מנחת אלעזר חלק ב· רבי חיים אלעזר שפירא
סימן נח
להמופלג וכו' הגיענו כתיבתך וכ' ואכתוב בזה רק להנוגע לעניני דיומא. וגם בקצרה מפני טירדת הימות המבורכים האלו:
הנה מ"ש מס' אחרונים בזמנינו לפי מש"כ החכ"צ ז"ל דבלאו דבל יראה, ל"ש איסור ח"ש מה"ת וע"ז נסתפקו אם הי' לפניו כזית חמץ דמחוייב לבערו משום תשביתו אם ביערו ונשאר חצי זית אם קיים בזה מ"ע דתשביתו כיון דעל חצי שיעור אינו עובר על לאו דב"י א"כ הרי הוא כמבערו. ובפרט לחכמים דס"ל השבתתו בכל דבר א"כ גם ח"ש הנשאת כמאן דליתא הוא כיון דכבר ביערו. וע"ז כ' הנז' די"ל דבכה"ג עובר על לאו דב"י על חצי זית הנשאר דאם ביערו רק חצי זית ונישאר רק חצי זית הוי עושה מעשה שמחשיבו כיון דראינו שאינו רוצה לבערו אלא שישאר בביתו וסברא כזו מצא גם בישיע"ק בסי' תמ"ד דבקנה חמץ בפסח אף בפחות מכשיעור שייך לומר דאחשבי' דרצונו בו כיון שקנאו וה"נ דכותי' עכת"ד:
ולענ"ד אדרבא י"ל בזה שפיר דמעמידין אותו בחזקת כשרות שאין רוצה לעבור על איסור לא דבל יראה וגם רוצה לקיים מ"ע דתשביתו וכיון דבל יראה עובר רק בכזית כדברי החכ"צ כנז' ע"כ הוא חושב שפיר שמקיים מ"ע דתשביתו עי"ז שהוא ממעטו מכזית אינו שיעור לעבור עליו עוד ואינו נחשב עוד רק כדין פרורין בעלמא שבטלי כדאמרי' בפסחים ו' ע"ב. ואינו דומה כלל למ"ש הישיע"ק לענין קנה חמץ בפסח דהתם עשה מעשה שקנאו בפסח והרי אחשבי' בקנינו משא"כ הכא אדרבא כיון שמיעטו בכזית י"ל הוא כדי לקיים מ"ע דתשביתו ואדרבא חשב שפיר כיון שפחות מכזית אינו עובר עוד וא"כ הוא מקיים מ"ע דתשביתו ואדרבא חשב שפיר כיון שפחות מזה אינו עובר עוד וא"כ הוא מקיים מ"ע דתשביתו וע"כ י"ל באמת מקיים מ"ע בזה שמיעטו מכזית:
ולדברי הריטב"א במכות שכ' בשם הרמ"ה דכל שהו למכות לר"ש מטעם אחשבי' הקשו האחרונים דאדרבא נימור מטעם חזקת כשרות שלכך אכלו משום שהוא כל שהו ואדרבא לא אחשבי' (ועי' מ"ש במנח"א סי' ל"ה ע"ד הרמ"ה אלו בריטב"א בעה"י) וכבר תי' בזה כיון דלר' יוחנן אסור בלא"ה מטעם ח"ש א"כ ממילא כבר הוא רשע כיון דאסור מה"ת גם ח"ש אך ע"ז י"ל דז"א כיון דרשע לפסול עדות לא הוי רק בעבירה שיש מלקות ובח"ש אינו בר מלקות וא"כ ל"ש להחזיקו לרשע לענין כ"ש למלקות לר"ש אך י"ל כיון דעכ"פ יצא מרוב חזקת כשרות ע"כ אין לאוקמי עוד בחזקת כשרות כמ"ש במ"א ואכמ"ל. אבל בנידון זה ל"ש כ"ז ושפיר י"ל דמשום חזקת כשרות ע"כ מיעטו מכזית כדי שלא יעבור על ב"י ואדרבא לא אחשבי' כלל רק מיעטו משיעור כדי שלא יהי' בו שיעור לעבור עליו בב"י מה"ת ושפיר י"ל דקיים מ"ע דתשביתו מה"ת כנזכר:
ב) וע"ד שכתבת אם לברך על מרור פחות מכזית כשאינו יכול לאכול כזית וכבר ראו עיניך בשו"ת דו"ז הגה"צ מדזיקוב זצ"ל בס' אמרי נועם על המועדים בסופו ומ"ש עליו בזה בשו"ת בית יצחק בסוף ח"א מיו"ד וגם בשאר דברי אחרונים בענין ח"ש בעשה והנה עיקר יסודו באמרי נועם הוא דדעת הרא"ש דמרור מה"ת א"צ כזית ובאמת ברא"ש לא כתב מזה כלל שם רק בשאג"א העמיס זה בכונת הרא"ש דס"ל שמה שנא' על מצות ומרורים יאכלוהו הך יאכלוהו לא קאי אמרור רק אפסח רק מצות אהדרי' קרא בערב תאכלו מצות ע"כ צריך כזית משא"כ מרור. והנה מלבד כמה קושיות מהרבה מקומות בש"ס אשר יסתערו עלינו אם נאמר דעת הרא"ש דמרור א"צ כזית מה"ת כאשר הקשה בשאג"א וכן הרבה אחרונים. הנה גם בעיקר הדבר לא הבנתי כלל. דאם כונת הרא"ש דהך יאכלוהו קאי רק אפסח א"כ מנ"ל באמת שצריך לאכול עכ"פ משהו מרור גם בזמן המקדש ואם לצורך הפסח שכתיב על מצות ומרורים יאכלוהו אכתי מנ"ל שצריך לאכול המרור אולי שהמרור יהי' מונח לפניו ג"כ כאשר באמת אליבא דרבנן א"צ לכורכו עם הפסח רק הילל הי' כורך פסח מצה ומרור לקיים מה שנא' וכו' ורבנן ס"ל לאכול כ"א בפ"ע ובע"כ על מצות ומרורים יאכלוהו שיהי' מצה ומרור ג"כ לפניו אז או דהך יאכלוהו קאי ג"כ אמצה ומרור ובא ללמד שצריך לאכול ממצה ומרור ג"כ מכ"א כזית כדין אכילה אף שאוכלם בפ"ע לרבנן אבל להרא"ש דיאכלוהו לא קאי כלל אמצה ומרור על כרחך הכונה רק שיהי' מונחים ומוכנים בעת אכילת הפסח ואכתי קשה מנ"ל שצריך לאכול המרור כלל כיון דיאכלוהו לא קאי עליו ולא אהדרי קרא כמו מצות דכתיב בערב תאכלו מצות א"ו דכך הי' מקובל בע"כ הללמ"מ ומסרה ליהושע והבאים אחריו שהמרור יאכל ג"כ אף שאינו כתוב בקרא לאוכלו. וא"כ ממ"נ. אם אכילת המרור הוא נמסר בע''פ כמו הללמ"מ בודאי אכילה הוא בכזית דשיעורין בכזית הם הללמ"מ וגם כמ"ש רבינו הר"א מזרחי והובא במל"מ פ"ז מה' חמץ ומצה גם כשנא' דאכילה מה"ת הוא גם במשהו מ"מ הללמ"מ אפקי' לכזית. ואם נאמר שהוא בכלל יאכלוהו בודאי הוא בכזית ואם כמקובל בע"פ שצריך לאוכלו א"כ הרי ג"כ בכזית א"כ איך שייך לומר שצריך מה"ת לאכול מרור משהו ממנו. ועוד קשה (אם נאמר שכונת הרא"ש כנז') מהך דפסחים קט"ו לא ליכרוך אינש מצה בהדי מרור וכו' הא גם אי מרור דאוריי' מ"מ כיון דמצות מרור הוא רק משהו נמצא השאר רשות ומבטל למצות מצה וכבר נתעורר בזה בעצמו באמרי נועם וכן בשו"ת בית יצחק שם ומה שתי' אינו מספיק כלל ובבית יצחק הביא סמוכין מדברי הרבינו יונה בפ"ד דברכות שכ' דאף דתוספות שבת בכל שהו מ"מ אם מוסיף יותר הרבה הוי מתוספות. וע"כ ה"נ י"ל גם כשמוסיף על כ"ש באכילת המרור הוי תוספות דמצוה ע"כ שפיר אינו מבטל להמצוה ז"א דשאני התם בתוס' שבת שצוו כן להוסיף וכך שמו תוספות שבת כשמו כן הוא. אף שהחיוב די בכל שהוא. מ"מ שפיר כ' רבינו יונה כיון דמפלג המנחה יוכל לקבל את השבת דהוי אז זמן תפלת ערבית לר"י (ויצא בדיעבד להלכה) ע"כ הוי זמן תוספות שבת (ובאמת כשמוסיף ומקבל על עצמו קודם זמן פלג המנחה כ' שם בהגהות מתומת ישרים די"ל דאין חל התוספות גם כשקיבל על עצמו) ושפיר כ' רבינו יונה אבל בזה כיון דמה"ת די במרור כל שהו איזהו המצוה להוסיף עליו והיכן מצינו בזה תוספות מה"ת במרור. וגם לא דמי לתרומה דכיון שאינו אוכלו בפ"א גם בתרומה כשחזר והפריש אינו עוד תרומה וכמ"ש בבית יצחק שם. ולי נראה להביא סמוכין דגם לענין עדל"ת גם כשמוסיף על המצוה נחשב מהמצוה ממ"ש התוס' במנחות (ל"ח ע"א) ד"ה התכלת דאע"ג דבשני חוטי לבן איכא מצוה כי רמי טפי ליכא איסור כלאים דאין זה מוסיף על המצוה דגדיל וכו' לאו למעוטי טפי קאתי וה"ז כסמוכין לדברי האמרי נועם דנחשב מהמצוה גם כשמוסיף יותר על חיובו ולא גם לענין עדל"ת באיסור כלאים מכ"ש דאין האחר מבטלו לחשוב כרשות. ועכ"פ ודאי מחוורתא נ"ל דאין כונת הרא"ש כלל מעולם כמו שרצו להעמיס בכונתו. רק כמ"ש הגאון מהר"י צייטולש ז"ל בהגהות הסמ"ק שבא הרא"ש רק לאשמעינן דכשעושה הטיבול ראשון בשאר ירקי אין צריך כזית לטיבול ראשון דלא כדעת הרמב"ם ע"ש ומובא בקו"א בשאג"א סי' ק' שם וכ"כ הגאון מפלאצק ז"ל בהגדה עם פירושו ברכת השיר בתחלתו שברור דאין כונת הרא"ש כלל שמרור א"צ כזית רק דלא תימא כיון דמרור בזמה"ז דרבנן וצריך כזית ע"כ גם לטיבול ראשון צריך כזית כדעת הרמב"ם ע"כ בא הרא"ש להוציא מזה ולחלק בזה ע"ש וסיים שחלילה לברך על פחות מכזית וכן הביא שם מהגאון בעל חוו"ד ז"ל בהגדה מעשה נסים (דפוס הראשון) שלא לברך על פחות מכזית מרור (אך יש לתת סמך למנהג הצדיקים [אבותינו ורבותינו ז"ל שהובאו באמרי נועם] עפימש"כ בבית יצחק היינו לסמוך על דעת ס' יראים לר"א ממיץ שעל חצי זית ג"כ צריכין לברך ביהמ"ז ע"כ י"ל ג"כ במרור):
אך הראי' שהביאו מפסח וקדשים דלא נחשב פחות מכזית לכלום א"כ גבי מ"ע ג"כ הכי. נ"ל דאין ראי'. דהנה לכאורה קשה טובא ע"מ דאמרינן במתני' בזבחים ומנחות כמה פעמים לאכול כחצי זית ולהקטיר כחצי זית כשר הקרבן ובמנחות שם (דף י"ז ע"ב) יליף מדכתיב בפגול האכל יאכל מה אכילה בכזית אף הקטרה בכזית ופחות מכזית כשר לגמרי וקשה כיון דיליף רק מהאכל יאכל בלשון אכילה דקרא ולפימש"כ הר"א מזרחי ומובא במל"מ פ"א מה' חמץ דאכילה דקרא היינו בכל שהו רק דהללמ"מ אפקי' לכזית לעונשין אבל לאיסורא נשאר כמו פשטי' דאשמעותי' דקרא דכ"ש וא"כ כיון דילפינן מהאכל יאכל הול"ל בחישב חצי כזית שיהי' ג"כ דינו כן כדין ח"ש באכילה דעכ"פ אסור ואין בו עונשין א"ו דקדשים שאני דכך גמירי מהללמ"מ דבקדשים לא נחשב פחות מכזית לכלום (זולת היכא דגלי קרא כמו בחצי קומץ כדאמרינן במנחות נ"ח ע"א) וא"כ אין ללמוד כלל מקדשים לענין מ"ע. אך באמת עדיין צ"ע לדעת הר"א מזרחי דאם נאמר בע"כ דהללמ"מ הוא דבקדשים ובפגול שם לא נחשב רק כזית ולא ח"ש כלל א"כ ל"ל להש"ס במנחות לילף מהאכל יאכל שנוכל לטעות דשיעוריי' בכ"ש ג"כ לאיסורא כאשר הוא לשון אכילה מה"ת תיפוק לי' דהללמ"מ הוא כן בפגול ושאר דיני קדשים ע"כ צ"ע לדעת הרא"ם– (ועיי' מה שכתבתי לעיל סי' נ"ב אות ב'):
ג) ומה ששאלת על מ"ש שם באמרי נועם היתר לאכול אפיקומן בליל ב' דפסח גם אחר חצות. הנה הראי' שהביא שם מדברי התוספות (מגילה כ"א ע"א) דבהלל דרבנן אין לחוש לאומרו אחר חצות כיון שהוא דרבנן ולפי"ז כ' דגם ביו"ט שני דעיקרו רק מדרבנן ע"כ ביו"ט שני אין לחוש בו לאחר חצות עכ"פ ולכאו' קשה על דמיון זה דהא באמת אמרינן בשבת (דף כ"א ע"א) בהך דספיקא דדבריהם. לא מברכין עליו ופרכינן והרי יו"ט שני דספיקא דדבריהם הוא ומברכין עליו (קידוש היום) ומשני יו"ט שני כי היכא דלא זלזולי בי' והרי מזה דאין לדון ביו"ט שני כמו שאר ספיקא דדבריהם דביו"ט שני צריכין להחמיר יותר וא"כ ה"נ במצה ואפיקומן שאוכלים בליל ב' שהוא יו"ט שני יש להחמיר כי היכא דלא זלזולי בי' ואין ראי' ממ"ש התוס' בהלל דרבנן להקל. אולם י"ל דאין סתירה דהתם בקידוש היום אם לא יברך אז ביו"ט שני מקדש ישראל והזמנים יהי' היום ההוא נחשב אצלו כמו יום החול ויזלזלו בו לעשות מלאכה וכיוצא משא"כ במצות מצה שאינו היכר כ"כ מעיקר קדושת יו"ט דוקא ובפרט אם אוכלה קודם חצות או לא אינו היכר לענין קדושת יו"ט בעצם ע"כ י"ל ששייך שוב לדמותו להלל דרבנן שכ' התוס' להקל אחר חצות כנז'. ואם כי מברכין בליל ב' על מצות מרור אם כי המרור בעצמו דרבנן גם בליל א' והברכה היא דרבנן ובליל ב' הוא ספיקא דדבריהם היו"ט שני וזהו ג' מדבריהם כמ"ש מזה בחת"ס (חאו"ח סי' י"ד) עכ"ז תקנו חכז"ל לברך גם בליל ב' דרבנן גם אמרור דרבנן ולא חילקו מיו"ט א' והיינו בברכה עצמה ואף שאין הברכה ממרור מהיכר היו"ט כמו קידוש היום מ"מ אם לא יברך אמרור בליל ב' יהי' ניכר ויהי' זלזול וגם כשמברך על המצה ואינו מברך על המרור הוי זלזול כמ"ש שם בחת"ס. עכ"ז ז"א סתירה כ"כ לדברי האמרי נועם דיש לחלק דלענין זמן אכילה קודם חצות שאינו ניכר כ"כ בודאי יש להקל בליל ב' וכמ"ש הר"ן ריש לולב הגזול לענין ד' מינים הפסולים ביום א' שיש ליטלם ביו"ט שני דגליות ע"ש וכ"פ הרמב"ם ה' לולב פ"ח הלכה ט' ע"ש בכסף משנה והיינו ג"כ משום דבפרטי דינים כאלו לא מינכר ולא הוי זלזולא. וזה נכון ללמד זכות. על מנהג הצדיקים והחסידים שששים בעבודתם בקודש בלילי התקדש חג ומאריכים מחמת חיבת הקודש לילה כיום יאיר להם. אמנם בלבוש ה' לולב סי' תרמ"ט כ' דלא יברך על פסולי ד' מינים שפסולים ביום א' גם ביו"ט ב' דגליות משום דאיכא זלזול ליו"ט שני כשמברך עליהם וכ"כ שם בפמ"ג הרי דגם בשארי דינים כשמשנה מיו"ט ראשון מיקרי זלזולא ולאו דוקא בברכת קידוש היום. ובכתב סופר (חאו"ח תשו' ע"ו) כ' דאותן שאינן מעשנין טאבאק ביו"ט א' ומקילין ביו"ט ב' הוי זלזולא עיי"ש:
אמנם לפי צד ההיתר לליל ב' כנז' א"כ גם באפיקומן גם בליל א' יש להקל לאוכלו אחר חצות דהא בזמה"ז אין האפיקומן לשם חובה רק זכר למקדש:
כמ"ש הרא"ש בפ' ע"פ ומובא בב"י סי' תע"ז ואף שהמחבר כ' שם לאכול אפיקומן קודם חצות היינו לחומרא כמ"ש בב"י כי ר"ת החמיר לאכול אפיקומן קודם חצות וכ"כ שם הרמ"א בשם הר"ן שגם הלל יש לומר קודם חצות היינו מחומרא שמחמירין גם בדרבנן לעשותו קודם חצות אבל אם נסמך על דעת התוס' במגילה שהלל דרבנן י"ל גם אחר חצות. והענין מובן כיון שהוא פלוגתא דסוגיון כמ"ש הרא"ש בפסחים דף ק"כ דבמגילה סתמא דסוגי' כרע"ק וכאן בפסחים הסוגיא כראב"ע דהפסח אחר חצות מטמא את הידים:
ומאי אולמי דהאי סתמא מהאי וע' בתשו' הרשב"א ח"א סי' תמ"ה בזה וכיון דהוי ספיקא דהילכתא ע"כ מחמירין בספיקא דאורייתא משא"כ בהלל דרבנן הוי ספיקא לקולא וכדברי התוס' במגילה. ולפי"ז כיון דאפיקומן שהוא בזמה"ז רק זכר למקדש והוי רק דרבנן גם בליל א' כיון שכבר יצא י"ח כזית מצה מה"ת א"כ:
י"ל שיוכל לאוכלו אחר חצות והמחבר והרמ"א שהחמירו הם לשיטתם שכ' גם בהלל לא יאמרו קודם חצות כדעת הר"ן משא"כ לפי"ד התוס' הנז' במגילה להקל כיון שהוא מדרבנן א"כ גם באפיקומן גם בליל א' יש להקל לפי"ז. ויונח בזה אם נאמין למ"ש הה"ג ז"ל בס' ליקוטי חבר בן חיים (ח"ג בהקדמה) בשם רבו הגאון חת"ס זצ"ל במנהגו על הסדר בפסח שלא דקדק לאכול האפיקומן קודם חצות ובודאי נאמן הה"ג הנז' בעדותו והיינו לפי"ז דכיון שאכל כבר כזית מצה קודם חצות ע"כ י"ל סמך הגאון זצ"ל באפיקומן שהוא דרבנן וספק לקולא לאוכלו גם אחר חצות כנז'. אך הנה בפמ"ג במשבצות שם ס"ק א' כ' דאף שמרור דרבנן מ"מ צריך לאוכלו קודם חצות ואין לדמותו להלל דכיון שמרור זכר לאכילת מקדש שהיו אוכלים קודם חצות ע"ש. וא"כ לפי"ז ה"נ באפיקומן שהוא זכר למקדש יש להחמיר:
קודם חצות בליל א' גם לפי"ד התוס'. ועדיין צ"ע:
ואחתום בכל חותמי ברכות ונחוג חג הקדוש הבע"ל בשמחה הכשר ויתרון חדות ה' מעוזנו. וימלא כל משאלות לבנו. בקרוב במהרה בימינו:
ידידו"ש סיכז