מנחת אלעזר חלק א· רבי חיים אלעזר שפירא
סימן ע
[השמטה. כי שייכה סמוך ונראה אחר סימן ס' מה שחזר השואל והקשה על תשובתי (בסי' ס') וזה אשר השבתי לו בעהי"ת ועיין מקודם בסי' ס' שם:)
כבוד וכו'.
מ"ש לחזק דבריך ושי"ל שהתוס' לא חזרו מתי' הא' דחהר"ל הוי משום דראוי לנכרי קודם הביטול ומ"ש ביבמות דחתיכת חטאת אינו ראוי להתכבד לכהנים במקדש היינו משום שאין מתכבדין בקדשים במקדש וכולם אוכלים בשוה והארכת לחלק דבאיסור אכילה באמת מהני דהוי חהר"ל רק במה שראוי לנכרי קודם הביטול אמנם באיסורי הנאה מהני דליהוי חהר"ל גם מה שראוי אחר הביטול ונמצא דלענין איסורי אכילה לא חזרו מתי' הראשון בחולין ובאמת א"צ להיות ראוי לכל אדם וגם אם ראוי לנכרי מיקרי חהר"ל ונ"מ לענין דינו של הפרי תאר (כנז' בתשובתי) ולפי"ז שוב קשה קושייתך שפיר כיון דחתיכת קדשים היינו חתיכת חטאת טהורה שנתערבה בחולין דאסור ליתנו לנכרי משום שהוא קדשים (וגם לא הוי איסור הנאה) א"כ אמאי חשיב חהר"ל כיון דאינו ראוי כלל קודם הביטול ומה שראוי לאחר הביטול זה הוי היתר כרוך בצד האיסור ומתהפך כנז':
הנה תמהני מעיקרא על חילוק שכתבת דבאיסורי הנאה יהי' חהר"ל גם מה שראוי רק לאחר הביטול לבד ובאיסורי אכילה מהני בזה רק משום שמותרים גם קודם הביטול לנכרי. ומה שהבאת ראי' מע"ז (דף ע"ג ע"א) דאמרי' האי תנא תרתי קתני איסור הנאה וד"ח הרי דאיסור הנאה הוי מעליותא לענין שלא להתבטל. הנה אדרבא משם ראי' להיפך דרק האי תנא ס"ל כן ואנן פסקינן דאיסורי הנאה בטלים בס' וכמ"ש התוס' בחולין. ואיך שייך לחלק בסוג חהר"ל גופא שתקנו חכמים שלא להתבטל. ואם נאמר שתקנו חכמים דחהר"ל מיקרי גם מה שראוי לאחר הביטול א"כ מה נ"מ בין איסור הנאה לאכילה ואין סברא לחלק:
גם הראי' שהבאת לך מהדרכי משה בשם המ"כ. הנה מדויל ידך אתה משתלם במחכת"ה. כי שם נראה על כרחך שהתוס' חזרו בהם לגמרי מתירוצם הא' משום דראוי לנכרי דאל"כ מה כ' שם הד"מ בלשונו ואין אנו צריכים לטעם זה דהא אפי' באיסור הנאה אמרינן דין חהר"ל ואם נאמר דס"ל להדרכי משה דגם התי' הא' והסברא דראוי לנכרי ג"כ קיימת א"כ מה השיג על המ"כ וכ' שאין אנו צריכין לטעמו דראוי לנכרי. הרי צריכין אנו עדיין לטעמו של המ"כ משום דראוי לנכרי ושפיר אשמעינן בזה המ"כ דגם תי' הא' (משום דראוי לנכרי) ג"כ קיים דנ"מ לענין דינו של הפר"ת כנזכר היכא דלאחר הביטול אסור באכילה אז צריכין לטעם הא' ואסור משום חהר"ל דראוי לנכרי קודם הביטול א"ו דהד"מ ס"ל דטעם הא' נדחה בתוס' שכיון שעל כרחך צריכין אנו לטעם הב' מחמת איסור הנאה א"כ שייך טעם זה גם על איסורי אכילה וזהו עיקר וכולל הכל והסברא הראשונה נדחית ועפי"ז שפיר מקשה הד"מ על המ"כ וכ' דאין אנו צריכין לטעמו דאינו כולל רק איסור אכילה אבל כיון שגם באיסורי הנאה שייך חהר"ל ועל כרחך כטעם הב' וא"כ אין מהצורך לטעם הא' דראוי לנכרי. וז"ב ופשוט בכונת המ"כ ולפי דבריך קשים דבריו – וממילא גם בטוש"ע יש להעמיס כן בלשונם דקאי הטעם משום דראוי לאחר הביטול על שניהם איסור אכילה ואיסור הנאה ואשמעינן רבותא באיסור הנאה דלא בטיל מחמת זה שיהי' ראוי להתכבד אחר ביטולו וכ"ש באיסור אכילה ששייך טעם זה ג"כ כמו שכתבתי בקצרה בסוף תשובתי הראשונה. ועל כרחך כונתו כן דאל"כ ובאיסור אכילה הוא ענין אחר וטעם אחר כמו שכתבת א"כ קשה על הד"מ מה שהשיג על המ"כ. הא המ"כ שפיר ניחא כדעת הטור וש"ע ושפיר כ' המ"כ באיסור גיד דאינו איסור הנאה רק איסור אכילה (דלא פסקינן כר"ש דגיד הוי איסור הנאה) משום דאסור לנכרי כנז' א"ו דס"ל כולם דנדחה טעם הא' ונכון ועי' בס' יד יהודא מה שהעיר לנכון על דברי הד"מ אלו כי לכאו' הם פלא כי איך נאמר שסבר הד"מ בפי' דברי המ"כ ששייך בזה חהר"ל בחתיכה שלא ניקרה מגידה וחלבה הא פשוט כיון דהחתיכה בעצמה אינה אסורה רק הגידין וקצת חלב שבה וזה אינו ראוי להתכבד כמפורש בש"ע לענין חתיכה שלא נמלחה דבכזה ל"ש חהר"ל וח"ו לומר שטעה הד"מ בזה. וגם בלא"ה קשה לומר בזה תערובות הואיל וניכר החתיכה שלא ניקרוה בין האחרות א"ו דכונת הד"מ בפי' המ"כ שנתערבה חתיכת נבילה שאינה מנוקרת בחתיכות בשר כשרים שאינם מנוקרים (ובזה שייך תערובות שאין הנבילה נכרת) וכדי שלא נאמר כיון שלאחר שיתבטל יהי' צריך לנקר אותם א"כ הוי מחוסר מעש' דלא מיקרי חהר"ל ע"ז אמר כיון דראוי לנכרים בלא ניקור הוי ראוי להתכבד וע"ז כ' הד"מ דאין אנו צריכין לטעם זה כיון דגם באיסורי הנאה אמרינן חהר"ל וממילא גם באיסורי אכילה שייך רק טעם זה וא"כ כשלא ניקרה הוי מחוסר מעשה גדול ושפיר בטיל ע"ש ביד יהודא וצ"ע ואחתום בברכת חיים ושלום: