מנחת אלעזר חלק א· רבי חיים אלעזר שפירא
סימן עג
ב"ה, כבוד הרב החריף וכו'.
נמסר לי מכתבו וכו' ולמלאות רצונו הטוב ארשום בקצרה איזה דברים אשר ראיתי מדי עברי בין בתרי אמריו בעה"י. מ"ש על הנסתפקתי שראה בשמי בא' שהעידו עליו שקר ודנוהו בסנהדרין למיתה והוא יודע האמת בעצמו ששקר ולהד"מ ונזדמן לו מקום לברוח אחר הגמ"ד אם מותר לו לברוח (ע' מ"ש בתשו' י"ח בד"ה בשולי היריעה ע"ש). ואבא על סדר דבריו:
מ"ש באות א' לראי' ממתני' דאפי' אם הוא בעצמו אומר שיש לי ללמד זכות מחזירין אותו פשוט דאינו ראי' כלל דהיינו שומעין אם יש ממש בדבריו ואח"ז פוסקים הסנהדרין וכל אשר יצא מפיהם יקום (ומה שמחזירין אותו הכל משום ושפטו העדה והציא העדה שמטין לזכות יותר מחובה וכו') אבל שיהי' מותר לברוח נגד פסק הסנהדרין שיצא כבר אין שום ראי' מכאן וזה פשוט:
גם מ"ש מאחי יוסף הנה אין משיבין על הדרוש ואני אמרתי בזה באופן אחר בארוכה בעה"י ואכמ"ל. ופשוט דאין להביא מזה שום יסוד וראי' להלכה מדברי דרוש שבונין לעצמו כ"א בשכל אשר חננו ה':
ומ"ש באות ב' ראי' דצריך להניח א"ע למות (גם בכזה. ואסור לברוח) מש"ס מכות (ט"ז ע"א) דלא משכחת באונס שגירש ביטלו וכו' הא משכחת שפיר דהעיד שקר האנס על אנוסתו שעברה עבירה שחייבין עלי' סקילה ונתחייבה סקילה בב"ד ודחפו אותה העדים בידים לסקילה ולאחר גמ"ד הי' ריוח ושעת הכושר שתברח שפיר ותציל עצמה דרשאית לברוח ובכ"ז לא ברחה ונשארה שם וכיון שיודעת דנקי היא מדינא תברח ואל תמסר נפשה א"כ העדים פטורים דהוי רק גורמים וגורם פטור וכו' א"ו דאסור לה לברוח בכה"ג עכ"ל. ותמהתי על ראיתו ועל דבריו במחכ"ת הלא מקרא מלא הוא יד העדים תהי' בו בראשונה להמיתו ומשנה מפורשת כן להלכה (בסנהדרין מ"ה ע"א) וכיון שהעדים בעצמם דחפוה מבית הסקילה בידיהם איך כתב דהוי רק גורם משום דלאחר גמ"ד הי' ריוח לברוח. דאיך יכלה לברוח אחרי שזרקוה מבית הסקילה גבוה שתי קומות. ואין לומר דמיירי כשאירע שלא מתה כדאמרי' במתני' דאז מיתתה בכל ישראל והי' לה מקום לברוח שלא ימיתו אותה שאר העם ולא ברחה ז"א ראי' דגם אם נאמר דאסור לה לברוח עכ"ז כיון שלא מתה ע"י דחיפת העדים פשיטא שהעדים פטורים ממיתה כיון שע"י ידם לא מתה מכח דחיפתם ורק מיד כל העם א"כ הוי העדים רק גורמים פטורים ממיתה א"כ בלא"ה הי' משכחת בכה"ג לומר באונס דביטל העשה וקלבדר"מ לא שייך כיון דפטור העד ממיתה שלא מתה מדחיפתו עדיין וקשה על הש"ס לכאו' דלא מוקי בכה"ג. אבל לעניננו אין שום ראי' דבין אם נאמר דמותר לברוח או אסור לה מ"מ קשיא כנז'. א"ו י"ל דמה דלא מוקמינן בכה"ג משום דס"ל להש"ס דממ"נ אם לא מתה בדחיפתם א"כ לא הוי ביטל העשה דביטלו בידים צריך להיות כמו שיבר כנפי' בעצמו. ורק הקו' שהביא בתשו' מהרי"א הלוי (ח"ב סי' קנ"ח) כשמתה על ידו בלי סיוע מאחר ואח"כ הוזם וקיי"ל הרגו אין נהרגין וא"כ ל"ש קלבדר"מ דפטור ממיתה והוו"ל להש"ס לאוקמי בכה"ג באונס שהעיד על אנוסתו והרגה בדחיפתה והוזם כנז' דל"ש קלבדר"מ ומה שתי' שם ע"ז שפיר הערה כת"ה ודבריו נכונים לכאו' דאיך שייך לומר דמ"מ נהרג משום רוצח כמ"ש שם דמ"מ לא אתרי בי' משום רוצח כדין עד זומם דל"ז התראה ובפרט משום רוצח בודאי לא אתרו בי' יהי' איך שיהי' עכ"פ לנידון הספק שנסתפקתי אין שום ראי' מזה דבין אם מותר לה לברוח או לא מ"מ יש להקשות כנז' ודו"ק היטב:
ומ"ש באות ג' משום לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל וכ' בחינוך שאפי' יהי' טועים בדבר אין ראוי לחלוק עליהם וכו'. הן אמת שכן מצוה כל א' וא' אבל אינו מהשלש דברים ע"ז ג"ע וש"ד שצריך למס"נ עליהם ליהרג ואל יעבור וא"צ למסור נפשו על לאו זה דלא תסור שיניח עצמו ליהרג ולא יברח אף כשידע בנפשו שהמעשה שקר. וז"פ דאין ראי' מזה:
ומ"ש מדברי השבות יעקב (ח"ב סי' ק"ו) דבשעת השמד כשיכולין לברוח צריכין לברוח שלא יצטרכו למס"נ ורק ממדת חסידות מותר למסור א"ע אף שיוכל לברוח אבל מדינא מותר בודאי לברוח עכ"ד השבו"י. הנה על דברי השבות יעקב אלו תמהתי עפי"ד הכ"מ שנזכיר בזה וקשה בעיני דהא אמרינן בסנהדרין (י"ג י"ד) במעשה דר"י בן בבא שמסר נפשו ואמר הריני מוטל לפניהם כאבן שאין לה הופכי' ע"ש במהרש"א נראה ספי' שלא רצה לברוח גם כשהי' יכול וכן נראה מדברי העיון יעקב שם (בעין יעקב) להגאון בעל שבות יעקב זצ"ל בעצמו ואין לומר דר' יהודא בן בבא החמיר על עצמו ממדת חסידות כשרואה הדור פרוץ כדי שממנו ילמדו בנ"א א למסור נפשם על קדושת שמו ותורתו וכמ"ש שם בשבו"י דממדת חסידות כשהדור פרוץ לא יברח גם כשיוכל. ז"א דהא הכסף משנה (פ"ה מה' יסודה"ת הלכה א') כ' לענין אם צריך למסור נפשו גם על עשה בשעת השמד והביא ראי' מהך דר' יהודא בן בבא שמסר נפשו כדי לסמוך זקנים ואין לומר מדת חסידות שנו כאן אלא משמע שעל פי הדין הי' עושין כן עכ"ל הכ"מ הרי מפורש דס"ל להכ"מ דעובדא דר"י ב"ב הי' מחוייב מן הדין ולא עשה חומרא מצד חסידות ולפי"ד השבו"י הנז'. תיפוק לי' דבלא"ה הי' שם רק ממדת חסידות דהא הי' יכול לברוח (כמ"ש המהרש"א וכן נראה מדברי השב"י בעצמו בפי' עיין יעקב שם כנז') ולפי"ד השב"י הוי רק חסידות אם לא יברח כשיוכל וא"כ מה מייתי הכ"מ מזה ראי' לדינא ולחיובא וכ' דאין לומר דשם הי' מדת חסידות עובדא דר"י בן בבא רק עפ"י הדין א"ו דס"ל להכ"מ דגם כשיוכל לברוח אסור מדינא לברוח ע"כ שפיר כ' דעובדא דר"י בן בבא הי' שם מדינא ולא ממדת חסידות:
אולם באמת בגוף דברי הכסף משנה הנז' לא יכולתי להבינם דמהיכן משמע לי' להכ"מ כמ"ש דשם בר"י ב"ב מיירי עפ"י הדין עשה כן ולא ממדת חסידות, הא אדרבא בגמ' שם נראה להיפך דאמר להם בניי רוצו אמרו לו רבו מה תהא עליך א"ל הריני מוטל לפניהם כאבן וכו' הרי משמע ברור שלהם צוה לברוח כדינא כיון שיוכלו להציל א"ע והוא רצה להחמיר על עצמו ממדת חסידתו למסור נפשו באהבה וכמו שנראה שם מדברי המהרש"א במה שרצה לקבל על עצמו גזירת המקום באהבה ובחיבה וע"ש בעיון יעקב שלא רצה לברוח גם הוא כדי שישפכו האויבים חמתם עליו ויהא נח רוגזם שלא ירדפו אחרי חביריו וה"ז מדת חסידות שע"פ הדין חייך קודמים. א"כ קשה דמנ"ל להכ"מ דשם מיירי ע"פ הדין ולא ממדת חסידות והרי נראה להיפך כנז'. וכד הוינא טליא שאלתי זה ע"ד הכ"מ אלו מכ"ק אאזמ"ו הגה"ק מפה"ק זי"ע והשיבנו דהנה הכ"מ שם שכ' דאף על מ"ע צריך למסור נפשו כ' א"כ למה הסיר אלישע בעל כנפים התפילין כשראוהו הקסדר ותירץ וז"ל דכבר קיים באותו היום מצות תפילין וגם לא אמר להם שמקיים גזירתם שלא להניח תפילין אלא השיב למה ששאלו מה זה בידך ואמר כנפי יונה עכ"ל הכ"מ משמע מזה שאם הי' הקסדור מכריחו לומר שרוצה לקיים גזירתו שלא להניח תפילין עוד לא הי' אומר והי' מניח עצמו ליהרג ע"ז אף שכבר קיים באותו יום מצות תפילין הרי דגם לאחר עשיית המצוה הי' מניח א"ע אלישע בעל כנפים להרוג על ככה אם הי' שואלו כנז' ועל כרחך ממדת חסידות כשהרואה שהדור פרוץ ראוי למסור נפשו אף שאינו מחוייב וכמ"ש ביו"ד סי' קנ"ז (דלאחר המצוה הוי בודאי ממדת חסידות דמ"ש בכ"מ דהוי מדינא למסור נפשו גם על מ"ע היינו קודם עשייתה שיוכל לקיימה וז"פ). והנה יש לדייק על לשון הש"ס בשם ר"י בן בבא הריני מוטל לפניהם כאבן שאין לו הופכים דאם נפרש היינו שאין ברצונו לברוח כמו שנראה מהמהרש"א וע"י כנז' למה המשיל עצמו להאבן שאינו יכול לברוח ולהתנענע הא הוא הי' יכול אלא שאינו רוצה. ומחמת זה הבין בע"כ הכסף משנה הפי' דהנה מצינו בר"י בן בבא שהי' חי שבעים שנה וישב חמשים וששה שנה בתענית ע' סדר הדורות ומצינו במס' פיאה מאימתי כל אדם מותרין בלקט משילכו הנמישות פי' הזקנים כמ"ש הרמב"ם והר"ע ברטנורא היינו שהזקנים לא יוכלו ללכת מהר ובפרט ר"י בן בבא שהתענה ל"ו שנה והוא יותר מר' צדוק שהתענה רק מ' שנה והי' חולה מן התעניות כנז' בגיטין א"כ קרוב הפי' יותר שלא יכול לרוץ ולברוח מחמת המציק מחמת זקנותו וחולשתו והמה תלמידיו שסמך שיכלו לרוץ א"ל בניי רוצו כן הבין הכ"מ הפי' כפשוטו שאמר להם הריני מוטל לפניהם כאבן שאין לה הופכים שאינו מתנענע כמו כן אני לא אוכל לרוץ ולברוח. וא"כ משמע שאם הי' יכול לברוח הי' בורח כמוהם קשה דהא מינוי הדיינים מ"ע הוא ואף שאחר עשיית המ"ע היינו לאחר הסמיכה הי' זה מ"מ מצינו באלישע בעל כנפים לפי"ד הכ"מ הנז' שגם לאחר המצוה הי' מוסר נפשו עכ"פ ממדת חסידות כשהרואה שהדור פרוץ כנז' ובודאי לא נופל ממנו ר"י בן בבא לקיים מילי דחסידות א"ו שלא הי' הדור פרוץ בימי ר"י ב"ב ע"ז ע"כ לא רצה למסור נפשו כמ"ש הרמב"ם שאם אינו מחוייב ומוסר נפשו אסור לו ולא רצה לעבור ע"ז וע"כ התנצל רק מחמת שהוא לא יוכל לברוח ולרוץ ולו הי' בכחו הי' רץ כנז' וכיון שלא הי' הדור פרוץ אז א"כ אם נאמר דעל מ"ע אינו מחוייב מדינא למסור נפשו רק ממדת חסידות וזה ל"ש רק כשהדור פרוץ אבל בל"ז הרי הוא מתחייב בנפשו כנז' ותקשי על ר"י בן בבא שהלך לסמוך הה' זקנים נגד גזירת המלכות וישב לו בין שני הרים ובין שתי עיירות בין שתי תחומי שבת וכמ"ש המהרש"א בחי' אגדות שם שהי' מדרכם לסמוך בשבת בקיבוץ ישראל שכל העם שבשדות באים ולזה גזרו על העיר שסומכים בה שתחרב ואם יהי' חסים על העיר להציל וילכו מהעיר בקיבוץ תוך תחומה בשבת אותו התחום יעקר כדאמרי' שם ולזה נתכוון ריב"ב בין שני הרים גדולים שהעקירה קשה בהם ובין שתי עיירות גדולות ובין שתי תחומין כדי שכל א' מהעיר תוכל להתנצל שלא הי' בתוך תחומה ובזה יתפרש שפיר עכת"ד המהרש"א עכ"פ נעשה זאת בפרהסיא כדי שיבאו בשבת כל העם משני העיירות שיוכלו לבא עד התחום ורק שרצה להציל העיירות כנז' אבל את עצמו סיכן דהא פרהסיא גדולה כזו בודאי יודע וכיון דאין הדור פרוץ לא שייך להחמיר ע"ע ואדרבא אסור א"כ למה הסתכן א"ע מעיקרא אם נאמר שאינו מחוייב ואין לומר דסמך א"ע דכשיראוהו ירוץ ויברח דהא לא הי' ביכולתו לברוח במרוצה כנז' א"ו דמדינא מחוייב למס"נ גם על משה ולא מצד החסידות כן י"ל למד הכ"מ בפי' דברי הגמ' ועפי"ז כ' דנראה דמצד הדין עשו כן ולא ממדת חסידות עכת"ד אאזמ"ו זצללה"ה בתשובתו. ועפי"ז אם נפרש כן בדברי הגמ' שלא הי' יכול לברוח כנז' יתיישב שפיר דברי השבות יעקב ואין קו' עליו מזה אדרבא נראה כדבריו דאם הי' יכול הי' בורח ולהם שיכלו לרוץ אמר בניי רוצו כנז' אך להמפרשים בענין אחר קשה עליו כנז':
אך מ"ש מרן אאזמ"ו זי"ע בתשו' הנז' דנראה מדברי הכ"מ במה שכ' וגם לא אמר להם (אלישע בעל כנפים) שמקיים גזירתם שלא להניח תפילין אלא השיב למה ששאלו וכו' משמע אף שכבר קיים מצות תפילין מ"מ אם הי' שואלו על התפילין בעצמו הי' מוסר נפשו כנז'. הנה לולא דבריו ז"ל לענ"ד נראה דהכ"מ בתירוצו השני חזר בו ממ"ש התי' הא' בתחלה שכבר קיים מצות תפילין דהא באמת קשה על התי' הא' דאף שיצא חובת תפילין כשהניחן עליו אפי' רגע אחת מ"מ מצותן הוא להיות עליו כל היום אלא שצריכין גוף נקי כאלישע בעל כנפים וא"כ אלישע בעל כנפים בעצמו שהי' לו גוף נקי בודאי מצותן להיות עליו כל היום וכן בכל א' שנזהר בהם ובע"כ לומר דס"ל להכ"מ בתי' הא' דרק על חיוב מ"ע יש למסור נפשו אבל על מצוה בלא חיוב א"צ למס"נ ע"כ שפיר תי' כיון שכבר יצא י"ח ובתורת מצוה ל"ש למס"נ אבל במ"ש עוד תי' וגם לא אמר להם שמקיים גזירתם וכו' כנז' י"ל דס"ל דבאמת גם על מצות תפילין כל היום צריך למסור נפשו כיון שמצוה היא כל היום להיותן עליו וזהו הנ"מ בין ב' התירוצים בכ"מ אבל אין ראי' דגם כשעשה כבר המ"ע צריך למסור נפשו אח"ז ז"א ראי' כלל מכאן, ובחי' לה' תפילין כ' מזה בעהי"ת:
ומ"ש בשבות יעקב שם דאין ראי' מחנני' מישאל ועזרי' אף שיכלו לברוח מ"מ הם נצטוו למס"נ כדאי' בסוטה שיצתה בת קול אתה הצלת תמר ושני בנים מן האור חייך שאני מציל שלשה בניך המ"ו מן האור לכך לא ברחו להמלט על נפשם ואין למדים מהם למ"א עכ"ד. ותמהני דהא מקרא מלא הוא (בדניאל ג' י"ח) בחמ"ו שאמרו והן לא ידיע להוא לך מלכא וכו' ע"ש הפי' וגם במדרש (שה"ש ז') ששאל יחזקאל להקב"ה אם מתקיים עליהם (היינו שיצילם מתוך האש) א"ל איני מתקיים והי' זה לנסיון כדי שימסרו נפשם לישרף באמת וכן אמרי' שם דא"ל ליחזקאל מה אמר לך הקב"ה אמר להם אינו מתקיים עליכם אמרו לו בין מתקיים בין שאינו מתקיים אנו נותנים נפשותינו על קדושת שמו וכן איתא במ"ר בהעלתך שאמרו שגם אם לא יציל אותנו הש"י לא נסבד להצלם של נ"נ והלכו כדי להשרף ובע"כ מזה דלא ידעו כלל מהך דיצתה בת קול בימי תמר שיצילו בני' חמ"ו מן האש וזה פשוט דהם הלכו למס"נ כמו אברהם אבינו ולא כדי להנצל כמו הרן ודברי הגאון שבו"י זצ"ל נפלאים לעיננו. ואחתום בברכת שוכט"ס וה' יאיר עיננו בתורתו לאמיתה של תורה ובהצלחה:
שוב העירוני חכם א' מדברי המדרש רבה פ' וארא (פרשה ט') שאמר חמ"ו ירדו לתוך כבשן האש בסימן משמע שם בסימן שהי' להם מקודם שינצלו וה"ז סותר למ"ש במדרש שה"ש שאינו מתקיים עליהם להצילם ולמ"ש לעיל. אולם בחי' הרד"ל (במדרש ד' ווילנא) כבר נתעורר ע"ז הסתירה וע"ש בפי' מהרז"ו שכן האמת שחלילה לומר שאם לא הי' יודעין סימן להצלה לא היו יורדין לתוך האש ח"ו לומר כן שהרי במקרא לא נראה כן וכן ממדרש הנז' וארז"ל המוסר עצמו ע"מ לעשות לו נס אין עושין לו נס א"ו כונת המדרש פ' וארא שנזדמן להם פסוק זה בפיהם לסימן טוב. אבל לא שידעו מקודם עי"ז שינצלו והמה ירדו באמת למסירת נפשם בפועל כנז' וז"ב: