אור ברסלב

מנחת אלעזר חלק ב· רבי חיים אלעזר שפירא

סימן יג

סימן יב

כבוד וכו' מה שהעיר על חיבורי (בסי' א') בדשיל"מ בנסתפקתי שכתבתי שם דהוי היתר כרוך בצד האיסור וי"ל בדרבנן לקולא משום דדשיל"מ דלא בטיל היא רק מדרבנן וע"ז העירות דהא מה שחדשנו שנילך בדרבנן לקולא בהיתר כרוך בצד האיסור ומתהפך לבלי תכלית היא רק משום שנדמהו לספק וס' בדרבנן לקולא אבל בדשיל"מ דפסקינן כרב אשי דספק ג"כ אסור א"כ בדשיל"מ גם ספק אסור והו"ל למיזל לחומרא בזה גם בהיתר כרוך בצד האיסור עכ"ד. הנה זה ל"ק עפ"י הנודע מדברי הש"ך בסי' ק"י (ס"ק נ"ו) בשם תשו' הרא"ש דאף דאסרינן ס"ס בדשיל"מ היינו בתערובות אבל ס"ס כי האי שעל התבואה אומר אני שהוא ישן ואינו דשיל"מ מעיקרא לא מחמרינן בס"ס וכ' שם הש"ך דס' מוכן ביו"ט שני ג"כ דמי לזה וע"כ מותר אף דהוי דשיל"מ. והרי מזה בספק אם הוי דשיל"מ מעיקרא אז לא מחמרינן אף די"ל לכאו' דשאני התם דמיירי רק בספק ספיקא אבל בספק א' כיון דמצינו בגמ' ברב אשי בספק א' אז מחמרינן בדשיל"מ גם בכה"ג אך מלשונם לא נראה כן ואדרבא נראה מלשונו דהש"ך שם דהראי' שכ' דבדשיל"מ החמירו דלא בטל ע"י תערובות אפי' באלף בס"ס אבל ס"ס כי האי וכו' עכ"ל. ומשמע דכל חומרת חכז"ל בספיקא דדשיל"מ ל"ש בכה"ג כיון דעל עיקר הדבר אנו מסתפקין אם הוא דשיל"מ מעיקרא ומלבד זה הנה כ' בתשו' מבי"ט (ח"א סי' נ"א) והמשנה למלך (ה' מעילה פ"ז) דהא דדשיל"מ לא בטיל ואוסר בכל שהוא כשנתערבה בידוע פירות שביעית עם פירות אחרות אבל היכא דלא נתערבו אלא שאין ידוע אם הם פירות שביעית אם לאו אז אזלינן בתר רובא וכו' וע"ש במל"מ באורך ובזה כתבתי בחידושיי בס"ד ליישב דעת הרשב"א בת"ה הארוך דס"ל ס"ס מותר בדשיל"מ וע' שעה"מ ה' יו"ט פ"א הלכה כ' ולכאורה קשה דנודע טעם ס"ס לדעת הרמב"ם משום דספק הא' מותר מה"ת ואוסר רק מדרבנן והספק הב' הוא ס' דרבנן דמותר ולדעת הרשב"א (דס"ל ס' דאו' לחומרא מה"ת) משום דס"ס הוי כרוב ע"כ מותר וא"כ גם לטעם הרשב"א דס"ס מטעם רוב קשה למה התיר ס"ס בדשיל"מ הא רובא אסור בדשיל"מ ולא בטיל ברוב וגם ס"ס יאסר בדשיל"מ לפי דעתו אולם עפ"י הנז' ניחא. דהיכא דלא נתערבו אלא שאין ידוע אם הם פירות שביעית והוי ספק מעיקרא אם הוא דשיל"מ בכה"ג לא מחמרינן כלל ונכון דעת הרשב"א דבס"ס כי האי אף דס"ס הוי כרוב מ"מ הא לא איתחזק איסור' שהוא נמצ' כאן ולא אמרי' (לדעת הרש"בא) דדשיל"מ לא בטיל ברוב אלא כשנמצא בבירור כאן ונתערב ברוב אבל הרשב"א בתה"א שם בשם ר"ח כ' דנתערבה קאי אודאי דאי אספיקא מותר מטעם ס"ס ואף דהוי דשיל"מ בטיל שפיר לפי"ז משום דשם הספק הראשון בגופו אם הי' כלל דשיל"מ (אם נתערבה קאי אספיקא) אף שהספק הב' בתערובות א"כ לא איתחזק איסורא כיון דהספק היא על מעיקרא אם הוא דשיל"מ ובטיל לדעת הרשב"א ואכמ"ל. נחזור לענינינו דלפי"ז בנידון דידן שנסתפקתי שם דיש להסתפק דלא הוי דשיל"מ מחמת דהיא מאכל מתקלקל אם אסור לאפות ביו"ט והיכי דהוי ספק אם מעיקרא שייך בזה דשיל"מ יש לנו למיזל לקולא לפי הנ"ל דבכה"ג לא אסור הספק בדשיל"מ וכן י"ל בכל ספיקא דדינא דדשיל"מ דלא ניזול לחומרא לפי"ז. אף שכתבתי שם בחיבורי סי' א' אות ד' ליישב דעת הרמב"ם שפסק כר' אשי בס' דרבנן אסור בדשיל"מ ע"ש ומשם יתבאר דגם בספק דפלוגתא בדשיל"מ יש:

ליזל לחומרא י"ל דהיינו לפי"ד הרמב"ם דס"ל בס' המצות דכל דרבנן היא לאו דלא תסור ורק בדרבנן התירו בפירוש וממילא ספיקו לחומרא בדשיל"מ כיון דדשיל"מ החמירו בספיקו ושוב קאי בספק לאו דאו':

דלא תסור ע"ש כמו שביארתי בעה"י אבל אם לא נאמר דכל דרבנן היא לאו דלא תסור אז י"ל. באמת דבס' פלוגתא בדשיל"מ אזלינן לקולא כמו בשאר ס' פלוגתא:

בדבריהם כיון דעל העיקר אנו מסתפקין אם שייך בזה, כלל דשיל"מ כנז'. בפרט בנידון דידן בהיתר כרוך דהמאכל מתקלקל דאינו ספק פלוגתא ול"ש מה שכתבתי שם לדעת הרמב"ם בספק אי פסקינן כרב אשי ע"ש. והנה בש"ע המחבר פסק כהרמב"ם (באו"ח סי' תקנ"ג וביו"ד סי' ק"ב) דספק מוכן אסור ביו"ט והיינו כרב אשי ולפי הטעם והפלפול שכתבנו שם בחיבורי מוכרח לומר:

דהמחבר ג"כ ס"ל כהרמב"ם דכל דבריהם אסור מה"ת, בלאו דלא תסור אך אין הכרח דס"ל ג"כ מטעם זה. שכתבנו כרב אשי וי"ל בדרך אחר להמחבר ובאמת לדידן י"ל דאין כל איסור דרבנן מלאו דלא תסור (רק היכא שמכוון בפירוש לעבור על דבריהם ומזלזל בהם להיותם:

רק מדבריהם. כמו שחילק בס' קרית ספר להמבי"ט ז"ל ה' ממרים ובשאר גדולי אחרונים). א"כ י"ל בספיקא דדינא דשיל"מ אזלינן לקולא כיון דעל עיקר הדבר נסתפקנו אם שייך בזה דשיל"מ כנ"ל. וכ"כ בפרמ"ג בפתיחה הכוללת לה' יו"ט ח"ב פ"א אות כ"ט דהא דדשיל"מ אפי' בס' דרבנן לחומרא ל"ש בספק פלוגתא או ס' איבעיא דלא איפשטא אף בדבר שיל"מ אזלינן לקולא מדרבנן ע"ש ובתשו' הגאון רעק"א זצ"ל סי' ס"ה וע"ש בהגה"ה מבן המחבר לאות א' ובשאר גדולי האחרוני' וממילא בל"ז י"ל בנידון השאלה דידן בהיתר כרוך במאכל מתקלקל דיש ליזול לקולא בזה כנ"ל ודו"ק:

ב ומ"ש על דברינו שם די"ל חוזר וניעור בדשיל"מ הנה כן כ' ג"כ המקור חיים (בסי' תמ"ז ביאורים ס"ק ח') דבדשיל"מ אמרינן חוזר וניעור כאשר הזכיר גם כת"ה וממילא נכון לפי דברי השאלה שנסתפקתי ומ"ש כת"ה דלא הבין דבריי היכא משמע מהפרי תואר דאמרינן בדשיל"מ חוזר ניעור. הנה זה פשוט כאשר הזכרתי דהפרי תואר כ' בס"ק ה' דאם האיסור מתקרר וצריך הוצאות לחממו ואם יניחו עד למחר יתקרר וצריך ביום מחר לחממו וסיים שם כיון דהפסד מועט דעצים לא מיקרי הפסד מה שצריכין לחממו ביום מחר ע"כ יש להחמיר דהוי דשיל"מ ואם לא אמרינן חוזר וניעור תיפוק לי' כיון דאם יניחו עד למחר יתקרר והוי מתקלקל בקרירתו ול"ש דשיל"מ וכבר נתבטל ומה שיוכל לחממו ביום מחר לצורך אכילתו שוב הוי כחוזר וניעור א"ו פשוט דס"ל להפר"ת בדשיל"מ חוזר וניעור בכה"ג דלא יקרא כדין מאכל מתקלקל וז"פ. ומ"ש כמע"ל להביא לפשוט הנסתפקתי בדידן מתוס' ריש שבת (ד' ע"א) ברדיית הפת כיון דאנוס הוא בתקנת חכמים אז אין עליו איסור סקילה א"כ ה"נ אנוס הוא בתקנת חכמים בדשיל"מ שלא לאוכלו עד למחר מחמת דשיל"מ וע"כ אינו עובר באפייתו אף שהוא לצורך חול. אין הדמיון עולה כלל. דהתם מיירי בדיעבד שהפת כבר הוא בתנור ונסתפקנו אם לרדותו לעבור על תקנת חכמים וע"כ הוא אנוס בתקנת חכמים שצוהו שלא לפדותו וחכמים יצילוהו עי"ז מאיסור סקילה (וכתבנו מזה במ"א בס"ד) אבל הכא וכי נצוה לו לכתחלה לאפותו אף שנדע ברור שאח"כ לא יוכל לאוכלו ביו"ט מחמת איסור דשיל"מ והוי אופה מיו"ט לחול ובכה"ג בודאי ל"ש לדמותו לדברי התוס' דאנוס הוא בתקנת חכמים. דוכי אנוס הוא לאפותו הלא חכמים לא צוהו בנידון דידן לאפותו כלל וז"ב ופשוט:

ג) ומ"ש על מה שכתבתי שם (בסי' א' אות ג') בביאור דברי הירושלמי וכמע"ל פקפק על מה שכתבתי דלטעם הר"ן כשהיא ניתר מעיקרא כמו בתחומין אז הוי דשיל"מ גם במין בשאינו מינו וא"כ בחכם עוקר את הנדר מעיקרו הרי למפרע הוי היתר ושייך דשיל"מ גם בשא"מ וע"ז פקפק דהתם שאני במים ומלח דמותר גם עתה במקום רגלי הבעלים אבל הכא אסור באמת לע"ע רק שיהי' ניתר למפרע. הנה לנגד זה כבר כתבתי שם (במוסגר) דלעומת זה הך דהחכם עוקר את הנדר עדיף שנעשה היתר גמור למפרע ושוה לגמרי באיכות למפרע אבל במים ומלח עדיין חלוקים הם במקום שאין רגלי הבעלים יכולים להלוך ובאמת קשה קצת להבין סברת הר"ן שם שכ' דאותו החילוק של הכמות דהוי מבשא"מ ישלים שיוי האיכות דמותרים במקום רגלי הבעלים ע"כ הוי דשיל"מ בכה"ג אף במבשא"מ והא האיכות ג"כ חלוק באמת ואינו שוה כלל דחלוקים הם במקום שאין רגלי הבעלים יכולים להלוך וכיון דחלוקים הם הן בכמות והן באיכות ד איך שייך לומר דהוי כמו מב"מ ועכ"פ עכ"ז כ' הר"ן דהוי בכה"ג דשיל"מ מטעם מב"מ כיון דעכ"פ דמי קצת באיכות במקום רגלי הבעלים וסברתו דקה מאוד. מכ"ש בנידון דידן ששוה למפרע בכל ענין פשוט דשייך דשייך דשיל"מ מטעם מב"מ באיכות למפרע. ואין לומר דאין דנין על מה שיהי' מותר למפרע אלא באשר הוא שם כמו שכתבת סברתך. ז"א דהא כל עיקר סברת דשיל"מ להר"ן מטעם מין במינו היינו מחמת שעתיד להיות מותר (אף שאינו מותר למפרע) ואז הוי גם עתה נחשב כמב"מ באיכות כ"ש כשיהי' מותר למפרע ג"כ כמו בנדרים דהוי דשיל"מ גם בשא"מ (מכ"ש ממים ומלח כנז') לפי סברתו של הר"ן בזה דכיון דנאמר חכם עוקר את הנדר מעיקרו יהי' שוה ממש למפרע באיכות היתר שניהם. ודו"ק. וע' ש"ס כתובות ע"ד ע"ב וש"ע אה"ע סי' ל"ט סעי' ב' דהמקדש את האשה ע"מ שאין עלי' נדרים והלכה אח"כ אצל חכם והתיר לה מקדשת כיון דחכם עוקר את הנדר מעיקרו משא"כ רופא שריפאה ע"ש ואף שבעלה ע"מ שאין עלי' נדרים בעת הקידושין ואז היו לה מ"מ כיון דעוקר את הנדר מעיקרא אז הוי ממש לא הי' לה כלל נדרים גם בשעת קידושין וה"ז סמך לדברינו:

ד) ומ"ש על מה שכתבתי (בסי' ד') דאביי דס"ל בשבת (כ"ג ע"א) ספיקא דדבריהם אין מברכין עליו היינו דס"ל ס' דאו' מה"ת לקולא וכתבת מש"ס גיטין (ס' ע"א) דאביי ס"ל דרוב ע"ה מעשרין הנה זה כבר תירצו התוס' בכתובות (כ"ד ע"א) ד"ה אביי וכתבו דלאביי בשבת שם ס"ל דלא מטעם רוב ע"ה מעשרין קאתינן עלה רק דכל סל' דבריהם א"צ ברכה. ומה שכתבת שם על פירושי בדברי אביי. לא עלי בלבד תלונותיך כי אם על הגאון מלא הרועים זצ"ל שביאר בזה ג"כ שם בטוב טעם לד' אביי בשבת שם דס"ל ס' דדבריהם דאמרינן שם היינו ספיקא דאו' ומה"ת לקולא לשיטת אביי ע"ש באורך (בערך ספיקא דאו' אות י"ב) כמו שציינת עליו שם והוא נכון:

ה) ומ"ש על דבריי (בסי' נ"ח) בענין והוא אשה בבתולי' יקח וכ' מעכ"ת דזה לא הוי מ"ע בקום ועשה ובכה"ג לא מיירי החוו"ד דס"ל להרמב"ם לחומרא הנה תמהתי על סברותיו ועל דבריו ולא יכולתי להולמם (מלבד מה דכ' החוו"ד בפירוש שם (בבית הספק) מ"ע כגון בתולה מעמיו יקח אשה וכו') דזיל בתר טעמא דהרמב"ם אליבא דהחוו"ד ושאר אחרונים היינו משום דהתורה לא מיירי רק מודאי כמו בלאו דס"ל להרמב"ם היכא דהתורה אמרה לא תאכל חזיר לא אסרה רק ודאי ובספק לא קמיירי התורה וכן במ"ע שאמרה התורה לקיים דבר זה קמיירי רק מודאי שקיימו ואז יצא י"ח מצות התורה אבל לא בספק ע"כ לפי"ז במ"ע היא ס' לחומרא וכמו כן שכ' התורה והיא אשה בבתולי' יקח צריך להיות מה"ת ודאי בתולה ולא שום ספק וז"ב ופשוט. וע' מ"ש במפתחות בהערה לסי' זה:

ו) ומ"ש על דברינו (בסי' נ"ג אות ג') ליישב דעת הרמב"ם בענין לפ"ע. ותמהת דהא מדברי הש"ס ע"ז (דף ט"ו) דר"ה זבין פרה וכו' אימר לשחיטה זבנה משמע דכל היכא דיש לתלות שלא יעשה האיסור ל"ש לפ"ע וכן משמע ברא"ש בנדרים, (כ"ב ע"ב) שכ' דרוב עצים להסקה ניתנו וכיון דאיכא למיתלי תלינן והיינו רוב לאו דוקא אלא ס' שיש לתלות להקל וכ"כ בט"ז יו"ד סי' קנ"א. הנה זהו אין שום סתיר' לדברינו ושום הוכחה למה שכתבנו ולמה שנסתפק היד מלאכי בשם בני הישיבה במושיט כוס יין לנזיר היכא שהנזיר לא שתה כוס היין והב"נ לא אכל האבמה"ח אי עובר על לפ"ע לא תתן מכשול דמיירי ביד מלאכי שהנזיר מקבל הכוס יין לשתותו לעבירה וכיוצא אלא שאח"כ נתיישב בדעתו ולא שתאו או שאירעהו סיבה שנתערב מלשתותו ובכה"ג נסתפקו ביד מלאכי כיון שהוא הכשילו להנזיר בעבירה שלקחו לעבירה אלא שאח"כ נולד שלא עשאו מדעת עצמו א"כ י"ל שעכ"ז המושיט עובר על לפ"ע כיון שמצידו הכשילו לעבירה שלקחו אז לעבירה וכן י"ל נכון לדידן דפסקינן כהרשב"א דס' דאו' מה"ת לחומרא א"כ גם אם נאמר דהאיסור נעשה בלפ"ע רק כשעשה הנזיר או האחר העבירה באמת מ"מ בשעה שניתן לו לעבירה אף דהוי ספק עדיין אם עשהו מ"מ אסור מה"ת. אבל הש"ס מיירי בע"ז ובנדרים שיש ספק שלא לקחו מעיקרא כלל לעבירה מעולם כגון שלקחו לשחיטה או רוב עצים להסקה ובכה"ג ל"ש כלל ענין לפ"ע מעיקרא והחילוק מובן וכן דייק כ"ק אאזמ"ו הגה"ק זצ"ללה"ה בתשובתו הרמתה (שהדפסתי שם בחיבורי סי' נ"ג) וזה לשונו הקדוש יצא לנו לדינא וכו' אבל כשאין בודאי שיעשה בו עבירה שיש לתלות אולי לא לעבירה לקחה לא שייך לפני עור עכל"ה היינו דוקא היכא שיש לתלות אולי לא לעבירה לקחה אבל במקום שלקחה לעבירה שייך שפיר דברינו שם כנ"ל וז"ב ופשוט:

ז) ומ"ש על דברי (בסי' ע"ב) בענין שם לעפאלד והביא בשם תשו' אבני צדק להגה"צ מדעש ז"ל שאם חותם א"ע באלף אחר הע' יש לכתוב כן בגט לכתחלה. הנה נראים דבריו ז"ל בזה אך כאשר יראה כמ"ה בתשובתי שם הנז' בנידון דידן שכתבתי שאין האיש המגרש רגיל לחתום בכתב יהודית אשר הוא מוזר לו ואולי יזכרו עוד מימי נערותו ושאם יחתום עתה לפנינו יכתוב כאשר יתרמי לו אז סדר האותיות ואין להעמיד ע"ז יסוד כמ"ש שם ובכה"ג ל"ש ליזל אחר חתימתו בנידון דידן ע"כ עדיף בודאי יותר לחתום לעפאלד שזהו נקרא גם בלשונם אף שכותבים בגופן שלהם בא אחר הע' מ"מ היא אינה נרגשת הא ע"כ בכתב שלנו א"צ לכותבו זולת אם רגיל לחתום כן בזה נראים דברי האבנ"צ כנז':

ה) ומ"ש עה דבריי בהגהה בסי' ע"ו ע"ד החת"ס שכ' בטעם דנגד רוב הפוסקים יכול לטעון קים לי והעירות עליהם מש"ס ב"ק (דף צ"ט ע"ב) וכמע"ל האריך קצת בזה ודבריו שכ' בארוכה המה כתבתים בקצרה בסוף דברינו שם ''ואולי יתרץ החת"ס בדוחק משום דשם לא איפסקי הילכתא עדיין כחכמים בזה נגד ר"י ב"ר יהודא" ע"כ לשוני שם וה"ז מ"ש כת"ה. ובאמת י"ל דנכונים דברינו שם וקושיותי על החת"ס מגמ' הנ"ל קשה עדיין. דהא לא מיירי החת"ס בדבר שנפסק הלכה דש"ע דזה ממילא דבזה ממילא ל"ש לומר קים לי כמ"ש שם בתשובה ע"ו בשם החו"י והנתיבות וכנודע א"ו כונתו רק בפלוגתת הפוסקים שלא איכרע הילכתא עדיין וכגון פלוגתת הנו"כ בש"ע הט"ז והש"ך ודומיהן ויש רוב נגד המיעוט עכ"ז לא יוכל לטעון קים לי וא"כ הרי בזה סתירה מש"ס ב"ק הנ"ל כנז' שם ול"ש לומר דשאני שם כיון דלא איכרע הילכתא אם כר"י בר' יהודא או כרבנן דהא גם בלא איכרע הילכתא בש"ע לדידן מ"מ כיון שיש רוב הפוסקים כ' החת"ס דל"ש לטעון נגדם קים לי כנז'. ומ"ש כת"ה דיש להפך בזכות הטבח דכיון דלא איכרע הילכתא ע"כ לא הי' צריך ליזהר כרבנן דאסרי דהא רב זירא אכל ובא"י הוי אכלי. ז"א דהא רב הי' אז רב הדור בבבל וכיון שהוא לא הכריע כר' יוסי בר' יהודא להתיר האיך התיר הטבח לעצמו שלא ליזהר נגד החכמים האוסרים שהמה הרוב ואין לומר מפני שבא"י אכלו דהא פסק בתב"ש (סי' כ"ד סעי' כ"ו) הטבח השוחט בשכר אעפ"י שהוא אומן וקלקל השחיטה באחת מהחומרות דנהיגי השתא אעפ"י שמדאו' היתר גמור כיון שמפורש בשחיטות לאסור חייב לשלם עכ"ל השמ"ח וא"כ אף שבמדינות אחרות לא נהגו בחומרות אלו כגון שהיי' במשהו מ"מ אין בזה להטבח להתנצל כלום וגם שם לא הי' להתנצל מה שבמדינה אחרת היינו בא"י אכלו ופסקו כר"י בר' יהודא. ואם כי יש לחלק ולפלפל דשאני בזמנינו שנתפרסמו ספרי הפוסקים והכרעותם נודע לכל. מ"מ כדברי כת"ה במכתבו בודאי אין לומר ונכונים דברינו שם בע"ה:

ט) ואשר כתב על מ"ש במנח"א סי' ס"ב ע"ד פסקי התוס' (במקום שנהגו) דהקוצץ אפי' אילן סרק אינו רואה סימן ברכה ע"ש וכת"ה תי' דברי פסקי תוס' דהכוונה שמה שאסרה התורה לקצוץ אילן מאכל היינו משום שכל דבר נברא לתועלת תכליתו ותכלית עץ מאכל לאכול פירותו ותכלית אילן סרק לבנין וצוותה התוה"ק שבהצטרך לבנות מצור לא נשחית עץ מאכל כי תכליתו לפירות ולא לבנין רק נקח אילן סרק שלכך נוצר ועיקר הכוונה שלא להשחית שלא לצורך כיון דלבנין די באילן סרק וע"כ בצריך למקומו רבו המתירין כיון דע"כ צריך דייקא למקום עץ הזה ל"ה שלא לצורך והמחמירין ס"ל דמ"מ העץ גופו נשחת שלא לצורך תכליתו שהוא הפירות שלכך נוצר ועז"כ פסקי התוס' דה"ה אילן סרק הקוצצו שלא לצורך אינו רואה ס"ב כיון דדמי להשחתת עץ אבל לצורך בנין וכה"ג פשיטא דלא אסרו התוס' כלל עכ"ד ולע"ד עדיין לא העלה ארוכה כלל דמה שכתב משום שתכלית אילן פירות לפירותיו וע"כ בצריך למקומו רבו המתירין והמחמירין ס"ל דמ"מ העץ גופו וכו'. ז"א דאני כתבתי במנח"א. רק לפי"ד פסקי התוס' שכ' דאינו רואה סימן ברכה דהיינו מעין סכנה וכמו שאחז"ל בב"ק (דף צ"א) דלא שכב שיכבת ברי אלא דלא קץ תאנה בלא זימנא ועיי' בט"ז יו"ד סי' קי"ו ובפר"ח שם שכ' דמלבד האיסור של תורה נוסף לזה יש סכנה עפדחז"ל ולפי"ז י"ל דגם בדלא טעין קבא ואין אסור מדינא עכ"פ סכנה איכא ורצה לומר כן בשו"ת מקור ברוך (להג"מ בענדיט וויזל ז"ל) סי' ח' ואם כי דחה זה שם עכ"פ כיון דמשום סכנתא נגעו בה ג"כ וספק סכנתא לחומרא בכל ענין ע"כ החמירו בו אבל לא מטעם שכ' כת"ה דכל דבר נברא לתועלתו וכו' והאריך בטעמא דקרא ובאמת אנן פסקינן כר' יהודא דלא דרשינן טעמא דקרא אלא משום ספק סכנה י"ל החמירו כנ"ל וע"ז הקשית התינח באילן מאכל שאסרה תורה ע"כ אחז"ל שם דהוי סכנה ג"כ כמ"ש הפר"ח אבל באילן סרק דכתבה התורה בפירוש רק על אשר תדע כי לא עץ מאכל הוא אותו תשחית וכרת האיך שייך לומר דאינו רואה סימן ברכה ולא אמרה שלח לתקלה שיארע ממנו תקלה והיזק עי"ז וכעין ד' הטו"ז דמה שהתורה התירה בפי' וכו'. ושפיר קשה. ומ"ש כת"ה דוכי בעלי התוס' לא דרו בבתים ולא הוי מבשלים ואופים ומאין לקחו עצים. תמהת על דבריו. דהא גם באילן מאכל וכי שייך סכנה להקונה עצים לאפי' או כלי עץ וכיוצא ממה שקצצו אילן טוב למאכל אף שהקוצץ עביד איסורא מ"מ להקונה העצים אח"כ פשיטא דאין סכנה וז"פ:

י) ומ"ש ע"ד במנח"א סי' י"ב והקש' עפי"ד התוס' בגיטין ל"ב ע"ב ד"ה רב ששת שהקשו האיך מהני הביטול מה"ת הא לא אתי דיבור ומבטל מעשה ותי' דכל זמן שלא בא הגט בידה לא הוי מעשה וא"כ כשמערים ואינו נותן הגט ע"מ ליתנו ליד האשה הרי הוי הנתינה הזאת ליד השליח מעשה וא"כ שוב לא יוכל לבטל ע"י שליח דלא אתי דיבור ומבטל מעשה עכת"ד. לק"מ. וכפי הנראה לא עיין כלל בכל דבריי שם בסי' הנז' שכתבתי בפירוש עפי"ד השטה מקובצת דהך דאפקעינהו רבנן היינו דהוי כע"מ שירצה אבא וכ' עפי"ז דכשיבוא לב"ד והב"ד יבטלו הקידושין למפרע גם כשהוא בערמה בא עליהם מ"מ נפקעו הקידושין כמו שביארתי שם וכיון שהב"ד לא ידעו זאת שהוא בא בערמה ושלח שליח כדי לבטלו רק סבר שכונתו הי' באמת לבטל השליח ובטל באמת מה"ת ורק ע"י אפקעינהו רבנן לקידושין וכיון שאפקיעו הב"ד הקידושין כנזכר וגם שהי' בטעות שלא ידעו שהוא מערים. מ"מ הרי נמצא שאשתו פנויי' ושפיר יציל את בת אחותו ושפיר הקשו התוס' כמו שכתבתי לפרש שם. ול"ק קושייתך מעיקרא. וגם בגוף דבריך צ"ע כי מהתוס' יבמות כ"ה ע"ב ד"ה לא חשו (שהבאת מהם) נרא' להיפך מדבריך כי כ' שם התוס' באמר לסופר שיכתוב הגט כיון דהדבר לא נגמר על ידיהם (היינו שמחוסר עוד מעשה הנתינה) אינו נקרא מעשה וא"כ ה"נ אם כונתו להערים הרי אין זה תכלית שליחותו במשלוח הגט ע"י שליח רק כדי שיבטל אח"כ הגט וא"כ אין משלוח הגט גמר מעשה האחרונה וכעין שכ' התוס' ביבמות כנז' מפני שצריך מעשה אח"כ לא מקרי מעשה וה"נ צריך מעשה עוד בתכלית שליחתו רק כדי לבטלו אח"כ ומשלוח הגט לא הוי מעשה רק כדיבור לפי"ז ומצי לבטל מה"ת רק ע"י אפקעינהו אמרו חכמים וכו' ונכון:

וחיים ושלום וכט"ס ידידוש"ת.

תוכן העניינים

מנחת אלעזר חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה