מנחת אלעזר חלק ב· רבי חיים אלעזר שפירא
סימן כה
בסוגיא דסימנים דאורייתא או דרבנן ועיגונא דאיתתא
(ב"מ כ"ז ע"ב) איבעיא להו סימנים דאורייתא או דרבנן מה נ"מ לאהדורי גט אשה בסימנים אי אמרת דאורייתא מהדרינן ואי אמרת דרבנן כי עבד רבנן תקנתא בממונא אבל באיסורא לא עביד רבנן תקנתא ת"ש וכו'. והנה יוקשה בזה כמה קושית א) למה לא אמרי' נ"מ להתיר עגונה היינו בנמצא בעלה מת או הרוג אם להתירה בסימנים שמכירים בעלה שזהו דבר השכיח. וכבר עמד בזה הקצות החושן (בסי' רנ"ט) ושארי האחרונים. ב) האיך נלמוד מהך דשמלה אי סימנים דאורייתא לגט אשה וכיוצא הלא גם אם באבידה בזה סימנים דאורייתא דילפינן משמלה מ"מ הכא ליכא חזקת ממון להמוצא אבידה כמ"ש התוס' בכתובות (ט"ו ע"ב) ד"ה להחזיר לו אבידה דבזה ל"ש חזקת ממון דהמוצא ע"ש וע"כ סמכי' אסימני' משא"כ בגט אשה שיש חזקת איסור דאשת איש שנצטרך להתירה מזה איך ילפינן מהתורה להוציא מחזקת א"א ע"י סימנים. וכבר עמד בזה הגאון מוהר"ר יוסף מפוזנא זצ"ל ע' בשו"ת נו"ב תניינא (חאה"ע סי' ס' ונ"ל לע"ד ליישב ב' הקושיות חדא מתורצת בירך חברתה דהנה באמת יש לחקור ענין הסימנים דזה אין לומר דהוי כודאי (גם אם נאמר סימנים דאו') דהא זה ברור דנמצא כמה פעמים דאיתרמי סימנים כאלו עוד באחרים וכמו שאמרו דילמא איתרמי סימנים כסימנים. וגם זהו באמת רחוק שיתרמי סימנים כאלו מכוונים ועל הרוב לא אתרמי סימנים מכוונים כאלו ע"כ הוי סימנים מטעם רוב דלא איתרמי כותיי' וכ"ז אם נאמר סימנים דאורייתא ילפינן מיני' דהך דשמלה שסומכין על הסימנים מכח רוב (דלא. יתרמי סימנים כאלו) משא"כ אי סימנים דרבנן הרי אין לנו מן התור' שום הוכחה שנחשבו הסימנים גם לרוב (דלא אתרמי כוותי') שנוכל לדון על פיהם ודלמא מה"ת המה עדיין בכלל ספק שמא איתרמי כותיי' ע"כ אין להתיר על ידם שום איסור דאו' זולת מדרבנן שאחז"ל לסמוך אסימנים היינו תקנה הפקר ב"ד דממונ' וגם באיסור דרבנן יש לסמוך עליהם כיון שחנז"ל הם אמרו והם אמרו לסמוך על סימנים במילי דבריהם אפי' דנחשבו רק כמו ספק לגבי דאו'. והנה אין לנו מן התורה לסימנים דאורייתא רק משמלה באבידה ושם לא הוי נגדם חזקת ממון כנז' ע"כ שפיר י"ל דגילתה התור' דנחשבו הסימנים כרוב כנז' (דבתורת ודאי ל"ש לומר כלל כנז') אבל במקום שיש חזקת איסור הלא שייך לומר נגד הרוב סמוך מיעוטא לחזקה ואין לסמוך על הסימנים (ומה דפשיטא לי' לרש"י וכל הראשונים זולת דיעה א' שמביא בריטב"א] דסימנים מובהקים לכ"ע דאורייתא וע"ז לא איבעיא כלל ולכאורה קשה דמנ"ל זה א"ו משום דבסימן מובהק ל"ש לומר דאתרמי כזה רק מיעוטא דמיעוטא ולזה לא חיישינן כלל גם לר"מ וגם ל"ש לומר בכזה סמוך מיעוטא לחזקה ע"כ פשיטא להו דלכ"ע סומכין על סימן מובהק גם בדאו') ומעתה י"ל שפיר קאמר בש"ס מה נ"מ לאהדורי גט אשה בסימנים דהנה בגט אשה כיון שנכתב הגט ונמסר בידי השליח והוא יכול ליתן לה בע"כ הרי איתרע חזקת א"א וכמ"ש התוס' בכתובות (דף כ"ג ע"א) דהיכא דודאי זרק לה קידושין רק שאנו מסתפקים אי הוי קרוב לו או לה עכ"פ ל"ש לאוקמי אחזקת פנוי' משום דאיתרע החזקה ע"י המעשה שזרק לה הקידושין וכן ה"נ בגט שבמסר בידי השליח והוא יכול למוסרו לה בע"כ הרי איתרע חזקת א"א ועוד יותר בזה דהנה לכאו' קשה הרי משנה מפורשת הוא וסוגי' (ביבמות ל' ע"ב) זרק לה קידושין ספק קרוב לו או לה וכן גירושין ספק קרוב לו או לה הוי ספק גירושין משום חזקת היתר לשוק לענין יבום אל תאסרנה מספק ע"ש בגמ' והרי דלא אמרינן דאיתרע חזקת א"א גם בזרק לה הגט אף שנתנו כבר ונתנו מידו ומצאתי אח"כ שכבר הקשה זה בס' דברי אמת להגאון בכר דוד זצ"ל וע' בשערי תורה ח"ב (כלל ג') וכדי לא תקשי על דברי התוס' בכתובות ע"כ תי' בשערי תורה שכונת התוס' שהקשו דבאמת יש כאן שני חזקות חזקת פנוי' בעצם הגוף. וגם חזקה שיש לה זכות להנשא לכל אדם עפימש"כ התב"ש בסי' י"ח דדבר שאדם נהג בו היתר והי' לו זכות באותו דבר א"א להוציאו מחזקה זו רק בדבר ברור ע"ש שהאריך בביאורו לדברי התוס' שבתירוצם ר"ל היינו אף שהחזקה קמייתא דפנוי' איתרע ע"י המעשה שזרק לה הקידושין מ"מ חזקת היתר לשוק עדיין קיים ע"ש בטעמו. ומעתה שפיר יונח גם ביבמות (דף ל') דבפירוש אמרינן בש"ס שם דהחזקה שיש לה הוא חזקת היתר לשוק לענין יבום וחזקה כזו שיש לאדם זכות והיתר לשוק וכיוצא בודאי לא איתרע ע"י מעשה שזרק לה הגט (זולת בדבר ברור כנז') ע"כ אמרינן שפיר דיש לזה חזקת היתר לשוק ואל תאסרנה מספק משא"כ לענין חזקת אשת איש שזהו אינה היתר וזכות לה רק עוד חזקת איסור לה ובודאי איתרע חזקה קמייתא דאיסור א"א בעצם ע"י מעשה הגט ומסירתו לשליח כנז' וכמ"ש התוס' בכתובות לענין מעשה זריקת הקידושין (וע' בתשו' בית אפרים חאה"ע סי' כ"ד בשם רבו הגאון מהר"ס מסאטניב ז"ל דבחשש שכתבו במחובר להגט כיון דעכ"פ התעסקו בכתיבת הגט לאשה זו ע"כ הוי מתעסקין לסלק החזקה ול"ש סמוך מיעוטא לחזקה וע' בשערי תורה ח"ג כלל ט' פרט ג' שגם הבאת הגט איתרע חזקת א"א ועיי' בדברינו להלן סי' ל"א בעה"י) וכיון דאיתרע חזקת א"א הרי ל"ש לומר סמוך מיעוטא לחזקה וכמו שכ' הרשב"א במשמרת הבית גבי רוב מאשמ"ה דלא אמרינן סמוך מיעוטא לחזקה כיון דמסעסקין לסלק החזקה והדברי' עתיקין. ומעתה שפיר יתורצו ב' הקושיו' הנז' שהתחלנו דשפיר אמרי' בגמ' נ"מ לאהדורי גט אשה בסימנים דיש ללמוד מסימנים דאבידה אף דבסימנים ליכ' נגדם חזקת ממון מ"מ גם כאן ל"ש לומר סמוך מעוטא לחזקה נגד הסימנים כיון דאיתרע חזקת א"א ע"י מעשה הגט ע"כ יכולין ללמוד מאבידה (ומיושב קו' הב' שכתבנו שהוא קו' המהר"י מפוזנא זצ"ל) משא"כ לענין סימני הרוג דהחזקת אשה שמת בעלה ולא איתרע עדיין בשום מעשה כלל ויש אצלה חזקת א"א וע חלקת מחוקק סי' צ"ז ס"ק מ"ה שכ' ספק בעגונת יש לדון בו חזקת א"א ע"ש) וכיון דהסימנים הם מטעם רוב י"ל סמוך מיעוטא (דאתרמי סימני' כאלו) לחזקת א"א ול"ש ללמוד מסימנים דאבידה דשם אין חזקה כלל להמוצא אבידת ע"כ שפיר לא קאמר בהאיבעיא נ"מ לסימני הרוג ומיושב גם קו' הא' (שהוא מהקצוה"ח והאחרונים כנז'). והנה לכאורה יש להקשות ע"ז מסוגיין בב"מ שם דאמרינן ת"ש אין מעידין אלא על פרצוף פנים וחוטם אע"פ שיש סימנים בגופו ובכליו ש"מ סימנים לאו דאורייתא וכו' ועפ"י הנז' אין ראי' דסימנים לאו דאורייתא בכל מקום דבאמת י"ל דסימנים דאורייתא רק שאני בנמצא הרוג דהוי חזקת א"א דלא איתרע החזקה כנז' ע"כ אין סומכין על הסימנים מטעם סמוך מיעוטא לחזקה משא"כ במ"א שאין חזקה או שאיתרע כהך דאיבעי' שם כנז' שפיר יש לסמוך אסימנים מדאו' כמו באבידה. (ואין לומר דהך ת"ש אין מעידין אלא על על פרצוף פנים הוא משום דקס"ד כיון שיש סימנים בגופו ובכליו היינו דשום סימן לא מהני כלל ובסימן מובהק לכ"ע סימנים דאורייתא כמ"ש רש"י וכל הראשונים ואעפ"כ לא סמכינן כ"ש סימנים אמצעים דאין לסמוך בדאו'. ז"א דא"כ ל"ל לתרץ סימנים ארוך וגוץ דהיינו סימנים גרועים הא אפי' בסימנים אמצעיים הו"ל לאוקמי כיון דחזקת א"א הוא כנז' ע"כ לא סמכינן על סימנים אמצעיים עפימש"כ.) ויש לתרץ זה א) דהנה לכאורה קשה על מה שכתבנו דבנמצא הרוג יש חזקת א"א דהא התוס' ביבמות (דף פ"ח ע"ב) כ' דחזקה דאשה דייקא ומנסבא מגרע לחזקת אשת איש וממילא ל"ש לומר סמוך מיעוטא לחזקה דא"א אך זה ל"ק דהנה הריב"ש כ' דיש בעגונה חזקת חי שבעלה חי כאשר היה חי מעולם וא"כ גם אם נגד חזקת א"א יש תקנה דאשה דייקא ומנסבא ואוקי חזקה להדי חזקה ע"כ קאי עלי' באשם תלוי כמ"ש בנו"ב בכמה תשובות עכ"פ נשאר החזקת חי של בעלה שזהו חזקה לדון לאיסור בזה וא"כ עדיין י"ל בסימנים סמוך מיעוטא לחזקה כנז' (משא"כ בגט אשה שאיתרע החזקה כנז') אך בעל הת"ש שפיר הביא מהך מתני' דאין מעידין אלא על פרצוף וכו' אעפ"י שיש סימנים בגופו ובכליו כיון דמתני' בכל מקום איירי ובכל גווני וא"כ באופן כזה היכא שלא נשמע ממנו זה זמן רב ולא הודיע שום מכתב או שיצא קול שמת הרי יש לדון להיתר כמ"ש הפוסקים דהרי איתרע חזקת חי (ול"ש סמוך מיעוטא) ושוב יש לדון ע"פ סימנים ואעפ"כ אמרינן דאין מעידין אע"פ שיש סימנים בגופו ובכליו ובע"כ דסימנים לאו דאורייתא וע"ז הוכרחו לתרץ רק בארוך וגוץ. ונכון מיושב היטב. ב) עוד יש ליישב ולומר דפלוגתת סברת בעל האיבעיא ובעל הת"ש הוא עפמ"ש בשערי תורה ח"ג (כלל ט' פרט ל"א) שביאר דפלוגתת ר"ת והרמב"ם אי אמרינן סמוך מיעוטא לחזקה גם בעגונה ע"ש ומעתה י"ל שפיר דבעל האיבעיא ס"ל כר"ת דגם במקום עיגונא אמרינן סמוך מיעוטא לחזקה וכיון דלא איתרע החזקת א"א בנמצא הרוג ע"כ שפיר לא קאמר נ"מ לענין הרוג כיון דשייך סמוך מיעוטא לחזקה כנ"ל ובעל הת"ש ס"ל דבמקום עיגונא לא אמרינן סמוך מיעוטא לחזקה ע"כ שפיר קאמר ת"ש מהך דאין מעידין אלא על פרצוף פנים דכיון דבעגונה קמיירי ולא אמרינן בעגונה סמוך מיעוטא לחזקה א"כ אי סימנים דאו' הי' לנו לסמוך אסימנים מטעם רוב כיון שהם מדאו' דסמוך מיעוטא לחזקה ל"ש בעגונה א"ו דסימנים לאו דאורייתא ע"כ אין מעידין אעפ"י שיש סימנים בגופו ובכליו א"כ כמו כן אין לדון אסימנים, אף במקום שאין חזקה נגדם וע"ז השיבו לו כפי שיטתו בסימני' בארוך וגוץ. ואם נאמר דשיטת בעל האבעיא כר"ת דגם בעגונה שייך לומר סמוך מיעוטא לחזקה היה יכול לאוקמי גם בסימנים אמצעיים ואעפ"כ אין סומכין עליהם במתני' משום שי"ל סמוך מיעוטא לחזקה כנז' אלא דעדיפא מיני' תירץ לו גם כפי שיטתו דבעגונה לא אמרינן סמוך מיעוטא כיון די"ל דמיירי בסימנים בגופו ארוך וגוץ ע"כ לכ"ע לא סמכינן. ג) א"י עוד בסברת פלוגתתם. דהנה בשו"ת כתר כהונה (סי' ל') כ' דלא אמרינן סמוך מיעוטא לחזקה בדיעבד ושעת הדחק היינו באבדו גדייו ותרנגוליו ונמצאו שחוטים ע"ש בטעמו וראיתי בשו"ת מראה יחזקאל (סי' מ"ב) הרבה להשיב על ראיות הכתר כהונה וביאר דמאן דס"ל סמוך מיעוטא לחזקה גם בדיעבד ס"ל כן (א) וא"כ י"ל דבעל האיבעיא שפיר לא קאמר נ"מ לנמצא הרוג כיון דבאמת י"ל סמוך מיעוטא לחזקה גם בדיעבד בנמצא הרוג משא"כ בעל הת"ש ס"ל דבדיעבד לא אמרינן כלל סמוך מיעוטא לחזקה ולא דמי הך בהרוג לגט אשה דשם יוכל ליתן לה גט עוד הפעם כמ"ש הפוסקים במ"א ולא הוי דיעבד משא"כ בנמצא הרוג אין לך דיעבד ושעת הדחק גדול מזה ולא אמרינן סמוך מיעוטא לחזקה כסברת הכתר כהונה ואעפי"כ אמרי' במתני' דאין מעידין גם על סימני' א"ו דסימני' לאו דאורייתא בכ"מ היינו גם במקום דל"ש לומר סמוך מיעוטא לחזקה וע"ז השיב לו ג"כ כפי שיטתו בארוך וגוץ דגם לפי שיטתו דת"ש דס"ל דבדיעבד ל"ש סמוך מיעוטא לחזקה מ"מ בארוך וגוץ בכה"ג לכ"ע אין לסמוך אבל באמת אמרינן ס סמוך מיעוטא לחזקה בדיעבד כנז' ע"כ שפיר ס"ל לבעל האיבעיא. אמנם מחוורת' כדשנין מעיקרא (אות א') בזה ויש עוד לתרץ באופנים ואין מהצורך להאריך:
ובזה יתיישב הש"ס בחולין (צ"ו ע"א) אמר רבא מריש הוי אמינא סימנא עדיף מטביעת עינא דהא מהדרינן אבידתא בסימנים ולא מהדרינן בטביעת עינא השתא שמעתין להני שמעתתא אמינא טב"ע עדיפא דאלת"ה האיך סומא מותר באשתו וכו' אלא בטב"ע דקלא ה"נ בטביעת עינא וקשה מאוד דא"כ האיך ידע מזה דטב"ע עדיפא מסימנים הלא כיון שסומכין על טב"ע י"ל שזהו ראי' שסומכין עליהם כמו על סימנים והיינו בשוה אבל מנ"ל דעדיפא טב"ע מסימנים ולפי"ז מיושב כיון דסימנים רק כרוב ובתחלה קסבר דאין לסמוך על טב"ע דהא לא מהדרינן כלל בטב"ע (רק לת"ח) אבל בתר דפשיט דסומכין על טב"ע א"כ באמת טב"ע עדיף בע"כ דהא סימנים הוי רק כמו רוב דלא איתרמי כוותי' כנז' וטב"ע הוי ודאי כיון שמכירו ברור כמו דאמרינן שם בגמ' דאלו א"ל לשלוחי' קריי' לפלניא דהאי סימנא והאי סימנא ספק ידע לי' ספק לא ידע לי' ואלו אית לי' טביעת עינא בגוי' כי חזא לי' ידיע והוי ברור לו ע"כ שפיר השתא עדיף טב"ע דהוי כודאי מסימנים דהוי כרוב כנז'. (וע' בפנ"י בקו"א לכתובות דף כ"ב שכ' ג"כ דהסימני' הוי מטעם רוב ע"ש). ובזה שכתבנו דסימנים מטעם רוב עפי"ז יתיישב הטעם מה שהעלה בקצוה"ח סימן רנ"ט דאין מוציאין ממון בסימנים כמו שהוכיח מהש"ס וע' מ"ש שם מהנ"י פ' איזהו נשך. ולפי"ז הטעם נכון כיון דסימנים רק מטעם רוב ע"כ אין מוציאין ע"י רוב מחזקת ממון דאין הולכין בממון אחר הרוב משום סמוך מיעוטא לחזקת ממון כמ"ש התוס' סוף פ"ק דכתובות. ורק באביד' שאין בה חזקת ממון להמוצא י"ל סימני' כנז':
ועוד באופן אחר י"ל ליישב הקושיות שהתחלנו דהנה באמת קו' הגאון מהר"י מפוזנא הנ"ל כבר תי' חותנו הגאון בנו"ב שם (תניינא אה"ע סי' ס') די"ל דכיון אם לא סמכינן אסימנים מדאו' וא"כ מתייאש ממנו ונמצא נשאר למוצא האבידה א"כ הוי שפיר בעל האבידה מוחזק וזהו שפיר איבעיא בגמ' ע"ש ואם כן כיון דלפי"ז נמצא דבאבידה יש חזקת ממון למוצא האבידה ואעפ"כ סמכינן אסימנים וע"כ קאמר אם סימנים דאורייתא נ"מ לאהדורי גט אשה בסימנים דגם בגט יש חזקת א"א כמו שיש לומר דלא איתרע החזקת א"א כהך דש"ס יבמות הנ"ל דאמרינן בזרק לה גט ספק קרוב לה אשה זו בחזקת היתר לשוק עומדת וכמו שהקש' מזה הדברי אמת כנ"ל על המהרי"ט דס"ל דאיתרע החזקה ואכמ"ל וא"כ אם יש חזקת א"א שפיר איבעיא אי סימנים דאו' ומוציאין על ידן (אף דהוי סימנים רק כרוב כנז') מחזקת מוצא האבידה וא"כ כמו כן יש לדון שנוכל להוציא מחזקת א"א לאהדורי הגט אשה ע"י סימנים אבל על נמצא הרוג להתיר עגונה ל"ש האיבעיא בזה כלל דשם אין חזקת א"א כיון שחזקה דייקא ומנסבא מגרע לה כמ"ש התוס' ביבמות כנ"ל וגם שע"י סימנים וקול נגרע החזקת א"א ופשוט לבעל האיבעיא דיש לסמוך על הסימנים בנמצא הרוג וע"ז שפיר הקשה ת"ש אין מעידין אלא על פרצוף פנים וכו' אעפ"י שיש סימנים וכו' הרי דאין סומכין שם על הסימנים אף שאיתרע החזקת, א"א כ"ש בגט אשה שלא יוכל לאהדורי בסימנים כיון שיש נגדן חזקת א"א והסימנים רק כרוב כנז':
ולכאורה הי' נראה דכ"ז ניחא אם ילפינן סימנים מיתורא דשמלה ע"כ הוי סימנים רק הטעם רוב כנז' אבל אם נאמר דסימנים הוא הללמ"מ ורק הקרא דשמלה אתי דע"י הסימנים יש לו תובעים כמו שרצה לומר בנו"ב (תניינא סי' ס' מאהע"ז) ע"ש א"כ כיון דהוא הללמ"מ שנסמוך עליהם ונחשבם כמו עדים (רק דעדים עדיפא) ע"כ הוי כודאי ולא מטעם רוב. אולם ז"א כיון דסוף כל סוף ל"ש לומר דודאי לא איתרמי שום סימן כמותם כנ"ל וז"ב ובפרט דהנו"ב בעצמו לא רצה להחזיק בזה והוא מעמיד גם שם (במהדורא תניינא) דבריו שכ' בנו"ב קמ"א (חאה"ע סי' ל"ב) דכל הילפותא רק משמלה ע"כ בודאי אין להקל כלל:
ב) והנה הרמב"ם כ' בהל' נחלות (פרק ז') מי שטבע במים וכו' אבל היו לו סימנים מובהקים בגופו אעפ"י שאין משיאין את אשתו שאני אומר שלא החמירו בדברים אלו אלא מפני איסור:
כרת אבל לענין ממון אם העידו העדים בדברי' שחזקתן למיתה וכו' הרי נוחלין על פיהן עכ"ל והדברי' צריכין ביאור במ"ש ''שהחמירו בדברים אלו' שלכאו' אי סימנים דאורייתא הרי מדאורייתא אין סומכין עליהם לא מחומרת חכמים בלבד. וגם אי ס"ל סימנים לאו דאורייתא:
הלא בכל איסורי תורה וכדפרכינן בגמ' אביד' בסימני' האיך מהדרינן אי סימנים לאו דאורייתא ולאו דוקא באיסור כרת והרמב"ם כ' שלא החמירו אלא מפני איסור כרת. וי"ל עפי"ד הנו"ב (קמא חאהע"ז סי' כ"ט) שי"ל שגוף הדין שמחמירין דסימנים דרבנן ולא מהני הסימנים באיסור דאורייתא זהו רק חומרא דרבנן והביא סמוכין שלו מדברי הרמב"ם הנז' בה' נחלות שכ' שהחמירו בו חכמים היינו שרק חכמים החמירו בו שלא לומר סימנים דאורייתא והביא שם ראי' דהאפסקינן אם ניסת (בסימנים אמצעיים) לא תצא ע"ש והנה לע"ד לכאו' י"ל בזה ס"ס כיון דזהו ספיקא דדינא כיון דלא מיכרעא בש"ס להחלט אי סימנים דאורייתא או לא וכיון דכל דבר הצריך סימנים להכיר עכ"פ הוי ספיקא דאו' כגון לאהדורי גט אשה בסימנים עכ"פ ספק הוי אם הגט הזה שייך לה כיון שמכוונים השמות שלו ושלה בגט הזה שנאבד מיד השליח ורק דחיישינן ליוסף בן ששעון אחר וכיוצא אבל מהיכא תיתי נימור ששל אחר:
הוא יותר משל מי שתובע וצווח שנאבד ממנו כי שמו ושמה הוא ועכ"פ ספק הוא בפשיטות אם שלו הוא וע' ד"מ אה"ע סי' קל"ב דאפי' אין בו סימן כלל כיון שמסתפקין עכ"פ שזהו הגט שנפל ע"כ הוי ספק מגורשת וא"כ י"ל בזה בזה ס"ס להקל ספק כמ"ד סימנים דאורייתא ויש לסמוך עליהם מה"ת ואת"ל סימנים דרבנן ספק בעצם הוא אם הגט שלו באמת וכן בשארי דברים כיוצא. אף שהס"ס אינו מתהפך מ"מ לא בעינן ס"ס המתהפך לדעת הרמב"ם שס"ל לשיטתו ס' מה"ת לקולא וכמו שכתבו כבר גדולי האחרונים ז"ל וכן לא הוי ס"ס משם א' כיון דהספק השני דגט שלו הוא מוסיף יותר מהראשון דלהס' השני א"צ להביא סימנים כלל (וע' פר"ח סי' ק"י ס"ק י"ב) ואף שהוי ס"ס במקום חזקת איסור מ"מ איתרע החזקת איסור כנ"ל וא"כ י"ל ס"ס להקל להרמב"ם ולמה החמירו כלל בזה חכמים שלא לסמוך על הסימנים אמנם טעם הס"ס כבר כתבו בפוסקים לשיטת הרמב"ם הוא משום שהספק הראשון מה"ת ואסור רק מדרבנן ע"כ הוי הספק השני ספיקא דרבנן ולקולא והא תינח בשאר איסור דאו' דס' להקל מה"ת לשיטתו ע"כ יש להקשות כדברינו דיהי' מותר לסמוך אסימנים מטעם ס"ס משא"כ באיסור כרת דגם הרמב"ם מודה דספיקו להחמיר מה"ת (כמ"ש בכסף משנה פ"ט מהל' ט"מ ובתשו' מהרי"ט השיג עליו וע' בשו"ת יד אלי' סי' מ"ט שהאריך בראיות כדעת הכ"מ ואכמ"ל) א"כ הספק הראשון אסור מה"ת ול"ש לומר ספק שני להתיר (בפרט שאינו מתהפך) דהא לא הוי הס' השני ספיקא דרבנן רק ס' דאו' משום שהס' הראשון באיסור כרת אסור מה"ת וא"כ הוי גם בס"ס היינו גם בספק השני עכ"פ אסור מדרבנן כדין ס' דאו' שאסור מדרבנן לדעת הרמב"ם וזהו שדייק רבינו הרמב"ם בלשונו הזהב שפיר ''שלא החמירו בדברים אלו אלא מפני איסור כרת' ר"ל דאז ל"ש ס"ס מפני שהוא איסור כרת והס' הראשון אסור מה"ת ע"כ שפיר להלכה לא סמכינן אסימנים מחמת שמסתפקין אנו אם סימנים דאו' או דרבנן ובספק הלכה מחמירין ול"ש ס"ס באיסור כרת לדעת הרמב"ם כנז' אבל בממון או בשאר איסורים דאורייתא באמת י"ל לשיטת הרמב"ם להקל מטעם ס"ס כנז'. וכ"כ הרמב"ם בפ"ג מה' גירושין שאין סומכין על סימנים במצאו הרוג וכן בפ"ג מגירושין דבעינן נקב בצד אות פלוני אבל סימן אמצעי לא מהני היינו משום דבאיסור א"א שהוא כרת מחמיר בסימנים לאו דאורייתא דל"ש ס"ס גם לשיטתו כנז':
ג) ובדברי הנו"ב הנ"ל באות א' דילפינן סימני' (אי דאורייתא) רק משמלה כפשטי' דסוגיא בבירור כנז'. בזה יש ליישב דברי רש"י בחולין (דף ע"ט ע"א) א"ל ר' אבא לשמעי' אי מעלית לי כודנייתא בריספק עיין להנך דדמיא אהדדי ועייל לי' אלמא קסבר אין חוששין לזרע האב וסימנים דאורייתא עכ"ל הגמרא ופירש"י סימנים דאורייתא מדסמוך עליי' בכלאים דאו' ש"מ דהך דמחזירין אבידה בסימנים דאו' הוא והתם בב"מ איבעיא לן ע"ז אי סימנים דאורייתא או דרבנן עכ"ד. והרמב"ן בחידושיו חולק על רש"י וכתב דמה ענין זה לזה דאפי' את"ל סימנים אלו דאורייתא י"ל שאין מחזירין אבידה בסימנים דילמא מחזא חזא וכו' א"ו סימנים אלו קאמרינן שהם ראויים לסמוך עליהם וגמירי גמירי לה והיינו כהך דאמרי' סימני בצים לאו דאורייתא עכ"ד הרמב"ן. והנה אם נאמר כמו שרצה בנו"ב (מה"ת סי' ס') לומר דסימנים דאורייתא היינו שהוא כן הללמ"מ ומקובל ואסמכו לילפות' משמלה אז שפיר י"ל כדברי הרמב"ן שאין הפי' בהש"ס חולין לענין סימני אבידה ורק כמו שס"ל לענין אבידה אי סימנים דאו' שמקובל מסיני האיך יש לסמוך אסימנים. כן מקובל וגמירי גמר לה הסימני' דכודניתא לענין כלאים ואין ראי' מכודניתא לענין אביד' דבאביד' י"ל דלא גמירי מהללמ"מ הסימנים רק מתקנת' דרבנן הם והכא בכודניתא גמירי גמיר הסימנים מהללמ"מ והפי' סימנים דאורייתא היינו הך דכודניתא גמירי גמיר והיינו מהללמ"מ והוי דאו' וכדברי הרמב"ן. אבל באמת כיון דעיקר הילפותא הוא מיתורא דשמל' וכדברי הנו"ב במה"ק וגם במה"ת שם למסקנא א"כ שפיר נכונים דברי רש"י ז"ל דעל כרחך אם נאמר סימנים דאורייתא היינו בע"כ מיתורא דשמלה גבי אביד' (דבמ"א בתורה לא מצינו לימוד לזה) ואם כן בע"כ דבאבידה סימנים דאורייתא ושפיר פירש"י דהיינו סימנים דאו' לענין אבידה. דתלוי זה בזה. ומיושב קו' הרמב"ן ז"ל.
ד) נסתפק אחד מהתלמידים שיחיו. באבידה שאמר הת"ח טב"ע יש לי בגוה ועם הארץ (שאינו רמאי) יש לו טב"ע בגוה וגם אמר סימנים אמצעים קודם שראה האבידה למי יחזירו (ונ"מ גם בזמנינו עפי"ד השבות יעקב מובא בפת"ש סי' רס"ב דגם בזמנינו יש דין ת"ח בזה בטב"ע דאבידה) והנה יש לדון בזה כיון שבאמת יש לע"ה טב"ע כמו להת"ח אך שאין אנו מאמינים להע"ה על טב"ע בלבד רק לת"ח ואף שהר"ן כ' בחולין דף צ"ו דבקס"ד ס"ל לרש"י דה"ט דמהדרינן רק לת"ח בטב"ע משום דמידק דייק טפי ולא משום נאמנות בלבד ע"ש במעדני יו"ט עכ"פ למסקנא בגמ' לכ"ע ולכל הפוסקים ומפורשים היינו משום נאמנות שמאמינים לת"ח בטב"ע. ולפי"ז אף אם נאמר דטב"ע עדיף מסימנים כהך מסקנא דש"ס חולין דף צ"ו דטב"ע עדיף מסימנים ואם כן לכאו' ינתן לבעל טביעת עין היינו הת"ח שיש לו טב"ע בגוי' וזה עדיף מנתינת סימנים אך הא גם הע"ה יש לו טב"ע בי' אך שאין מאמינים לו ועל ידי הסימנים הרי אנו רואין שאינו משקר וא"כ שוב הוא נאמן בטב"ע והוי כאלו שני ת"ח הנאמנים נותנים טב"ע שצ"ל להניח עד שיביא אלי' כהאי דסי' רס"ז בחו"מ דפסקינן סימנים וסימנים יניח וה"נ על ידי הסימנים י"ל שנאמן גם הע"ה והוי כמו טב"ע בלבד לשני ת"ח שכ"א יש לו טב"ע כנז' דצ"ל יניח וכעין זה בש"ך (סי' רס"ז שם ס"ק ו') ע"מ שכ' הרמ"א דזה עדים וזה עדים וסימנים יניח דסימנים במקום עדים לאו כלום וע"ז מסתפק הש"ך כיון דזה יודע סימנים וזה לא ידע סימנים הרי נראה דהעדי' שקרי נינהו והניח הש"ך בצ"ע. וא"כ כיון דזה יש לו טב"ע וסימנים והת"ח יש לו טב"ע בלבד הרי עכ"פ נראה דהת"ח משקר ואיתרע חזקתו בזה כהך דמסתפק גם לגבי העדים דמשקר אף דעדים נחשבו דינם המובחר יותר בזה לגבי סימנים כמ"ש שטב"ע של הת"ח של כנגדו הע"ה יש טב"ע וסימנים והוא א"י הסימנים אך אולי י"ל להיפך ג"כ דכיון דטעם הסימנים דס"ל לאו דאורייתא מחמת דחיישינן שראוהו כבר באיזה אופן או כסומא בארובה וכמו שביאר הקצוה"ח בסימן רנ"ט וכיון דגם סימנים יש לחוש שמשקר א"כ י"ל עדיין לא נאמנה אמירת הטב"ע של הע"ה ולאו כלום הוא לגבי הטב"ע של הת"ח וגם הסימנים שלו אינם לגבי טב"ע שכנגדו משום שטב"ע עדיף מסימנים כדאמרי' בש"ס חולין (דף צ"ו שם) במסקנא. ונ"ל ראי' מדברי הרא"ש בב"מ (דף כ"ז בסוגיין) לענין סימני הגט והוא אומר ממני נפל והיא אומרת ממני נפל דפסק דיהבינן לדידה אף שאין אומרת סי' מובהק וכיון דעדיפא סימנים דידה מסימנים דידי' ע"כ יהבינן לה ואי משום דמינסבא בגט זה ואיכא איסור דאו' (פי' ואנן פסקינן סימנים לאו דאורייתא וא"כ איך סמכו על סימנים אמצעיים דידה אף שאינו מובהקים ולהתיר עי"ז איסור א"א דאו') ע"ז תי' הרא"ש דאפי' בלא גט נמי האשה שאומרת לבעלה גרשתני נאמנת חזקה אין אשה מעיזה פני' בפני בעלה ולא אמרינן הכא כיון דאיכא גט מעיזה. כיון דסימנים מסייעי לה. עכ"ל הרא"ש ולכאורה קשה דמה תי' כיון דסימנים מסייעי לה נאמנת הלא א"כ סוף כל סוף נסמוך בזה רק אסימנים דמסייעי לה וכיון דסימנים לאו דאו' א"כ מה הועילה בהסימנים (אמצעיים) לגבי דאו'. א"ו כיון דמדינא חזקה אין אשה מעיזה פני' בפני בעלה רק דחשבינן דמחמת דאית לה גט מעיזה ומשקרת ע"כ כיון שיש לה בהגט סימני' הרי חזינן דאין משקרת ע"כ יהבינן לה ואף שיש לפלפל עוד בזה מ"מ בע"כ כן הכונה בדברי רבינו הרא"ש דאל"כ קשים דבריו מאוד כנז'. והרי חזינן עפי"ז דסימנים שנותנת הם ראי' דאינה משקרת וא"כ כמו כן בע"ה שנותן טב"ע דבאמת יש לו טב"ע כמו הת"ח רק שחשדינן שמשקר וכן שיש לו סימנים בגוה הרי חזינן דאינו משקר ובפרט שהוא יש לו סימנים בגוה מלבד הטב"ע והת"ח לא ידע בסימנים הרי הוא נראה כאלו הת"ח משקר כמ"ש הש"ך כנ"ל לענין עדים. ועכ"פ י"ל דיניח עד שיבא אלי'. ועדיין צ"ע:
חיים אלעזר שפירא
ולחיבת הקודש אמרתי להעתיק באותו ענין שתי תשובות בדבר הזה מכ"ק אאזמ"ו הגה"ק ציפ"ע מאור הגולה מו"ה שלמה זצללה"ה (אבדפה"ק מונקאטש) מספרו שז"ת שם שלמה כת"י אשר לא יכולנו להדפיסו מחמת צואתו הקדושה אות א' כאשר כתבתי ועשיתי כבר במנח"א הנדפס ח"א סי' נ"ג בהעתיקי תשובתו בענין לפ"ע ע"ש] ואקבעם בזה למזכרת למען יהי' שפתותיו דובבות ולמען הסתפח גם בחלק הלז מעט מנחלת אא"ז הוד לבי ומשגבי זי"ע והתשובה הא' הבאה בזה נכתבה להגאון הצדיק ממאשציסק זצללה"ה אשר נאסף אז תשובות גדולי הדור למען התיר העגונה המדוברת בזה ובהגיע אליו תשו' זו מכ"ק אאזמ"ו זי"ע שמעתי כי הגאון המובהק הגז' השבח השביח אותה למאוד להלכה מכל התשו' הבאים אליו בדבר הזה, ושמתי למטה מקצת הגהותיי באותיות ''אח"א]:
ב"ה יום ה' שמות תרמ"ג מונקאטש לכבוד ידיד נפשי הרב הגאון בוצינא קדישא חסידא ופרישא המפורסים לשם ולתהלה כ"ש מו"ה ארי' ליבוש נ"י אב"ד דק"ק מאשציסק ע"ד השאלה בנידון האשה בת וכו' שניסת למשה חיים וכו' ודרו יחד בקאמינקא ואח"כ נסע משה חיים לשידלאווצי אל אביו ויצא אח"כ מדעתו ונעלם כמה שנים ולא נודע מקומו איו ועתה בא אחד ואמר שהוא משה חיים ואומר כל הדברים ששואלים אותו מה שראוי למשה חיים לידע ומשיב על הכל אשר לכל מה שנעשה עמו בשידלאווצי ועם אביו ועם כל העיר ומה שנעשה עמו בקאמינקא ועם כל העיר ונסיעתו על הנשואין ומה שאמר לו אביו בליל הנשואין ומה שנעשה עמו בהיותו חסר דיעה בצאנז וחזירתו לביתו מצאנז והדברים ארוכים השאלות והתשובות והידיעות שא"א לפרט הכל בכתב כי הם ארוכים מאוד אשר השיב וידע הכל מה שהי' למשה חיים לידע ויתבאר עוד מהם להלן בתוך התשובה וגם יש כמה אנשי' שמעידין עדות שמכירין אותו בטב"ע שהוא הוא ושני אנשים העידו שיש לו סימן שומא במקום מיוחד על מצחו וכן הוא כעדותן השומא מכוון במקום מיוחד שאמרו. והנה משה חיים לא הי' גישטיפילט ועתה האיש הזה הוא גישטיפילט ואומר שבא לו מן חולי הפאקען שהי' לו בהיותו נע ונד והי' מונח בשפיטאל בבריסק או בביאליסטאק היינו שפ"א אמר שהי' מונח בבריסק ופ"א אמר שהי' מונח בביאליסטאק ואביו משידלאווצי אינו מכירו בבירור רק תיכף כשבא מביתו לראותו עתה בק' צאנז טרם שראוהו אמר סימן שבני משה חיים יש לו בידו השמאלית במקום הקיבורת קרע שנתהוה לו מחמת מכה והביאו באיש ההוא וראו הקרע ההוא במקום ההוא ויש ע"א בתוך הגב"ע שאמר שהכירו שפיר רק שחוטמו נתעבה קצת מכמו שהי' אמנם יש עוד עדים שאמרו אדרבא מחוטמו הכירוהו שהוא הוא ויש ע"א בתוך הגב"ע שאמר שמכירו שפיר רק שגופו נתרחב קצת מכמו שהי' ונראה להעד שהוא שנתגדל כך ברחבו קצת ויש עוד גב"ע שמשה חיים הי' לו קרחות קטנים בראשו סמוך למצחו. ועתה יש לו מלא שערות:
ולעומת זה מעידין כמה עדים שמכירין אותו בטב"ע שהוא יוסף הנקרא יאשע נכד הצורף הזקן ר' רפאל מקראסניבראד ונשא שם אשה בק"ב וגירשה והעידו שהוא בעצמו אמר לפניהם שהוא יאשע מק"ב והגיד גם על היותו מק"ב כל מה ששואלים אותו מה שראוי ליאשע לידע והשיב הכל אשר לכל מה שנעשה עמו בק"ב ובכל העיר בפרטות ובכללו' והדברי' האלו השאלות והתשובות שהשיב וידע כהוגן כאלו הוא יאשע הוא ג"כ באריכות גדול ויתבאר עוד מהם להלן בתוך התשובה ויש עוד בתוך הגבו"ע עד א' שהיה ליאשע שומא קטנה שקורין ווערצילי על אצבע קטנה שלו ועתה אין לו השומא ועוד יש ע"א שהיה דר כמה שנים בשידלאווצי ועתה דר בק"ב ואמר שמכיר את משה חיים וכל בני אביו וצורת משה חיים משידלאווצי הוא כמו יאשע מק"ב. והנה המעידין שהוא יאשע מק"ב אומרים שהי' דרכו של זקינו הצורף ליקח אתו את נכדו יאשע להדרך וכן עשה כמה פעמים שהלך ושב אתו לביתו ופ"א באמצע הדרך הכהו הזקן ונתרגז הנכד ונפרד מאתו ונעלם ממנו איזה זמן ומצאו אח"כ בבילגרייא וחזר עמו לביתו. והאיש שאומר היום שהוא משה חיים אומר שכשהיה נעלם נכד הזקן מהזקן כאמור מצאו הזקן אותו וסבר שהוא נכדו ואמר לו אתה נכדי יאשע למה עזבת אותי וכי בשביל הכאה א' שהכיתיך עזבתני ובכן לקח אותו בחזקת נכדו יאשע והוא כשהי' נע ונד הלך אתו לק"ב ושוב הלך משם וחזר לשם בחזקת נכדו יאשע וגירש שם אשה ופעם אמר האברך שאנו דנין עליו שהוא הוא שקידש את האשה שגירשה משם ועד א' אומר בפ"א ראו בק"ב הנכד ההוא מכפי מה שהי' מקודם ואמרו לו שהוא נחלף וקראו אותו בן תמורה. אמנם לעומת זה יש עדים שהעידו שמעולם לא נחלף ולא נשתנה ותמיד הי' לו הצורה הטבעיית והנהגות שוות של יאשע בלי חילוף גם העידו הרבה עדים שתמיד בבואו לביתו לק"ב הכיר את כל האנשים וידע דירת כל א' וענין כולם והנעשה בינם לבינו באופן שאין סברא שהוא אינו יאשע עוד העיד ע"א שהי' ליאשע שומא אינו בולט בירך שמאל לצד הפנים. ועוד העידו שנים שהי' ליאשע שומא בולט בירך שמאל לצד הפנים ובדקו את האיש ההוא ומצאו שיש לו שומא בולט על הירך מצד הפני' אבל לא מצד שמאל שעל הירך רק בצד ימין וגם הוא קטן מהשיעור שנתנו עליו העדים. ועל השומא שיש להאיש ההוא במצחו אין מעידין שום אחד מק"ב שיש לו השומא. עוד יש ע"א אף שאינו מכיר אותו בבירור שידע להעיד עליו בבירור מ"מ מעיד שהזקן (בערדיל) שלו והפאות ותנועותיו ואצבעותיו וצפורניו ולשונו הם של משה חיים גם משה חיים הי' דרכו לכתוב אות ט' משונה מכל אדם כזה והאיש הזה כותב כן האות ט' גם נודע שיאשע לא יכול ללמוד ולכתוב לה"ק כלל והאיש הזה יכול קצת ללמוד ולכתוב לה"ק. גם יש גבו"ע שיאשע היה גישטייפילט כמו האיש שלפנינו ע"כ תוכן הגב"ע שהם באריכות גדול:
והנה לפי דברי העד שפ"א ראו את יאשע שנשתנה הנה יש סייעתא לדברי מי שאמר שמצא הזקן את משה חיים והביאו לביתו בחזקת נכדו יאשע [והיינו כפי"ד משה חיים האיש שלפנינו שהצורף טעה אז לחשוב עליו שהוא נכדו והוא הסכים לו ורימה אותו] והיינו שאז אמרו שנשתנה ונחלף דבאמת נחלף אמנם אותם שאמרו שמעולם לא נשתנה שתמיד היה מכיר כל האנשים וידע הכל זה הוא ראי' שאין כדבריו דלפי דבריו כשבא לק"ב פעם ראשונה לא הי' לו לידע דירת שום אדם ושמותיהן אלא על כרחך שהוא באמת יאשע. ועתה נבא לעיין בדין בעזה"י:
הנה נודע דקיי"ל דתרי ותרי הוי ספיקא דרבנן כמ"ש התוס' יבמות ל"א ע"א ד"ה שתי וכ"כ שאר פוסקים והנה הא דאמרינן דתרי ותרי הוי ספיקא דרבנן היינו דהוי כאלו אין כאן עדים כלל כמבואר להמעיין בש"ס יבמות שם דהוי כאלו אין שם עדים כלל והאשה היא בחזקת שלא נתגרשה והנכסים הוי בחזקת בר שטיא יעיי"ש וכיון שכן הנה בני"ד יש עדים שהוא משה חיים בעל בת הרב וכו' ויש עדים שאינו בעלה רק הוא יאשע מק"ב א"כ הוי תרי ותרי והוי כמו שאין כאן עדים כלל והי' לכאו' ראוי לומר שנשאל עתה את האיש ההוא שאומר שהוא משה חיים למה אמר לפני אנשי ק"ב שהוא יאשע מק"ב ואם יתן אמתלא למה אמר כן ושהעיקר כדבריו עתה שהוא משה חיים משידלאווצי נאמין לו ונחזיק שהוא משה חיים כמבואר ביו"ד סי' א' סעי' י"ג בטבח שעשה סימן בראש כבש א' שהוא טריפה ואח"כ אמר שהיא כשירה אם נותן אמתלא לדבריו נאמן ואף שהנו"ב קמא אה"ע סי' ס"ה בעובדא כעין זה שאחד אמר בפיו על אשה אחת שהוא אשתו והכירו אותו שם אנשים ג"כ בשם בעל האשה ההוא ואח"כ בא לפרעמישלא ואמר על אשה אחרת בפרעמישלא שהוא אשתו והכירוהו גם שם אנשים שהוא בעל האשה מפרעמישלא וגירש גם את האשה מפרעמישלא כתב שם הנו"ב שהוא אין לו נאמנות עתה לומר שהוא מפרעמישלא ושהאשה מפרעמישלא הוא אשתו יען שהוא רשע שגירש מקודם אשה אחרת מפין ורשע פסול לעדת עיי"ש מ"מ כאן יוכל לתרץ עצמו שאז כשגירש האשה מק"ב הי' עוד בשגעונו כנזכר לעיל שידעינן שהי' משתגע ועתה הוא יודע ומכוין מעשיו שלא יעשה עול. אמנם ז"א דודאי אם הי' בשגעונו לא הי' הב"ד מסדרין לו גט לאשתו דהמגרש צריך להיות בדעתו השלימה בשעת הגט וכמ"ש באה"ע סי' קכ"ח ועל כרחך שהי' בדעתו השלימה אז והרי הוא רשע מגרש אשת אחר מק"ב מדעתו. ועוד עומד לנגדינו דברי הט"ז שם ביו"ד ס"ק כ"ב שאם עשה מעשה קודם אין מועיל אמתלא וכאן בנידון דידן אין לך מעשה גדולה מזו שגירשה ואולי עוד נהג קודם אישות אתה א"כ לא מועיל אמתלא דידיה:
וגם היה מקום לומר דהנה כאן השקלי וטריא הוא להכיר אותו אם הוא משה חיים או לא לזה נעמיד על מספר העדים שאמרו שהוא משה חיים ומספר שאמרו שהוא יאשע ונראה מי הם יותר נקיים כדברי הרבים מהן דכן מבואר בש"מ חו"מ סי' מ"ו ס"ק ס"ו והוא מדברי מהרי"ק שורש קע"א דלהכיר איש אם הוא זה או אחר בזה לא אמרינן תרי עדים כמאה נינהו רק נילך בתר רוב דיעות עיי"ש ועיי' בזה תוס' יבמות פ"ח ע"א ד"ה אתא גברא אמנם לפי"ז צריכין לחקור בכל המקומות שמכירין אותו בשם משה חיים וכל המקומות שמכירין אותו בשם יאשע מי המה יודעי' אותו וכמה הם ונספור אותם ואם אולי א' היום אינו בביתו ויבא לאחר זמן נצטרך גם להמתין ע"כ זה הדרך אינו:
בכן נחקור את אשר לפנינו. הנה הדר"ג מסכי' להעד שאמר שמה שנתרחב גופו הוא מחמת הגידול וכנים דבריו שזה הוא נודע וברור שאיש בן ארבעה ועשרים שנה נתרחב גופו יותר מנער בן ט"ו או ט"ז שנים וכן משה חיים כשנפרד משם הי' בן ט"ו או ט"ז שנה ועתה נתרחב גופו יותר והנה מה שהיה למשה חיים הקרחות הקטנות בראשו ועתה נתמלאו שער הנה י"ל שהקרחת הם סימנים בגופו וא"כ יש לחוש שאינו משה חיים כמבואר בנו"ב (קמא אה"ע סי' ל"ו) שאיש הידוע בסימן בגופו ועתה נמצא איש ואין לו סימן זה אפי' מעידין כמה עדים שהוא ואפי' למ"ד סימנים דרבנן הרי האשה בחזקת א"א כי הסימן שבגופו להיכן אזיל עכ"ד. אמנם הדר"ג כ' על הקרחות האלו וז"ל ואודות קרחות דבר ידוע ומפורסם בכמה אנשים שזה שכיח מאוד שישתנ' במשך הזמן והוא דבר מצוי מאוד עכ"ל. הנה נאמן עלינו עדות הדר"ג שיודע שהוא דבר שכיח שישתנה בזה במשך הזמן א"כ י"ל דאין קושיא להיכן הסימן אזיל די"ל דנצמחו השערות אח"כ כדברי הדר"ג. ומ"ש העד שהי' ליאשע שומא קטנה (וערצלי) על האצבע ועל היד ועתה אין לו לזה האיש השומא ג"כ לענ"ד אין הוכחה דזאת ידעתי שיוכל להזדמן שיש לאיש צעיר לימים איזה ווארציל ובמשך הזמן נחסר הווארציל ואיננו:
ומה שמשה חיים לא הי' גישטיפילט ועתה האיש ההוא גישטיפילט וכשמעידין שמכירין אותו בטב"ע בודאי אין לומר דהשטיפלין מונע ההכרה דבתשו' חכם צבי סי' מ"ה כתב שיכולין להכיר בטב"ע אף שנקלף העור מעל הפנים והפדחתו והחוטם ע"ש וכ"ש באדם חי שהוא גישטיפילט שעינינו רואות מעשים בכל יום שמכירין אותו וז"פ. והנה על הגב"ע על השומא שהי' ליאשע על הירך כתב הדר"ג שאינו מצטרף לא לכאן ולא לכאן לומר שהוא יאשע עי"ז לא נוכל יען אינו על המקום שאמרו ובפרט שהדר"ג הזהיר אותם שיכוונו ויתיישבו קודם אמירתם לומר המקום מכיון ואמרו בשמאל והא הוא בימין גם הוא קטן מכפי שאמרו א"כ אין זה סימן וכמש"כ הע"א שאמר שאינו בולט בודאי הוא מוכחש וגם לומר שאינו יאשע מחמת שאין השומא מכוון במקום שאמרו ובשיעור שאמרו ג"כ לא נוכל דבכגון זו בימין לשמאל ושיעור גדלו יוכלו אנשים לטעות ע"כ עדותן בזה לא לכאן ולא לכאן עכ"ד. ונכונים דבריו דכ"כ בנוב"ת אה"ע סי' נ"ה דאם נמצא שינוי בסימן הוא ראי' שאינו הוא וא"כ הי' ראוי בכאן לומר שמה שנשתנה המקום הוא שינוי בהסימן אמנם אח"כ מסיק שיוכל לומר שלא זכרו כ"כ כיון שהוא אחר כמה ימים וא"כ ג"כ כאן יוכל לומר שלא זכרו כ"כ המקום א"כ די לענ"ד לבטל עדותם. גם על מה שלא העידו אנשי ק"ב על השומא שבמצחו נראה ג"כ כדברי הדר"ג שאין ראי' שהוא אינו יאשע לומר שיאשע אין לו השומא מדלא הזכירו אנשי ק"ב די"ל דמחמת השטיפלין לא נראה להם השומא כמו שהדר"ג לא ראה בו השומא שעל מצחו עד שהראהו להדר"ג:
והנה מה שהודיעו אנשי ק"ב שיאשע הי' גישטיפילט ועתה האיש ההוא גישטיפילט הוא ריעותא גדולה עבור בת הרב הגה"צ מקאמינקא דאית' בתשו' הב"ח הישינות סי' פ"א וז"ל ראיתי בתשו' ב"י היתר אשה אחת עפ"י סימן שהי' בפניו גומות מחמת הפאקין וז"ל ועוד שהכירוהו ע"י גומות שהי' בפניו מחמת הווירגיליאש (בלשון אשכנז ווארבליש ובלשון פויליש פאקין) וזה סימן מובהק ביותר כי א' מאלף לא ימצא שיהיה לו כן וכבר הוכחתי בב"י דסימן מובהק הוי דאורייתא ומשיאין על פיו הצעיר יוסף קארו עכ"ל הב"ח וא"כ כיון שיאשו הי' גישטיפילט ועת' האיש ההוא גישטיפילט הוי סימן מובהק ביותר לכאורה שהוא יאשע אמנם אם אמת הוא שמשה חיים הי' לו ג"כ חולי הפאקין בתוך השנים האלו שנעלם מביתו א"כ אין ראי' שהוא יאשע שי"ל שמשה חיים הוא שנעשה כך. ע"כ לענ"ד לאשר דרך כל הממונים בבית החולים בעיירו' הגדולות לכתוב בס' כל החולים ושמותיהם ומחלותיהם בכן יכתבו לבריסק ולביאליסטאק אודות זה ואם יבא משם תשובה שנחלה שם איש יהודי צעיר לימים כזה במחלת הפאקין אז יצאנו מחשש הנז' ואם יבא משם תשובה שלא נחלה שם איש כזה כאלו במחלה ההוא אז מן השמים ירחמו על האשה הזאת ואני בדעתי הקטנה בל אוכל להתירה. ואם אולי בק' בריסק ובביאליסטאק אין דרכם לכתוב בס' בבית החולי' את שמות החולים ומחלותיהם אז אם יוכל האיש ההוא להגיד אמתלא טובה על מה שגירש את האשה בק"ב כנז' באופן שיבינו הב"ד שאינו רשע ויהי' כשר להעיד אז יוכל להעיד על עצמו שהי' לו חולי הפאקין בבריסק או בביאליסטאק ע"כ נעשה געשטיפילט ונניח זה על מה שכתבתי ונבא לעיין בשאר ענינים בשריותא דידה:
הנה היתר האשה הזאת תלוי אם נכריע בבירור שהוא משה חיים ולא יאשע. והנה הדר"ג הבין והציע דעתו הרחבה שהידיעות שידע מק"ב את כל הנעשה עמו ועם שאר אנשים משם יוכל להיות שמחמת שהי' שם זמן ארוך בחזקת נכדו הנחלף ידע כל אלו הדברים. אבל מה שידע מה שנעשה עם משה חיים אם האיש ההוא אינו משה חיים אף אם נימא שהי' בשידלאווצי ובקאמינקא איזה שנים ג"כ לא היה לו לידע דאיך ידע איש אחר מה שנעשה עם משה חיים בצאנז בהיותו משתגע דברים הרבה ואיך הי' נסיעתו משם ובאיזה מקום שבתו ש"ק ואיך נסע על החתונה וזמן קידוש לבנה קודם החופה ומה שאמר לו אביו בליל הנשואין וכיוצא ע"כ זה הוא סימן וראי' שהוא הוא משה חיים משידלאווצי וכתב בזה הרר"ג שאין לחוש שהוא אינו משה חיים רק שנתודע לו ע"י איזה סיבה כגון חברא חברא אית לי' או סיבה אחרת כיוצא הענינים ההם של משה חיים דאין לחוש לזה דלא כהבית מאיר בצלעו' הבית סי' ט' שכ' דידיעת דברי' הנעלמי' אינו סימן דלא מצינו בש"ס ופוסקים דידיעת דברים הנעלמי' הו' סימן ויש לחוש שנתודע לחבירו באיז' אופן א' מידיעת דברי' הנעלמים שלו והדר"ג חולק ע"ז דמה שלא נמצא בש"ס ופוסקים זה אינו הוכחה דאטו כל הדינים צריכים להיות מבוארים וכתב הדר"ג הוכחה דאין לחוש שנתוודע לא' עניני חבירו דבב"מ דף כ"ז ע"ב אמרינן עד דרוש אחיך אותו דרשהו בסימנים אם הוא רמאי או לא ואם נימא דיש לחוש שיתוודע לא' עניני חבירו ע"י חברא חא"ל או סיבה אחרת וא"כ ניחוש שיתוודע לאחר הרמאי הסימני' של החפצים שלו ע"י חברך חא"ל או שראוהו פ"א ובפרט שור הנאבד דמצוי שראוהו בעצמו כשהלך אנה ואנה או שראוהו חבריו כמה פעמים וא"כ אין ראי' בסימנים שאינו רמאי א"ו דאין לחוש שיתוודע לא' עניני חבירו ואם כן הוי ידיעות הנעלמות סימן מובהק והוכחה שהוא משה חיים עכ"ד הדר"ג:
ואדבר אני בעניי מה שנ"ל בזה. הנה פשטי' דסוגי' וכן מרש"י נראה דהלימוד החזרת אבידה בסימני' למ"ד סימני' דאו' לא מעד דרוש אחיך אותו הוא רק מוכן תעשה לשמלתו דבגיטין כ"ו ע"ב ד"ה סימנים דאורייתא כתב וז"ל קסבר סימנים לאהדורי אבידתא דאורייתא מוכן תעשה לשמלתו כדאמרי' באלו מציאות עכ"ל וביבמות דף ק"ב ע"א ד"ה סימנים דאו' כתב רש"י מהא דתנן בפ' ואלו מציאות אף השמלה היתה בכלל והיינו מוכן תעשה לשעלתו ועיי' ברא"ש ב"מ שם וע' נוב"י תניינא אה"ע סי' ס' ד"ה וכ"ז והנה רש"י לא כתב הטעם דנלמד רק מוכן תעשה לשמלתו ולא מעד דרוש אחיך אותו ובאמת צריך ביאור דאי משום שדחה הגמ' בב"מ שם הלימוד מעד דרוש דילמא בעדים הא דחי שם גם הלימוד מוכן תעשה לשמלתו דסימנים כדי נסבה ולמ"ד סימנים דאורייתא שני הדחיות האלו אינם אמנם נראה טעמו של רש"י ז"ל דהנה כשדחה הש"ס הראי' דוכן תעשה לשמלתו דסימני' כדי נסבה פירש"י דאסמכתא בעלמא הוא על הקרא וכשהביאו בגמרא ראיה דסימנים דאורייתא מעד דרוש הקשו התוס' דהא במתני' דף כ"ח שם למדו מהקרא דעד דרוש שלא להחזיר בסימנים לרמאי ותירצו דהמשנה אמרה אסמכתא בעלמא וא"כ כשנחזיק למ"ד סימנים דאורייתא דהלימוד הוא מעד דרוש אחיך אותו א"כ נצטרך לומר דהמתני' דף כ"ח שילפי' מעד דרוש שלא להחזיר בסימנים הוא שלא בדקדוק ורק באסמכתא בעלמא משא"כ כשנקיים למ"ד סימני' דאו' דהלימוד מוכן תעשה לשמלתו לא נצטרך לומר דהמתני' דף כ"ח הוא שלא בדקדוק רק הכל נכון על מכונו וכל המשנות בדקדוק דמה שלמדו מוכן תעשה לשמלתו דסימני' דאו' הוא כן באמת ומה שלמדו בדף כ"ח ע"ב במתני' דעד דרוש אחיך אותו שלא להחזיר לרמאי בסימנים הוא ג"כ בדיוק ולא נצטרך לומר שאסמכתא הוא ע"כ שפיר כ' רש"י דסימנים דאו' מוכן תעשה לשמלתו. ולפי"ז שאין הלימוד לסימנים מעד דרוש אחיך אותו דרשוהו בסימנים שאינו רמאי א"כ אין ראי' להוכחת כהדר"ג ממה שיוכל להיות רמאי כנז' אך מ"מ י"ל הוכחה מהס"ד דגמ' דאם נימא שיוכל להתודע לא' עניני חבירו איך הו"א לומר דרשהו בסימני' אם אינו רמאי וא"כ בלא דחיית הגמ' דילמא בעדים ג"כ אין ראי' בסימנים שאינו רמאי כנז'. והנה מ"ש הדר"ג שי"ל כשהלך השור אנה ואנה נודע להם הסימן או חפץ אחר שראוהו אצלו. ז"א עפי"ד השטה מקובצת ב"מ דף כ"ח ע"ב בשם הרמב"ן דעל השואל לא חיישינן שיאמר הסימנים דאלת"ה אבידה היכי מהדרינן ליחוש שמא האומר הסימן שאלו וידע סימניו אלא ודאי דלשואל לא חיישינן דהשואל חפץ כיון שאינו ברשותו רק לשעה לא ידע לכוון הסימנים עכד"ה לפי"ז אין לחוש לשמא ראו השור או החפץ דהא גם אם שאלו שהוא ברשותו באותו שעה לא ידע סימניו מכש"כ אם לא שאלו רק ראוהו בהזדמנות שלא יוכל לכוון סימניו וא"כ לא מוכח מכאן ממה דאין לחוש שראה א' הסימני' של חבירו לנידון דידן דמשה חיים הנז' דכאן באבידה גם אם ראוהו לא ידע עי"ז לכון סימניו כנזי מהרמב"ן אבל דלא חיישינן לחברא חא"ל י"ל שפיר מוכח דאם נימא דיש לחוש לחברא חא"ל א"כ ניחוש דילמא נודע לו הסימנים ע"י חברא חא"ל שבעל החפץ בעצמו סיפר הסימנים לאיזה איש וזה סיפר לזה עד שנודע לו וא"כ האיך הי' הו"א ללמוד מעד דרוש אע"כ דלא חיישינן לחברא חא"ל בזה ולפי"ז בני"ד אין לחוש שנתוודע ליאשע עניני משה חיים ע"י חברא חא"ל ואם יאמר דברים הנעלמים של משה חיים כנז' על כרחך שהוא הוא דאין לחוש שנתודע לו:
אמנם הנה בחידושי הר"ן על חולין דף ע"ט ע"ב ד"ה סימנים כתב בשם הרמב"ן שאין ראיה ממה דסמכינן אסימנים בכלאים לענין מציאה די"ל דאף בכלאים סמכינן אסימנים מ"מ במציאה לא סמכינן דשמא ראה חבירו האבידה וידע הסימנים ועוד שמא לא ידע האומר. הסימנים כלל את הסימנים רק אמר כסומא בארובה והזדמן שיש על החפץ הסימן ההוא עכד"ה עיי"ש. והנה החשש שמא ראה האבידה כבר הודחה מדברי הרמב"ן עצמו המובא בשטה מקובצת דאף שראוהו לא ידע סימניו לא ידע כנ"ל אמנם החשש שמא אמר כסומא בארובה עדיין נשאר וא"כ אף אם נאמר דאין לחוש לחברך חא"ל האיך הי' הו"א לומר דרשוה בסימני' אם אינו רמאי הא יוכל להיות שנתחכם לומר הסימני' כסומא בארובה וא"כ יזדמן הסי' כחפץ ההוא הרי טוב שירויח את החפץ ברמאותו ואם לא יזדמן הלא ג"כ לא יהי' לו היזק מכיסו כלום:
אך י"ל דהנה מה שמחזירין אבידה בסימני' אינו משום שידעינן בבירור בלי שום ספק שהחפץ הוא של האומר הסימנים רק הוא כהך דפירש"י ע"מ דאמרינן שם למ"ד דסימנים דרבנן הטעם דמחזירין אבידה ניחא לי' בעל אבידה למיהב. סימנים ולמישקלה מידע ידע דעדים לית לי' ומימר אמר וכו' פירש"י כל אובדי אבידה ניחא להו שתהי' דת זו בישראל למיהב סימנים וכל הבא ונותן סי' יטלנה מ"ט מדע ידע דעדים לית לי' וכו' ואם יזקקוהו לעדים לא תבא לעולם על ידו ומימר אמר טוב לי שיחזרהו לכל האומר סימנים דלא שכיחא דנימא סימנים דידה אלא אנא כו' עכ"ל והיינו דאף שבאמת שיש לחוש שיאמר אחר הסימנים ולא בעל האבידה מ"מ תקצו חכז"ל כן לאהדורי בסימנים (למ"ד סימנים דרבנן) מטעם דניחא לי' לבעל האבידה מטעם הנז' ולמ"ד סימנים דאורייתא וילפינן מוכן תעשה לשמלתו א"כ התורה כך ציותה ליתן האבידה להאומר סימנים, א"כ אף אם עדיין יש ספק אם החפץ הוא שלו אין לנו בכך דהתורה ציותה רק ליתנו לו אף אם היא ספק אנו מחויבים ליתנו לו דהתורה כך ציותה וכן לפי ההו"א מעד דרוש אחיך אותו טרם שהודחה דילמא בעדים הי' כך ההו"א דרשוהו בסימני' אם לוקח ברמאות או לא ואם ע"י הסימנים שאינם נראה לנו שאין לוקח ברמאות אז סגי ואף שיוכל להיות עוד שאומר כסומא בארובה לא צותה התורה לחוש בזה ואנו מחויבים להחזיר כיון שאמר הסימנים בדרישה זו סגי בגזירת התורה. וכיון שבאנו לכאו' לכלל זה א"כ אין הוכחה להך שכתבנו אם יש לחוש שיתוודע לא' עניני חבירו דבאמת י"ל שיש לחוש שיתודע לא' עניני חבירו ע"י חברא חא"ל וכיוצא רק הכא שאני דבאמת יש לחוש שנתודע לו או כסומא בארובה ואעפי"כ מחוייבין. מה"ת להחזיר למ"ד סימנים דאו' או בתקנת חכז"ל למ"ד סימנים דרבנן מטעם דניחא לי' לבעל האבידה כנז' אבל אינו ודאי שהוא שלו וא"כ לנידון דידן י"ל שאין ראיה שהוא משה חיים דדלמא נתודע לו ע"י סיפורי דברים דחברא חא"ל וכיוצא. אכן עפירש"י הנז' שכתב דלא שכיחא דנימא סימנים דידה אלא אנא היינו דלא שכיח דמיעוט הוא שימצא שיכוון אחר שאינו שלו את את הסימנים ע"י ערמות ששמע וכיוצא ולא שכיח היינו הוי רק כמיעוט וז"פ וע' כתובות דף ב' ע"ב ודילמא אונסא דשכיח שאני ומנ"ל לרבא לומר שלא יועיל אונס אף בלא שכיח ומתרצינן אלא רבא סברא וכו' וכ' התוס' שם דף ג' ע"א ד"ה וסברא דמן הדין אין לחוש לאנוס דרובן לא אנוס ע"ש והיינו דלא שכיח היינו דהוא רק כמיעוט ועל הרוב אינו כן וא"כ דלא שכיח דאמר אחר סימנים דידה שפירש"י היינו שמיעוט הוא ועל הרוב לא ידע אחר הסימנים בשום תחבולה זולת לבעל החפץ בלבד (א) וא"כ מזה על כרחך דעל הרוב לא סיפר הא' לחבירו את עניניו שיהיה עי"ז לחוש שנתודע לו הסימנים ע"י חברא חא"ל כנ"ל דעל הרוב לא יספר בעל החפץ סימניו לאחרים וא"כ לפי"ז בנידון דידן נוכל להתיר ע"י רוב משום שביארנו שעל הרוב לא יספר לחבירו עסקיו ועניניו וא"כ על ידי הסימנים שמספר האיש הזה נוכל לומר שהוא הוא משה חיים ולא אחר:
והנה באמת לפי"ז צריך ביאור מה שמקשו הגמ' בב"מ שם אם סימנים דרבנן האיך מחזירין אבידה ול"ל להגמ' לתרץ אלא ניחא לי' לבעל אבידה י"ל בפשיטות מה שעפ"י הרוב הוא שלו אזלינן בתר רובא ומהדרינן למי שיאמר הסימנים אך י"ל משום דקיי"ל אין הולכין בממון אחר הרוב להוציא מיד המוחזק וכ"פ הרמב"ם בפי"ו מה' מכירה וכן פסקינן בש"ע חו"מ סי' רל"ב סכ"ג וכאן אם נאמר דסימנים אין מועילים ויצטרך עדים אם לא ימצא עדים תהא המציאה מונחת עד שיבא אלי' הנה המוצא יש לו ריוח במה שהאבידה מונחת אצלו דבכלי עץ משתמש בהם מעט ובכלי נחשת משתמש בחמין ובכלי כסף בצונן ובקרדומין משתמשים ברך ובכל דבר שיש בו רוח חיים אם עברו יב"ח משום דמיהן ואם יהי' ריוח יהי' מחצה על המוצא ובאווזין ותרנגולין לאחר יב"ח ימכרו והמעות ישתמש בהן המוצא כמבואר כ"ז בחו"מ סי' רס"ז וא"כ אם נימא שלא יועיל יהי' החפץ מונח ביד המוציא ואם נבא להחזיר בסימנים מטעם רוב הרי אין הולכין בממון אחר הרוב להוציא מיד המוציא המוחזק ע"כ פרכינן בגמ' אבידה בסימנים האיך מהדרינן למ"ד סימנים דרבנן ומוכרח לתרץ משום דלבעל אבידה תקנו זה דניחא לי' כן אמנם התוס' ספ"ק דכתובות כ' דהמוצא אבידה ל"ש גבי' אין הולכין בממון אחר הרוב דלהמוצא אבידה אין לו חזקת ממון ואינו מוחזק בהאבידה וע' נו"ב תנינא אה"ע סי' ס' וצ"ע:
והנה לכאורה מצינו דאדרבא תמיד או עכ"פ עפ"י הרוב יוודע לאחרים עניני האדם ועסקיו דהנה בב"ב דף ל"ח ע"א פירש"י בד"ה מחזיקין בנכסי בורח וז"ל כיון דשיירות מצויות אנן סהדי שיוודע לו שאחרי' החזיקו בקרקע שלו ולא מצי טעין לא ידעתי ולהיפך לא מחיתי דכי היכי דמחאה שלא בפניו הוי מחאה משום דחברך חא"ל ושמע המחזיק מחאתו של זה המערער הכי נמי נודע לו שהחזיק זה בקרקע שלו והוא לא מיחה ולפיכך הפסיד עכ"ל ופסקינן כן שם בגמ' להלכה בבורח מחמת ממון עיי"ש הרי דאנן סהדי שנודע לו המחאה להמחזיק וכן נודע לזה שהחזיק אחר בקרקע שלו אנן סהדי היינו שרובו או כולו הוא כן שנודע להאחר וגדולה מזה פסקינן בב"ב שם דף ל"ט ע"א דאף אם אמרו העדים שלא יאמרו לשום אדם הדבר מ"מ כל שאין ההבטחה לשכר או להפסד אמרי' שאינן נותנים אל לבם לקיים הבטחתם ויאמרו והוי מחאה וע"ש ברש"י ד"ה אמר רב הונא וכן פסקינן בחו"מ סי' קמ"ג ס"ג הרי שכך דרך אנשים לספר לזולתם מה שיודעים הם אף אם אמרו שלא יאמרו אמרינן שיאמרו ויודיעו לאחרים ולפי"ז בנידון דידן מה שהוא יודע עניני משה חיים דיש לחוש דנתודע לו על ידי אחרים בחברא חא"ל כנ"ל. ואין לומר דשאני התם בב"ב דכ' רש"י דהשיירות מצויות ע"כ נודע לא' ענינו חבירו ונימא דבמדינתינו אין שיירות מצויות ז"א דמנ"ל לומר כן דבמדינותינו הוי כאן שיירות מצויות [ואדרבא הוי בודאי במדינותינו כשיירות מצויות בתיקון הדרכים והמסילות שנעשו בזמנינו ואין סכנה כלל לנסוע כמו בא"י ובבל מפני השודדים המצוים שם גם עתה כנודע ובמדינותינו יוכלו לנסוע אפי' יחידי ונוסעים תמיד סוחרים ממקום למקום ובפרט במדינה א' מק"ב לשידלאווצי בודאי שכיחי נוסעים והוי כשיירות מצויות אמנם הנה לפי"ז לכאורה יהי' קשה מהסוגיא ההוא בב"ב על סוגי' דב"מ בסימנים שפירש"י דלא שכיח שיאמר סימנים אלא בעל האבידה דעפ"י הרוב לא הגיד הבעל אבידה לאחרים שיוכל עי"ז להתודע ע"י חברא חא"ל והא בב"ב איתא דתמיד או עכ"פ רובו ככולו נתודע ע"י חחא"ל את עניני חבירו אלא על כרחך דשם באבידה לא יוכל להתודע בלתי אם יספר בעל האבידה בעצמו וזה י"ל דאין דרך אדם לספר עניני חפציו לחבירו כעין דפסקינן בחו"מ סי' פ"א סי"ד דאף שהודה יוכל לטעון שהודה כדי שלא להשביע את עצמו ודרך אנשים ליזהר בדבריהם לטובת ממונם ועסקיהם, וה"נ לא יספר לאחר עניני חפציו וגם כדי שאם יאבד לא ידע אחר להגיד סימניו על כן בודאי לא יספר סימניו לאחרים. אבל שם בב"ב מיירי שהעדים שמעו המחאה ויגידו לחבריהם וחברא חא"ל הנה העדים שמספרים עניני אחרים מה שמיחה ראובן על שמעון בשדהו וכיוצא זה בודאי מספרים ושפיר אמרינן שיתודע לו ע"י חברא חא"ל. וה"נ בנידון דידן דאיירי בענינים שלא יוכל האיש לידע בלתי אם סיפר משה חיים בעצמו לאחרים ע"ז שפיר י"ל דאין מהדרך לספר לאחרים דאם שבח הוא לו לא יאות משום גאות ויהללוך זר וכו' ואם גנאי הוא לו לא ירצה להתבזות [ובפרט שהי' בין הדברים מה שהגיד לו אביו (של משה חיים) בליל הנשואין בקאמינקא כנז' בהגב"ע אולי הוא מדברים שבינו לבינה איך יתנהג וזה בודאי בושים כל בני אדם לספר לחבירו] וא"א לידע לזולתו א"כ, יש סברא יש לסמוך ע"ז שהוא הוא משה חיים:
גם כתב הדר"ג דמה שהעידו אנשי קראסניסבראד שתמיד בבוא האיש שמוחזק אצלם לנכד צורף הזקן לביתו הכיר את כל האנשים וידע דירת כל א' הוא משום מילתא דלא רמיא עלי' דאינש לאו אדעתי' לכך העידו כן ובאמת לא ידע תיכף בבואו רק אחר איזה ימים עכ"ד הדר"ג (ב) וכתב זה בפשיטות לפי רוחב בינתו ובודאי טעמו ונימוקו עמו אמנם אני בעניי יש לי לעיין בזה הנה ביו"ד סי' ק"צ סעי' נ"ב גבי שלוש נשים ערות פסקינן דאותה שאמרה ברי לי שלא באתי למקום הדם טהורה והקשה הטו"ז שם ס"ק מ' מה מועיל אמירתה ניחוש שמא באת' למקו' פלוני ולאו אדעת' דמילתא דלא רמיא עלי' דאינש לאו אדעתי' כמו בחו"מ סי' קנ"ט סעי' י"א מנה הלויתיך בצד עמוד פלוני השיבו לא עברתי בצד עמוד פלוני מעולם ובאו עדים שעבר בצדו שלא הוחזק כפרן דכל מילתא דלרעדל"א ה"נ נימא הכי ותירץ כיון דסמוך לשכיבתם נמצא הדם והוא קצת לא שכיח שתכנס אשה ערה במקום חבירת' לכך נאמנת דאם היתה נכנסת היתה זוכרת ובכה"ג לא אמרינן כל מילתא דלרעדל"א עכ"ד והנה בנידון דידן שאמרו שהי' מוחזק בק"ב שהוא יאשע נכד הצורף משם ומי שהוא מאותו העיר לא שכיח שלא יכיר את כל האנשים ולא ידע דירתם א"כ צריך לחקור אם הי' זמן רב בין ביאת נכד הצורף לקראסניבראד לשעת הגדת עדותן אם הי' רק זמן קצר דבזמן קצר לא נימא כל מילתא דלרעדל"א כיון שהוא לא שכיח שלא יכיר ולא ידע אמנם הנה הנקודות הכסף חולק על הט"ז יעיי"ש ולע"ד מטעם אחר אין לדון בנדון דידן דינו של הט"ז דהנה באמת אחר העיון אין לדון בנידן דידן מטעם לא שכיח שאמרנו דמי שהוא מהעיר לא שכיח שלא ידע ולא יכיר את האנשים ודירתם דאלו לא הכירו בו שידע תיכף בבואו בפעם ראשון רק אחר איזה ימים שכבר נודע לו האנשים ודירתם ואף אם אמרו שידע תיכף בפעם הראשון י"ל שהוא לאו אדעתי' דהא מילתא דלא רמיא עלי' דאינש אם כן נשאר רק הטעם הראשון שכ' הט"ז מחמת שהוא זמן קצר וע"ז לחוד לא מוכח מהט"ז לסמוך דהא כ' שני הטעמים ועוד דנראה מהתוס' דס"ל דאין חילוק בכל מילתא דלארעד"ל בין זמן ארוך בין זמן קצר דהנה בשבועות (מ"א ע"ב) גבי האי דאמר פרעתיך בפני פלוני ופלוני ואתי פלוני ופלוני ואמרו שלא ראו ואמר רבא דלא הוחזק כפרן דמילתא דלרעד"א לאו אדעתי' הקשו התוס' מהא דאמרי' בב"ב דף ק"ט גבי האי דאמר פרעתיך בפני פלוני ופלוני דצריך לברר שיבואו עדים ויעידו ותירצו דרבא באמת פליג אהך דהתם ועוד תירצו שצריך לברר היינו לא להפסידו אם לא יאמרו כדבריו עכ"ד התוס' ואם נימא דס"ל דיש חילוק בין זמן ארוך לקצר קשה דקודם שאסקו התוס' אדעתי' לפרש צריך לברר היינו שלא להפסידו ג"כ לא היו צריכין לעשות פלוגתא בין רבא ובין המ"ד בב"ב דצריך לברר דיש לחלק דרבא מיירי ששהה זמן ארוך לכך פסק דכל מילתא דרעד"א ובב"ב מיירי שלא שהה רק זמן קצר ולמה עשו פלוגתא בחנם אע"כ דס"ל להתוס' דאין חילוק בין זמן ארוך לקצר והנה הנקוה"כ שם ביו"ד סי' ק"צ כתב דלכך מהימנא ולא אמרינן כל מילתא דלא רעדל"א משום דכל שאמרה הנוגע באיסור דאם תאמר שקר עבדה איסורא בזה לא אמרינן לאו אדעתה רק קושטא קאמרה עכ"ד ודברי הנקוה"כ אלו מכוונים למ"ש בש"ך יו"ד סי' צ"ד ס"ק כ"ח דאם אומר ברי לי עד כמה נגע בסכין א"צ ס' רק נגד אותו מקום דלא כמהרש"ל שכתב דצריך ס' נגד כל הסכין ולא מועיל מה שאמר ברי לי עד כמה נגע בסכין משום דלא רמיא עלי' ושכן פסק הט"ז שם ס"ק י"ב עי"ש והש"ך לא ביאר שם סברתו למה יחלוק על המהרש"ל ויעיי"ש בשפתי דעת אבל לפי"ז יובן כיון שהוא לאיסורא מהימן (ג) ולפי"ז בנידון דידן יש סברא לסמוך על העדים מק"ב שאמרו שהכיר הכל וידע הכל תיכף בבואו לביתו כיון שאם יאמרו שקר הרי מעגנים את האשה מקאמינקא והוא עון פלילי ושישפכו בשקרותם דם נקי אמנם בתורת השלמי' שם בסי' ק"צ ס"ק נ"ז כתב דבאו"ח סי' תמ"ז מבואר דלא כנקוה"כ ע"ש ונראה דכונתו אהא דכתב הרמ"א שם ס"ה דאם לא היו נזהרין בשעת עשייתו מחמץ אסור בפסח וכתב המג"א שם ס"ק כ"ו דאפי' אמר ברי לי שלא הי' בן יומא אסור משום דלא רמיא עלי' וכ' שם החק יעקב ס"ק כ"ח שכך דעת הסמ"ק שכל שלא הי' נזהר בשעת המעשה אף שיאמר אח"כ ברי לי שלא הי' בן יומו אסור משום דלרעד"א וכ' שכן דעת האחרוני' ושכן דעת הרמ"א שם, על הרמ"א הזה נראה שהיה כונת התורת השלמים שכ' שבסי' תמ"ז משמע דאף דאם אם יאמר שקר יבא לידי איסור אמרינן ג"כ דלא רמיא עד"א. וכן אנו רואין מבואר ביו"ד סי' א' סעי' ג' מי שאינו יודע ה"ש אף שאמר ברי לי ששחטתי כראוי אסור משום מילתא דלא רמיא על"א וכן מבואר בש"ך יו"ד סי' י"ח סק"ח וס"ק ט"ו לענין פגימת הסכין דאינו נאמן אף באומר ברי משום דלא רמיא עלי' ואף שהוא דבר איסור דלא כמ"ש בסי' צ"ד הנז' הרי מכל זה דאף אם כשיעיד שקר יבא לידי איסור אמרינן ג"כ דלא רמיא עלי' דאינש ולפי"ז בנ"ד נכון לכאו' כדברי הדר"ג שאין לסמוך עליהם אף שאם יאמרו שקר יעברו עבירה. והנה יש מקום לומר דלא שייך בנידון דידן דלרעד"א כיון דעדים הם שהעידו כן ובעדים לא שייך דלא רמיא לאו אדעתי' וכן פסק הפרמ"ג שם בש"ד ס"ק י"ח דבעדים ל"ש לא רמיא ולאו אדעתי'. ונראה כן דבעדים לא שייך מילתא דלא רמיא עליי' וכעין מה דאמרינן בשבועות מ"ד ע"ב דבעדים אם ראו שנתן ראובן מעות לשמעון אף אם לא ידעו למה נתן ועל מה נתן והוי ראיי' בלי ידיעה ג"כ מחייבים בעדותן ע"ז אמנם הש"ך בחו"מ סק"י כתב דאף בשני עדים אמרינן כ"מ דלא רמיא עדל"א וכן הנתיבות שם פסק כהש"ך וגם האו"ת באורי' סק"ו פסק כהש"ך א"כ שוב הדר ההיתר משום מילתא דלא רמי' עלי'. אמנם בפרמ"ג יו"ד סי' צ"ד ס"ק כ"ח בשפ"ד כ' בשם קרית ספר להמבי"ט דמילתא דלעד"ע הוי דרבנן והנה בנ"ד האשה היא מדאוריית' בחזקת א"א כמ"ש התוס' בכתובות דף כ"ב ע"ב ד"ה הכא דשנים אומרים נתגרשה ושנים אומרים לא נתגרשה אוקמא אדאורייתא אחזקת א"א רק התם דמוקי שנשאת לא' מעדים וכיון שנשאת יש חזקה דאשה מנסבא ומרעא לחזקת א"א ע"ש אבל בנ"ד שלא נשאת עדיין והרי הוא מדאורייתא בחזקת א"א א"כ איך נוכל לומר דמחמת הכלל דמילתא דלא רמיא שהוא מדרבנן נתיר איסור דאורייתא ובאמת לא מצינו בשום מקום שנתיר איזה איסור מחמת דלא רמיא רק להחמיר לאסור אמרינן מילתא דלא רמי' לענין מי שא"י ה"ש בסי' א' ביו"ד ולענין פגימת הסכין בסי' י"ח ולענין נגיעת הסכין בסי' צ"ד ולענין מציאת הדם בסי' ק"ל וגם שאני דיני ממונות בב"ב דף ל"ט ע"א לענין מחאה ובשבועות דף מ"ב ע"ב לענין הוחזק כפרן אבל להקל באיסור לא מצינו משום מילתא דלא רמיא לאינש א"כ כבר נפל ההיתר דלא רמיא עלי' הנז'.
והנה לכל עגונות שבעולם יש עזר גדול מדברי תשובת הרא"ש כלל נ"א והוא בב"ש סי' ס"ה ובש"פ דבעגונה כל מה שאפשר לצדד להקל מצדדינן אמנם לאשה הנעלבה הזו גם מזה לא נוכל להמציא לה עזר יען דאם ניקל עלי' הרי מחמרינן על האשה מקראסניבראד. אמנם בכ"ז נמצא לה פתח תקוה בעזה"י. והוא בדבר א' אשר כתב הדר"ג ובזה נבא לשריותא דהאי איתתא והוא דבני"ד איכא תרי להדי תרי כנז' לעיל אמנם איכא סימנים בהדי צד אחד השומא שעל המצח במקום מיוחד וגם הצלקת שהוא קרקע על הקיבורת של זרוע שמאל ואף שהסימן שעל הקיבורת אביו הוא שאמר מ"מ מבואר בסי' י"ז דקרוב כשר לעדות אשה ובפרט שהוא אמר הסימן תיכף בבואו עתה לראותו עוד טרם שראוהו, אמר סימן שבנו משה חיים יש לו הקרע במקום ההוא ותיכף הביאו את האיש ובדקוהו מצאו שיש לו הקרע ההוא א"כ ליכא למיחוש למשקר. והנה בבית מאיר בצלעות הבית שם בעובדא דילי' הי' ג"כ שתי כתי עדים המכחישים זא"ז לסימן בהדי כת א' ודימה הבית מאיר הדין להא דכתב הרמ"א בחו"מ סי' רס"ז סעיף ח' עדים ועדים וסימנים סימנים במקום עדים לאו כלום והקשה הבית מאיר על דינו של הרמ"א הא קיי"ל תרי ותרי הוי ספיקא דרבנן והוי כאלו אין כאן עדות כלל ומוקמינן אחזקה כנ"ל והא קיי"ל בסי' י"ז סעי' כ"ד דסימן מובהק ביותר אין אשה בחזקת א"א ומתירי' אותה לעלמא הרי סימן מובהק אלים יותר מחזקה שמוציא מחזקה א"כ עדים וסימנים דאיכא תרי לבהדי תרי שצריכין לילך בתר חזקה כש"כ שצריך ליזול בתר סימן מובהק ביותר ולמה כ' הרמ"א שלא ליתן לבעל הסימנים דמשמע אפי' בסימן מובהק ביותר והדר"ג תי' די"ל דהרמ"א מיירי בסימן בינוני אבל בסימן מובהק ביותר י"ל דס"ל גם להרמ"א ליתן לבעל הסימנים עכ"ד הדר"ג. ובכן אם נקיים כן דהרמ"א מיירי בסימן בינוני אבל בסימן מובהק ביותר ס"ל גם להרמ"א ליתן לבעל הסימנים מזה נבא לשריותא:
דהאי איתתא. ובהיות כן שעיקר ההיתר תלוי בזה צריך אני לבאר בזה עוד ואח"כ נדון בי'. הנה לכאור' יש להתעורר דהנה בב"מ דף כ"ח ע"א איתא סימני' ועדים ינתן לבעל העדים סימנים וסימנים ועד א' ע"א כמאן דליתא דמי והנה הרמ"א בזה בסי' רס"ז הוא נלמד מהגהות מרדכי דריש ב"מ כמבואר בדרכי משה שם וברמ"א שם והוא דבהגהות מרדכי הקשה אם ע"א פוטר משבועה למה לא יכריע בין שני הנותני' סימנים ולמה אמרינן דסימנים וסימנים ע"א כמאן דליתא דמי ותירץ דרק במקום שבועה לחייב שבועה או לפטור משבועה מועיל ע"א אבל במקום שאין שבועה אין מועיל ע"א לכך פסקינן דע"א במקום שנים האומרים סימנים לאו כלום הוא אבל שני עדים שהם עדות מעליא שפיר אמרינן בגמ' סימנים ועדים ינתן לבעל העדים דעדים מועילים נגד הסימנים דסימנים במקום עדים לאו כלום הוא עכת"ד הגהת מרדכי מזה הוכיח הד"מ כיון שכתב דסימנים במקום עדים לאו כלום הוא ה"ה במקום שני כתי עדים המכחישי' לא יכריעו הסימנים דסימנים לאו כלום הוא נגד עדים. והנה הדין דפסק המחבר בסעי' ט' בעדים וסימנים ינתן לבעל העדים היינו אפי' בעל הסימנים נותן סימנים מובהקים ביותר כמבואר בש"ך שם סק"ז א"כ בודאי דהא דאמרי' בגמ' סימנים ועדים ינתן לבעל העדים היינו אפי' אם נותן סימנים מובהקים ביותר (דזה הדין בסעי' ט' לקוח מגמ' הנז' כמבואר בפשיטות בב"י ובבאה"ג) והא מזה הדין דסימני' ועדים ינתן לבעל העדים הוכיח ולמד הד"מ דגם להכריע בין שני כתי עדים ג"כ לא מהני הסימנים אם כן בודאי כונת הרמ"א דגם סימנים מובהקים ביותר לא יכריעו בין שני כתי עדים (כמו דלא יכריעו הסימנים כת א' נגד עדים שכנגדם כנז') ועוד דבטור סי' רס"ז אהא דכתב הטור סימנים ועדים ינתן לבעל העדים ע"ז הוא שכתב הד"מ דינו דעדים ועדים וסימנים אז סימנים לאו כלום הוא א"כ בודאי קאי על הך דמיירי הטור והלא דינו של הטור בסימנים ועדים ינתן לבעל העדים הוא בסימנים מובהקי' ביותר כדברי הש"ך הנז' (בשם הרא"ש) וא"כ הרי ע"ז כתב הד"מ דלאו כלום הוא הסימנים גם בין שני כתי עדים והיינו אפי' בסימנים מובהקים ביותר לא כלום הוא ומניח אך י"ל דהש"ך סק"ז שכתב דאף בסימן מובהק ביותר נותנים לו לבעל העדים אין כונתו שכן כונת הש"ע רק כ' כן הדין בשם הרא"ש ולעולם י"ל דהש"ע לא מיירי מסימן מובהק ביותר רק מסימן מובהק בינוני וע"ז כ' הרמ"א דעתו דעדים ועדים וסימנים דסימנים לאו כלום הוא אבל בסימן מובהק ביותר שפיר הרמ"א מודה דהסימנים יכריעו וינתן לבעל הסימנים (ד) אמנם אף דמוקמינן בסי' מובהק בינוני עדיין קשה לפי"ד הס"מע בס"ק ו' שכ' דמ"ש הרמ"א שאף האידנא מחזירין בסי' מובהק היינו בסי' מובהק בינוני א"כ כשיש עדים ועדים וסימני' דאיכא תרי לבהדי תרי והוי כמו שאין כאן עדים א"כ למה לא נותנים לבעל הסימנים אף בינונים דהא לדידיה נותנים מציאה על סימנים בינונים אך י"ל דהנה סי' מובהק ביותר לכ"ע הוא דאורייתא וסימן מובהק אמצעי בזה הוא השקלא וטריא בב"מ דף כ"ז כ"ח אי סימני' דאורייתא או דרבנן ולמ"ד סי' דרבנן אין מתירין אשה בסי' אמצעי כדפסקינן בסי' י"ז סעי' כ"ז המחבר והרמ"א והיינו משום דסימנים דרבנן ולמ"ד סי' דרבנן אמרינן בב"מ שם הטעם שתקנו רבנן להחזיר בסימני' משום שכך הוא רצון בעל האבידה משום דמימר אמר דעדים לית לי' והא בעדים ועדים וסימנים הרי אית לי' לבעל האבידה עדים ורק שכיון שיש גם לכשנגדו עדים לכך לא מועילים לו העדים שלו אבל מיהת יש לו עדים ול"ש לומר מימר דעדים לית לי' וכיון של"ש לומר דמימר אמר דעדים ל"ל א"כ אין כאן רצון בעל האבידה להחזיר בכה"ג א"כ לא תקנו רבנן בכה"ג סימנים והא בסימנים דאיירי שם בגמ' אי סימנים דאורייתא היינו בסי' אמצעי לכך הרמ"א בסי' רס"ז בחו"מ דמיירי בסימן אמצעי שפיר פסק דעדים ועדים וסימנים לא יתן לבעל הסימנים והבן. ולפי"ז בני"ד שיש סימן הקרע על הזרוע שהיא סי' מובהק דהא באה"ע סי' י"ז סכ"ד פסקינן שאין לסמוך על עדות אשה רק בסימן מובהק ביותר ופסק הבית שמואל ס"ק ע"א והט"ז ס"ק ל"א דאם יש סימן צלקת על אבר מכוון מקום מיוחד באבר ההוא משיאין את אשתו והיינו דהוי סימן מובהק ביותר בכה"ג וכתב שם הטו"ז דצלקת עדיף משומא משום דשומא מצוי' בבן גילו וצלקת לא מצוי ע"ש ובכאן הקרע הוא כמו צלקת והוא באבר ידוע על זרוע שמאל במקום מכוון שעל הזרוע שהוא הקיבורת א"כ הוא סימן מובהק ביותר א"כ הוא יכריע בין שני כתי עדים שהוא משה חיים:
ועוד י"ל שגם מה שיש לו סימן שומא על מקום ידוע שעל מצחו שהב"ש ס"ק ע"א מביא החולקי' על הרד"ך וס"ל דלא הוה סימן מובהק ביותר מ"מ כיון שנצרף גם מה שיאשע לא יכול ללמוד ולכתוב לה"ק והאיש ההוא כמו שהי' משה חיים יכול וגם (שכתיבתו) אות ט' שלו משונה משאר כל אדם אשר נודע שמשה חיים הי' כותב כן וגם מה שתנועותיו וזקינו ופאותיו ואצבעותיו וצפרניו ולשונו הם של משה חיים לענ"ד בהצירף כל אלו נימא דהוי כסימן מובהק ביותר דאיך יתכן שיזדמן כל אלו יחד שיהיה לאיש אחר הסימן השומא של מקום מיוחד שבמצחו של משה חיים גם כתיבת האות ט' וגם תנועותיו ואצבעותיו וצפורניו וזקנו ולשונו וכו' שיזדמנו כל אלו באדם אחר אין זה השכל מניח ובפרט שאם נאמר שהוא יאשע ויאשע לא הי' יכול ללמוד ולכתוב לה"ק כנ"ל לע"ד דהוי ג"כ כסימן מובהק ביותר שהוא משה חיים ואף שמהרשד"ם אה"ע סי' נ"ב שהוא מהחולקים על הרד"ך דס"ל דשומא על מקום מיוחד אינו סימן מובהק ביותר כתב שם בעובדא דילי' שהי' לו גם שן שהי' כפוף לפנים ואך מחמת שאינו סימן מובהק ביותר לא יועיל אף להצרף להשומא במקום המיוחד ע"ש וכ"כ הרמ"א סעיף כ"ד דסימנים שאינם מובהקים ל"מ אפי' מאה ובצירוף אומדנות ג"כ מ"מ כיון שהח"מ והב"ש שם מקילין וגם עוד הרבה אחרונים מקילים והובאו בפת"ש ס"ק ק"ו ע"כ ע"כ נלע"ד בהצירוף כל אלו הוי ג"כ בסי' מובהק ביותר שהוא משה חיים ובכן אם יתן גט לאשתו בת הרב וכו' יש להתירה ובאופן שלא יהי' עיכוב מצד מה שנודע שיאשע הי' גישטיפילט כמו שכתבתי לעיל:
ולענין האשה מק"ב שגירשה נלע"ד לשאול אותו שיאמר עתה אם הוא שקידש את האשה מק"ב או לא ואם יאמר שהוא קידש אותה נשאול אותו למה אמר קודם שהוא לא קידש אותה רק גירשה בלבד ואם יאמר אמתלא למה עשה מעשה הרעה שגירשו קידש אשה אחרת בקראסנעבראד באופן שיהיה נראה להבד"צ שאינו רשע בזה וכשר לעדות אז יהי' נאמן לומר שהוא קידש אותה כמבואר בט"ז סי' א' ס"ק כ"ב דבלא מעשה שפיר מועיל אמתלא ואז יועיל שיתן לה עתה גט כי הגט שנתן לה כבר הי' בשם שאינו שלו ואף שהוחזק שם שמו יאשע מיהו בשם אביו לא מהני הוחזק דאינו יכול להחזיק שם אחר לאביו כמבואר בב"ש בסי' קס"ט ס"ק כ' ע"כ צריך ליתן לה גט אחר בשם אחר בשם שלו ושם אביו. ומ"ש הדר"ג דאף בלא גט יש סברא להתיר האשה מק"ב משום שהי' קידושי טעות שאם ידעה שיש לו אשה מקאמינקא ושהוא ממשפח' גדול' לא נתרצית לו ז"א דהא לא הי' קידושי תנאי רק קידושי סתם ובקידושי סתם אין טענה אלו הייתי יודע בבירור כמבואר באה"ע סי' ל"ח דאינו יכול לומר אלו הייתי יודע לא קדשתי וכ' בחלקת מחוקק שם דה"ה היא לא יכולה לומר אלו הייתי יודע לא נתקדשתי וגדולה מזו כ' בתשו' נו"ב תנינא אה"ע סי' פ' דאשה שנתקדשה לא' ואח"כ נודע שהוא מומר ויש לו אשה נכרית ואפי"ה פסק שהוא א"א ולא מצא מקום להתירה והי' צריך ליתן לה גט וכ"ז אם יאמר עתה שהוא קידש אותה עם אמתלא טובה על אמירתו שלא קידשה וגם לתרץ עצמו באופן שיהא נראה להב"ד שאינו רשע כנ"ל (ה) אמנם אם נחסר א' מכל אלה והיינו גם שידרשו בהשפיטאל בבריסק ובביאליסטאק כנ"ל צריך לעיין איזה אופן אם יש לה ההיתר ולע"ע אני בעניי אין לי היתר בזולת אלה. והנה ידעתי שאין בי לא תורה ולא חכמה ולא כשרון מעשה ואיני כדאי לדבר בענינים האלו ע"כ הנני אומר בפירוש שכל דברי הם לפלפולא בעלמא והדין יפסוק הדר"ג כפי שישובו ע"ז גאוני וגדולי הדור ובצירוף דעת הדר"ג. ידידוש"ת וצדקתו שלמה שפירא
ע"כ התשובה מכ"ק אאזמ"ו זי"ע מס' שם שלמה כת"י. כנז' בתחלתה ועוד אעתיק תשובתו הב' כאשר יעדתי בתחלה ושמתי עליהם הגהותי (למטה) מצוינים באותיות אח"א לכבוד הרב וכו'
הגיענגי מכתבו על שאלתו שאלת חכם לעיין ולברר דין אשה עגונה שרה אשת מו"ה אהרן אקערמאן וזה היא תוכן השאלה. האיש אהרן הי' משתגע והי' דרכו בשגעונו לרחוץ בהנהר מלובש בבגדיו ובתחלת החורף הלך מביתו ולא שב ואחר איזה ימים נתודע שהי' לן בכפר פאלאדי אצל יהודי א' ובבוקר הלך משם ואמר שהלך לדודו לכפר באטיאן שהוא מעבר לנהר לאטארצא והי' אצל הערל הערקנער שדר שם אצל הנהר בבגדים שרויים במים ומאז לא נודע אי' הוא והוא הי' אוהב תמיד את אשתו ואת בנו ואחר כמה חדשים נמצא סמוך למקום ההוא איש מת. וזה תורף הגב"ע:
ר' שלמה בר' אברהם מפרישקע הי' מכיר את אהרן בחייו והעיד שהשופט מכפר ההוא אמר לו שערל אחד הוציא אתמול איש אחד מהנהר סמוך מקו' הערל הערקנער ונראה לו ממלבושיו שהוא יהודי והלך ר' שלמה עם ר' משה בר' צבי ועם ר' ראובן יהודא למקום ההוא ומצא שכוב מת פניו למעלה וחוטמו נחסר והיה נראה להם שהדגים אכלוהו ומראה פניו שחור והיה נראה להם ששזפתו השמש ששכב ופניו נוכח השמש ורצו לראות אם הוא לבוש ציצית לידע אם הוא יהודי והפרידו מלבושיו שעליו ונתגלה לבו וראו החזה מגודל בשערות שחורות הרבה אשר לא שכיח כן אצל אנשים ונפל בדעתו שהוא אהרן אקערמאן כי זכר שראהו פעם אחד באונגוואהר בשפיטאהל ונתגלה אז החזה שלו והי' לו שערות שחורות גדולי' הרב' כמוהו ואמר בזה"ל וואר מיר זעהר אויפפאלענד דאס זיין ברוסט שטארק מיט שווארצע האר בעוואקסין איזט וואס זעלטין איזה בייא איין אנדערן וגם נזכר ששמע מתחלת חורף שאהרן הי' אצל הערל הערקנער בבגדים מלאים מים שהוא סמוך למקום ההוא ע"כ נחלט אצלו שזהו אהרן אקערמאן. גם אמר שראה הבגדים של המת והי' הראק גאבאטע שטאף שהוא האריג והיה מראה שחור כמו הראק שהוא לבוש גם המכנסיים הוא ברוינער שטאף געקעסטילט כמו שהוא לבוש גם הרעקיל קטן הי' מתופר עם עורות של כבשי' לבנים הכתונת הי' געקעסטילט אקספארד השטיוויל היה וויקסלעדער עם ברייטע שפיצען וכמדומה לי שהם צינגין שטיוועל גם הי' לבוש לייבצידעקיל מיט ציצית וקברוהו במקומו שם עם כל בגדיו. ופגע אח"כ בק' קאפוש ביהודי א' שהי' מכירו ושאל אותו באיזה ראק הי' לבוש אהרן אקערמאן והשיב לו כמו שהוא לבוש גם שאל אותו באיזה מכנסיים הי' לבוש והשיב כמו שהוא לבוש ונתאמת אצלו בבירור מה שהחליט בדעתו שהוא אהרן אקערמאן גם העיד שהאשה אשת אהרן פגעה בו בדרך ואמרה לו תואר כל הבגדי' כמו שציין והי' מכוון הכל כמו שנזכר:
ר' משה בר' צבי מפרישקא לא הי' מכיר את אהרן בחייו. העיד שראה המת והי' חסר החוטם והי' לו השערות שחורות על החזה שהם בהפלגה וגם העיד על תואר ומראה הבגדים והשטוווויל הכל כמו עדות ר' שלמה והוסיף דיא צינגע וואהר אויף גינייט אויף דער רעהר ועוד הוסיף להעיד וז"ל אין אייניגע טאג זענין גיקימען פיער יודען איינען קען איך וכו' להוליכו בקבר ישראל דיא מענשין האבין גיזאגט דאס דאס איז אהרן אקערמאן מבעזאוויטץ. האשה אשת אהרן אמרה לפני הב"ד שאחר איזה ימי' כשקברוהו במקומו אצל הנהר הוציאוהו קרוביו מקברו זה והוליכוהו לק' סעלמיטץ לקברו בקבר ישראל ותבא שמה אל המת ולא הניחוהו לראות פניו שלא תפחד רק גופו ראתה ואמרה בזה"ל איך האב עהם דערקענט גאנן גוט יעדעם טהייל פאן קערפער איבערהויפט ד"א ברוסט מיט דיא גרויסע שווארצע האר וויא אויך ד'ע פיס וגם אמרה תואר כל הבגדים והשטיוויל הכל כנ"ל ועוד הוסיפה שמנעל א' הי' קרוע מחמת מדרך הרגל והשני הי' השטעקיל אבגעוועטשט כי הי' משתגע והי' מוטל עלי' להשגיח עליו שילך כראוי ע"כ ראתה כן המנעלים יום או יומיים קודם הילוכו מביתו וכ"ז אמרה קודם שראתה אותו עם הבגדים והמנעלי' וכן הם באמת. וכשהביאה לביתה קצת ממלבושיו הכירו הרבה אנשים המלבושים שהם של אהרן גם הסנדלר הכיר את המנעלים שהוא של אהרן שהוא תפרם לו ר' ראובן יהודא בן ר' רפאל מפרישקע לא הי' מכירו והעיד על האויבער ראק ועל הרעקיל קטן ועל המכנסיים כמו ר' שלמה ואמר ג"כ שהאנשים שקברו אותו אמרו שהוא אהרן אקערמאן כמו ר' משה ועוד אמר שפניו שהי' חסר החוטם והי' שחור תוארו הי' עקעלהאפט אנצוזעהען – ר' זאב בן אביגדור גיסו של ר' אהרן הי' מכירו העיד שהוא עם עוד אנשים הוליכוהו אחר איזה ימים ממציאתו לסעלמיטץ לקוברו בקבר ישראל ועל הפנים וואר עהר ניכט צו ערקענען אבער לויט אנזיכט דען קערפער ארכו ועביו ושערותיו וואר צו ערקענען שהוא גיסו אהרן גם כל הבגדים הכיר בטב"ע:
מעכת"ה הי' גובה העדות כתב באמצע דבריו בעסקו לדינא וז"ל שמעתי מהרבה אנשים שר' אהרן הנאבד הי' לפלא בעניי כל שהי' כולו כאדרת שער ובפרט על החזה שערות שחורות גדולות וכן העיד ר' שלמה שהי' לפלא גדול בעיניו כאשר ראה אותו בראשונה בהשפיטאל באונגוואר כי לא רא' מעולם כזה אצל אדם עכ"ל:
עוד כתב מעכת"ה באמצע דברי' בעסקו לדינא וז"ל בנדון דידן נמי דהמקום שנאבד שמה ר' אהרן הוא מקום שאין שכיח לעבור אדם שם כי הוא יער גדול ובין הנהרות כי גם כשנמצא המת הוצרכו לעבור שמה בספינה והיינו לאורך הנהר כי המקום מן הצד וכו' ובמקום שנאבד שם אהרן שם נמצא האיש במים עכ"ל. ע"כ תוכן דברי הגב"ע. והנה הגב"ע הם באריכות בלשון העדים ודיבוריהם ואני העתקתי רק התמצית עיקר הנצרך לעניננו ומעכת"ה האריך בזה לדינא בסברות ישרות ובדעת תורה וכו':
תשובה
הנה מעכת"ה כתב היות ר' זאב הכיר את כל הבגדי' בטב"ע א"כ יש היתר עפי"ד המהר"ם ברבי שהוא השואל בנו"ב קמא סי' נ"א שכתב דאף אי חיישינן לשאלה בכליו הוא רק בסימן מובהק בכליו דכיון דסימנים דרבנן דצריך סימן מובהק ביותר אז חיישינן לשאלה דכיון דיש מקום להסתפק אולי הכלים שאולים ליכא סימן מובהק ביותר כדעת הב"ש אבל אם מכיר כליו בטב"ע שהוא דאורייתא לא חיישינן לשאלה עכ"ד המהר"ם ברבי. וא"כ בנ"ד שר' זאב מכיר הבגדים בטב"ע לא נחוש לשאלה וא"כ הוא אהרן המלובש בבגדיו עכ"ד מעכ"ת. הנה סברת המהר"ם ברבי נראה. דהא הב"ש עצמו שחולק על המהר"ל מפראג בסי' י"ז ס"ק ס"ט וס"ל דאף אם סימני' דרבנן ג"כ חיישינן לשאלה כ' שם דבאמת בסימנים לא הי' צריכין לחוש לשאלה מדינא רק מחמת שצריך סימן מובהק ביותר ע"ש וא"כ בטב"ע דלא שייך מובהק או אינו מובהק אוקמא אדינא שלא לחוש לשאלה: