מנחת אלעזר חלק ב· רבי חיים אלעזר שפירא
סימן ט
כבוד וכו' מ"ש כת"ה על מ"ש בחיבורי (מנחת אלעזר) סי' נ"ו בעה"י בד"ה ובינותי קצת. במוסגר. וז"ל ולא אדע אם הי' אם בעובדא דמחנתו כל אלו התנאים ברתיחת המים עכ"ל וע"ז תמהת וכתבת דלדידך פשיטא דל"ש להתיר בזה דהוי מלתא דלא רמיא עלי' דאינש כיון דהוי העובדא בעש"ק והשאלה נודע בש"ק ולא דמי למ"ש הברכי יוסף והיד דוד דשם באו מיד אח"כ מיד בעש"ק לשאול וכן מ"ש מרן הב"י בסי' ס"ט בשם האורחות חיים על בשר שנתנוהו בקדיר' בלא מליחה ביום ועש"ק והתיר מטעם א' דהוי כחליטה ע"ש סם נראה ג"כ דמיירי שבאו מיד לשאול. אמנם ז"א חילוק באמת. כיון דסוף כל סוף בשעה שנתנו הבשר במים רותחין לא הי' בכונה רק בשגגה וי"ל דהי' אז מילתא דלא רמי' עלי' דאינש אם המה רותחין ממש או לא כיון דנעשה המעשה בשגגה בלי דעת ואם נאמר בבא מיד לשאול אז יזכור יותר בדיוק למפרע איך היה הרתיחות מהמים (גם אם בשעת מעשה הי' מילתא דלא רמיא עלי') א"כ נתת דבריך לשיעורין עד זמן כמה יזכור זאת. ולכאורה י"ל קצת ראיה לדבריך מדברי הדרישה חו"מ (סי' ע"ט) שפי' הך דאמרינן בשבועות (דף ל"ד) מילתא דלא רמיא עלי דאינש לאו אדעתי' לומר בדקדוק גמור איך הי' כי כבר שכחו משום דלא רמיא עלי' ולא שם לבו עלי' לזכרו עכ"ל הדרישה. משמע לכאו' מלשונו דבאין זמן עוד לשכור אז לא שייך לומר מילתא דלא רמיא עלי' דאינש וי"ל דיזכור עוד היטב אך א"כ נתת דבריך לשיעורין בדחכז"ל בזה עד זמן כמה יזכור. אלא פשיטא כונתו דהדרישה גם בשעת מעשה לא שם לבו להדבר וכמו שסיים שם בדרישה שאין נ"מ בהפי' לדינא ע"ש ותבין דאם כפי דברינו להביא ראי' לדבריך אז שפיר נ"מ דאם הפי' שאין זוכר עוד א"כ בזמן מועט אח"כ מיד י"ל דלא שכח עדיין א"ו דאין חילוק ע"כ אין נ"מ לדינא וכונתו בע"כ דגם בשעת מעשה לא דק היטב כנז' ע"כ פשיטא דחילוקך אינו כלום ואין חילוק בזה:
אך בעיקר הדבר יש לעיין אם נאמר בכזה מילתא דלא רמיא עלי' דאינש דהנה הסמ"ע שם בחו"מ (סי' ע"ט ס"ק י"ט) כ' לפרש הך מלתא דלא רמיא עלי' דאינש וז"ל וכל מילי דאין האדם מחוייב לעשות וגם אין לו תועלת בעשייתו באותו ענין שעשאו אז הוו"ל עשייתו באותו ענין שעשאו מילתא דלא רמיא עלי' לעשותו באותו ענין וכיון דלא רמיא עלי' לא שם זכרונו עליו לזכור באיזה אופן עשאו משום הכי משנה פעמים מהענין ואומר בהפך ממה שהיה עכ"ל הרי שדייק והאריך בלשונו דדוקא כשאותו ענין שעשאו הוא מילתא דלא רמיא עלי' כלל לעשותו באותו ענין ואין לו בו תועלת אבל בנידון דידן שמלגו הרגלים בקדירה רותחת כנהוג למלגן הרי עכ"פ בודאי יש לה בהם תועלת ברתיחת המים וראתה טרם המליגה אם המים חמין רותחין דאל"כ לא תוכל למלוג בהם א"כ שוב לא הוי מילתא דלא רמיא עלי' הענין כלל שאין בו תועלת. דשפיר הי' לה צורך ברתיחת המים ע"כ שפיר נאמנת לומר אם ראתה באיזה אופן היו המים רותחין אם הי' דיקולא דמיא ויעלה רתיחות ע"כ שפיר כתבתי בלשון ולא אדע וכו' אבל אם באמת העידה שהיו רותחין באופן כזה למה לא תהי' נאמנת. וגם לא דמי' לשם בשבועות (דף ל"ד ע"א) שכ' רש"י בד"ה כל מלתא דלא רמיא עלי' דאינש כי הכא שאין לאדם לשום אל לבו כל המקומות שהוא משתין שם מים להיות זכור עליהן עכ"ל רש"י והיינו שאין לו שום כ"מ בהענין בעצמו כלל וכן בבבא בתרא (דף ל"ט) דאמרינן לענין מחאה דמילתא דלא רמיא עלי' דאינש לאו אדעתי' ע"ש ברשב"ם הפי' והיינו שאין לו נ"מ בהענין כלל אבל הכא כיון שעכ"פ לענין המליג' ברותחין הוא אדעתי' ורצינו בזה למלוג במים שיהיו רותחין ע"כ שפיר גם באופן הרותחין אם היו מעלין רתיחות ג"כ נאמנת אם אומרת שהוא זוכרת ונוכל לדון על פי' בזה. וביו"ד (סי' א' סעי' ג' ובט"ז ס"ק ח' ובש"ך ס"ק י"ב) כ' דבא"י הלכות שחיטה דאף אם לאחר כן שואלים אותו כן עשית ואמר הן אינו נאמן כיון דהוא מילתא דלא רמיא עלי' דאינש. א"כ לכאורה סתירה לדברינו דהא גם התם יש בו תועלת שרוצה לשוחטו וא"כ הוי נ"מ לו באותו ענין ולא דמי למ"ש בסמ"ע שם שאין לו נ"מ ותועלת באותו ענין כלל ואעפ"כ כ' הט"ז והש"ך משום דהוי מלתא דלא רמיא עלי' דאינש א"ו דגם בכה"ג אמרינן מילתא דלא רמיא עלי' דאינש לאו אדעתי'. אך ז"א קושיא דשם אף שרוצה לשחוט ולהמית הבהמה מ"מ כיון שאינו יודע כלל הלכות שחיטה א"כ איך יוכל לומר שלא שהה או שלא דרס כיון שלא עלה על דעתו כלל שאסור לשהות או לדרוס ואם זה מגרע השחיטה אדרבא אולי הוא כן מעשה השחיטה צ"ל כן לדרוס דוקא וכיוצא כיון שהוא אינו יודע כלל מה' שחיטה איך צריכין לשחוט בהכשר א"כ לא הי' מדקדק כלל בע"כ כי לא ידע איך לדקדק לעשות בהכשר. אבל הכא הי' לה נ"מ ברצונה שיהיו המים רותחין כדי למלוג בהם ע"כ אם הוא זוכרת בודאי נאמנת לומר אח"כ באיזה אופן היו המים רותחין אם העלו רתיחות ג"כ כנז' ודוק – וע' בשו"ת נודע ביהודא תניינא (חיו"ד סי' ט"ז) לענין אם תחב כף בשר בקדירה חלב וכיוצא דאפי' אין היכר בכף עד כמה תחב מהימן לומר עד כמה תחב ולא אמרינן בזה מלתא דלא רמיא עלי' דאינש לאו אדעתי' דהדבר שהאדם עצמו עושה ל"ש כן כיון שעכ"פ יודע שבשום פעם יש נ"מ בדבר יודע הוא איך עושה ודוקא בשוחט שלא למד ה"ש ואמר אח"כ ברי לי ששחטתי יפה לא מהני כיון שבשעת שחיטה לא ידע שיש נ"מ בשהיי' או דרסה וכו' ע"ש. וה"ז ראי' לדברינו. אמנם באמת דברי מרן הנודע ביהודא צע"ג לפע"ד מה שתירץ על קו' השואל ע"מ דמה דמקשה בגמ' בברי שלא נגעתי סגי בטמא במוקדשים ואמאי לא מוקי לה בלא ידע בשעת שחיטה שהוא טמא ולא מהני ברי שלו דהוי מילתא דלא רמי' עלי' דאינש וע"ז תי' דל"ה מילתא דלא רמיא עלי' דאינש בכה"ג מה שהאדם עושה בודאי יודע האיך עושה והביא ראי' מסי' צ"ד מהש"ך שם ששואלין עד היכן תחב הכף וכ' הנו"ב דאף ששואלין אותה אח"כ עד היכן תחבה עכ"ז נאמנת אף שלא ידעה בשעת מעש' ומזה הביא ראי' לתרץ כנז'. וקשה הלא מפורש בש"ע ה' שחיטה (סי' י"ח סעי' ד') דאם לאחר שחיטה מצא בהסכין פגימה מסוכסת ואמר ברי לי שלא עשיתי אלא הולכה לבד שחיטתו פסולה וכ' שם בש"ך ס"ק ח' הטעם בשם הפוסקים משום דכל מילתא דלא רמיא עלי' דאינש עביד ולאו אדעתי' ע"כ בלא ידע בשעת שחיטה שהוא מסוכסכת שחיטתו פסולה אף אם אומר ברי לי' וכו' דלאו אדעתי' וכ"כ שם הש"ך בס"ק ט"ו וה"ז מפורש להיפך מדברי הגאון נו"ב זצ"ל דגם במעשה האדם אינו נאמן לומר האיך עשה במילת' דלא רמיא עלי' בשעת מעשה והוי כהך דטמא במוקדשין. וקשה דלא יהי' נאמן לומר ברי שלא נגעתי כקו' השואל שם וז"ב. (ושוב ראיתי בפת"ש סי' צ"ד שנתעורר בצ"ע על דברי הנו"ב אלו מהך דר"י במסוכסכת]. והאי דתחיבת כף אין ראי' די"ל שהרגישה מיד אח"כ וראת' מהלחלוחית שעליו עד היכן תחבה אותו בהקדירה. ומ"ש הנו"ב כיון שעכ"פ ידעה שיש נ"מ באיזה דבר בשום פעם היינו לענין תערובות עד היכן תחבה. זה בודאי קשה להבין. דהא בשעת מעשה כשתחבה סברה שהכף של בשר וכן הקדירה של בשר (דאל"כ לא היתה תוחבת) ובכה"ג לא עלתה על דעתה ואין שום נ"מ לה לדקדק עד היכן לתחוב הכף א"ו דרק אח"כ נזכרה שעשתה דבר הצריך שאלה מחמת שראת' שהכף של בשר והקדירה הוא של חלב וכיוצא וע"כ דיקדקה אח"כ מיד אז עד היכן תחבה ואז שייך לומר שידעה שיש נ"מ בדבר מחמת שראתה כבר התערובות והשאלה שיהי' ע"י תחיבתה בשוגג ואז היתה יכולה עוד להכיר ע"י הלחלוחית עד כמה תחבה וי"ל דמיירי בכה"ג כנז' אבל לא בשעת מעשה כשלא ידעה כלל שיש שאלה בדבר וסברה ששניהם של בשר הקדירה והכף בודאי אין סברה שידעה בדקדוק כנז'. ומה שקשה על הנו"ב מהך דסי' י"ח דמסוכסכת אין לחלק וליישב דשם בסי' י"ח מיירי המחבר שבדק הסכין קודם שחיטה והי' יפה וע"כ לא הי' רמיא עלי' כלל שהוא מסוכסכת כדי שידע איך שחט אם בהולכ' לבד וכו' משא"כ בכף שיש נ"מ לאח"כ כשימצא תערובות שאלה. ז"א דגם שם בסכין יש נ"מ גדולה דהא צריך לבדוק הסכין אחר שחיטה גם כשבדקה קודם שחיטה כמ"ש בש"ע סי' י"ח סעי' י"ב ושפיר יש נ"מ אם ימצא מסוכסכת אז צריך לידע באיזה אופן שחט ועכ"ז אינו נאמן משום דאמרינן דהוי מילתא דלא עלי' דאינש וז"פ. ולכאו' יש להקשו' בזה על הנו"ב מש"ס שבועות (מ"א ע"ב ומ"ב ע"א) דא"ל פרעתיך בפני פלוני אתי פלוני ופלוני אמרי להד"מ ואמרינן מילתא דלא רמיא עלי' דאינש לאו אדעתי' והרי שם לכאו' עכ"פ נ"מ יוכל להיות כשראו העדים שפרעו שיוכל לקרוא את העדים אח"כ אם יחזור המלוה ויתבענו בב"ד כאשר הי' שם המעשה באמת שתבעו בב"ד אח"כ (והרי עדיף זה מהך דהנו"ב שכ' שסברה שיהי' לה נ"מ עם הכף כשיהיה שאלה דהוא מלתא דלא שכיחא כ"כ ועוד הרי בדעת' שאין כאן תערובות כלל ולא יהי' דבר הצריך שאלה כלל) ואעפ"כ אמרינן שם בש"ס שבועות דהוי מילתא דלא רמיא עלי' דאיניש. אך י"ל שע"ז דייק רש"י שם כיון שלא אמר לו המלוה בשעת הלואה לפורעו בעדים ע"כ לא הי' לו לזכור כלל וכן בדף מ"ב כעין זה ועדיין צ"ע. ועכ"פ ממה שהעירותי לעיל קשה על הנו"ב ז"ל. ע"כ לא זכיתי להבין דבריו אבל עכ"פ בנידון דידן שהי' לה נ"מ בשעת מעשה ג"כ לראות אם המים רותחין כנז' בודאי י"ל דנאמנת לומר אם אומרת שזוכרה בפרטות שהיו מעלין רתיחות:
ומ"ש שם בחיבורי דיש לצרף עצמות הרכים לביטול בס' ע"ז תמה כת"ה דהא הוי כנתבשלו מקודם ובכה"ג העצמות מצטרפות עם האיסור כמ"ש המחבר בסי' צ"ט סעי' ב' לפי שבלעו מבשר הנבילה. הנה ז"א רק בנתבשלו או נמלחו שמוליך הדם בתוכו ממקום אבל בחליטה לדעות המתירין כשנחלטה בלא מליחה בעל כרחך דאין מוליך החליטה הדם ממקום למקום גם באותו חתיכה עצמה וא"כ ל"ש לומר דבלעו העצמות ע"י החליטה כלל וז"פ. אך יוקשה בזה על דבריי דא"כ לא הוי ס"ס לקולא רק ספק א' אם חליטה מהני אבל אם נאמר דחליטה לא מהני א"כ הוי דינא רק כנתבשלו במים חמין דאסור אף בדיעבד. אך י"ל דז"א דעכ"פ הוא יותר מספק א' השקול דאם חליטה מהני יש עוד ספק אם יש בו ס' כיון שהעצמות מצטרפין ואם כי אינו מתהפך כלל וגם י"ל דהוא קצת כמו ספק א' אם חליטה מהני או לא מ"מ כיון שדם שבישלו דרבנן וגם לא כתבתי להורו' כן להלכה למעשה. חלילה. אך באתי שם להפך בזכותו של המורה ת"ח שהורה כן בד בדיעבד לכבוד ש"ק וכמו שכתבתי שם בתשו' בפירוש אבל לכתחלה בודאי אין להורות כן להלכה ולמעשה אף לכבוד שבת והפ"מ. והיה שלום וכט"ס וכו':