מנחת אלעזר חלק א· רבי חיים אלעזר שפירא
סימן סז
ראיתי ונתתי אל לבי בפה עירנו יש ברחוב הסמוכה לחצר מסילת הברזל קברות נכרים משנים קדמוניות ועד עתה, ונגמר בבית מועצות העיר למען הרחיב בנין העיר לבטל הקברות האלו לחפור ולזרוק העצמות (כפי חוקם, אחר שלשים שנה. לקבורתם) ולבנות שמה בתים וחצרות ואם נחזיק בחומרא המבואר בש"ע (יו"ד סי' שע"ג) שאסור לטמאות לכהן גם על קברי נכרים נמצא שלא ידורו כהנים בבתים האלו וגם שלא ילכו לשם והוא הפסד מרובה בשיוי הבתים וכמעט מהנמנעות הוא כי אין באפשרי להזהר לחדול ארחות הכהנים מכל הרחוב ההוא הגדולה בבתים רבים ע"כ בכגון דא בודאי מצוה רבה להזדקק לטהר המקום שלא יהי' צערא לכהנים לאקופי כשאחז"ל ברשב"י (שבת ל"ג ל"ד):
תשובה
הנה לסמוך על מה שפינו העצמות מטעם שרי העיר בודאי אין לסמוך כי אלו פינו רק למעלה ולא נזהרו כלל מהעצמות בעומק כי לא פינו הנכרים מטעם טומאה רק במקום שיבלבלו העצמת יקחום וגם מי שירצו מקרוביהם ליקח עצמותיהם ולקברם במ"א והשאר בטח ישארו שם מקברים ישנים עצמות רבית בעומק ואולי יש בהן רובע הקב ממת א' או שדרה שלימה או מלא חפניו רקב עצמות וכיוצא שכל א' מהם מטמא באהל וא"כ הוי ספק השקול בכל השדה ואף אם טומאת קבורת נכרים רק דרבנן עכ"פ הוי ספיקא דרבנן במקום דאיתחזק איסורא כיון שאיתחזק ונודע שהם קברות והפינוי לא היתה להוציא החזקת טומאה כנז' וס' דרבנן במקום דאיתחזק איסורא אסור כמ"ש הש"ך סי' ק"י (ס"ק כ' מדיני ס"ס) ואף שרבים החולקים עליו בזה הפר"ח והכו"פ והמל"מ והמנח"י והפנים מאירות ח"א מ"מ עכ"פ תלוי בפלוגתא דרבוותא דבעל האוה"ח זצ"ל כ' בראשון לציון דבמקום שיש לי עיקר מה"ת אין להקל בזה כדעת הפר"ח רק כהש"ך וא"כ בנידון דידן שהוא עיקרו מה"ת יש להחמיר וכן בחות דעת הכריע ממילא והעלה כהש"ך וכ"כ בשעה"מ ועוד רבים וכן שלמים כהש"ך. ואף שחומרא זו שלא לטמאות למת נכרים (היינו כדעת מהר"מ מרוטנבורג) כתבו הרא"ש בתשובה רק בלשון והמחמיר תע"ב וכן הביאו הטור והמחבר ורמ"א כתבו בלשונם נכון להחמיר נראה לכאו' שאין זה רק חומרא וממילא במקום ספק והפסד וטירחא כנידון דידן הנז' ושאין ברור שיש עצמות במקום הליכתו א"כ אין להחמיר. מ"מ הנה בב"י שם בדין זה סיים וז"ל ולענין הלכה נקטינן להחמיר נראה כונתו שזהו מדינא ולהלכה להחמיר ובשו"ת ושב הכהן להג' בעל תורת יקותיאל זצ"ל (סי' ע"ה) האריך לבאר שמדינא אסור וסיים ומ"ש הב"י בלשון ונכון היינו משום שדרכו לפסוק כהרמב"ם והרמב"ם מיקל ואעפ"כ בזה החמיר הב"י וכ' נכון להחמיר כ"ש לדידן האשכנזים דפסקינן כהתוס' נגד הרמב"ם פשיטא שאסור מדינא. וגם הנה בשו"ת חות יאיר בסופו בתשו' הגאון מהר"ד אופנהיים ז"ל כ' בנידון דידי' שם שהי' ספק בעצמות אם הוא מקברי נכרים א"צ לבדוק המקום בסמוך וי"ל אף דמחמרינן בש"ע גם בקברי נכרים אבל בספק דילמא אין כאן קבר ועצמות כלל א"כ א"צ לבדוק כלל דס' דרבנן לקולא אך עכ"ז העיר שם בחו"י כיון דלכאו' הי' לומר בזה ס"ס ספק פן לא נקבר שם מעולם ואת"ל שנקבר שמא חזיר וחולדה גררוהו ופלפל שם דלפי"ז גם בקברי ישראל נימא ס"ס כזה א"ו כיון דאיתחזק לקברות אין ספק מוציא מידי ודאי מכ"ש ספק א' דלא מהני להוציא ע"ש טעמי' מה שפלפל דמהני בזה ס"ס אף שאינו מתהפך ולפי"ז בנידון דידן דאין רק ספק א' ולגבי חזקת קברות לכ"ע לא אמרינן ספק להקל ואין לחלק דשם לא בדקו כלל וכאן הוציאו הנכרים העצמות וא"כ עשו מעשה לסלק החזקה רק שספק אם עשו כראוי לסלק כל העצמות ודומה למ"ש הרשב"א במשמרת הבית לענין חזקת איסור בעת השחיטה כיון שמתעסקין לסלק החזקה שוב לא אמרינן סמוך מיעוטא לחזקה כנודע ז"א דכבר כתבנו דהמה אינם מתעסקין לפנות העצמות כדי לסלק החזקה חזקת קברות ולא פינו כלל מפני הטומאה רק כרצונם וחוקם כנז'. וגם הך דידן חמיר יותר מעובדא דהחו"י דשם נסתפק אם לבדוק המקום בסמוך לו או לא היינו שנסתפק דאם פשטה החזקת קברות גם בסמוך או לא משא"כ כאן הוא חזקת קברות ודאי ואין ספק מוציא מידי ודאי כנז'. אולם בחו"י שם העלה דהך דלא אמרינן ס"ס גם בקברי ישראל הוא עפי"ד ר"ת בפ"ק בפסחים דשאני נפלים דרכיכי אמרינן בגמ' שמא גרתתו חולדה או חזיר אבל בקברי גדולים לא. וא"כ לא הוי ס"ס כלל וא"צ לומר משום אין ספק מוציא מידי ודאי ובאמת העלה שם להקל בספק קברי נכרים. ונשאר לנו רק להסתפק מחמת ספק דרבנן במקום חזקת (איסור) קברים כנ"ל. אולם יש ללמוד היתר עפי"ד השערי תורה ח"ב (כלל מ"א פרט ג' אות י"ב) והבית יצחק (להגאון מסובאלק זצ"ל) שער הספיקות סי' כ"ט דס"ס במקום דאיתחזק איסורא דרבנן מותר גם לדעת הש"ך כמו ג' ספיקות דמותר בדאורייתא במקום חזקה ה"נ הספק הא' מגרע החזקה ונשאר רק ספק א' לבד וספק בדרבנן לקולא בלא החזקה וע"ש טעמם. והנה נודע דברי השבות יעקב דכהני ח"ל בארץ העמים מותרים לטמאות טומאה דרבנן מפני שאינו מוסיף טומאה על טומאתו וסיים שם והלואי שיהי' כל שמעתין ברורין כד"ז דדין ארץ העמים נוהג ביננו אף בזמה"ז עכ"ל וכן הביאו החת"ס (בסי' של"ז מיו"ד) להלכה. וגם אם נאמר שגם השב"י לא פסקו להלכה למעשה לטמאות לטומאה דרבנן וגם אם נחלוק עליו וגם לא נהגו למעשה לפסוק כן לסמוך ע"ז בלבד אבל לספק בודאי ראוי לצרפו ספק הלכה כן ואת"ל לא ספק הלכה כרשב"י דקברי נכרים אין מטמאין כלל. וא"כ הוי ס"ס דמהני בדרבנן גם במקום חזקת קברות כנז'. וכ"ש בנידון דידן דהספק הלכה כרשב"י נוטה יותר להיתר מדינא כיון דפסקו כותי' הרמב"ם ושאר פוסקים וגם בש"ע לא כ' רק בלשון נכון להחמיר כנ"ל. וגם הוא ג' ספיקות דמלבד הס"ס הלז יש עוד ספק שמא פינו כל העצמות ממקום הלז ולא נשאר עצמות המטמאי' באהל ובג' ספיקות מתירין אף במקום חזקת איסור בדאורייתא, וכ"ש בדרבנן. וגם הוי טירחא גדולה וכמעט לא אפשר לכהנים שלא לדרוך בכל המקום הלז ע"כ בודאי יש להקל זהו דרך לטהרה להתיר המקום לכהנים גם לכתחלה:
עוד י"ל היתר עפי"ד הפרמ"ג בסי' ק"י (שפ"ד דיני ס"ס ס"ק כ'ח) דס"ס דפלוגתא מהני במקום חזקה דל"ש לומר אוקמי' אחזקה דבשביל החזקה לא ישתנה הדין וא"כ לפי"ז ב' הספיקות הנז' הם ספיקא דדינא דפלוגתא (ובפרט שיש ג' ספיקות כנז') ול"ש חזקת קברות נגדם:
אך בכ"ז נמשכתי רק אחר דברי הגאון מהר"ד אפנהיים זצ"ל בתשו' חות יאיר הנז' שכ' דטומאת קברי נכרים גם להמחמירים הוי רק מדרבנן וספיקן לקולא כנ"ל. אמנם באמת נראה דלמ"ד שמטמאות הוא משום דאין הלכה כרשב"י דדרש דאימעטי מאדם כי ימות באהל דאין או"ה קרויין אדם ולמאן דלא ס"ל כן הוי נכרים בכלל אדם וכמו כל המתים ומטמאי בע"כ מדאורייתא לדעת מהר"ם והתוס' וכן נראה מהירושלמי בפשיטות דמטמאי מדאורייתא מהך דלמדו מהירושלמי מגלגלת דארונה היבוסי שמצאו תחת המזבח ועיברו השנה מפני הטומאה וע' מל"מ פ"א מה' בית הבחירה ופ"ג מה' אבל ובשו"ת ושב הכהן הנז' ולא נמצא כלל גזירת חכמים על קברי נכרים אלא לדעת האוסרים אסורים מה''ת ממילא דלא אימעטי מאדם ולדעת המתירין טהורים גם מדבריהם. ומ"ש המחבר רק ''ונכון להחמיר'' אף שהוא פלוגתא בספק דאורייתא היינו כנז' מתשו' ושב הכהן דהב"י דרכו לפסוק כהרמב"ם אך בזה כיון דהוא ספק דאורייתא ולא פסיקא לי' כ"כ ע"כ כ' להחמיר כדעת התוס' אף שהוא נגד דעת הרמב"ם שמיקל לגמרי אבל לדידן דס"ל בכל מקום כהתוס' נגד הרמב"ם ע"כ יש לאסור מדינא ועכ"פ הוי ספיקא דאורייתא כנז' וא"כ בדאורייתא לא מהני ס"ס במקום דאיתחזק איסורא וכיון דאיתחזק קברות לא מהני ס"ס. ולא עוד אלא אם היא דאורייתא אין בו ס"ס דהספק כהשבות יעקב דמותרים כהני חו"ל לטמא לטומאה דרבנן משום דאינו מוסיף טומאה ל"ש עוד כיון דהוא ספק דאורייתא ואנן פסקינן כהרשב"א דספיקא דאורייתא מה"ת לחומרא ע"כ ספיקא דפלוגתא דקברי נכרים אסור מדאו' וא"כ הוי מוסיף טומאה על טומאת חו"ל דבסתם בלא נודע לו טומאה כלל הוא רק מדבריהם ולהוסיף טומאה אסור לכ"ע. ואין לומר כיון דנשארו עוד ב' ספיקות להיתר ספק דקברי נכרים אם אסורים או לא וספק אם יש כאן עצמות כלל אם פינו אותם לגמרי ז"א היתר דלפי"ז דהוי ס"ס בדאורייתא במקום חזקת איסור דלא מהני ואין לדון מדברי השפ"ד הנ"ל דס"ס דפלוגתא במקום חזקת איסור מהני (גם בדאורייתא) דבשביל החזקה לא ישתנה הדין ז"א דלפי"ז רק ס' א' הוא ספק דפלוגתא אם הלכה כרשב"י דקברי נכרים אין מטמאין וספק א' הוא בגופו אם נמצאו עצמות כלל אולי פינו לגמרי ולענין זה הספק השני אם נמצא עצמות זהו סותר החזקה חזקת קברות דעצמות מונחות שם והוי הספק הלזה ס' דאו' במקום חזקת איסור. וגם בלא"ה מסיים שם בשפ"ד גם בס"ס דפלוגתא בדאו' במקום חזקת איסור אף שי"ל שמותר מה"ת מ"מ מדרבנן אסור. וא"כ אין היתר לנידון השאלה:
אולם נראה בעהי"ת לפתוח פיתחא דהיתרא, פיתחא דטהרה. דהנה הך שדה קברותיהם שפינו העצמות הרי איתרע חזקתו חזקת קברות ע"י מעשה הפינוי עצמות שעשו הנכרים דעכ"פ נעשה מעשה המסלק ומגרע חזקתו דקברות כיון דנטלו הקברות ועצמותיהם הוציאו חוצה אלא שיש לחוש שנשארו או שנתפזרו העצמות קצת וא"כ י"ל דלא עדיף משדה שנחרש בה קבר שנידון כבית הפרס ועכ"פ לא חמיר בנידון דידן די"ל לקולא שמא לא נמצא שם עוד שום עצם כלל. וכיון שבאנו לדין בית הפרס שהוא דרבנן כדאי' באהלות וכ"פ הרמב"ם בפ"ב מה' אבות הטומאה. וספיקו מותר כדאמרינן שם באהלות (פי"ז משנה ג') דהחורש משדה שאבד בה קבר דהו"ל ספק ספיקא שמא לא חרש במקום הקבר ואת"ל חרש שמא לא הוליך ממנה עצם ע"ש וא"כ בקברי נכרים דהוא ספק דפלוגתא אם מטמאין (גם אם נאמר דהס' פלוגתא בקברי נכרים אם מטמאין מדאורייתא כמו שכתבנו מ"מ) הוי ס"ס דבית הפרס בעצמו רק ספק כנז' וחכמים גזרו עליו דמדאורייתא מוקמינן ספק טומאה ברה"ר בחזקת טהרה וכמ"ש התוס' בכתובות דף כ"ח בד"ה בית הפרס ע"ש הטעם ע"כ יש לטהר לפי"ז בנידון דידן שפיר מטעם ס"ס. ומלבד זה הנה משנה מפורשת (פי"ז משנה ג' שם) דנכרי שחרש בשלו אין עושה בית הפרס וכיון שבנידון דידן הנכרים בעצמם חרשו הקברים ופינום וא"כ אין עושין בית הפרס ואוקמי' אדאורייתא דס' טומאה ברה"ר וחכמים לא גזרו בנכרי וגם חזקת הקברות דמעיקרא איתרע כנז' ומותר. וגם ל"ש בזה כלל לחוש מטעם איסור קבר שפינוהו דמקומו טמא דהא הב"י כ' בסי' שס"ד דאיסור פינוי המת אינו אלא משום כבוד המת ולכך גזרו חכמים דאם פינוהו מקומו טמא כדי שלא יבאו לפנותו וכן האי דאסור בהנאה הוא גזירה כדי שלא יבואו לפנותו ע' ש"ך שם ס"ק ז'. וא"כ בקברי נכרים דל"ש כבוד המת ולא גזרו חכמים ע"ז וממילא פינוהו מקומו טהור ואין להאריך בפרט הזה בנידון דידן:
ב) והנה זה לא כביר הקשוני רב א' על מתני' בכלאים פ"ח דר' יוסי אומר אדני השדה מטמאות באהל כאדם ואדני השדה הוא חי' שדיבורה דומה לדבור האדם פי' הרמב"ם ופרצופו פרצוף אדם ודבוק בחבל היוצא מבנטו לארץ כפי"ד הירושלמי והר"ש והברטנורה עכ"פ איך שייך לומר דעדיף החי' הזאת מנכרים דכיון שלא קבלו התורה אמרינן דאין או"ה קרויין אדם כ"ש זה דאינו אדם כלל רק בצורת חי' ואיך נאמר דזה יטמא באהל מטעם אדם. ונכרים לא. ואמר שהקשה זאת להגאון העצום מהרי"ש אבד"ק לבוב ז"ל והשיב לו כי פלא הוא ולית נגר ובר נגר דיפרקוני'. ואני בעניי שמעתי ולא אבין מה זו קושיא, א) הא זהו שם דברי ר' יוסי ואמרינן באמת שם במפרשים דאין הלכה כר' יוסי בזה וא"כ י"ל באמת כהרמב"ם דהלכה כר"ש דנכרים לא מטמאי באהל משום דלא נקראו אדם ומזה כ"ש אדני השדה דלא נקראו כלל אדם ע"כ אין הלכה כר' יוסי. ואם נאמר דאין הלכה כר"ש והיינו כדעת המחמירים בקברי נכרים לא קשה כלל ממילא וא"כ ממ"נ לק"מ ב) וגם הא בירושלמי שם בכלאים לר' יוסי למד ריבוי דכתיב אשר יגע על פני השדה באדם שגדל בשדה ודבוק לארץ היינו אדני השדה דג"כ מטמאות באהל א"כ ריבוי יתירא ולימוד מיוחד לאדני השדה שגדל ודבוק לארץ ואין להקשות מזה על נכרים. ג) עוד י"ל כדי שלא תקשה לר"ש דס"ל דנכרים אין מטמאי באהל א"כ לפי"ד הירושלמי דמרבינן גם אדני השדה נילף מזה כ"ש לנכרים דמטמאי (מלבד די"ל דמסדר הירושלמי לשיטתו דס"ל בגלגלת ארונה היבוסי שמצאו שעיברו השנה מפני הטומאה כנ"ל ס"ל דקברי נכרים מטמאים וא"כ ל"ק דבאמת מטמאי נכרים להירושלמי משא"כ להלכה י"ל פסקינן כר"ש דקברי נכרים אין מטמאין). דהנה הענין שנכרי אימעטי מכלל אדם הוא רק לאחר מ"ת כמ"ש התוס' בנדה (דף ע' ע"ב) דר' בנאי דמצינן מערתא בב"ב אתיא נמי כר"ש משום דאחר מתן תורה דאיקראי ישראל אדם איכא לפלוגי אבל קודם מתן תורה אין חילוק ואיקראי כולם אדם ע"ש וא"כ אין מהצורך למ"ש התוס' בב"ב (דף נ"ח) וכן עוד בכמה מקומות בש"ס דרק אדה"ר ואברהם אבינו איקראי אדם גם קודם מ"ת. וגם נראה כן מריהטא דסוגיא בש"ס ע"ז (דף מ') וב"ק (דף ל"ח) מפארן הופיע שהחזיר התורה על כל האומות ולא רצו לקבלה ויתר גויים כיון שראה שז' מצות שקבלו עליהם בני נח שלא קיימם עמד והתירן ומקשי הש"ס מהאדם כהנים לויים וישראלים לא נאמר אלא אפי' נכרי שעוסק בתורה וכו' משמע דרק ממ"ת ואילך נקנסו או"ה ואימעטי מכלל אדם וא"כ הך אדני השדה דיש לה צורת אדם ומדבר קצת כנז' מהמפרשים הוי לדעת ר' יוסי בכלל אדם כי ימות באהל כ"ש שיש לו צורת אדם ובפרט דמרבי לה מעל פני השדה אף שגדל בשדה כנז' מהירושלמי ובאמת גם או"ה בכלל אדם היינו כל שיש לו צורת אדם אלא כיון שלא רצו או"ה לקבל התורה ממ"ת ואילך נקנסו כמ"ש התוס' בנדה כנז' משא"כ הך חי' (אדני השדה) דאינו בכלל קבלת התורה ואינו בר דיעה כלל ל"ש למיקנסי' כלל וכיון שלא איקנס הרי הוא כמו נכרים קודם קבלת התורה וזהו דעת ר' יוסי וא"ש מיושבת קושית הרב הנז':
ג) בשולי היריעה אזכיר מילתא דתמוה ע"ד החת"ס (חיו"ד סי' של"ז) שמצאו מצבה בחצר נכרי טמונה ועל פני' נחקק פ"נ איש הגון ר' זכרי' בן ר' ידידי' בשנת קנ"ט ע"ש בהשאלה שאמר הנכרי ששם הי' קברות ישראל ונסתפק שם אם יש לתלות שנרקבו כבר העצמות מזה כמה מאות שנים וסיים דמחמת זה אין להקל שם דאוקמי' מדינא הך ר' זכרי' בן ר' ידידי' (שנמצא שם בהמצבה) בחזקת כשרות שלא הי' בו קנאה ואחז"ל ורקב עצמות קנאה מי שיש בו קנאה עצמותיו נרקבים ומי שאין בו קנאה אין עצמותיו נרקבים וסיים זה לדינא ליסוד בפרט הלז דאוקמי' בחזקת כשרות וצדקות שאין עצמותיו מרקיבים ע"ש. ולע"ד צע"ג דהיתכן לומר ע"ז חזקת כשרות דהא באמת אמרינן שם בשבת (קנ"ב ע"ב) דמי שאין בו קנאה עצמותיו נרקבים שזה הי' עובדא באחאי בר יאשי' וכן שאר הצדיקים הגדולים שעמדו במדרגתם שלא הי' בהם קנאה אבל לא להמון עם אפי' הכשרים וכן הוא באמת ענין מדרגה גדולה לאדם שלא יהי' בלבו קנאה כל ימי חייו וחזקת כשרות ל"ש רק שהוא מסתם ב"א הכשרים ונודעו דברי המ"מ בריש הל' איסורי ביאה דגם בדרבנן לא מיזהר זהירי רוב אינשי ול"ש חזקת כשרות אך בזה לא פסקו כותי' וע' מ"ש בדברי הרב המגיד אלו לע"ד בתשו' (סי' ס"א) ע"ש אבל למדת חסידות כזה בפירוש נאמר ראיתי בני עלי' והם מועטים ול"ש בזה חזקת כשרות דהוא רק על סתם כשרות הן מטעם הפני יהושע דחזקת כשרות מטעם רוב בודאי ל"ש לומר בזה דבני עלי' אלו הם מועטים דמועטים ולא הרוב ב"א והן לדברי הבית אפרים בתשו' (חיו"ד סי' ב') ג"כ ל"ש לומר דזה חזקה בעצם מדת חסידות וקדושה גדולה כזו דע"ז אדרבא בודאי לפתח חטאת רובץ לקנאות באחרים כ"א כפי מעמדו ע"כ לא ניתן להאמר כלל לע"ד. ואם נאמר שכונת החת"ס דמה דאחז"ל מי שיש בו קנאה עצמותיו נרקבים היינו שנשרש ביותר במדה רעה זו אבל במי שקינא לפעמים וגם הרהר בתשובה ע"ז שוב הוי נידון כמו שאין בו קנאה ושוב שייך ע"ז חזקת כשרות ז"א דמנ"ל להחת"ס לפרש כזה דפשט דהגמ' נראה להיפך. וגם נראה בפירוש שם דרק בצדיקים גדולים כר' אחאי בר יאשי' וכדומה יש בהם מדרגה זו שלא הי' בהם קנאה אבל לא בסתם ב"א וז"ב. וכ"כ בתדב"א מובא בראשית חכמה (שער הענוה פ"ג וישער הקדושה פי"א) בתל של ר"נ בר יצחק שמצאו המת שלם שלא נרקב והי' בזכות שכל ימיו לא עמד על מדותיו ולא חפש קנאת חביריו ולא נתן עיניו ולבו אלא לדברי תורה ולא הטה אזנו לשמוע דברים בטילים וכו' וענינים גדולים כאלו בודאי לא מצינו בסתם ב"א ול"ש ע"ז חזקת כשרות דסתם ב"א כנז'. ואחתום בברכה אורך ימים ושנות חיים יוסיפו לנו ולכ"י בכט"ס יחיינו מיומים ביום השלישי יקימנו ונחי' לפניו, ובזה נבא לסימן חיי"ם: