אור ברסלב

מנחת אלעזר חלק ב· רבי חיים אלעזר שפירא

סימן י

סימן ט

שוי"ר לכבוד וכו' הנה בדבר שאלתך בעובדא דעירך באיש א' שהיה לו יא"צ יומים לפני הפסח והביא לבית התפלה קיכליך ויי"ש ושכחו איזה קיכליך ומצאו אותן בליל ב' דפסח מונחים בתיבה של העמוד פתוחה והיו שם בליל ב' בפסח נערים קטנים בעת התפלה ושמעו שיש קיכליך ורצו לחטפן ובקושי גרשום משם והיה עי"ז חשש גדול להניחם שם אפי' ע"י כפיית כלי עד מוצאי יו"ט הראשון משום הנערים קטנים אשר ירדקו לשם ושמו עין עליהם כזאב על טרף והוא פתוח בלי מנעל ומפתח ע"כ הורית שיוליכום אז ביו"ט ב' בשבות דשבות ע"י נכרי לנהר וכן פסקו בש"ע סי' תמ"ו ובנו"כ שם והחק יעקב כ' להוליכו לנהר ביו"ט ב' ע"י נכרי וכן הורית לעשות:

ידידך אוהבך

אמנם קמו אח"כ מערערים (מהמנגדם לך) מדברי החת"ס בתשו' (חאו"ח סי' ק"י) שכ' להמתין עד מוצאי יו"ט כדי לשורפו בעצמו לקיים מ"ע דתשביתו ועי"ז ניתק הלאו למפרע כיון שהוא ניתק לעש' דתשביתו:

וגם אם ביטלו הוי מ"ע ול"ת דרבנן עכת"ד החת"ס וכת"ה כתבת דל"ש בזה ביטול כיון שהקיכליך כבר מסר הבעל יא"צ ואין להם בעלים והשמש אין לו כח לבטלם והארכת בזה בתחילת דבריך ונסתייעת מלשון הפר"ח הנה לא שמיע לי כלומר לא סבירא לי דממ"נ דכמו דהשמשים בודקים כן ניתן להם כח ורשות. לבטל ואם נאמר שהוא של של כל הקהל בשותפות הרי כל א' אמר כל חמירא בביתו על כל חמץ שלו בכל מקום שהוא גם על שאינו ידוע לו והרי בטלוהו ואם תאמר שאין להם בעלים והוא כהפקר א"כ לא עברו עליו שום א' מדאו' כלל וז"ב ופשוט. וגם מ"ש שלא נעשו השמשים שליח רק לבדוק ולא לבטל ז"א דאדרבא סתמא נעשו שלוחים גם לבטל כיון דשכיחו פרורים מהנערים בביהכ"נ וביהמ"ד וא"א לפעמים לבדוק ע"כ יבטלו כדי שלא יעברו הקהל עליהם וע' פמ"ג בא"א סי' תל"ג סי' י"ט נראה דממילא הוי הפקר ולא עברו עליהם מ"מ גם אם נאמר דבקיכליך כאלו יעברו עליהם בלא ביטלום א"כ בסתם הם שלוחי' גם לבטל כיון דבכה"ג מהני אפי' גילוי מלתא ע"כ סתמן נעשין שלוחים וכמ"ש הב"י והט"ז סי' תל"ד ס"ק ג' דיש:

לסמוך על המקילים בזה וע' במחצית השקל שם ס"ק ט' וז"פ וברור דסתמן הם השמשים ש שלוחים לבטל ג"כ דרוצים הבעה"ב (מבית התפלה) בכך שיבטלו בשליחותן:

אך מטעם הב' שכ' (והוא העיקר) כיון שהנערים ירקדו שם ויש חשש שיאכלום כאשר כבר ניסו לעשות. הנה מטעם זה בודאי הצדק אתך. ויפה הורית. וכמותך ירבו בישראל. ול"ש בזה דברי החת"ס הנז' דבאמת בלאו הניתק לעשה ל"ש לומר שימתין על קיום העשה במקום שיש חשש שיעברו על הלאו עוד ביותר כהאי דידן שיאכלנו ויעברו עוד באיסור, כרת. וכיון שכל ענין הבדיקה וגם לאו דבל יראה היא רק כדי שלא יבא לאוכלו כמ"ש הר"ן ונלע"ד:

ראי' לזה (דבכה"ג ל"ש להמתין לקיים העשה כנז') מש"ס פסחים (י"א ע"א) דפרכינן על חכמים שאמרו לבדוק ולבער החמץ הנמצא במועד ולא גזרו דילמא אתי למיכל מיני' ורמינן מהא דתנן משקרב העומר הי' יוצאין ומוצאין שוקי ירושלים שהם מלאים קמח:

וקלי שלא ברצון חכמים פירש"י דאיכא למיגזר דלמא:

כי מעסקי בי' אתי למיכל מיני' הרי דחששו חכמים דילמא אתי למיכל מיני' ומשנינן דרבנן אדרבנן לא קשיא הוא עצמו מחזיר עליו לשורפו מיכל קאכיל מיני' עכ"ד הש"ס. ואם נאמר דגם במקום דחיישינן שאתי למיכל מיני' צריכין ג"כ לדקדק לקיים מ"ע דתשביתו בעצמו א"כ למ"ל להגמ' לתרץ מטעם דהוא עצמו מחזיר עליו לשורפו תיפוק לי' דשאני הכא בחמץ דהוא מ"ע דתשביתו שצריך לקיימו בזמנו ע"כ לא:

משגיחין להאי חשש דילמא אתי למיכל מיני' וצריך לבערו במועד אבל התם קודם העומר שאין מ"ע כלל להתעסק בתבואות קודם העומר ע"כ היו שלא ברצון חכמים שהתעסקו מקודם כיון דיש חשש דלמא אתי למיכלא מיני' ושפיר ל"ק דרבנן אדרבנן אלא ודאי ברור דאם הי' חשש דילמא אתי למיכל לא משגחינן בזה שיוכל לקיים מ"ע דתשביתו מקודם ע"כ מתרצינן בש"ס רק משום דהיא לעצמו מחזיר עליו לשורפו וכו' היינו דכשמבערו אז באותו שעה אין חשש שיאכלנו כלל ע"כ התירו חכמים לבערו במועד לקיים מ"ע דתשביתו אבל אם הי' חשש שיאכלנו לא אמרו החכמים לבערו בחוה"מ גם כשיקיים מ"ע דתשביתו ונמצא מזה בנדון דידן שנראה שהי' חשש גדול וקרוב שיבאו הנערים קטנים לאכול כנ"ל, בודאי שלא ימתין עד מוצאי יו"ט כדי שיקיימו בעצמו המ"ע דתשביתו רק יבערוהו ביו"ט ב' ע"י נכרי כנ"ל:

והנה אין לומר בזה כיון דעושין כדחז"ל כופין עליו כלי ביו"ט מה הו"ל למיעבד יותר ואי משום חשש הנערים קטנים שרוקדים שם וירצו להגבי' הכלי הא קטן אוכל נבלות אין ב"ד מצוון להפרישו. ז"א דהא אביו מצווה להפרישו מדאו' כמ"ש הרמ"א באו"ח (סי' שמ"ג) וע"ש במ"א ס"ק ב' דבאמת גם באיסור דרבנן מצוה האב להפרישו אלא שאם לא הפרישו אין הב"ד מוחין בידו אבל באיסור דאורייתא הב"ד מוחין ביד האב להפרישו. וא"כ ה"נ צריכין הב"ד להפרישן מאיסור חמץ דאורייתא בפרט שרקרו עליהם וראינו שרצו לחוטפם כנז':

ובגוף דברי הגאון חת"ס זצ"ל שכתבת לתמוה על מ"ש שלא לבערו גם ביו"ט שני וכתבת ע"ז כיון דמותר לו לבערו מדינא איך נאמר שישהנו מכאן ולהבא עד מוצאי יו"ט ויעבור מחדש בכל רגע בכדי שיתקן אח"כ למפרע לא יעבור ולא יתקן למפרע ע"כ תורף דבריך. והנה באמת ביו"ט ב' אף דאיכא רק איסור דרבנן וע"י שבות היא תרי דרבנן וכמ"ש הפמ"ג בא"א בשם עולת שבת שם מ"מ יש ליישב לכאו' דברי החת"ס דכיון במשהה את החמץ ע"מ לבערו אינו עובר עליו וכיון דמשההו מחמת שחושש לכבוד יו"ט שני דדבריהם (וס"ל שמה שאמרו במוצאי יו"ט מבערו היינו מוצאי יו"ט שני) א"כ אינו עובר על ב"י וב"י וה"ז דומה למ"ש התוס' שבת (דף ד' ע"א) ד"ה קודם שיבא לידי איסור סקילה שהקשו מה נ"מ אם התירו לו לרדותה את הפת פשיטא שלא ישמע לנו אם נאסר לו דהא רדיית הפת דרבנן ולא ירצה לבא לידי איסור סקילה ותי' ריב"א דאם לא התירו לו לרדותה אז לא הי' מחוייב סקילה כיון שמניח לרדות רק ע"י מה שאנו אוסרים לו וכן בפסחים (דף צ"ב) ערל הזאה ואיזמל העמידו דבריהם במקום כרת אלמא לא מחייב כרת הואיל ורבנן הוא דאסרי לי' למיעבד פסח עיי"ש כ"ש הכא דרק איסור לאו היא גם בלא בטלו וגם המשהה את החמץ ע"מ לבערו אינו עובר עליו והוא משההו רק בשביל תקנת חכמים ביו"ט שני ע"כ הצילוהו חכמים בעל כרחך מאיסור וכבר כתבתי כיוצא במ"א בס"ד וכן ביו"ד ה' מילה (סי' רס"ו סעי' ח') פסק המחבר דמילה שלא בזמנה אינה דוחה יו"ט שני ג"כ ואף שהש"ך חולק שם מ"מ כבר חלקו האחרונים על הש"ך בזה ופסקו כהמחבר וע' חת"ס חיו"ד סי' ר"נ ובתשו' בנו הכת"ס חיו"ד סי' קט"ו ובשאר האחרונים משמאילים ומיימינים. ולא חששו כלל שמא ימות הולד ח"ו ונמצא עברו לגמרי על מ"ע חמורה (ועיין בשו"ת נו"ב תניינא חיו"ד סי' קס"ו כעין חשש זה) כיון שמדאו' מותר למולו א"ו כיון דאיכא בזה איסור דבריהם שלחו מתם הזהרו במנהג אבותיכם יו"ט שני של גליות ע"כ חכמים בע"כ יצילוהו מכרת כהאי דאיזמל והזאה שהעמידו דבריהם במקום כרת וכתוס' שבת הנז' וכ"כ בכסף משנה (פ"ג מה' חמץ ומצה כ הלכה ח') לענין דאסור לטלטלו לחמץ ביו"ט כשמצאו אף דהוי רק איסור מוקצה דדבריהם מ"מ אינו עובר על ב"י וב"י כיון דאנוס הוא בתקנת חכמים ואם כן בזה נכונים דברי החת"ס. ול"ק כלל קושייתך:

אך באמת לדינא בנידון דידן דברי הגאון החת"ס המה בזה נגד כל הפוסקים ונו"כ בש"ע סימן תמ"ו שם הלא המה מרן המחבר שכ' דיו"ט שני דינו כחוה"מ לענין זה וגם הט"ז והמ"א כתבו דעכ"פ יזהר שלא לשורפו רק שיטלו לים אבל דעתם גם המה כולם כא' שלא להמתין ביו"ט שני עד מוצאי יום טוב היינו חוה"מ והחת"ס יחיד היא בזה נגד רבותינו הפוסקים וגם עוד ביו"ט ראשון דעת השל"ה לבערו ע"י נכרי. ומה שהקשה החת"ס דאיך מקיים המ"ע דתשביתו ע"י נכרי הא קיי"ל אין שליחות לנכרי. הנה עיין בשער המלך (פ"א מחמץ ומצה) ובטעם המלך שם תמה וכ' דאיך יקיים המ"ע ע"י נכרי. ובהגהות הגאון מלבוב מוהר"ר יוסף שאול זצ"ל הערה על הטעה"מ דבאמת י"ל בכה"ג בביעור חמץ מידי דלא בעי כונה ולא בעי שליחות יש שליחות לנכרי וכ"כ במחנה אפרים (פ"א מה' שלוחין) דיכול לעשות מעקה ע"י נכרי פועל בשכר ולברך הישראל על עשייתו ובכה"ג שפיר שייך שליחות גם ע"י נכרי וכמ"ש הרשב"א דמהני טבילת כלי ע"י נכרי כיון שאם הטבילו ישראל שלא מדעתו ג"כ כשר ע"כ מהני גם טבילת נכרי עי"ש וא"כ לפי"ז ה"נ לענין חמץ יכול לקיים המ"ע דתשביתו ע"י נכרי ביו"ט והנה לכאו' אמרתי זולת דבריהם ז"ל דזה תלוי במה שנסתפק במנחת חינוך במ"ע דתשביתו אם מקיים המצו' בשוא"ת ג"כ כגון כשאין לו חמץ כלל אי המ"ע בקום ועשה דוקא כמו ציצית וכיוצא ע"ש ואם נאמר דהוי המ"ע בשוא"ת שלא יהי' החמץ ברשותו והוי עשה הניתק ללאו בכה"ג מקיים מ"ע אם אין החמץ אצלו א"כ באיז' אופן גם ע"י נכרי מקיים היא המ"ע כיון שאין החמץ אצלו משא"כ אם הוא עליו בקום ועשה י"ל דאין יוצא ע"י נכרי ולפמ"ש שהעלה המנחת חינוך לנטות דהוי מ"ע בקום ועשה עכ"ז נלפע"ד פשוט לפ"ד המחנה אפרים שכ' דיכולין לעשות מעקה ע"י נכרי אף שהוא בקום ועשה כיון דלא בעי כונה ולא שליחות כמו בתרומה וכיוצא א"כ גם לענין חמץ יכולון לקיים המ"ע דתשביתו ע"י נכרי וכן דעת הגאון מלבוב ז"ל בהגהות לטעה"מ בשער המלך כנ"ל ואם כן סרה תמיהת החת"ס על השל"ה והמ"א ודבריהם נכונים. וזהו אף ביו"ט א'. אבל ביו"ט ב' כולם כא' עונים בש"ע והמפרשי' פסקו לדינא לבערו ע"י נכרי אלא שהמחה"ש שם כתב אם אפשר להשליכו לבית הכסא עדיף טפי משום איסור הוצאה שלא לצורך לים דהוי כרמלית ע"ש אבל להשהותו ביו"ט שני כולם כאחד אסרו זולת החת"ס כנז' יחיד הוא לגביי' ובפרט שקושייתו מטעם אין שליחות לנכרי לא קשה בזה כנז'. ועוד י"ל לע"ד דגם לפי שיטת החת"ס דשייך בזה לומר אין שליחות לנכרי ע"כ צוה להמתין עד חוה"מ כדי לבערו בעצמו כדי לקיים המ"ע דתשביתו דאל"כ עברו בשוגג עד כה הנה בנידון דידן כשביטל החמץ היא רק איסור דרבנן ואיסור דרבנן בשוגג א"צ כפרה בדיעבד כמ"ש מגדולי האחרונים וא"כ סרה תמיהת החת"ס זצ"ל (ובהאי דידן כתבנו לעיל דהוי דינו כביטלו כבר ממ"נ או השמש או הבעה"ב המתפללים בהמנין כא' חלקו בו או הוי הפקר ממילא) ואם כי יש עוד לפלפל בהך. כללא אי איסור דרבנן בשוגג א"צ כפרה כלל ע"כ המורה כהחת"ס בזה בודאי יש לו אילן גדול הוא ניהו זצ"ל לסמוך עליו עכ"פ אבל גם המורה דלא כותי' בזה רק כהפוסקים בש"ע ונו"כ בודאי לא טעה כלל ח"ו ותע"ב. וגם כ"ז בסתם אבל במקום שיש חשש שאכלים הנערים קטנים כנז' בודאי לא מיירי מר רבה החת"ס לפסוק כן בכה"ג וחס לי' להגאון זצ"ל לומר כן ע"כ בודאי יפה הורית וגם לכתחלה בנידון דידכם. וחלילה לשנות בעובדא כזו גם לכתחלה:

והנה ראיתי עתה בש"ע להגאון הרב בעל התניא זצ"ל (סי' תמ"ו סעי' ו') שכ' וז"ל ועכשיו אין נוהגין לבער ע"י גוי אפי' לומר לו להשליכו לנהר אפי' ביו"ט ב' של גליות לפי שחוששין לכשפים שלא יאמר הגוי כשפים עושה לי עכ"ל והנה זה הי' בגודל הפחד במדינתו אמנם פשוט במדינתנו במשרת נכרי אם רוצה לזורקו ביו"ט ב' של גליות בודאי יעשו כן כאשר פסק גם הוא הרב ז"ל בש"ע שלו שם לדינא כמסקנת הפוסקים ובמקום דל"ש הסכנה בודאי צ"ל כן בלי ספק ולא שמענו כלל דיבת סכנה זו במדינתינו ובימינו ורק נכון לעשות כהמחצית השקל לזורקו ע"י נכרי ביהכ"ס משום דלזורקו לים או לנהר הוא הוצאה לכרמלית כנ"ל:

והרב הג' וכו' אשר כתב במהירות. איזה שורות. דברי בוז נגדך. אשר תצילנה אוזן כל שומע וישתומם עליו כל עובר איך יכולים לכתוב כזה על מי שפסק כראוי כהש"ע ונו"כ וכו' וע"ז אחז"ל חכמים הזהרו בדבריכם וכו' וה' יעזרנו ויקויים בנו כל כלי יוצר עליך לא יצלח וכל לשון תקום למשפט אתך תרשיעי זאת נחלת עבדי ה' וצדקתם לבני בנים ולזרעם אחריהם ונשמע ונתבשר ב"ט זמ"ז בכלל כ"י וחיים ושלום וכט"ס:

ש ש"ב ידידך

תוכן העניינים

מנחת אלעזר חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה