מנחת אלעזר חלק ב· רבי חיים אלעזר שפירא
סימן מו
כבוד הרב המאה"ג וכו'. מכתבו הגיענו ואשר הקשה כי בש"ס סוכה (כ"ח ע"ב) חשיב בברייתא כל שבעת הימים עושה אדם סוכתו קבע אוכל ושותה בסוכה ומטייל בסוכה וכן בברייתא אחרת שם ולמה לא קחשיב בשום א' מהם שצריך לישן בסוכה והלא שינה בסוכה הוא חיוביות שגם שינת עראי חייב בסוכה וכבר הקשה זה הגאון מווירצבורג ז"ל בס' נחלי דבש בתשו' שבסוף (סי' ו') ותי' וכת"ה הקשה על תירוצו:
הנה נלע"ד לתרץ. כי לכאו' יוקשה במה דאמרינן בברייתא זו אוכל ושותה בסוכה ובאמת גם מה שנק' אכילה היינו כזית ג"כ אינו חייב בסוכה זולת באכילת כביצה שזה נקרא קבע. אלא על כרחך הכונה אוכל ושותה בסוכה מיירי הבריית' רק מאכילת קבע ע"כ בזה דייק בלישני' עושה אדם סוכתו ''קבע'' וכו' אוכל ושותה בסוכה והיינו שגם אוכל ושותה בסוכה הוא רק כשאוכל קבע וע"ז מתחיל בברייתא עושה אדם סוכתו ''קבע" כדי ללמוד גם זה דמה דאמר אח"כ אוכל ושותה היינו כונתו ג"כ אכילת ''קבע'' וגם כל הדברים שחשבו שם הם רק קביעות היינו כלים נאים ומצעות נאות שדרכן להיות רק בבית הפנימי בחדר הקבוע והחשוב ביותר משא"כ שאר כלים המטלטלין בחוץ ורק אוכל ושותה ומטייל בסוכה היינו טיול כמו בבית הפנימי משא"כ לצאת למסחר מותר לילך לחוץ שאין זה קביעות דבר וכיון שבא ללמד במ"ש עושה אדם סוכתו קבע וכו' אוכל ושותה שרק אכילת קבע לאפוקי אכילת עראי שפטור מן הסוכה ולפי"ז שפיר לא חשבו שינה כי בשינה חייב גם בשינת עראי כמפורש בש"ס סוכה דף כ"ו ובש"ע סי' תרל"ט סעי' ב' ואם הי' חושב גם שינה ובשינה הוא חייב באמת גם בשינת עראי כהילכתא כנז' א"כ היינו למדין דמ"ש אוכל ושותה בסוכה ג"כ דאכילת עראי ג"כ חייב בסוכה כמו שינה שחשב. ובאמת ז"א. ע"כ תנא דווקנא שפיר לא קחשיב שינה כנז':
ב) ובדבר השאלה ששאל כת"ה בנכרי עשיר ומכובד שהוא מקורב במשא ומתן עם יהודי ומבקש הנכרי מהישראל ליתן לו מעפר א"י ורוצה לשלם בזה במיטב כספו לעניי אה"ק) כי רוצה הנכרי לצוות לשום זה עליו בקברו בבוא עת חליפתו אם מותר להישראל ליתן לו. ויש לחוש לאיבה אם לא ימכור לו העפר א"י. והנ' מכל המקומו' שהעיר כת"ה אין ראי' לאסור את זה. אמנם כפי מה שראיתי במעבר יבק (מאמר שפת אמת פרק כ"ז) וז"ל ואם יהי' לו מעפר א"י לשום תחתיו ובברית המעור וקצת על עיניו וכפיו (דייק הרב זצ"ל בלישני' שכ' קצת על עיניו וכפיו והיינו שלא לפזר העפר על פניו כולו כמו שנהגו בהרבה קהלות כי כן כ' ג"כ הרב בעצמו במעבר יבק (בפרק כ"ה משפת אמת) שיזהר שלא יהי' עפר על פניו כשמשכיבו בקבר כי יש לו בושת משאר מתים וכן צוה כ"ק אאזמ"ו הגאון הקדוש מו"ה שלמה זצללה"ה אבדפה"ק בצואתו הקדושה שלא לשום עפר א"י על פניו רק תחתיו ועל עיניו מעט תחת החרסים. זי"ע] עם הכונה הנזכרת יעשה התיקון יותר בשלימות בסוד כי רצו עבדיך את אבני' ואת עפרה יחוננו ורבי פלוני שהי' נושק כיפי דעכו הי' להדביק רוחניותו ברוחניות השורה בעפר הקדוש מארץ הנבחרת אשר עיני ה' אלקיך בה ואנחנו הנבראים ומאותו העפר מחוייבים להביאו אל מקום חציבותו שהוא קדוש ונייחא קצת ליושבי חוצה לארץ הוא דמשנה שלימה שנינו כי עפר הארץ שיצא חוץ לארץ דינו כעפר ארץ ישראל וכן עפר חו"ל שנכנס לארץ דינו כארץ עכ"ל המעבר יבק. ולפי"ז בודאי אין ליתנו לנכרי דמשום כי רצו עבדיך וכו' ואת עפרה יחוננו שייך רק בישראל ואת עפר ארצם א"י יחוננו לא כן בנכרי. וגם להדביק רוחניותו ברוחניות השורה בעפר הקודש א"י בודאי אין ראוי לחלל קדושת עפר א"י להדביקו בכח טומאת נכרי. וכן מ"ש שהנבראים מאותו עפר מחוייבי' להביאו אל מקום חציבותו שהוא קדוש ל"ש בנכרי כמובן ע"כ בודאי אין ליתנו לנכרי אך מה שסיים שם מרן בעל מעבר יבק דנייחא קצת ליושבי חו"ל הוא דמשנה שלימה שנינו כי עפר הארץ שיצא חוץ לארץ דינו כעפר א"י ולכן עפר חו"ל שנכנס לארץ דינו כארץ עכ"ל ולא ידענא שותא דמר הגאון הקדוש האלקי בעל מעבר יבק ולא זכיתי להבין כי אדרבא משנה שלימה תנן בחלה (פ"ב משנה ב') עפר חוצה לארץ שבא בספינה לארץ חייב במעשרות ובשביעית אר"י בזמן שהספינה גוששת פי' שמחוברת לארץ וכ"פ הרמב"ם כר' יהודא רק לפרש דברי ת"ק בא ולפי"ז פשוט דכמו שעפר חו"ל שבא לא"י וסמכו בקרקע א"י היינו גוששת הרי הוא כארץ וחייב במעשרות כמו כן פשוט שעפר א"י שהוציאו לחו"ל וסמכו לעפר חו"ל בקרקע וזרע שם בחו"ל הרי הוא פטור מן המעשרות וק"ו הוא מפירות א"י שיצאו לחו"ל שפטורים מן המעשרו' כמבוא' ברמב"ם פ"א מה' תרומות הלכה ב' כ"ש מה שגדל בחו"ל והביא לשם עפר א"י ודיבקו לקרקע בודאי דינו כחו"ל לפי המשנה שכתבנו דעפר חו"ל שבא לא"י דדינו כא"י וה"נ להיפך ולפי"ז לא זכיתי להבין מ"ש כי משנה שלימה דעפר א"י שיצא לחו"ל דינו כא"י ואולי איזה ט"ס נפל שם בדפוס או בהעתק. ולאשר מצוה ליישב דברי הקדוש אשר עמקו מני ים חשבתי אולי כונתו כיון שנותנים העפר ע"ג העינים והכפות של הב"מ ולא סמוך על העפר חו"ל ע"כ הוי כהאי דאמרי' בש"ס גיטין (דף ז' ע"ב ובדף ח' ע"א) בעציץ נקוב המונח ע"ג יתידות כיון דמפסיק אוירא בין עפר א"י י"ל דל"ד לספינה ובזה ג"כ המת מפסיק בנתיים כשמונח על גבו ולא הוי סמוך לארץ ע"כ לא בטל לגבי עפר חו"ל אך באמת כ' שם לשום תחתיו ג"כ והיינו על הארץ וגם בספינה גוששת יש מפסיק שולי הספינה אעפ"כ חשוב מחובר לארץ וגם הלשון שם צ"ע ומצוה ליישב. ועכ"פ מטעמים שכ' שם מקודם אין ליתן עפר א"י לנכרי כנז'. וגם לפימש"כ בירושלמי פ' הנושא כשהיו רואין ארונות בא מחו"ל לארץ היו נוטלין גוש עפר ומשימין על ארונו דהיינו וכפר אדמתו עמו ומזה כ' בהגה"מ ובפוסקים סמך למה שנהגו לתת עפר א"י על המתים אבל עכ"פ רק וכפר אדמתו עמו עמ"ו דייקא ולא לעם אחר אין שייך שיכפר. אך היכא דאיכא משום איבה אז מצינו כ"פ בש"ע שהתירו משום איבה ויותר מזה ברמ"א סי' רצ"א שהתיר לתת מזוזה לנכרי היכא שיהי' איבה והפסד ליהודי אם לא יתן לו וכמו שהעיר כת"ה מכ"ש בזה שאינו איסור לתת לנכרי רק שאינו נכון כמו שכתבנו. ואולי יוכלו לפייסו להנכרי כעין האי דאמרינן בע"ז (כ"ו ע"א) דל"ש משום איבה דיכולין לומר להו דידן דמינטרי שבתא מחללין עליי' דידכו דלא מינטרא שבתא לא מחללינן ע"ש. וה"נ יכול לומר לו כי הן אמת אם יש איזה סגולה בעפר א"י היא רק לאומה הישראלית מפני שהוא מארצם אבל לאומה אחרת אין זה סגולה מועלות כלל ול"ש איבה דאינו משום פחיתות הנכרי רק כיון שאינו מארצו אינו מועיל לו וכנז'. ואם גם באלה לא יתרצה הנכרי וירצה דוקא למוכרו לו יוכל למוכרו לו משום איבה כנז':
עוד זאת אזכיר בענין מסירת ס"ת לנכרי שזכר כת"ה והנה מזה נדפס ס' מיוחד (להג"מ יעקב יוטעס ז"ל מלבוב) שו"ת אהלי יעקב בדבר מכירת ס"ת לערכאות והנה שם בתשובת הגאון מהרי"ש ז"ל וכן בשאר תשו' שכ' דהוו הורדה מקדושה עכ"ז התירו שם משום איבה ואם נאמר דהורדה מקדושה היינו מעלין בקודש ולא מורידין הוא מדאוריתא א"כ יפלא עליהם דהא כבר כ' התוס' ע"ז (כ"ו ע"א) בד"ה סבר ר' יוסף דבדבר שהוא מדאו' ל"ש להתיר משום איבה ע"ש וגם שכתבו התוס' בריש ע"ז ב' ע"א (ד"ה אסור לשאת ולתת) להתיר בזמה"ז משום איבה עי"ש בע"כ ס"ל דביום אידם כיון שאינו שמח עמהם בפני הע"ז לא הוי איסור דאורייתא רק איסור דרבנן ע"כ התירו משום איבה דהוי כמחניף לנכרי המכירו. אמנם לפי מה שביארתי בתשו' מנחת אלעזר (ח"א סי' כ"ז) דמעלין בקודש ולא מורידין הוא רק מדבריהם א"כ שייך להתיר משום איבה וממילא ניחא ואכ"מ להאריך:
בדשו"ט ושלום תורתו. מוקירו.