אור ברסלב

מנחת אלעזר חלק א· רבי חיים אלעזר שפירא

סימן סו

סימן סה

ע"ד ששאל אם ינהג כמנהגינו לעלות לתורה הקורא בעצמו (היינו כמע"ל) בעת קריאת התוכחה וכמ"ש בש"ע (סי' תכ"ח סעי' ו') מתחיל בג' פסוקים שלפניהם היינו פסוקי ברכות שקודם הקללות הנה זה בודאי נכון עפ"י ההלכה ומתוקן ומקובל מאבותינו וכן ינהג ואף אם כמע"ל כהן יוכל לקרות בפ' בחקתי עד אחר התוכחה ובפ' תבא שהתוכחה סמוך לסוף הפרשה יקמץ מעט בקריאה בעליות העולים לכ"א כדי שישאר התוכחה לאחרון ויעלה כמע"ל לאחרון היינו לאיזה פסוקים מקודם ויקרא עד סיום הפרשה

והנה בעיוני קצת בהלכה זו ראיתי חזות קשה בסוף הס' אמרי נועם על המועדים תשו' בענין זה מש"ב הגאון בן המחבר להתיר לקרות בלי ברכה ואבא על סדר דבריו בזה בעהי"ת:

מ"ש דיכולין לקרות התוכחה בלא ברכה כלל ול"ש חשש נכנסים ויוצאים מחמת שכל פעם המנהג לקרות לאנשים שיעלו ובתוכחה עושה שינוי מן המנהג ולא יקרא שום איש ע"כ ליכא בכה"ג חשש נכנסים ויוצאים דהנכנס יבין וישכיל בשינוי הנעשה לפניו דלכך קורין לו בלא ברכה כיון דלא עלה שום איש לקרות והרי אף הש"ץ בעצמו אם עולה לתורה ג"כ המנהג בגלילותינו שאיש אחר קורא בשמו שיעלה כיון שכן הנכנס שיראה דלא קורין עתה שום איש בשמו לעלות יכיר ויתבונן וליכא משום נכנסין ויוצאין עכ"ד אמנם מה יענה דהך דאין קורין להש"ץ שיעלה הוא רק דעת המחבר ואנחנו בני אשכנז יוצאים ביד רמ"א שפסק שם (בס' קל"ט סעי' ג') דבמדינתינו אין נוהגים כן שאין קורין להחזן כשעולה וכן נוהגים באמת בגלילותינו א"כ אין יסוד להיתר הזה וכיון דכשהחזן עולה בכל פעם אין קורין אותו ג"כ ואיכא חשש נכנסים ויוצאים כשיראוהו קורא בתורה בלא ברכה וז"פ

גם מה שכ' דעפ"י דברי הירושלמי במגילה פ"ד ר' יונתן הי' עבר קומי סדרא שמע קלא קרוי ולא מברכין אמר לון עד מתי אתם עושין את התורה קרחות קרחות וכיון שהקפיד על שאין מברכין בתורה נמצא גם בתוכחה אם יפסיק באמצע בברכה שוב לא שייך החשש שאחז"ל אל תקוץ בתוכחתו שלא תעשה התוכחה קוצים קוצים וכיון דמברך באמצע ל"ש אל תעשה קוצים קוצים דהא ר' יונתן הקפיד על שעשו קריאת התורה קרחות קרחות רק מחמת שאין מברכין באמצע בכשמפסיקין ובפי"ז פלפל בארוכה אם הט"ז ס"ל כהירושלמי מגלה (פ' בני העיר) דאין לך טעון ברכה וכו' אלא קללות וכו' שנמצא מזה דתוכחה טעון ברכה מדינא יותר מכל התורה. וישתומם כל עובר על הבנין אשר בנה ונטע על הרכבה שאין בה ממש במחכת"ה וכ' דלפי"ז אם מברך בהתוכחה באמצע ומברך לא הוי עושה קוצים קוצים. וז"א דהירושלמי דהקפיד ר' יונתן על שעשו התורה קרחות קרחות כמ"ש שם הפני משה שמביא ממנו היינו שהקפיד דעשו חתיכות חתיכות בלי ברכה משום דאסור לקרות בתורה בלא ברכה והתם מיירי בכל התורה (ולא בתוכחה) משום שמותר להפסיק בתורה בכל ג' פסוקים לברך תחלה וסוף כנהוג ורק בברכה אבל הפסקות בלא ברכה הוי עושה קרחות כנז'. משא"כ בתוכחה שדרשו חז"ל אל תקוץ בתוכחתו שאסור לעשות קוצים קוצים בתוכחה היינו שלא להפסיק כלל באמצעה ואחד קורא אותה כדאמרי' בש"ס והפוסקים א"כ מה נ"מ גם אם מברך באמצע ג"כ אסור הא עכ"פ עושה התוכחה קוצין קוצין וזה אסור בתוכחה מלימוד מקרא הנז' אבל בכל התורה אין קפידא שהקפיד ר' יונתן רק אם מפסיק בלא ברכה אבל בברכה מותר וז"ב ופשוט שם ומה זה הרכיב שני הדברים יחדיו שאינם נוגעים זל"ז כלל וכשנפל יסוד ההרכבה נפל כל בנין פלפולו ע"ש:

גם מ"ש דלפי"ד הירושלמי שיש לברך על התוכחה גם קודם תקנה שלא הי' מברך כ"א וא' מהעולים משום היכר לתוכחה כמ"ש בפני משה א"כ לדידן כשמברכין כ"א בתורה ע"כ בתוכחה אין לברך כדי לעשות היכר עכ"ד. וקשה לפי"ז א"כ לד' ר' אבוה שם בירושלמי שעשרת הדברות צריכין ברכה כמו התוכחה (גם קודם תקנה שיברך כ"א וא') א"כ בזמנינו לאחר התקנה שמברכין כ"א בכל התורה ע"כ בעשרת הדברות שוב אין לברך לפי דרכו. וכבר הרגיש בזה בתשו' הנז' ודחק לתרץ דעשרת הדברות שאני שנאמרו, מפי הגבורה ע"כ יש היכר בלא זה וא"צ היכרא שלא לברך תירוצו דוחק גדול ע"כ בודאי אין ממש בזה, ודברי הירושלמי שהי' צריכין ברכה בתוכחה או בי' דברות גם קודם תקנה מסתפקא אי הלכה כותיי' כלל מכ"ש דהבו דלא לוסיף עלה בזה (מסברא שאין לה מקור) לעשות היכר לדידן שלא לברך כלל ולקרות בתורה בלי ברכה לאחר תקנה ולפסוק נגד פסק הרמב"ם והש"ע המוסכם בלי חולק עפ"י ש"ס דילן דמתחיל בתוכחה בפסוקים מקודם. גם כל המעיין שם בסוף התשו' לש"ב הגאון שיחי' יראה איך הלך בפרצה דחוקה כדי לתרץ מנהגו אף שהוא נגד ש"ס דילן ופסק הרמב"ם והש"ע המוסכם. גם מ"ש דזה תלוי אם פסקינן כירושלמי במקום שלא נמצא זה בש"ס דילן, הנה זה הי' צריכין לעיין באם הי' נמצא כן בירושלמי אבל באמת בירושלמי נמצא להיפך דקללות עוד חמורין יותר משאר פרשיות בתורה שצריך לברך על הקללות גם קודם תקנה כנז' רק שהוא רצה לחדש מסברא דמשום היכרא בזמנינו שמברכין בכל התורה כ"א וא' ע"כ לא יברכו על התוכחה א"כ זה אינו ענין אף לדעת הפוסקים דפסקינן כירושלמי (כשלא נמצא בש"ס היפוכו) דהא אדרבא בזה נמצא בירושלמי להיפך רק שבא להפוך הדבר עפ"י סברא כנז'. גם מ"ש בשם הב"י או"ח סוף סי' נ"ט בלשונו דהרוצה לסמוך עלה ירושלמי כיון שכ' הנך רבוואתה אין מוחין בידו עכ"ל היינו רק כיון שפסקו כמה רבוואתה כן כהירושלמי אבל בזה שלא פסקו כותי' כלל ואדרבא ברמב"ם וש"ע מוסכם להיפך א"כ בודאי מוחין הפוסק כירושלמי נגד ש"ס דילן ובפרט שבירושלמי לא כתב כן רק להפך כנז' א"כ מי יהין לפסוק נגד הפסק המוסכם עפ"י ש"ס דילן. ומ"ש שם בתשו' דהפוסקים באמת סברו כר' אבוהו בירושלמי ז"א דא"כ הי' להם לפסוק דלא יברכו בזמנינו על עשרת הדברות משום היכרא כנ"ל, א"ו שאין ממש בדבריו כלל להלכה ומ"ש שכן פסק ג"כ בתשו' הר הכרמל שלא לברך על התוכחה. הנה עיינתי בהר הכרמל (סי' י"ב מאו"ח) בד"ה והשתא נבא לנ"ד בזמנינו וכו' וז"ל דא"א למצא עילה לפרשה זו א"כ יש לנו לומר לחלק בשלמא בזמן הש"ס וכו' אבל לדידן דצריכין כל העולם לברך א"כ היכי ליעבד להתחיל בפ' שלפני' ולברך א"מ על הפורעניות כיון דמ"מ פורעניות קורין לפניו. לא לברך הואיל דאין חיוב לברך הואיל דאינו מתחיל בה הא השתא מחוייב לברך כ"א וא' וכו' עכ"ל ודבריו תמוהים כי ממ"נ אם נחשב מברך על הפורעניות גם כשמתחיל ומברך בפסוקי ברכות כיון דמ"מ קורין לפניו פסוקי פורעניות ע"כ נחשב הברכ' גם על הפורעניות א"כ שוב מחוייב לברך על הרעה ואיך כ' דאין חיוב לברך על הרעה כיון שאין מתחיל בה ותפס החבל בשני ראשים. ואם כי לפי פלפולו שם בתחלה יש ליישב דבריו ע"ש אך סברתו זהו דוחק גדול דממ"נ הוי תרתי דסתרי אהדדי כנז'. וגם באמת הוא נראה דבר תמוה בעצם שלא לברך על התוכחה שנראה כמואס ובועט בפרשה זו ח"ו שאינו רוצה לברך עלי' כלל וע"ז באמת הזהירנו מוסר ה' בני אל תמאס ואל תקוץ בתוכחתו. ובהר הכרמל שם הרגיש בזה ותי' דאולי הקב"ה לא תבע ביקרי' ומוחל ע"ז דעמו אנכי בצרה כמו שהביא שם ממדרש. וזה אינו רק כשמפסיקין ומברכין באמצע התוכחה ממש היינו מברכים על צרותיהם שכ' במדרש משא"כ כשקורין מקודם פסוקי ברכה שלפניה'. אך באמת לדינא לא כ' בהר הכרמל כלל כמו שהביא בתשו' הרב הנז' (באמרי נועם) משמו כי בהר הכרמל כ' בהשאלה שבימיו שבקישוי מצאו הצבור איש בזוי ונקלה ברצי כסף שיתרצה לזה וכו' וגם באמצע התשו' (בהר הכרמל) כ' וז"ל א"כ נהי היכא דיש לפרשה זו עולה ודאי יש לקרותו מ"מ בזמנינו זה דאין רוצים לעלות לה כלל כמ"ש המ"א בשם מהרי"ל וש"פ ודאי אין לבטל קריאת ס"ת בשביל זה או להשהות ולטרוח הצבור עד שימצאו עולה לה אלא הש"ץ הקורא יקראנו בצבור בלא ברכה וכו' עכ"ל וכן בסוף התשו' שם סיים וז"ל ה"ה נ"ד כיון דכל ברכות של ס"ת נתקן מפני כבוד הצבור א"כ אם לא נעשה תקנות שכתבתי לפעמים נתבטל קריאת ס"ת בשבת לצבור זה מכ"ש אם שבביהכ"נ שבעיר לא נמצא לה עולה ע"כ אמרי' מוטב תדחה כבוד הצבור וכו' עכ"ל לדינא הרי בפירוש שלא כ' דינו רק בכה"ג כדי שלא יתבטל קה"ת בצבור ושיתבזה ח"ו כנז' אבל לא באופן אחר וממילא בזמנינו עפ"י מנהגינו שהחזן הקורא עולה א"כ כשיש עולה לה הרי כ' בפירוש גם בהר הכרמל דהיכא שיש לפרשה זו עולה ודאי יש לקרותה בברכה כנז' לשונו. ובתשו' שבאמרי נועם הביא בשמו להיפך ובנה יסודו וסיים בזה"ל בפרט שכן פוסק בשו"ת הר הכרמל שהבאתי ותמהני עליו במחכת"ה כי בהר הכרמל לא כ' רק בנידון דידי' כנז' אבל בזמנינו שנמצא עולה לה היינו החזן הקורא בעצמו הרי כ' בהר הכרמל להיפך דודאי צריך לברך כנז'. וכן בשו"ת מגדל השן, ואבני צדק צווחו על אלו שאין מברכין ובמגדל השן כ' לחוש שעוברים על דאורייתא ועכ"פ באיסור דרבנן וקראו מנהג מקולקל ושלא יוכל להאמין שינהגו כן בכמה מקומות כמו שהגידו לו ע"ש אלא שבשו"ת הר הכרמל נטה ליישב לפי נידון דידי' כנז' אבל לא בנידון דידן שהחזן הקורא עולה כמ"ש שם. וכיון שיוכלו לנהוג כמנהג הישר שהקורא עולה בברכה עם איזה פסוקי ברכות שלפניהם למה ניטה דרך עקלתון מדרך הישר והש"ע וגם שום א' מהפוסקים לא אישתמיט מיני' אפי' דעת יחיד לומר שלא לברך. וגם בס' שערי אפרים להג' מרא"ז מרגליות זצ"ל מכל המנהגים שהביא מענין קריאת התוכחה לא הביא שום מנהג בעולם לקרותה בלי ברכה כלל ע"ב ישתקעו הדברים ומנהגים כאלו. שוב ראיתי עתה בשו"ת מחנה חיים (ח"ג סי' ט"ו) שיישב מנהג זה שראה בעיר א' שאין מברכין על התוכחה וכ' דבודאי אם החזן קורא לאיש בשמו לעלות לתורה אז בודאי צריך לברך אפי' בקריאת הקללות כי כשם שמברכין על הטובה אם קורין לו בקריאות הברכות כך מברכין על הקללות אם קוראין לו בשמו לס"ת אבל אם נהגו שלא לקרות לאיש פרטי רק החזן קורא לכל העומדים בביהכ"נ מי שירצה אין איש שיברך לפניו ולא לאחריו עכ"ד וסיים ודו"ק. ואדייק ולא מצאתי שום טעם לשבח בזה ודבריו תמוהים מאוד וכי הברכה על התורה תלוי בקריאת השמש. וגם אם החזן בעצמו קורא צריך ג"כ לברך אחר התקנה וז"פ וברור ואין להאריך:

ומ"ש בתשו' הנז' באמרי נועם שנהגו כן מהצדיקים הגאונים הק' מזקנינו זי"ע, הלא על כיוצא בזה כ' הקדוש מהרצ"ה מזידיטשוב זי"ע בספרו סור מרע ועשה טוב וז"ל שאפי' הי' הרב דומה למלאך ד' צבאות לא תאמין לשום עובדא ומעשה לנהוג אחריו שום דקדוק מעשה עד שתדקדק בעצמך בכל תנועה אשר ראית לרבך ותהי נושא ונותן בדבר מאיזה טעם ושורש מה אשר עשה הרב וכו' וצריך אתה לדונו לכף זכות וחלילה ח"ו להרהר אחריו אבל לא תעשה כמעשהו נגד התורה עד שתשא ותתן עמו על מה ולמה הוא עושה כן וכאשר יורה לך טעם עפ"י התורה ויסבור לך הדבר ויכנסו דבריו באזניך אחרי שתחקור בענין אז תאמין וזולת זה לא תאמין אפי' יאמר לך שקבל מאליהו אל תאמין ולא תשמע לו וכבר אמרו אם יבא אלי' ויאמר חולצין וכו' אין שומעין לו ואפי' נגד תקנות חכמים בלבד לא תשמע לו עכל"ה:

ובפרט אנחנו הנוהגים להתפלל בנוסח האריז"ל (הנקרא בפי העולם מנהג ספרד) וקבלנו מנהגיו ז"ל והנה מצאתי בשער הכונות (ענין שחרית של שבת) וז"ל גם ראיתי למוז"ל (האר"י) כשהיינו מתפללים בבית מדרשו שעלה ביום שבועות וקרא עשרת הדברות בפיו ובקול רם כדרך שנוהגים חכמי הקהלות כמנהג ספרד וכן בפ' בחקותי ראיתי שעלה ביום השבת ההוא וקרא בפיו ובקול רם הקללות של פ' בחקתי כחכמי הקהלות ספרד עכ"ל מהרח"ו בשער הכונות. ומי לנו גדול מהאר"י החי ז"ל שנהג לעשות כן לעלות בברכה ולקרות בעצמו התוכחה. וא"כ בודאי יש לעשות כן ואין לשנות. ומ"ש כמנהג חכמי ספרד היינו כמ"ש גם המ"א (סי' תכ"ח ס"ק ח') בשם הכנה"ג שבמקומו (היינו מנהג הספרדיים) נוהגים לקרות להחכם לתוכחות בשירת הים ובעשרת הדברות וכו' ע"ש. והנה מ"ש בשעה"כ שהי' קורא התוכחה בקול רם הנה לכאו' סותר למ"ש בכ"מ (פי"ג מה' תפלה) בשם הר' מנוח לקרות הקללות בגמגום עפי"ד הירושלמי וכן הוא בש"ס דילן סוף מגילה וע' מזה בשו"ת מהר"ח בנבנשתי בעל כנה"ג ז"ל (ח"ב לאו"ח תשו' ס"ה) ובברכ"י סי' תנ"ח וביד אהרן מהדורא בתרא ורש"י פי' שם במגילה מגמגם קורא אותם במרוצה ובקישוי וכו' א"כ י"ל דבאמת בקול רם רק במרוצה. אך לשון ''בקישוי'' שכ' רש"י נראת כאלו הדיבור בקישוי ולא בקול רם ושם מיירי בשער הכונות מפ' בחקותי דלכ"ע מגמגם (משא"כ בקללות שבת"כ) וצ"ע. וע' בס' מאמר מרדכי להמקובל מהר"מ לעטנר זצ"ל בהקדמה שם בשם הגה"ק המגיד מקאזניץ זצ"ל שקרא התוכחה בקול רם ע"ש:

והנה בש"ס מגילה שם בסופו אמרי' ל"ש אלא קללות שבת"כ אבל קללות שבמשנה תורה פוסק הללו בלשון רבים אמורות ומשה מפי הגבורה אמרן והללו מפי יחיד ומשה מפי עצמו אמרן פירש"י משה מפי הגבורה אמרן ונעשה שליח לומר כך אמר לי הקב"ה שהרי אמורין בלשון ונתתי והפקדתי ושלחתי מי שהיכולת בידו לעשות אבל במשנה תורה כתיב יככה ה' ידבק ה' בך משה אמרן אם תעברו על מצותיו הוא יפקוד עליכם עכ"ל רש"י והפלא לשון הגמ' משה מפי עצמו אמרן כי היתכן לומר שמשה לא נעשה שליח בקללות שבמשנה תורה רק מפי עצמו אמרן מה שלא נצטוה ח"ו ולא נעשה כלל שליח עליו אולם נ"ל עפי"ד קדוש זקיני בבני יששכר (במאמרי שבועות) ע"ד רש"י בפ' יתרו עה"כ אלה הדברים אשר תדבר אל בני ישראל פירש"י לא פחות ולא יותר כי הנה המשלח שמוסר דברים ביד שליח לומר לחבירו הדברים האלו הרי מוכרח השליח לשנות קצת היינו לומר שכן צוה לך פלוני לומר הדברים האלו אבל מרע"ה שהיתה שכינה מדברת מתוך גרונו שפיר הי' מדבר דברים האלו ממש כי המשלח ית' בעצמו דיבר בו מתוך גרונו וזהו לא פחות ולא יותר כלל עכד"ה. ובזה יובן דברי הגמ' קללות שבמשנה תורה משה מפי הגבורה אמרן כנז' מפירש"י היינו בלשון ונתתי והפקדתי ושלחתי וזהו הרבותא של מרע"ה אף שהי' בדרך שליחות אעפ"כ לא אמר בלשון שליחות שאומר בשם המשלח זולתו (כגון ידבק ה' בך) רק בלשון עצמו של המשלח ממש היינו ונתתי והפקדתי ושלחתי מחמת שהי' שכינה מדברת מתוך גרונו ופיו כנז' וזהו משה מפ"י הגבור"ה אמרן שהשכינה מדברת מתוך פי"ו אבל קללות שבמשנה תורה משה מפ"י עצמ"ו אמרן היינו שנצטוה מהש"י לאמרן הדברים האלו כמו שאמר ידבק ה' בך וכו' רק כדרך השליח שמדבר בשם זולתו ולא מפי הקב"ה בגרונו ממש וזהו מפ"י עצמ"ו אמרן היינו שבזה הי' מפי עצמו ולא בלשון שהשכינה מדברת מתוך גרונו דא"כ לא הי' לומר בלשון שליח מזולתו ידבק ה' בך וגו' אם השכינה ית' בעצמה מדברת זה מתוך גרונו. אבל באמת נצטוה עליו מהש"י בדרך שליחות ולא הגיד ח"ו דבר מה שלא ציוה ונשתלח ע"ז ודו"ק כי נכון ואמת הוא בעהי"ת. וע' זוה"ק ויקרא (דף ז' ע"א) בענין קללות שבמשנה תורה משה מפי עצמו אמרן ע"ש. סיימתי קצת בדברי אגדה בענינו ואחתום בברכה. והברכות הגנוזים בהתוכחות וטובא דגניז בגויי' יתגלו לחסדים טובים מגולים ממקור הישועות ודובר שלום ממעון הברכות:

ידידו.

תוכן העניינים

מנחת אלעזר חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה