומה נ"מ ביניהם ואף שמדברי התפארת שמואל על הרא"ש שם בפסחים כ' שנראה מלשון הרא"ש דלא פליגי ר' יונה ור' יוסי כלל אלא משמעות לשון איכא ביניי'. עדיין קשה איזה משמעות דורשין שייך ביניהם ובפרט שהב"ח או"ח סי' קצ"ז כ' שבאמת פליגי ר' יונה ור' יוסי בזה בירושלמי וכ"כ בפני משה שם בירושלמי דפליגי. ונ"ל סברת פלוגתתם דהנה כ' בטורי אבן ובישועת יעקב סי' תרמ"ט ושאר אחרונים דהך סברא דמהב"ע דלא יצא המצוה הוא כעין מה דאמרי' דמדא"ר לא תעביד אי עביד לא מהני ונודע סברת המהרי"ט בכמדל"ת דלא יצא המצוה הוא כדי שלא יעבור על העבירה וכבר כתבו מזה האחרונים וע' בפני יהושע סוכה שם שבכה"ג דע"י העבירה נעשית המצוה ומבלעדה לא יהי' נעשה המצוה אז גם שמואל מודה בכה"ג דאמרי' מה"ב וע"ז קאמר שמואל מתוך שיוצא בשאול יוצא בגזול היינו רק ביו"ט ראשון כיון שהעבירה תלוי ונעשית רק ע"י המצוה משא"כ ביו"ט שני דגם אם לא קנאו יוצא בשאול ע"כ לא ס"ל לשמואל מה"ב בכה"ג ע"ש ואף שמהתוספות לא נראה כן ועי' בס' ערוך לנר בסוכה שם שהאריך בזה דבאמת עיקר מה"ב הוא רק כשנאמר שלא עשה המצוה עי"ז לא עבר על העבירה ואף שמצות לאו ליהנות ניתנו מ"מ לכתחלה אסור גם דמללה"נ ע"ש (ועיי' מש"כ לעיל בתשו' נ' לענין כמדארל"ת) ועפי"ז י"ל בנידון דמה"ב דלכאורה הא הוי כמו מתהפך והיתר כרוך בצד האיסור דהא באמת אם נאמר דלא יצא המצוה וא"כ לא עבר על העבירה ג"כ וכיון שלא עבר על העבירה שוב לא הוי מה"ב א"כ נאמר דיצא המצוה דהא לא הוי עוד מה"ב אך ז"א דהא אם נאמר שיצא המצוה שוב עבר על העבירה ושוב הוי מה"ב והוא כמו היתר כרוך בצד האיסור שכ' התוס' בפסחים ובב"מ לענין עלה עלי' זכר דומיא דניחא לי' דאם תאמר שכשירה הפרה שוב הוי ניחא לי' וכבר כתבנו מזה בעה"י בכמה מקומות וכבר כ' בברוך טעם שכזה הוי היתר כרוך בצד האיסור והוא לחומרא כד' התוס' והיינו כמו ספיקא דאו' לחומרא אבל בדרבנן י"ל ליזול לקולא כיון שספיקא דרבנן בכל מקום להקל וא"כ אם נאמר דמהב"ע הוא רק מדרבנן ולא מדאו' כלל וכמו שנסתפק בשאג"א ובשאר גדולי האחרונים וע"כ יתפרש בזה היטב דברי ר' יונה הדא דתימא בתחלה וכו' היינו דתחלה כיון שקנה בזה והמצוה נעשית ע"י העבירה אז הוי מהב"ע אבל בסוף שכבר קנאו אז רק דמים הוא חייב לו ולא הוי מהב"ע ואין העבירה נעשית עוד אז בשעת המצוה וע"ז בא ר' יונה עוד לומר אין עבירה מצוה היינו שאף שי"ל כמתהפך והיתר כרוך כנ"ל דכיון שלא עבר העבירה א"כ שוב נאמר דיצא המצוה כיון שלא עבר העבירה אינו עוד מה"ב מ"מ סוף כל סוף קנסו חכמים דמשום העבירה לא יצא המצוה ואין עבירה מצוה ולא יצא וע"ז פליג ר' יוסי אין מצוה עבירה דכיון דמה"ב אינו רק מדרבנן וע"כ צריכין ליזול לקולא בהיתר כרוך כנז' דכיון שלא עבר העבירה א"כ שוב לא מה"ב וקיים המצוה וכיון שקיים המצוה אז אין מצוה עבירה ולא נחזור לומר עוד להיפך לומר דכיון שיצא המצוה שוב עבר העבירה והוי מה"ב ז"א רק דנעמוד היתר כרוך זה לקיום המצוה ושוב אין המצוה עבירה. ור' יונה ס"ל דנעמוד בזה על עבירת העבירה ושוב אין העבירה מצוה דסוף סוף קנסוהו רבנן כנז'. ור' יוסי ס"ל דכיון דמה"ב דרבנן ע"כ אזלינן לקולא בהיתר כרוך וקיים המצוה ואין מצוה עבירה. וכ"ז הוא אם מה"ב רק מדבריהם וע"ז פליג ר' הילא ובא לומר אלה המצות אם עשית אותן כמצותן הן מצות ואם לאו אין מצות היינו שמה"ב אסור מהכתוב מדאורייתא שאם לא עשה כתיקונו כגון שעשה עבירה עם המ"ע אז לא יצא ידי חובתה מה"ת וכיון שמה"ב מן התורה ל"ש לומר היתר כרוך וכו' לקולא ובזה פליגי ונכון כונת הירושלמי וא"ש. והנה בירושלמי יבמות (פט"ו הלכה ז') אמרינן לענין מת בעלה חשודה הוא לקלקל עצמה כדי לקלקל צרתה ומקשה מעתה אפי' על עצמה לא תהי' נאמנת וכו' ופלפל שם ומסיים בתירוצא דר' הילא א"ר הילא חוזר הוא לקלקל הראשון חשובה הוא לקלקל עצמה כדי לקלקל צרתה ע"ש ועיי' בחיבורי מנח"א (ח"א סי' מ"ב) שביארנו דברי הירושלמי אלו כפשוטן דשקיל וטרי בענין היתר כרוך ומתהפך לבלי תכלית וע"ז מסיים רב הילא שם דלחומרא כיון שהוא דאורייתא אמרינן חשודה הוא לקלקל עצמה כדי לקלקל צרתה ע"ש והרי מזה דר' הילא חידש שם הך כללא וס"ל דמתהפך והיתר כרוך כנז' אזלינן לחומרא כיון שהוא דאורייתא ע"ש שפיר ר' הילא לשיטתו גם בזה בירושלמי חלה דפליגי במה"ב ר' יונה ור' יוסי במתהפך והיתר כרוך כפי מה שביארנו ע"כ בא ר' הילא לומר אלה המצות וכו' שמה"ב אסור מדאורייתא ע"כ צריכין ליזול לחומרא במתהפך והיתר כרוך וכו' כנז' וא"ש ונכון לשיטתו מדוייק בעה"י:

ג) ובזה יתיישב פסק הרמב"ם (בפ"ח מהל' לולב) שכ' שיצא בלולב הגזול ביו"ט שני דבדרבנן ל"ש מה"ב והשיג עליו שם הראב"ד וגם קשה איך יפסוק הרמב"ם כשמואל דהא לפי"מ שביאר הרמב"ן במלחמות צ"ל הלכה כר' יוחנן דגם בדרבנן ביו"ט שני שייך מה"ב. אולם י"ל עפ"י מש"כ בישועת יעקב בסי' תרמ"ט ליישב ד' הרמב"ם שפסק בפ"ט מהל' איסורי מזבח דמנחות ונסכים שהביא מערלה וכלאי הכרם לא יצא משום דהוי מה"ב ופסק שם דקרבן הגזול אם נתייאשו הבעלים ה"ז כשר וביאר שם הישיע"ק בטוב טעם דס"ל להרמב"ם דעיקר טעם מה"ב הוא דכשנימא שלא יצא אז לא עבר העבירה ע"כ ואמרינן דלא יצא י"ח אפי' בדיעבד כדי שלא יעבור העבירה וע"כ במנחות ונסכים הבאים מערלה וכלאי הכרם שעיקר העבירה הוא שנהנה מן הערלה שהביא מהן קרבן וכשאמרינן דלא יצא והקרבן פסול אז נתקן האיסור ע"כ פסק הרמב"ם דלא יצא משא"כ בגזל קרבן ונתייאשו הבעלים דלא נתקן האיסור עתה עי"ז שנאמר שלא יצא ע"כ פסק הרמב"ם דכשר ע"ש. וכיון שטעם הרמב"ם במה"ב הוא רק לתקן האיסור כנז' ע"כ שפיר יובן פסק הרמב"ם דאף אם נאמר דמה"ב הוא דאורייתא מוהבאתם גזול ומהללמ"מ כנז' מ"מ כ"ז במצוה דאורייתא אבל במצוה דרבנן דכל המצוה הוא רק מדרבנן א"כ ל"ש לומר דמה"ב גבה הוא מדאורייתא כיון שגם כל עיקרה דהמצוה אינה מדאו' ופשוט דמה"ב באיסור דרבנן הוא ג"כ רק דבריהם כמ"ש האחרונים וכיון שכתבנו לעיל דאם נאמר דמה"ב הוא רק כשנתקן האיסור וכשנאמר דלא יצא המצוה שוב אין כאן עבירה וא"כ קשה דכיון שאין כאן עבירה שוב לא הוי מה"ב אלא דהוי היתר כרוך בצד האיסור דמה תאמר דיצא המצוה א"כ שוב עבר האיסור ושוב הוי מה"ב אך זהו רק בדאו' אזלינן בהיתר כרוך לחומרא כמ"ש התוס' וכנ"ל אבל בדרבנן לא חמיר משאר ספיקות דבריהם דהוי לקולא וא"כ שוב אזלינן לקולא ואמרינן דלא הוי מה"ב דכיון דנאמר דלא יצא המצוה שוב הוי מה"ב וכיון דס"ל להרמב"ם בה' איסורי מזבח דמה"ב הוא מטעם שנתקן האיסור וכנז' מהישיע"ק וא"כ י"ל שוב היתר כרוך לקולא במצוה דרבנן ע"כ שפיר פסק הרמב"ם בהל' לולב לפי סברתו ושיטתו דבמצוה דרבנן היינו ביו"ט שני לא אמרינן מה"ב וא"ש בעה"י:

תוכן העניינים

מנחת אלעזר חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה