מנחת אלעזר חלק ב· רבי חיים אלעזר שפירא
סימן לט
כבוד ידידי הרב המאה"ג חו"ב בח"ת וכו'. ידידושו"ט.
אבא בזה לקיים דברי הבטחתי להשיב על דברי שאלתו ומכתבו היקר. כאשר יורינו ה' הטוב בחסדו:
הנה מה שהקש' על הנודע ביהודא (קמא חיו"ד סי' ס"ט) שחידש דמה שכתבו התוס' בכתובות (מ"ז ע"ב) ד"ה שלא כתב לה אלא ע"מ לכנס' דהיכ' דתלוי בדעת שניהם לא אמרינן אומדנא ע"ז חידש הנוב"י שעד כאן לא כתבו התוס' זה רק במוכר ולוקח שאם יהי' מום במקח ירצה רק הלוקח לחזור והמוכר בודאי לא יתרצה לזה דאטו בשופטני עסקינן שאם יתקלקל החפץ יחזור המקח ויבוטל וכי יתרצ' המוכר לזה אבל בשידוכין שהמירה אחות המשודכת אמרי' שפיר אומדנא שבשעת השידוכין לא נתקשרו אדעתא שיפגמו משפחתם אומדנא זו טובת ב' הצדדים הוא שהרי הי' יכול להיות להיפך שהפגם במשפחת המשודך אדעתא דהכי לא נתקשרו שני הצדדים עכ"ד הנו"ב. וע"ז תמה כת"ה דהרי התוס' בעצמו שם באותו דיבור כתבו ולהכי לא פריך מאשה שנעש' בעל' בעל מום תיפוק בלא גט דאדעתא דהכי לא קידש' נפשה כיון דתלוי נמי בדעת המקדש עכ"ל התוס' ולדברי הנו"ב הדקל"ד דכיון גם כאן טובת שני הצדדים הוא דכמו שהיא אינה רוצית שבעלה יהי' בעל מום כן גם הוא אינו רוצה שתהי' אשתו בעלת מום וכ"ש הוא דהא איתתא בכל דהו ניחא לה אעפ"כ לא ניחא לה בכך כמ"ש התוס' מכ"ש הבעל דלא ניחא לי' שתהי' אשתו בעל מום וקשה מאוד על הנו"ב עכת"ד. והראוני עתה שכבר הרגיש בזה הגאון בעל ברוך טעם זצ"ל בהגהותיו על הנו"ב שם]:
אי משום הא הי' נרא' לתרץ ולחלק דאין לו קפידא כ"כ להבעל אם היא תהי' נעשית בעל מום דהא יכול לגרש' בע"כ מה"ת וגם יוכל ליקח אחרת עלי' משא"כ כשנעשה בעלה בעל מום דהא אגידא בי' אם לא ירצה לגרשה שוב ראיתי שכבר הקשו זה ותי' כזה הנו"ב בתניינא אהע"ז סי' ק"ל אך זה יש לסתור קצת דהנה אם תעשה בעל מום ויגרש' בע"כ ויהיה לו בנים קטנים ממנה כבר אז מי יגדלם ואשתו השני' בודאי תקהה שיני' ויהיו כקוץ בעיני' ולצנינים בצדי'. וגם אם אחרת יקח לו כמו שהוא מותר מה"ת מ"מ שארה כסותה וכו' לא יגרע שיהי' מחוייב בהם כשלא יגרשה להבעלת מום ע"כ בודאי לא ניחא לי' שתעשה בעלת מום כנז' ועדיין קשה כנז'. ויותר קשה לע"ד על על הגאון נו"ב שכתב שם בכבודו ובעצמו דלפי סברתו בחליפין מי איכא למימר דהא בחליפין ל"ש הסברא דרק הלוקח יחזור דהא שניהם נותנים סחורה ותי' דאפשר בחליפין ניחא בלא"ה דאין לומר שאם ידע שסחורה יהי' בה ההפסד לא הי' מקבל' דהא כשם שיוכל להיות הפסד בסחורה זו כך הי' יכול להיות הפסד אצלו בסחור' שלו ושניהם מידי דמטלטל נינהו וא"כ ל"ש אומדנא בחליפין עכת"ד הנו"ב ולפ"ז קשה דהא גם בשידוכין י"ל דל"ש אומדנא לומר שלא הסכי' על כך שיהי' פגם באחות המשודך דהא כשם שיוכל להיות שיהי' פסול ופגם באחות חתנו כן יוכל להיות גם במשפחתו ואז בודאי מסכים על סמך זה כדי שאם יארע פגם במשפחתו אז ג"כ לא יתירו לחבירו המחותן את השידוכין עמו ודמי לחליפין דל"ש אומדנא ולפ"ז נפל סברתו שכ' שם בנו"ב מקודם באחות המשודכת דשייך אומדנא כנז' ואדרבא י"ל דדמי לחליפין דל"ש אומדנא כנז' אם כי יש לחלק מטלטלין בחליפין דמידי דמטלטל נינהו כמי שנראה שם מלשון הנו"ב מ"מ צ"ע:
והנה מה שהעיר כת"ה על דברינו בתשו' מנח"א ח"א סי' ל"א עפי"ד הנוב"ק חיו"ד סי' ס"ט שם וכ' דלפי"ד הנו"ב דבאומדנא גדולה יש מעלה יתירה היינו גם שיש לסמוך לפי"ז להתיר אם נשתטית אחר החתונה. אף שתלוי בדעת שניהם. הן אמת שכ' שם הנו"ב (בד"ה נמצא שיש ג' חולקים ועיי"ש בד"ה שעד כאן וכו') בשם התוס' שם בכתובות מ"ז ע"ב ותמה על החכ"צ שלא שם לבו בדברי התוס' אלו שמבואר בדבריהם דבאומדנא גדולה, מהני האומדנא אפי' תלוי בדעת שניהם ואני בעניי לא ידעתי היכן מבואר זה שם בתוס' ולא מצינו זה שם בתוס' כלל לחלק בין אומדנא גדולה לאומדנא סתם. ואם משום דאולי קשיא לי' להנו"ב דלפי מה שחלקו התוס' בין תלוי בדעתו לבד או בדעת שניהם וא"כ לפי"ז היה קשה לו מהך דפ' אעפ"י שלא כתב לה אלא ע"מ לכנסה דהא גם שם י"ל דתלוי הכתובה גם בדעתה אם נתרצית להתקדש לו שכשימות בעודה ארוסה לא יהיה לה כתובה ואעפ"כ אמרינן אומדנא שלא כתב לה אלא ע"מ לכונסה וזהו אולי הוכחות הנו"ב דבאומדנא כזו היינו שלא עלה על דעתו כלל ולא נכנס כלל על ספק זה שימות מן האירוסין ועל כן מהני האומדנא אף שתלוי בדעת שניהם. אך ז"א דאין הכתובה תלוי בהקידושין וגם אינו מקח וממכר שצריך להיות דעת קונה ומקנה ויש לדמות יותר הכתובה לכותב נכסיו לבנו או לאשתו ושטר מברחת וכיוצא דכל אלו אינם רק מתנה מצד הנותן בלבד ואינו תלוי בדעת המקבל, ואם כונת הנו"ב דהא תקשי מהך דזבין תורי ולא איצטריך לי' זוזי שהביאו שם התוס' והרי גם שם תלוי בדעת שניהם דהוי מוכר וקונה ותלוי בודאי בדעת הקונה ג"כ אעפ"כ אמרינן אומדנא א"ו דבאומדנא גדולה דזבין ולא איצטריך לי' זוזי אח"כ וכיוצא אז אמרינן אומדנא גם בתלוי בדעת שניהם. אולם באמת ז"א הוכחה די"ל הפי' הפשוט ברור בדברי התוס' דמה שכתבו לחלק בין תלוי בדעת שניהם או לא היינו דהש"ס בב"ק דף ק"י לא פריך התם רק מיבמה שנפלה לפני מוכה שחין תיפוק בלא חליצה משום דהוי דומיא מה דקאמר התם נתן הכסף לאנשי משמר ומת שהוא שלהם ומסיק התם ש"מ כסף מכפר מחצה דאי לא מכפר לימא דאדעתא דהכי לא יהיב דהואיל ואינו תלוי אלא בנותן יש לנו ללכת אחרי דעתו וע"ז קפריך מיבמה שנפלה לפני מוכה שחין דג"כ להבעל לו אין נ"מ במה שיארע אחרי מיתתו רק לה הנ"מ בלבד ע"כ שפיר הקשו שם הגמ' דלמה לא נימור אומדנא ביבמה שנפלה וכו' דהוי דומיא דהתם דנתן הכסף לאנשי משמר דאמרינן אומדנא דתולין רק בדעת נותן הכסף לאנשי משמר משא"כ אי הוי פריך שם בגמ' ב"ק מהיכא שתלוי בדעת שניהם כגון אשה שנעשה בעלה בעל מום הי' יכול לפרוק שאני הכא דנותן הכסף לאנשי משמר וי"ל דלא אמרינן אומדנא רק בנתן הכסף לאנשי משמר בכה"ג דתלוי רק בדעתו בלבד ע"כ אמרינן אומדנא משא"כ היכא דתלוי בדעת שניהם ולצאת מפירוקא זו הקשו בש"ס רק מדומיא דשם דהוי תלוי רק בדעתה בלבד כגון מיבמה שנפלה וכו' ואעפ"כ לא אמרינן אומדנא וזהו ס"ל להתוס' דהוא סברת הקס"ד דפריך שם בגמ' בב"ק אבל באמת למסקנא י"ל דאין נ"מ באומדנא רק אם עלה בדעתו ונכנס אדעתא דהכי או לא כמו דמחלקי התוס' שם דבקינה פרה נכנס באותו ספק גם אם תטרף גם אם יאמרו לו שתטרף כמו שכתבו שם התוס' משא"כ ההוא דזבין ולא אצטריך לי' זוזי דלא עלה על דעתו כלל שיבואו לו מעות ואם הי' לו עולה על דעתו לא הי' מוכר ע"כ שפיר אמרינן אומדנא ואין נ"מ דגם בתלוי בדעת שניהם אמרינן אומדנא וכל החילוק שכתבו התוס' אח"כ בין תלוי בדעת שניהם או לא הוא רק לפי הקס"ד בש"ס ב"ק דס"ל להמקשן שם אבל באמת ולמסקנא לא חזרו התוס' מדבריהם בתחלת הדבור דאמרינן אומדנא בלא שום חילוק רק במוכר פרה שנכנס אדעתא דהכי גם אם תטרף כנז' היינו כונתם דזה דרך המו"מ כן בטבח הלוקח פרות שיודע שיטרפו מיעוט מהם ואעפ"כ קונה ע"כ ל"ש אומדנא בזה. זהו נראה כונתם פשוט למעיין שם בתוס' כתובות מ"ז ע"ב ול"ק כלל מהך דזבין וכו' דרק בקס"ד בגמ' י"ל דס"ל בב"ק לחלק בין תלוי בדעת שניהם כנז' ולא נמצא כלל בדברי התוס' לחלק בין אומדנא גדולה לאומדנא סתם. והנה לכאורה היה נראה מדברי התוס' שם בב"ק (ק"י ע"ב) שהקשו וא"ת אדם שקנה מחבירו שום דבר ונתקלקל יבטל המקח דאדעתא דהכי לא קנה וע"ז תירצו וחלקו בין תלוי בדעת שניהם דלא אמרינן אומדנא ע"ש משמע מזה לכאו' דכתבו זאת אליבא דאמת וכללא כיילו דלא אמרינן אומדנא בתלוי בדעת שניהם אך ז"א ראי' דאדרבא מוכח להיפך כאשר אבאר כי הנה בכתובות הקשו שם וז"ל והא דפריך בסוף הגוזל קמא ק"י ע"ב יבמה שנפלה לפני מוכה שחין תיפוק בלא חליצה דאדעתא דהכי לא קדשה נפשה אע"ג דבאותו ספק מסתמא היתה נכנסת בשעת הקידושין עכ"ל ולכאו' קשה מאוד להבין דבריהם דהא זהו תירוץ הש"ס בב"ק על יבמה שנפלה לפני מוכה שחין תיפוק בלא חליצה ותירצו בגמ' דהתם אנן סהדי דמינח ניחא לה בכל דהו כר"ל דס"ל טב למיתב טן דו מלמיתב ארמלא (פירש"י שנכנסת בשעת הקידושין על ספק זה) ובאמת בקושיית הגמ' בב"ק בקס"ד לא ידעו מהך דמינח ניחא. לה למיתב טן דו ע"כ נכנסת לספק זה שתפול לפני מוכה שחין דאל"כ לא הוי מקשה בגמ' וא"כ קשה מה מקשה התוס' בכתובות על קושיית הש"ס בזה משום דבאותו ספק מסתמא היתה נכנסת בשעת הקידושין הא בקושי' הגמ' בקס"ד בעל כרחך לא ידעו בש"ס מזה שתירצו דמינח ניחא לה ושנכנסת עי"ז גם לספק זה דא"כ מה הקשו בגמ' א"ו דהתוס' מקשי דגם בקס"ד דקושי' הגמ' הוו"ל למידע שי"ל איתתא בכל דהו ניחא לה ומה פריך הש"ס מעיקרא ובעל כרחך קו' התוס' שם קאי על הקושי' בקס"ד כמבואר שם ועפ"ז תרצו וחלקו בין אומדנא בתלוי בדעת שניהם או לא וכן בב"ק שם פירשו התוס' לפי הקס"ד בקושיא והוא כדבריהם בכתובות ואינם סותרים זא"ז וכל החילוק בין אומדנא שתלוי בדעת שניהם או לא כתבו רק לפי הקו' הגמ' בב"ק בקס"ד ובאמת אליבא דמסקנא ל"צ כלל לחלק בין תלוי בדעת שניהם או לא כנז' וכן נראה מלשון השטה מקובצת בכתובות שכ' (כקו' התוס' בב"ק) וז"ל וגם נמי אמאי לא מקשה (בב"ק) כל מקח יבטל אם יארע שום אונס הרי מפורש דהקו' שהקשו התוס' בב"ק כל מקח יבוטל הוא רק אמאי לא מקשה בגמ' כל מקח יבטל ולא לפי המסקנא כנז'. ואין לומר דגם בל"ז צריכין לחלק בע"כ בין אומדנא התלוי בדעת שניהם או לא דאל"כ קשה באמת גם למסקנ' למה לא יבוטל המקח בכל מקום כשנתקלקלה הסחורה ונימור אומדנא (דהא גם בלא קו' הגמרא שם בב"ק) הלא מצינו כמה פעמים בש"ס דאמרינן אומדנא ולמה לא נימור אומדנא גם במקח שנתקלקל הסחורה וכיוצא. זה ל"ק דבאמת באומדנא דזבין ולא אצטריך לי' זוזי אמרינן באמת אומדנא יען שהוא ידוע לחכז"ל ואנן סהדי דאדעתא דהכי לא נכנס והתם בזבין תורי וכו' בלא"ה שאני כמ"ש התוס' שם דמיירי כשגילה דעתו אבל כשלא גילה בדבור הוי דברים שבלב ע"ש משא"כ במ"א במקח וממכר שלא אמרו חז"ל דאמרינן אומדנא יען שהוא משום דאנן סהדי דאדעתא דהכי נכנס לקנות כמו שתירצו התוס' בלוקח פרה ונטרפה דאדעתא דהכי נכנס וכן דרך המו"מ שנטרף או נתקלקל לפעמים הסחורה וידע שכן הוא וסביר וקביל ועיי' בבית מאיר על אה"ע בצלעות הבית בסופו סי' ו' מה שכ' שם כעין זה לענין אומדנות בכל הסחורות שקנה חבירו ואם כי הוא ביאר שם כמו שנראה כן דעת הנו"ב ושאר גדולי האחרונים ז"ל לשלב ולבאר דאומדנא גדולה היינו שהיכא שלא סביר וקביל כלל הוי אומדנא גם בתלוי בדעת שניהם אבל לא אומדנא סתם היינו שי"ל שסביר וקביל. מ"מ אין זה הכרח לפרש כן ואין הכונה בפשטות כן בדברי התוס' בכתובות וב"ק כנז' וכל החילוק שכתבו התוס' מתלוי בדעת שניהם י"ל הוא לפי קס"ד הקו' בב"ק וגם לא מצינו כלל בדבריהם מה שהביא הנו"ב בשמם לחלק בין אומדנא גדולה ואומדנא סתם כנז'. כ"ז ראיתי לבאר כדי ליישב דברי רבינו הרא"ש בתשובה אשר תמה עליו החכ"צ בתשו' מ"א) למה שפסק הרא"ש בתשו' בנשבע למשודכת או בנדר לחתנו מעות ואח"כ הרגיל קטטה עם בתו די"ל אומדנא דאדעתא דהכי לא נדר לו והחכ"צ תמה ע"ז דהא הוי עובדא זו דהרא"ש תלוי בדעת שניהם ובכה"ג ל"ש אומדנא. ולפי"מ שביארנו לא כתבו התוס' רק לפי קושי'] הגמ' בקס"ד ובאמת י"ל אומדנא גם בתלוי בדעת שניהם וסרה מעיקרא קו' החכ"צ על הרא"ש. וכן בשטה מקובצת מביא כל הדברים שבתוס' כתובות וב"ק לחלק בין אומדנא דתלוי בדעת שניהם) בשם הרא"ש והוא כנראה מתוספות הרא"ש ז"ל ואיך נעלם מהרא"ש דברי עצמו מ"ש בחידושיו ותוס' שלו א"ו בע"כ דהכונה בתוס' כנז' ובאמת דלמסקנא י"ל אומדנא גם בתלוי בדעת שניהם ונכון דברי הרא"ש בתשובה:
אך מה אעשה כי בהגהות מרדכי (פ' החולץ) ובתשו' שי למורא (סי' מ') ובתשו' פני משה (ח"א סי' ס"ב) נראה בהביאם דברי התוס' אלו בב"ק דסברו דלהחלט כתבו התוס' זה דהיכא דתלוי בדעת שניהם לא אמרינן כלל אומדנא וכ"כ בתשו' הרבני' מהר"ש הלוי ומהר"י הלוי במל"מ (פ"ו מה' זכיי' ומתנה) ע"ש אך לעומת זה כתב במל"מ שם די"ל דתשו' מהר"ם המובא במרדכי ס"ל דאפי' היכא דאיכא דעת אחרת אמרינן ג"כ אומדנא וחולק על התוס' וכן בתשו' הרא"ש המובא לעיל לענין נדר ממון לחתנו ס"ל כמהר"ם רבו עכ"ל המל"מ. ולכאו' זה פלא דהא השטמ"ק בכתובות הביא חילוק זה דהתוס' בין אומדנא דתלוי בדעת שניהם בשם הרא"ש גופי' כנ"ל ונמצא הרא"ש דסותר א"ע חלילה. ולפי דברינו אין מהצורך לומר דיסתרו דברי הרא"ש זא"ז וגם, א"צ לומר דמהר"ם והרא"ש חולקים על הפוס' ושגם התוס' לא כתבו זה רק לפרש בהקושיא בקס"ד בגמ' ב"ק כנ"ל. ועכ"פ מה שחילקו החכ"צ והנו"ב בין אומדנא גדולה לאומדנא פשוטה והנו"ב כתב שכ"כ התוס' הנה במל"מ שם הביא זה מהתשו' פני משה שהוא חידש זאת מדעתא דנפשי' לחלק בין אומדנא גדולה לפשוטה אבל באמת מתוס' עצמן לא הביא זה והיינו כמו שכתבנו בזה:
אולם בגוף דברי הגאונים האחים מהר"י ומהר"ש הלוי ז"ל בתשובותיהם במשנה למלך ך שם יש לעורר טובא לע"ד דהנה בתשו' מהר"ש הלוי ז"ל שם במל"מ פי' בדעת התוס' שם בכתובות דבכותב לארוסה שלא כתב לה אלא ע"מ לכונסה ל"ש לומר דלא הוי אומדנא כיון דתלוי בדעת שניהם כיון דלא מפסדא מידי וכן האי דזבין ולא איצטרכי לי' זוזי אין הלוקח מפסיד אם יחזור ע"ש ולפי"ז הוא ג"כ ראי' לדברינו די"ל דאין הכרח כלל לומר ולחלק בין אומדנא גדולה לאומדנא סתם למה שכתבו לעיל שהכריח זאת להנו"ב בשביל שהי' קשה לו דזבין ולא. אצטרכי לי' זוזי דהוי ג"כ תלוי בדעת שניהם ואעפ"כ אמרינן אומדנא ובעל כרחך ס"ל משום דהוי אומדנא גדולה כנ"ל. ולפי"ז אין הכרח כלל דשאני התם כיון דלא יפסיד הלוקח כנז' ולק"מ. גם מ"ש שם במל"מ (בתשו' מהר"י הלוי ד"ה איברא) להשיג על מהר"ש יונה בשו"ת שי למורא במ"ש דלהחזיק אמרינן אומדנא אפי' תלוי בדעת שניהם והקשה עליו מש"ס כתובות (ע"ו ע"ב) במחט שנמצא בבית הכוסות בלא הוגלד פי המכה דאם לא נתן הטבח דמים בעי המוכר לאתויי ראי' ואמאי לא נימא אומדנא מ"מ אדעתא דהכי לא קנה הטבח את הבהמה והיינו דהוי האומדנא אצל הלוקח להחזיק כיון שלא נתן עדיין הדמים והניח בצ"ע והנה לפלא שנעלם ממנו אז כרגע דברי התוס' הנז' בכתובות (מ"ז ע"ב) שהקשו דכל הלוקח פרה מחבירו ונטרפה אנן סהדי שלא ע"מ כן לקחה ותי' התוס' וי"ל דהתם אנן סהדי שבאותו ספק הי' רוצה ליכנס ואפי' אם אמרו לו אם תטרף יש לך לקבל הפסד הי' לוקחה וכו' עכ"ל התוס' ולכאו' תקשי מש"ס כתובות להלן דף ע"ו דבהוגלד פי המכה אמרינן באמת שצריך להחזיר לו הדמים ומה הקשו התוס' דא"כ הלוקח פרה מחבירו וכו' הא באמת אמרינן כן דחזר המקח א"ו פשוט וברור כמפורש בש"ס שם דף ע"ו דרק בהוגלד פי המכה דברור הוא דנטרפה כבר כשלקחה והיינו כהך דכתובות (דף צ"ז ע"א) דארבא בעקולי הוי קיימי כמו שפירש"י דמשעת מכירה הוי לי' טעות אבל היכא דמכיר' לא בטעות הוי בשעת מכירה ל"ש זה עיי"ש. אבל כשלא הוגלד פי המכה אז המע"ה וכשלא נתן הלוקח דמים עדיין והמוכר מביא ראי' דלא היתה טריפה כשמכרה לו אז באמת המכר קיים ולא אמרינן אומדנא דחוזר המקח כיון דעכ"פ לא הי' קונה אותה אם ידע שתהי' נמצאת טריפה לא אמרינן כן כמ"ש התוס' בדף מ"ז והיינו משום דאדעתא דהכי נכנס שכן דרך כל הטבחים שכמה בהמות נטרפים ואעפ"כ קונה אח"כ בהמות אחרות וזהו מסחרו שחושב בתחלה שמיעוט בהמות וערך מספר מהם יטרפו לעולם וז"פ בדברי התוס' א"כ מה זה הקשה על מהר"ש יונה מדברי הש"ס במחט שנמצא בעובי בית הכוסות הלא באמת לפי"ד התוס' בדף מ"ז לק"מ שכבר הקשו באמת כן ותי' דל"ש אומדנא בלוקח פרה ונטרפה אח"כ כנז'. ולא עוד אלא שכתב שם מהר"ש הלוי (בד"ה ומ"ש עוד מעכ"ת) על דברי מהר"ש יונה אלו כי המה דברים שלא נתנו לכתוב ודחויים מעצמם וכו' וכיוצא שפך עליו חמתו. וכל חילי' דהשגתו על מהר"ש יונה הוא מ"ש מהר"י הלוי מש"ס כתובות מחט שנמצא בעובי בית הכוסות כנ"ל ואני הנני מוסיף אדרבא לתמוה על תמיהתו שכבר ביארנו שלק"מ על מהר"ש יונה וכמפורש בתוס' דף מ"ז דל"ש אומדנא בהלוקח פרה ונטרפה ולחנם הרעישו ודברי מהר"ש יונה ז"ל שרירין וקיימין ונכון ג"כ בסברא כמ"ש שם כיון דהוא אומדנא דתלוי בדעת שניהם ע"כ הוי ספק עכ"פ ע"כ לא אמרינן להוציא אבל להחזיק שפיר אמרינן א אומדנא זו:
גם מ"ש שם בדברי הגאון מל"מ בעצמו (בד"ה הן אמת) ובשם הגאון פני משה בתשו' דלוקח בהמה ונטרפה דלא אמרינן אומדנא משום שתלוי נמי בדעת המוכר. הנה זה צ"ע לע"ד דהמה כנראה סברו הפירוש בדברי התוס' בכתובות שם ע"כ דאדעתא דהכי לא נכנס בלוקח פרה משום שתלוי בדעת שניהם ובאמת כתב התוס' בפירוש דבהלוקח פרה שאני אפי' אם אומר לי אם תטרף יש לך לקבל הפסד נכנס גם אדעתא דהכי והרי בפירוש כמו שכתבתי דהיינו משום שדרך התגרין הטבחין שלוקח פרה גם אם יודע שנטרפו איזה מהם כנ"ל וגם אין מהצורך לומר שחזרו בהן התוס' אח"כ וסברו דעיקר החילוק בתלוי בדעת שניהם או לא שכבר ביארתי לעיל שא"צ לומר כן דאדרבא לא חזרו ממ"ש בתחלה כנ"ל:
גם מ"ש המל"מ שם ביבמה שנפלה לפני מומר דמן הנשואין שאם יתבטלו הקידושין למפרע נמצא בעולותיו בעילת זנות נמצא איכא קפידא בבעל ג"כ ע"ש. הנה לפימש"כ בתשו' שם יעקב ובמעיל צדקה סי' א' בצלעות הבית בסוף הבית מאיר אהע"ז ובתשו' דברי חיים ח"ב סי' א' מאהע"ז דל"ש בכה"ג בעילת זנות כיון שהוא דרך קידושין רק שאפקעוה הקידושין והבאתים בחיבורי מנח"א ח"א סי' ל"א ע"ש ולפי"ז אין קפידא דבעל בכה"ג כיון שאינו בעילת זנות אך י"ל כיון דכתב בתשו' ד"ח שם דעכ"פ מכוער הדבר א"כ שוב י"ל דעכ"פ הוי קפידא דבעל כדברי המל"מ:
ומ"ש כת"ה והאריך בפלפולו לחלק בין אם היתה נשתטית מקודם החתונה דאז בודאי שייך אומדנא כהאי דש"ס כתובות (ל"ז ע"א) דארבא בעקולי קיימי דבשעת מכירה כבר הי' טעות. ונ"ל עוד להוסיף ראיה ברורה מהך דתנינן בכתובות (ע"ו ע"ב) במחט שנמצא בעובי ביה"כ וכו' כנ"ל דבהוגלד פי המכה חוזר המקח ובמוכר פרה לחבירו כתב התוס' בדף מ"ז דלא אמרינן אומדנא והיינו כיון שנטרפה אח"כ משא"כ בהוגלד פי המכה שהיתה טריפה בשעת מכירה וה"ז ראי' ברורה ויש עוד להביא לזה ראיה מדברי המרדכי פ' החולץ דעת רבי יהודאי דאם כשנסבה הבעל הוי היבם כבר מומר לא בעי חליצה מיניה וי"ל שפיר סברת רב יהודאי כן דאם כשנסבה כבר הי' היבם מומר אז שייך אומדנא דאדעתא דהכי לא מנסבא כיון שכבר הי' טעות בשעת הנשואין משא"כ כשכבר נשאה ואח"כ נעשה אחיו מומר י"ל דל"ש אומדנא כיון דתלוי בדעת שניהם (דס"ל כן לחלק באמת במרדכי כמו שכתבתי לעיל) ואף שאין לו נ"מ:
במה שיהי' אחר מיתתו י"ל דתלוי בדעת שניהם ג"כ כיון כשיתבטלו הקידושין יהי' בעילותיו בעילת זנות למפרע זה י"ל כסברת המל"מ דזה הוי תלוי בדעת שניהם ול"ש אומדנא ע"כ כשנשאה כבר לא אמרינן קידושי טעות לדעת רב יהודאי ואף שבהגהות מרדכי כתב בשם ר' נחשון גאון לחלק בין אם הי' כבר מומר או לא מטעם אחר עיי"ש מ"מ לדעת רב יהודאי י"ל כן:
עכ"פ לדינא להלכה למעשה שלא אשתמיט לשום א' מהפוסקים לומר שיהי' הקידושין בטלים מעיקרא גם בכל המומין שפסקינן באה"ע דכופין אותו להוציא וגם בהי' אחיו מומר גם בשעת הקידושין פסק בש"ע אה"ע סי' קנ"ז סעי' ג' דביבמה שנפלה לפני מומר דגם כשהי' מומר כבר כשנשאה אחיו דאין לסמוך ע"ז להתירה בלי חליצה (ועיי' בתשו' זרע אנשים שנדפס מחדש תשובות הקדמוני' שם בחאה"ע סי' נ"ג נמצא תשובות וחרמות גדולי הקדמונים על המתירים בלי חליצה כשהי' אחיו מומר) וגם מרן בד"ח בתשו' לענין נשתטית (בח"ב סי' א' מאהע"ז ובח"א אהע"ז סי' ג') לא כתב רק די"ל דהוי קידושי ספק וא"כ צריך לחוש לחומרא גם בנשתטית מקודם החתונה:
אך בענין הכתיבה שכבר גליתי דעתי העני' לכת"ה להחמיר שלא לסמוך על וועקסיל כפי מה שביארתי טעמי ונימוקי בעה"י בתשו' מנח"א ח"א סי' ט"ז י"ז ל"א מ"ג עיי"ש אמנם כ"ז בעד הכתיבה שהוא מעיקר התנאי שהתנו בתקנות רגמ"ה שתלוי ההיתר בזה כמ"ש בסוף מהר"ם ב"ב ושאר ראשונים ובלבד שתהא כתובתה צרורה ומונחת במעות או משכונות כמ"ש באורך במנח"א סי' (ט"ז ד"ה הנה לע"ד למה יגרע וכו') דהוי ספק תקנה ספק לאו דלא תסור כמו שהוכחתי שם הנה כ"ז בהכתובה אבל בהנדוניא כיון שבלשון התקנה לא נמצא רק הכתובה ואף שמצינו כ"פ וכן בש"ס כתובות (מ"ח ע"ב) שכתובתה בבית אביה פירש"י דהיינו מטלטלין שיחד אבי' לכתובתה הרי דקרו לנדוניא כתוב' מ"מ לשון הש"ס לחוד ואולי בפוסקים לא ס"ל כן וקראו לנדוניא בפ"ע כמו שנראה באמת מלשון הב"ח בסי' א' שקבלה מגדולי העולם שיציעו הענין לפני ק' רבנים מג' מדינות שישליש סך הכתובה ונדוניא הרי דקרא לכתובה בלבד ולנדוניא בלבד ועכ"פ ספק הוי בלשון תקנות רגמ"ה אם הכונה בלשונו כתובה גם לנדוניא או כלשון הב"ח שנדוניא בפ"ע. וא"כ כשמניח וועקסיל על הנדוניא הוי ספק ספיקא להקל ספק כוונתו אם תלוי ההיתר דק' רבנים בהשלשת הנדוניא ג"כ וגם ספק אם וועקסיל הוי ג"כ כמו צרורה ומזומנת שכן דעת הרבה גדולי האחרונים ז"ל להקל עי"ז בכתובה וא"כ בנדוניא הוי ס"ס כנז' ע"כ יש להקל ולזה כאשר ראיתי עוד הפעם במכתבו אשר מ' דוב בערל מקהלתו השליש הכתובה במזומנים ורק על הנדוניא הניח וועקסיל ע"כ יש להתיר לע"ד במאה רבנים מג' מדינות להצילו מכף העיגון ונמטי שיבא מכשורא:
ובעיקר סברת אומדנא י"ל בזה דהנה א)( קשה על הרמב"ם שפסק בפ"ו מה' זכיי' כר"ש בן מנסיא דשכיב מרע שכתב כל נכסיו לאחרי' ושמע שמת בנו ואח"כ שמע שבנו קיים דאין מתנתו מתנה דאזלינן בתר אומדנא וכן פסק בפ"ד מה' גירושין כר"ש שזורי דאמר כתבו דאזלינן בתר אומדנא וכן בפ"י מה' אישות דבמת מן האירוסין אינה גובה את תוספת כתובה והיינו כראב"ע דאומדנא שלא כתב לה אלא ע"מ לכונסה וכן בפ"ח. מזכיי' גבי מתנת שכ"מ שכתוב בה קניין פסק הרמב"ם כשמואל וא"כ בכל אלו פסק הרמב"ם דאזלינן בתר אומדנא ולפי"ז קשה על מה שפסק בפ"ו מה' נזקי ממון בגמל האוחר בין הגמלים ונמצא הרוג בצדו דאינו חייב לשלם והרי זהו כרבנן בב"ב (דף צ"ג) דפליגי שם עם רב אחא דאזיל בתר אומדנא ורבנן ס"ל דבספק לית לי' לשלומי דמי יימר דזה נגחו ולא אזלי בתר אומדנא ואם כן סותר לכל אלו המקומות הנזכרים שפוסק הרמב"ם דאזלינן בתר אומדנא ב) צריכין להבין מ"ש התוס' בכתובות (נ"ה ע"ב) ד"ה שאם אמר הלואתו לפלוני שכתבו לתרץ דס"ל להש"ס דרב ס"ל אומדנא אפילו להוציא ממון ושמואל ל"ל אומדנא להוציא ממון ע"כ פריך מרב וכו' וכן רש"י ז"ל דייק שם בלשונו הזהב בד"ה לא גמר בלבו ושמעינן מיהת דרב אזיל בתר אומדנא שאומד דעתו וכו' ואעפ"י שלא פירש מפיק רב ממונא בהכי עכ"ל רש"י. וצריך טעם למה ס"ל לרב אומדנא גם להוציא ושמואל לא ס"ל כן – ג) גם צריכין ליישב מה שכ' התוס' בפ' נערה שנתפתתה (דף מ"ז) ד"ה כתב לה פירות בשם ר"ת כשהחתן מוחזק אז אתיא גם לרבנן דזכה בהן ולא אמרינן אומדנא שלא כתב לה אלא ע"מ שתהנה בתו ובפני יהושע שם רצה לומר דר"ת ספוקי מספקי לי' אי להלכה אמרינן אומדנא או לא ע"כ בספק ממון אוקמי' בחזקתו ולהוציא לא אמרינן אומדנא לר"ת אמנם דחה זה הפנ"י משום דמוקי התוס' שם כמה סוגיות וברייתות דת"כ כשהבעל מוחזק וע"כ אינו משום ספיקו דר"ת שנסתפק הלכה כמאן עי"ש וא"כ עדיין צריכין ליישב למה מחלקינן באמת בת"כ וברייתות בין הבעל מוחזק או לא לענין אי אמרינן אומדנא. ונלע"ד ליישב כ"ז. כיון שאומדנא הוא מטעם רוב כמש"כ האחרונים כעין אגב אונסא דזוי גמר ומקני דאמדינן דעתי' כן וכ"ז הוא מטעם רוב ואינו ודאי גמור כמובן וכיון שאומדנא הוא רק משום רוב ע"כ שפיר רב ושמואל לשיטתיי' אזלי ושפיר כתבו התוס' בדף נ"ה בכתובות שם דרב ס"ל אומדנא אף להוציא היינו משום דרב לשיטתו דס"ל דהולכין בממון אחר הרוב ושמואל ס"ל דלא אמרינן אומדנא להוציא שפיר הטעם משום דס"ל לשמואל אין הולכין בממון אחר הרוב והיינו שלא להוציא מחזקת ממון כמ"ש התוס' בסוף פ"ק דכתובות ע"כ שפיר לא אזל שמואל בתר אומדנא כשהוא להוציא כיון שהוא רק משום רובא. וגם מיושב שפיר מה דסתמו הברייתא ות"כ דאוקמי התוס' שמיירי היכא שהממון ביד החתן כבר דכיון דהחתן מוחזק לא אמרינן אומדנא להוציא ממנו כיון דהתוס' לשיטתיי' אזלי במ"ש דף כ"ה וכדברינו דתלוי אי הולכין בממון אחר הרוב כנז' וכיון דפסקינן להלכה כשמואל דאין הולכין בממון אחר הרוב ע"כ שפיר פסק כר"ת ואוקי הברייתות ות"כ כשהממון ביד החתן אז זכה בהן כבר דלא אמרינן אומדנא להוציא ממנו ונכון. ועפ"ז מיושב פסקי הרמב"ם כיון דפסק פ"ח מה' זכיי' גבי מתנת שכ"מ שכתוב בה קנין כשמואל וכבר כתב התוס' דנשמואל לא אמרי' אומדנא להוציא רק להחזיק כנז' ע"כ שפיר פסק הרמב"ם בכל אלו המקומות בפ"ב מה' גירושין כר"ש שזורי וכן בפ"י מה' אישות דאינה גובה התוספת דאזלינן בתר אומדנא משום דלא גבו עדיין והוא להחזיק וכן בפ"ח מזכיי' גבי מתנת שכ"מ שכ' נכסיו ועמד מחליו שלא לקחו עדיין האחרים ע"כ אזלינן בתר אומדנא אבל בפ"ח מה' נזקי ממון בגמל האוחר בין הגמלים דהאומדנא דר' אחא הוא שזה הרגו היינו להוציא עי"ז ממון בעד הנזק ע"כ שפיר פסק הרמב"ם כרבנן דפטור דלא אזלינן בתר אומדנא להוציא ממון עפ"י אומדנא. ואל תשיבנו מהך דפסק הרמב"ם פי"א מה' מכירה דזבין ולא איצטריך זוזי אח"כ דהדרי זביני משמע אף להוציא מיד הלוקח בחזרה גם שלא לרצונו שאני התם כמו שכתבו שם התוס' (כתובות צ"ז ע"א) דזבין ולא אצטריך זוזי דהדרי זביני רק כשגיל' דעתו בשעת המכירה שמוכר בשביל שצריך למעות אבל אם לא הגיד אז הוי דברים שבלב ולא אזלינן בתר אומדנ'. וכעין דאמרינן בש"ס ב"ב דף קמ"ו ור"נ מ"ט לא אמר כרב ששת שאני התם דאמר כתבו פירש"י שגלי דעתי' וכו'. וכיון שהתוס' פירשו שם דהך דזבין ולא אצטריך זוזי היינו רק כשגילה דעתו ע"כ שפיר פסק הרמב"ם דהדרי זביני כיון דגלי דעתי' הוי כודאי ואינו כאומדנא שהוא רק מטעם רוב אבל בשאר אומדנ' שאנו אומדין דעתו בלבד ולא הגיד בפה גילוי דעתו ע"כ הוי כרוב ולא אמרינן אומדנא להוציא להרמב"ם ונכון הכל בעה"י:
מדינות שצ"ל מאה רבנים הנה יכול ליקח מאונגארן וגאליציען וגם מעיר וויען וכיוצא שהוא מדינת עסטרייך כמ"ש החת"ס שאלו נחשבו לג' מדינות יראה נא במ"ש בחיבורי מנח"א סוף סי' ט"ז מענין זה ועתה ראיתי בשו"ת בית יצחק להגאון מלבוב נ"י (ח"א מאהע"ז סי' כ') חולק על החת"ס לחנם וכ' שגאליציען ועסטרייך אין לחושבן לשנים רק לא' לענין הג' מדינות רק מדינת הגר יש לחשוב בפ"ע והני דברים סתראי נינהו וסותר בעצמו במ"ש בבית יצחק שם בסוף סי' ט' דלדעתו מאלדווא וואליחיי נחשבו עתה כב' מדינות אף שיושבים תחת מלך א' כיון שחלוקים בלשונם עכ"ד וא"כ לפ"ז כ"ש גאליציען ועסטרייך שחלוקים בלשונם וגם דעותיהן משונו' (מדינת גאליציען שהוא מפולין משונה ממדינ' וויען ועסטרייך שהוא אשכנז) כמ"ש מרן בד"ח שתלוי בלשונות ודעות המדינות שמשונות זמ"ז ולפ"ז מאלדווא וואליחייא כמעט א' הם אבל גאליציען ועסטרייך נפרדים בלשונתם ודעותיהם ויש לחשבם כשנים וכדברי הגאון החת"ס זצ"ל ובזה אחתום ברוב שלום וכט"ס. ידידוש"ת באהבה: