אור ברסלב

מנחת אלעזר חלק ב· רבי חיים אלעזר שפירא

סימן ד

סימן ג

כבוד הרב הה"ג וכו' אהדשכת"ה הנה שדר לן חורפא קונטרס מלא כל גדותיו אשר העל' בדברי המהרי"ט צהלון (בחי' לאיזהו נשך) שפסק דיום הקבורה שאינו יום המיתה חייב להניח תפילין. ואבא על סדר דברי כת"ה אשר ראיתי מדי עברי בו בעהי"ת מה שהקשה על המהרי"ט צהלון דהא לפי"ד הרמב"ם דאבילות אשתו אינו רק מדרבנן כמו שהעל' והביא מדברי הנו"ב והאחרונים וא"כ קשה למ"ל קרא דיחזקאל שצוה רחמנא ליחזקאל להניח תפילין באבילות אשתו הא בלא"ה גם כ"ע חייבים כיון דאבילות אשתו רק מדבריהם ואבילות דרבנן חייב בתפילין לדברי מהריט"ץ אלא ודאי דגם באבילות דרבנן פטור כ"ע מתפילין ביום ראשון ע"כ הוצרך רחמנא לחייבו ליחזקאל בתפילין עכת"ד. ותמהני ע"ד כת"ה דאיך שייך לומר שבא קרא למעט דרבנן דהיינו לומר שאבילות אשתו רק מדרבנן ועכ"ז הוצרך קרא לחייבו ליחזקאל בתפילין אף שרק מדרבנן פטירי כ"ע. ז"א. ופשוט כיון שנאמר שמה"ת אינו מחויב באבילות אשתו א"כ לא הוצרך קרא כלל למעטו ולחייבו ליחזקאל ואם הוצרך קרא לחייבו ליחזקאל אז הוי בע"כ אבילות אשתו מה"ת (דכיון שנא' ביחזקאל בדרך ציוי הוי דברי קבלה כד"ת דמיא כמ"ש רש"י בתענית ט"ו ע"א דהיכא שנא' בדרך ציוי הוי דברי קבלה וד"ק כד"ת וע' טורי אבן מגילה דהוי מה"ת כיון שנא' מפי ה' וא' אחד אמרן וע' מ"ש בעה"י בחיבורי הקטן שו"ת מנחת אלעזר סי' ט"ז ואכמ"ל). ומלבד זה הנה כת"ה תפס החבל בשני ראשין הנה כ' דמוכח מקרא דיחזקאל (קפיט'מ"ד) דחשיב ששה קרובים דכהן מטמא להם ולא קחשיב אשתו על כרחך דהוי דרבנן ע"כ ל"ש כלל בקרא וא"כ קשה לפי דבריו סתרי קראי אהדדי ביחזקאל דא"כ למה הוצרך למעטו ליחזקאל מאבילות אשתו ולחייבו בתפילין שם ביחזקאל (קפיט' מ"ד) לא קחשיב כלל אבילות אשתו בין הששה קרובים:

אולם באמת מה שהקשה השואל בשו"ת בית יצחק (יו"ד ח"ב סי' קנ"ד) מקרא דיחזקאל הנז' שלא חשב בין הקרובים גם אשתו שמותר לטמאות לה וע"ז כ' הגאון מלבוב שם לתרץ דהוא נכון לדעת הרמב"ם דס"ל דבעל אינו מטמא לאשתו רק מדרבנן דשארו הקרוב אליו דדחז"ל זו אשתו היינו רק אסמכתא ע"כ שפיר לא חשבו בקרא דיחזקאל בין הקרובי' עכת"ד. ועדיין לא העלה ארוכה כלל. דהא אנן נחזה באמת איך נדחקו המפורשים ונו"כ דהרמב"ם שם ליישב דבריו (בפ"ב מה' אבל) וכתבו שכונתו שהוא דאורייתא רק שנקראו ד"ס מחמת שאינו מפורש כשי' של הרמב"ם לקרוא ד"ס מה שאינו רק מהללמ"מ וכיוצא. והלח"מ שדרכו בכל מקום ליישב ד' הרמב"ם נדחק שם מאוד וכ' שגי' אחרת הי' לו להרמב"ם שגרס אשתו בין הני שנוספין מדרבנן אבל לגי' דידן בש"ס מ"ק פשוט דאשתו הוא מדאורייתא כמבואר שם בלח"מ וע"ש עוד שסיים הלח"מ וז"ל ולא נעלם ממנו כי מ"ש הוא דחוק ליישב דבריו ז"ל אבל מה אעשה כי הציקתני הקישוי העצים אשר בדבריו ז"ל עכ"ל הלח"מ וגם שתלה שם הלח"מ זה בירושת הבעל דהרמב"ם לשיטתו דס"ל ירושת הבעל דרבנן דס"ל דשארו הוא אשתו שדחז"ל היינו רק אסמכתא ובאמת הוא רק מדבריהם ע"כ גם באבילו' אשתו פסק דהוא רק מדרבנן דלשארו היינו רק אסמכת' כנז' (ובתשו' בית יצחק חידש זה מדעת עצמו דהרמב"ם לשיטתו בירושת הבעל ותמהני שלא ראהו בלחם משנ') וא"כ לדידן דפסקינן דירושת הבעל דאורייתא כמ"ש הב"י (אה"ע סוף סי' צ"ב) וע' בהגהות מהרל"ח טור אה"ע סי' ס"ט ואף שדרכו של הב"י לפסוק כהרמב"ם מ"מ שם סיים להלכה כהראב"ד וכהרשב"א ז"ל וא"כ כ"ש לדידן האשכנזים דודאי פסקינן ירושת הבעל דאורייתא) וכיון דלדידן ירושת הבעל דאוריית' דשארו דרשא גמירא הוא א"כ שארו זו אשתו מה"ת לטמאו' לה כנז'. וכן פסקינן דלטמאות לאשתו מה"ת כמ"ש רי"ו וכן באבילות אשתו הוא דאורייתא כמ"ש הרמב"ן בתורת האדם ובתשו' מהרח"ש (ח"ד סי' נ"ה) וע' בתשו' דרכי נועם (סי' כ"א). וא"כ עדיין קשה מקרא דיחזקאל דלא קחשיב רק ששה קרובים כנז'. אלא ודאי דאין דיוק להלכה ממה דלא קחשיב לה בקרא דיחזקאל דמותר לטמאות לאשתו וזה ראי' דהא לא קחשיב שם ביחזקאל דמותר לטמאות למת מצוה דזה הוי בודאי מדאורייתא גם לא הטמינו ברמז כלל א"ו כיון דבקרא בתורה אינו מפורש מת מצוה רק ילפי לה חכז"ל (אף שהוא מדאורייתא בודאי כדין כל י"ג מדות) ע"כ לא חשבו ביחזקאל רק מה שמפורש בלישנא דקרא פ' אמור וא"כ שארו זו אשתו דילפינן לה בת"כ ואינו במקרא מפורש ע"כ לא חשבו ביחזקאל וכמו מת מצוה דלא חשיב (וגם י"ל קצת דענין א' אשתו עם מת מצוה וכמ"ש מפרשי הרמב"ם בה' אבל שם דעשאוה כמת מצוה כמו בקטנה דאמרינן ביבמות (פ"ט ע"ב) וס"ל להרמב"ם דכן הוא באשתו גדולה ג"כ כיון דירושתה לו לבדו. ע"כ כיון דירושת הבעל דאו' י"ל ג"כ דהוא ממילא מטמא לה מדין מת מצוה וענין א' הוא עם מת מצוה דלא חשיב לי' ביחזקאל כנז' אך באמת כ' התוס' שם ביבמות דלא הוי מת מצוה ממש גם בקטנה ע"ש) וגם הא לא נזכר שם ביחזקאל רק איסור אלמנה וגרושה אבל זונה וחללה לא כ' כלל וכבר עמד ע"ז ברד"ק שם וכ' כיון שכתוב בתורה לא זכר הכל וא"כ בע"כ דאין לדון כלל ממה שלא הזכיר בקרא דיחזקאל וכמו שחיסר זונה וחללה כמ"ש הרד"ק וכמו שחיסר מת מצוה כנז' וא"כ גם ממה שחיסר אשתו אין לדייק כלל מזה לדינא. והרב' דברים שנאמרו שם ביחזקאל שנראים סותרים בפירוש לד"ת שיגעו חכז"ל בש"ס ליישבם שמתאימים לד"ת. אף שהמפרשים ביחזקאל כתבו דמחמת שקאי על הבית השלישי לעתיד ע"כ החמירו בכמה דברי' יותר מביהמ"ק הקודמים מ"מ חכז"ל מיאנו בזה ויגעו ליישב המקראות שיהי' מתאימים להלכה בביהמ"ק בית ראשון ושני ג"כ אבל יישבו רק מה שנאמר בפי' לסתור לכאו' אבל מה שלא נזכר וחיסר ביחזקאל זה לק"מ וכמ"ש הרד"ק וע"כ לא באו חכז"ל כלל ליישבו וז"פ:

ולכאורה היה נראה ראיה לדברי כת"ה (בענין שהשגתי עליהם לעיל) ממה שפירש"י שם (ביחזקאל מ"ד) עה"כ אשר תהי' אלמנה (והוא מדחז"ל בקידושין) אשר תהי' אלמנה גמורה פרט לגרושה וחלוצה שאסורה אף לכהן הדיוט. וכבר עמדו המפרשים שם דאף דאיסור חלוצה הוא רק מדבריהם רמזה יחזקאל עכ"ד והרי מזה שבא למעט בקרא דיחזקאל איסור דבריהם ג"כ והי' מקום סמך עי"ז לומר גם כדברי' כת"ה (בקפיט' כ"ד) שבא למעט איסור אבילות אף שהוא דרבנן וכדברי כת"ה. אמנם באמת ז"א דאיך שייך לומר בדברים שנצטוה יחזקאל מפי הש"י פארך חבוש עליך שבא למעט איסור דבריהם בודאי ל"ש כלל לומר זה. וכ"כ במהרי"ט צהלון שם שכיון שהם דברי הקב"ה ליחזקאל לא יאסור או יבא להתיר אלא מה שאסור מן התורה ולא מדבריהם שתקנו חז"ל ע"ש. והנה אף שלפי"ד רש"י בתענית (בדף ט"ו ע"א) שמחלק דהיכא שאנו למדין מפי הנביא רק ממעשה שהי' לא נקרא דברי קבלה (ואינם כדברי תורה) לפי"ז רק כשנאמר להנביא בדרך ציוי כה אמר ה' א"כ ה"נ בנ"ד לכאורה הוי רק מעשה שהיה דיחזקאל במיתת אשתו שאמר לו הקב"ה פארך חבוש עליך ומינה למדו לשאר אבלים דאסורי' בתפילין וכיוצא וא"כ לא הוי זה בכלל ד"ק כד"ת כיון שנא' רק בדרך מעשה שהי' להנביא והוי כד"ס ולא נחשב בכלל דברי קבלה כד"ת דמיא. ועפי"ז יתיישב היטב לשון הרמב"ן בתורת האדם וז"ל ועוד שהרי כל הדברים הנוהגים באבל מדברי משה רבינו לא למדנו עד שבאנו ליחזקאל בן בוזי ולמדנו חוץ מקריעה שסמוכה לדברי תורה. לפיכך אמרו אבילות וקריעה לחוד. אבילות הלכתא המיקל. בקריעה כדברי הרבים. וכל זה סמך וסעד שאבילות מדברי סופרים עכ"ל הרמב"ן ולכאורה יפלא דהא כ' דקריעה חמור יותר מחמת שאסמכוהו לד"ת היינו לקרא בתורה וכיון שאבילות אסמכוהו בודאי לקרא דיחזקאל שהוא דברי קבלה וכד"ת דמיא ולמה אינו חמיר כ"כ א"ו כיון דהך קרא דיחזקאל לא נאמר בדרך ציוי כה אמר ה' רק מעשה שהי' ליחזקאל וזה לא נקרא דברי קבלה שיהי' כד"ת כנז' מדברי רש"י ע"כ שפיר כ' הרמב"ן דהוא ד"ס דגם הסמך יחזקאל ממעשה שהי' בודאי אינו ד"ת רק מד"ס. אבל אם הי' ביחזקאל דרך ציוי י"ל שהי' דינו כד"ת. אך באמת ז"א. דכיון דהנביא יחזקאל נצטוה זה מפי ה' אינו דומה למ"ש רש"י בתענית בהאי וירא אלקים את מעשיהם שהוא מספר מעשה שהי' (וכן בהך דאלישע ואקללם שכתבתי עפי"ז בחיבורי מנחת אלעזר סי' ט"ז דהוי רק מספר בקרא מעשה שהי' ומינה ילפי חכז"ל ע"ש) אבל הכא כיון שנצטוה זה יחזקאל מפי ה' בדרך ציוי במות אשתו הוי בדרך ציוי ומינה ילפינן לדיני אבילות וכיון שהוי בדרך ציוי הוי דברי קבלה דכד"ת דמיא וא"כ הוי כדאורייתא ול"ש לומר שבא למעט ד"ס היינו אבילות דרבנן שיהי' חייב בתפילין כדברי כת"ה הנז'. וע' שם מ"ק (דף ה' ע"א) הא מקמי דליתי יחזקאל גמרא גמיר לה מסיני כפירש"י ז"ל ואתי יחזקאל ואסמכ' אקרא וע"ש בתוס' בד"ה הא מקמי דאתי היינו שדברי יחזקאל הם מדאורייתא וניחא לפי דברינו (ומה שפירש"י להוציא גרושה וחלוצה באמת אינו בש"ס קידושין (דף ע"א ע"ב) שדרשו עה"כ הזה ע"ש רק רש"י פי' זאת מעצמו ובע"כ אינו רק רמז כיון דחלוצה באמת אינ' רק מדרבנן כנז'). וגם עפי"ז ג"כ ראי' דאבילות אשתו דאורייתא ולא כד' הרדב"ז שמחלק בין טומא' לאבילות לדעת הרמב"ם דאבילות אשתו הוא רק מדרבנן. דאם כדבריו למה הי' צריך רחמנא לחייבו ליחזקאל בתפילין באבילות אשתו כיון שמדאורייתא בלא"ה פטור מאבילות אשתו דהא כיון שכתוב הזה הוא בדרך ציוי הוי דברי קבלה כד"ת דמיא ואם אבילות אשתו רק מדרבנן ל"ש כלל למעטו ליחזקאל מאבילות אשתו בציוי מאת ה' כנז'. [ופשוט דלדעת הסוברים דגם אבילות יום א' אינו דאו' א"כ קראי דיחזקאל רק אסמכתא בע"כ אבל לדעת הרמב"ם (פ"ה מה' אבל) שכ' כל הלימודים מקרא דיחזקאל וכ' דאסורים כולם מה"ת וא"כ קרא לאו אסמכתא ונכונים דברינו]:

גם מה שרצה כת"ה להוכיח כדעת מהרי"ט צהלון מהירושלמי דמקשה אם ביום השני אינו נותן תפילין צריכה מימר מי שמתו מוטל לפניו ומתרץ בגין דא תני דא יע"ש בירושלמי וקשה למה לא הקש' גם למ"ד ביום הראשון אינו מניח תפילין א"ו משום דלמ"ד ביום הראשון דוקא י"ל משום דאבילות יום ראשון מה"ת כ ע"כ שפיר צריכה מימר במתני' מי שמתו מוטל לפניו דכשמתו מוטל לפניו אז גם ביום השני פטור מתפילין היינו רק כשמתו מוטל לפניו שטרוד טירדא דמצוה אבל לאחר הקבורה חייב (כדעת המהרי"ט צהלון) אבל למ"ד דגם ביום השני אינו נותן תפילין בע"כ דסובר דגם באבילות דרבנן פטור מן התפילין שפיר מקשה הירושלמי צריכה מימר משמתו מוטל לפניו אפי' ביום קבורה שלאחר יום המיתה פטור מתפילין ולמה צריכין למימר מי שמתו מוטל לפניו וא"כ מהירושלמי שמקשה רק למ"ד ביום השני ג"כ אינו נותן תפילין ולא מקש' למ"ד ביום א' ראי' לדעת המהריט"ץ כנז'. הנה כבר קדמו בזה בשו"ת זכרון יצחק (סי' ד') ככל הדברים האלו ובהעמק שאלה על השאילתות (פ' ויחי) ע"ש כל ראייתו מהירושלמי מהריט"ץ. לה והנה כת"ה חזר אח"כ בו לומר כיון דבמ"ק כ"א למ"ד ב' ימים פטור מן התפילין ילפינן לה מויתמו ימי בכי אבל משה. וא"כ הוי דאורייתא שני הימים למ"ד הזה וא"כ ל"ש לומר דלמ"ד ביום השני סובר דאבילות דרבנן פטור מן התפילין כיון דס"ל דהוא אבילות דאו' מויתמו ימי בכי אבל משה וע"כ תי' בדרך אחר למה לא לא הקשה הירושלמי רק למ"ד ביום השני ג"כ אינו נותן תפילין דבאמת הקשה בסמיכת חכמים ובשושנים לדוד על הירושלמי הלז דהרי מתני' צריכא לאשמעינן דין אונן דפטור מן התפילין אע"ג דלא חל עדיין דין האבילות עד שיסתם הגולל ול"ש מעולל בעפר קרנו ע"כ י"ל שפיר לשמור מקושייתם הקשה הירושלמי רק למ"ד גם ביום השני אינו נותן תפילין מויתמו ימי בכי אבל משה ולפי"ז מכש"כ ביום המיתה עצמו אף שאינו יום הקבור' נקרא ימי בכי דעיקר הבכי והמרירות הוא בשעת מית' א"כ ממילא מיפטר לא משום פטור דאנינות דטירדא דמצוה רק דאפי' ביש לו מי שישא משאו לקוברו פטור משום ימי בכי וע"ז מקשה הירושלמי שפיר למה צ"ל מי שמתו מוטל לפניו דאם ביום השני אינו נותן תפילין משום ימי בכי כ"ש כשמתו מוטל לפניו והקושיא שפיר רק למ"ד ביום השני עכת"ד ואח"כ חזר לומר דלפי הנחתו ראי' מדברי הירושלמי לדעת מהריט"ץ. הנה במחכת"ה תפס החבל בשני ראשין דאם נאמר כדבריו האחרונים דמטעם ויתמו ימי בכי אבל משה ע"כ הקשה הירושלמי רק מיום ב' א"כ נסתר ראיתו הקודמת מהירושלמי לדעת מהריט"ץ דהא לפי"ז גם ביום ב' היא דאורייתא מימי בכי כמ"ש שם באריכות ואין ראיה להמהריט"ץ ממה שהקשה הירושלמי רק למ"ד ביום ב' לומר כראיית כת"ה בראשונה כנז'. די"ל דרק מטעם לשמור מקושית הסמיכת חכמים נקט הירושלמי בע"כ רק למ"ד ביום ב' כדי שלא יוקשה לומר דמתני' בא לאשמעינן דאונן פטור מן התפילין אפי' קודם שחל האבילות ע"כ בא למ"ד יום ב' ומטעם ויתמו ימי בכי ושפיר הקשה בירושלמי צריכא למימר כנז' ואין ראי' לפי"ז להמהרי"ט צהלון:

אמנם מה שביאר והביא מדברי הרמב"ן בתורת האדם דאיסור אבילות מתחיל משעת מיתה רק שהתירו בכמה דברים בשעת אנינות מחמת שצריך לצאת לצורך קבורת מתו וא"כ איסור הנחת תפילין קאי משעת מיתה מטעם אנינות ואבילות וכיון דפסקינן דעיקר מרירותא חד יומא הוא לענין תפילין א"כ שפיר ביום הב' לאחר הקבורה מניח תפילין ומיושב השגות הדגול מרבבה וכל האחרונים על המהריט"ץ משמועה קרובה דאסור בתפילין אף שהיא דרבנן התם שאני כיון דנקרא יום מר אצלו אסור בתפילין אבל ביום ב' י"ל דחייב בתפילין כדברי מהריט"ץ עכת"ד הם דברים של טעם וכבר קדמו בזה בס' שבילי דוד על היו"ד סי' שפ"ח ככל דברי כת"ה בזה. ומה נכון לחזק ולעשות סמוכין לדברי מהריט"ץ ולהצילו ממשיגיו כדי ללמד זכות על מנהגן של הרבה מישראל (שלא יארע אבל ח"ו) החרדים למצות תפילין ונוהגים כדברי מהריט"ץ. ומ"ש כת"ה דאנינות ואבילות א' הוא ומתחיל מעת המיתה. כ"כ כ"כ ג"כ בס' עטרת ראש על ברכות לבאר שאנינות ואבילות הוא דבר א' רק החילוק שחכז"ל הקילו בענין דברים המטרידים ומבלבלים אותו מצרכי עסקי קבורת המת כנז' ואם כי בס' טל חיים על מ"ק חלק עליו בביאורו שם על דברי רש"י ז"ל בענין תפיסת לילה שלאחר יום המיתה מ"מ בעיקר הדבר בודאי כן הוא לפ"ד הרמב"ן וכן פסקינן בש"ע במחבר (סי' שמ"א סעי' ד') ומקורו מדברי הרמב"ן בתורת האדם (ומעולם תמהתי ע"מ שנוהגים היתר בעת אנינות ר"ל לישב על הספסל והלא מבואר שם פשוט בש"ע דאסור לישב ע"ג מטה אפי' כפוי' ולא התירו רק נעילת הסנדל וכיוצא כדי לצאת לצרכי המת אבל ישיבת הספסל אסור ושמענו מגדולי ישראל שנהגו היתר בעת אנינתם בישיבת הספסל ולא ידעתי מדוע עעמם שוב ראיתי בשו"ת דברי מלכיאל להגאון מלאמזא (ח"ב סי' צ"ב) שכבר נתעורר ע"ז שאין היתר בישיבת הספסל):

גם בענין דברי מהריט"ץ הנה פסקינן הלכה כדברי המיקל באבל ואף שדעת כמה רבוואתה דהלכה כדברי המיקל באבל היינו רק בפלוגתא דתנאי אבל לא בפלוגתת הפוסקים מ"מ נודע מ"ש בשכנה"ג (או"ח סי' תקמ"ח) שהוכיח מדברי הב"י בכמה מקומו' דהלכ' כדברי המיקל אפי' בפוסקים וכ"כ בתשו' גינת וורדים (כלל ה' סי' ה'). וגם כבר הבאתי לעיל לשון הרמב"ן בת"ה דהלכה כדברי המיקל באבל היינו שלא נלך אחרי רבים החולקים להלכה ונכריע כיחיד נגד הרבים ג"כ בזה אם היחיד הוא להקל (וכן אמרו לענין הלכה כד' המיקל באבל בעירוב היינו אף יחיד נגד רבים ואכמ"ל) וא"כ בנידון זה אף דמועטים המה המהרי"ט צהלון והיד אהרן והבאה"ט שהביאו דבריו להלכ' והמאמר מרדכי הספרדי בתשו' דברי מרדכי והחיי אדם שפסק ג"כ כותי' (רק הכריע להניחן בלא ברכה) נגד רוב האחרונים שחלקו על המהריט"ץ הלא המה הא"ר והדגמ"ר והברכ"י והלחם יהודא ובבל"י והשערי דיעה ומהרא"ז מרגליות ז"ל בדיני אונן ותשו' מהר"י אסאד חאו"ח סי' י"ד ועוד הרבה אחרונים עכ"ז לענין אבילות יש ליזול לקולא דהלכה כדברי המיקל באבל אף שמהריט"ץ ודעימי' מועטים המה לגבי רוב האחרונים החולקים עליו ולענין חיוב מ"ע תפילין יש להחמיר ולחוש לדעת מהריט"ץ להניחן וכעין זה כ' בדעת קדושים בהגהות על היו"ד שם לענין ספק סתימת הגולל בביהשמ"ש שהוא ספק אם הוא יום עדיין ופטור מתפילין ופסק להחמיר להניחן מחמת ספק חיוב מ"ע דתפילין אם כי תמהני שלא צירף לספק ג"כ דעת המהרי"טץ דאז גם אם נאמר שהי' כבר לילה בעת סתימת הגולל בעובדא דידי' מ"מ הרי הוא יום הקבורה וחייב ממילא בתפילין לדעת המהריט"ץ וא"כ הוי ס"ס להחמיר שצריך להניחן וכנראה שס"ל להד"ק שכיון שחלקו רוב הפוסקים האחרונים על המהריט"ץ ע"כ אינו מצרפו עוד לס"ס והוא תמוה לע"ד ועכ"פ לנידון דידן נ"ל בודאי הך סברא שכתבנו דלענין ס' מ"ע דאו' דתפילין יש להחמיר להניחן ולענין ספק אבילות הרי הוא לקולא הלכ' כד' המיקל היא מהריט"ץ אפי' נגד רוב החולקי' עליו כנ"ל מד' השכנה"ג והגו"ד דהלכה כד' המיקל באבל גם בפוסקים וגם נגד רוב החולקים כנז'.

וראיתי בס' מאורי אור חלק קן טהור במה"ב חי' או"ח סי' ל"ח שם וז"ל באה"ט ס"ק ד' בשם חידושי מהריט"ץ ורוב פוסקים אינו כן ואין למדין מן החידושין עכ"ל. ואם כי המחבר הנז' זצ"ל רב גוברי' וכחו ניכר מתוך חיבוריו אמנם לא ראה כלל הס' שו"ת מהריט"ץ ע"כ כתב אין למדין מן החידושין שחשב שזהו ספר חי' הש"ס ושהמחבר לא כתבו רק בדרך הערה וחי' על הגמ' אבל לא להלכה אבל באמת כ' שם בשו"ת מהריט"ץ (בחי' איזהו נשך בסופו) באמצע הפרק הפסיק וכ' תשו' הזאת לאשר איתרע בי' מלתא דאבילות ר"ל ע"כ כ' התשו' הזאת בלמדו הלכות אלו בימי אבלו כמ"ש שם הן אמת שכותב שם מהריט"ץ בתשו' ההוא כי אין אתו ספרי' להיותו בכפר עד אשר יבא בעיר ויוכל להיות שלא החליטו אז להלכה (וכאשר לקח זה הלשון למטרת השגתו במחזיק ברכה או"ח סי' ל"ח שנראה מזה שהרב מהריט"ץ לא כתבו רק אשר יבא בעיר) מ"מ לאשר כ' בסוף דבריו בתשו' ההוא במהריט"ץ כי בבואו לעיר עיין (בענין א' באבילות שכ' שם ג"כ בתשו' ההוא) בטויו"ד וקיים דבריו וגם לא חזר מדבריו כלל בענין הנחת תפילין ע"כ פשוט שקיימם להלכה להחלט וכן תמהתי בראותי בשו"ת ריב"ם שנייטוך ז"ל שנדפס מחדש (סי' ד') קודם כל דבר כ' שט"ס נפל בבאה"ט שכ' במהריט"ץ פ' איזהו נשך וז"א וצ"ל פ' ואלו מגלחין וביאר זאת בסברות והשערות ע"ש וגרם לו טעות יען שסמך על השערתו במחכת"ה ושלא ראה מעולם בשו"ת מהריט"ץ וחי' פ' איזהו נשך בסופו ובאמצע שם נמצא התשו' הזאת כנז'

שוב ראיתי בס' אזן אהרן הספרדי שבירושלים עה"ק ת"ו פשט המנהג להניחן ביום הקבורה לסמוך על דעת מהריט"ץ ז"ל. וראיתי בס' פדה את אברהם למהר"א פלאגי בשיורי יפה ללב בסופו שכ' ע"ד האוזן אהרן אלו שכנרא' מדבריו דביום המיתה אין מניחין תפילין בירושלים ובבאה"ט בשם מהריט"ץ נראה דגם ביום המיתה יניח ועמדתי משתומם לכתוב כזה וגרם לו (במחכ"ת) שלא הבין לשון הבאה"ט שכ' אף ביום הראשון (והיינו יום הקבורה) וטעה לחשוב בכונתו דהיינו גם ביום המיתה שהוא יום הקבורה וז"פ. [ועוררוני שאולי כונתו ביום המיתה שאינו יום הקבורה (כגון שמסרוהו לכתפים או נתיאשו מלקוברו של"ש אנינות) וכמו שנראה מלשון המהרי"ט צהלון דדוקא יום המית' והקבורה שניהם יחדיו אז פטור מתפילין אבל יום מיתה בלחוד כגון באופן הנז' חייב בתפילין לדעת מהריט"ץ. אך רחוק שהי' זאת כונת הס' פדה את אברהם כמ"ש שם ממנהג ירושלים כנז' וזה בודאי לא מיירי במסרוהו לכתפים דוקא וא"כ פשוט דפטור ביום המיתה וק"ל:]

ועתה מצאתי בשו"ת באר יצחק להגאון מקאוונא ז"ל (סי' ל"ב) שהוכיח בראיות להניח תפילין גם בשמועה קרובה ומה שהוכיחו הט"ז והש"ך מלשון הרמב"ן הרבה להשיב ולהראות שמדברי הרמב"ן נראה להיפך והיינו שבשמועה קרובה שהיא דרבנן יניח תפילין ומ"ש בשמועה קרובה חולץ היינו כשכבר קיים מ"ע דתפילין אבל כשלא קיים עדיין חובת תפילין לא פטרוהו חכמים מתפילין משמועה קרובה כיון שהוא רק דרבנן והרמב"ן כתב בפירוש דרק באבילות יום א' דאורייתא פטור מתפילין משום שהאבילות מה"ת יום א' אבל משם ואילך לא רצו חכמים לבטלו ממצוה רבה דתפילין עכ"ד הרמב"ן וא"כ בשמועה קרובה חייב בתפילין וסיים להניחם בלא ברכה וגם הוכיח שם כדעת מהריט"ץ לענין תפילין ביום הקבורה (והביא ראי' מהירושלמי מה שכ' כת"ה לעיל ושכבר קדמוהו כנ"ל) ובהעמק שאל' על השאילתות ח"א בהשמטות השיג עליו ואף שלע"ד אין הכרח במה שהשיג עליו בהעמק שאלה וכ' דכיון שאמרו חולץ התפילין אף שכבר קיים המ"ע מ"מ כיון שמצותו כל היום והוא מבטל מ"ע דתפילין מכל היום על כרחך מזה שדוחה מ"ע דתפילין גם אבילות דרבנן דשמוע' רחוק' ע"ש וז"א השגה דכיון שכבר קיים המ"ע דתפילין בו ביום שפיר חילוקו של הבאר יצחק דרק אז חולץ כיון שמדינא כ' בש"ע שלא נהוג גם לכתחלה להניחן כל היום מחשש גוף נקי ויצא המ"ע כבר אבל כשלא קיים עדיין המ"ע דתפילין בו ביום י"ל באמת דצריך להניחן בשמועה קרובה כד' הבאר יצחק. ואם כי להלכה למעשה בדין שמועה קרובה אחרי כי חדות הוא דברי הבאר יצחק נגד רבותינו הט"ז והש"ך בודאי אין לעשות מעשה כדבריו. אבל לענין יום הקבורה שאינו יום המיתה כיון שע"ז פסק כבר המהרי"ט צהלון מן הראשונים ודעימי' כנז' ובפרט שמה שהשיגו עליו כולם נתנבאו רק בסגנון א' שהקשו עליו משמועה קרובה שהוי ג"כ דרבנן ואסור בתפילין וכיון שי"ל שפיר שגם אם בשמועה קרובה אסור בתפילין מ"מ ביום הקבורה מותר בתפילין דשאני שמועה קרובה שהוא יום מר שלו משא"כ יום הקבורה בלא יום המיתה שהוא כבר יום הב' וכמ"ש השבילי דוד וכמ"ש כת"ה כנז' ע"כ בודאי יש להם על מה שיסמוכו ונכון מנהג היראים והמחבבים מצות תפילין שנהגו כמהריט"ץ ודעימי'. ושמעתי שנהגו בפה"ק עוד מדור שלפנינו להתיר בהנחת תפילין כדעת מהרי"ט צהלון וכן נהג כ"ק אאמ"ו שליט"א באבילות המר ל"ע שהי' לו בעת הלקח ארון אלקים כ"ק אאזמ"ו הגה"ק מאור הגולה זצלל"ה זי"ע שהי' סתימת הגולל בערב ולמחרתו הניח תפילין בברכה כדעת מהריט"ץ ובפרט שהביא בס' אוזן אהרן שפשט המנהג כן בעה"ק ירושלים ת"ו. וה' ישמרנו ויחיינו. יאריך ימינו ושנותינו. ופארו חבוש עלינו. ובלע המות לנצח. וחיים ושלום וכט"ס בכלל כ"י:

דברי ידידוש"ת בלונ"ח

תוכן העניינים

מנחת אלעזר חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה