אור ברסלב

מנחת אלעזר חלק א· רבי חיים אלעזר שפירא

סימן נט

סימן נח

בענין דיני ע"פ שחל בשבת

הנה בשנה שחל בה ע"פ בשבת סיפר לי הה"ג החסיד מו"ה אלטיר ז"ל ממאגרוב (בע"ס גנזי יוסף על הפתיחה מהפמ"ג) כי בשנים הקודמים שחל ע"פ בשבת אז שלח הרב הגאון מהרצ"ה ארינשטיין ז"ל אבדק"ק לבוב מילי ממסר ע"י שליח להרב הקדוש המפורסם מרן מהר"י אבד"ק בעלזא זצ"ל אשר דעתו נראה שלא לאכול חמץ ביום ע"ש אחר שריפת החמץ עד הלילה ליל ש"ק שאז יוכלו לאכול חמץ וביקש מהה"ק הנז' לפרסם הדבר ויזהיר על ככה והה"ק לא הסכים עמו להשמיע ולפרסם ברבים דבר זה רק אמר כיון ששלח אליו על ככה ע"כ יעשה כדברי הה"ג הנז' ויחמיר לעצמו בלבד בזה ולא לאחרים כלל, ע"כ שמעתי מהה"ג הנ"ל ולא יותר ולא שום טעם לדבר כלל, ואף שלא שמענו מעולם מלפניו חומרא זו. הנה גברא רבא הוא הגאון ז"ל מלבוב אמר מילתא אין מזחיחין אותו. וטעמו נראה לע"ד כיון שהוא תרתי דסתרי אהדדי ששורפים החמץ ויושבים אח"כ לאכול חמץ אח"כ בו ביום ומיחזי כחוכא. ובאמת בתוספתא (פסחים פ"ג) נמצא ע"פ שחל להיות בשבת מבערין את הכל מלפני השבת ואופה לו מצה מערב שבת תרומה טהורה וטמאה מבערין אותה מלפני השבת דברי ר"מ וחכמים אומרים (חולין) בזמנן תרומה טהורה וטמאה מבערין בשבת אר"א בן צדוק תרומה מלפני השבת שאוכלי' מועטין וחולין בשבת שאוכלי' מרובין וכו' עכ"ל משמע דלכ"ע אין צריך לבער דוקא בע"ש קודם חצות בזמן שריפת החמץ רק לר"מ מלפני השבת היינו ע"ש קודם בין השמשות וחכ"א חולין ותרומה הכל בזמנן בשבת. והיינו שיאכלוהו בשבת עד זמן ביעורו (כמ"ש שם המפרשים בתוספתא על הך דאר"א בן צדוק פ"א היינו יושבים לפני ר"ג בביהמ"ד בלוד וכו') וא"כ לכ"ע לא הוי תרתי דסתרי אהדדי דלר"מ דמבערין מלפני השבת א"כ קאמר דיאפה מצה בשבת ולא יאכל כל חמץ אח"כ ולחכמים לא יבער כלל מלפני השבת עד בשבת זמן ביעורו כמו כשחל בחול ופשוט דאין לומר כיון דלר"א בן צדוק דמבערין תרומה מלפני השבת ואוכלין אח"כ חולין דהוי ג"כ כתרתי דסתרי אהדדי ז"א דהא תרומה דין אחר לה ואוכלים כהנים לבד ובלא"ה כ"פ דינה לבערה ולשרפה גם בכל השנה כגון שנטמאה וכשמשיירין החולין שזהו העיקר א"כ עדיין לא ביערו החמץ כלל וז"פ. א"כ לדידן אף שבש"ע סי' תמיד סעי' ב' החמיר המחבר וכ' טוב לבער בע"ש קודם חצות כדי שלא יבאו לטעות בשאר השנים לבער אחר חצות ומקורו מהמרדכי שהנהיג רש"י כן גזירה שמא ישהה אותו לשנה הבאה לאחר חצות וא"כ ל"ש לומר ההנהגה שהנהיג רש"י רק לחומרא גזירה משום אטו שאר שנים אבל לא דמטעם הזה עוד ניפוק מיני' חורבא בשאר שנים שיאמרו שמותר לאכול חמץ אחר זמן שריפת החמץ ויטעו לאכול חמץ בע"פ אחר חצות היום ואם תאמר שא"צ למיחש לזה משום שידעו ששאני ע"ש שאינו ע"פ ממש וביום י"ד ע"פ ממש לא יטעו עי"ז שמותר לאכול חמץ, א"כ שוב קשה על גוף דברי המחבר דא"כ למה לנו למיגזר כלל לשורפו בזמנו אטו שאר שנים הא ידעו ששאני ע"ש שאינו ע"פ ממש ולא יטעו מזה בשאר השנים לבער אחר חצות יום י"ד וליכא למיגזר מידי. אלא ודאי בע"כ דס"ל לרש"י במה שהנהיג כן שלא יאכלו חמץ כלל ביום ו' עש"ק אחר שריפת החמץ ומשיירו לשבת רק מזון ב' סעודות כמו שהביא הטור בשם רש"י. וזה פשוט דממה שיאכלו בשבת חמץ ב' סעודות מזה לא יוכלו לטעות לליל פסח לשאר השנה ששאני סדר ליל פסח בכל השינויים כמובן לכל. [ואף שנראה מלשון הר"ת שהביא הב"י בסי' תנ"ח שיש לחוש שלא לאכול מצה בליל שבת שהוא ע"פ שחל בשבת כדי שלא יטעו שאז מתחיל ליל פסח ויאכלו חמץ ביום ח' כמ"ש שם בהגהות מהרל"ח הרי שיש לחוש לטעות מליל שבת ע"פ שהיא א' דפסח אף שאין עושין הסדר דליל פסח מ"מ מובן דיש לחלק בין הנושאים דשם החשש לטעות רק ביום שיזכרו שאכלי כבר מצות ח' ימים וידעו שמצות אין אוכלים יותר מח' ימים ע"כ יכשלו אז לאכול חמץ. אבל בנידון דידן לחוש לטעות בשנה האחרת לאכול חמץ בליל א' דפסח כמו בליל שבת זו (שהוא אחר הביעור) פשוט דזה אין לחוש] – כן נראה ליתן טעם לשבח טעמא רבה להגאון הנ"ל מלבוב ממקור הדבר בזה. אך כיון שלא נמצא חומרא זו בשום א' מהפוסקים וגם המחבר כ' הנהגתו שהנהיג רש"י בזה רק בלשון טוב לבער. ולא מדינא, ע"כ אין לעשות חדשות בגזירה שלא נמצאה בתלמוד ודרז"ל כלל ודי לנו בפסק הש"ע שטוב לבער בע"ש קודם חצות והבו דלא לוסיף עלה עוד חומרא לאכול אח"כ חמץ בע"ש. ואף שמלשון הטוש"ע בסעי' א' שהוא דעת רש"י משיירין ב' סעודות לשבת נראה לכאו' שעל ערב שבת אין לשייר ועל כרחך מחמת שאסור אז לאכול חמץ. אך ז"א ראי' דהתם מיירי מדינא שמבערין מלפני השבת סמוך לביהשמ"ש ואשמעינן רק שלא ישייר על שבת יותר כדי שלא יצטרך לבערו ולא יוכל לשורפו בשבת כמבואר שם אבל כשמבערין קודם חצות מחומרא הנז' שהנהיג רש"י מזה לא מיירי שם בסעי' א' ואז י"ל באמת שיניח עוד על אכילתו בע"ש כדי צרכו דלא מיירי רק שעל כניסת שבת לא יניח יותר מב' סעודות שלא יוכל לאוכלו ולא לשורפו והתם מיירי מדינא ובסעי' ב' מיירי מחומרא שהנהיג רש"י כנז'. ע"כ יפה עשה הרב הקדוש הנז' שלא רצה לעשות מזה אזהרה ופירסום בחומרא שלא שמענו מעולם. וממילא כשלא נתפשטה כלל תקנה זו אין להחמיר לעצמו ג"כ לע"ד אפי' הירא וחרד המדקדק במעשיו כי עיקרו שהנהיג רש"י הוא רק משום גזירה לההמון שלא יטעו בשאר השני' ומה אהני אם הוא יחמיר לעצמו בחשאי. ואדרבא אם נאמר שיזהרו עכ"פ החרדים לדבר ה' י"ל שיוכל לצמוח מזה עוד קלקול שידעו ההמון בשאר השנים ויסברו שרק החסידים ומדקדקים אינם אוכלים חמץ בע"פ אחר הביעור אבל מותר מדינא לההמון כאשר ראו אשתקד שרק המדקדקים החמירו ע"ז והמה אכלו בהיתר ותקנתו קלקלתו ח"ו מעוות וטעות שיוכל להיות מזה לההמון ואם נאמר שאין לחוש לטעות מקביעות כזה לשאר השנים שהוא ע"פ ממש א"כ למה לנו כל החומרא לחוש שהטעם רק משום טעות להמון בשאר השנים כנז' א"כ ממ"נ אין לנהוג חומרא זו, וצאו לך בעקבי הצאן וינהגו לשרוף החמץ בזמנו בבוקר בע"ש כמ"ש בש"ע ויאכלו חמץ כל היום בע"ש וגם ביום ש"ק עד זמן ביעורו גם המדקדקים במעשיהם כדינא:

ב) ובענין אפיית המצות בע"ש שכ' המחבר (בסי' תנ"ח) נוהגים שלא ללוש מצת מצוה בע"פ עד אחר חצות שהוא זמן הקרבת ק"פ ובי"ד שחל להיות בשבת לשין בערב שבת אחר שש שעות עכ"ל הנה הך לישנא דצריך ללוש ''אחר שש שעות' גם בע"ש (אם כי אינו ע"פ שע"פ הוא ביום שבת) לא נמצא בטור בשם הרא"ש שממנו הביא המחבר דין זה ואדרבא שם כ' רק שהרא"ש הי' מבער הכל מלפני השבת ומשייר ב' סעודות ואופה מצות מע"ש היינו שקאי שם בטור על דעת הגאונים שהביא שיש לאפות במו"ש דייקא כשחל ע"פ בשבת ע"כ כתב שהרא"ש לא הי' אופה במו"ש (מטעמים שכתב בב"י בשם ר"י בעל תוס' שמא יאחר מלאכל אפיקומן בזמנו וכיוצא) רק בע"ש אבל באמת י"ל דגם מקודם יוכל לאפות כיון דגם ע"ש אינו בזמן שחיטת הפסח כמו שהביאו הגאונים וכיון שהחמץ עדיין קיים ב' סעודות ששייר על שבת א"כ אין שום נ"מ ומעלה לערב שבת וכמ"ש הטור מקודם בלשונו ואסרו רבותינו המצה כיון דאיתקש לפסח וכיון דפסח אינו נשחט אלא מו' שעות ולמעלה אף מצה כן עכ"ל א"כ כיון שבלא"ה אין יוצאים דעת הגאונים כשאופים בע"ש א"כ מה מעלה יש שאופה ביום ע"ש יותר מיום שלפניו או איזה ימים קודם פסח א"כ קשה על לשון רבינו המחבר ואף שנמשך לל' הטור בשם הרא"ש למה הוסיף עוד הלשון ''אחר שש שעות'' הך אחר שש שעות לא נמצא כלל ולא הביאו כלל בב"י משום דיעה ושום מנהג וזהו שהוסיף מדעתו. וצריך טעם למה. ואם נאמר מטעם גזירה אטו שאר שנים שלא ישכחו מלאפות ע"פ אחר חצות. דהא גופא שצריך לאפות בע"פ כ' המחבר דהוא רק ממנהגא שכ' רק נוהגים ללוש היינו דבאמת לא פסקינן כהגאונים שהוא חיובא וכמ"ש בשם רבינו ירוחם והתוס' פרק כל שעה שדייקו מהך דחלות תודה ורקיקי נזיר שעשאה לעצמו שאין מעכב כלל ואפי' אם עשאה בעוד החמץ קיים וא"כ כמה ימים מקודם לפסח כשר וכ"כ בפר"ח וביאור הגר"א ושאר אחרונים רק שמביא סב"י שאין לשנות המנהג כשר שנהגו העולם ללוש לאחר ו' שעות אבל לעשות עוד גזירה למנהג זה בודאי ל"ש כלל לעשות גזירה רק לדאורייתא ולא למנהגא וכ"ש גזירה רחוקה כזו שמא יטעו בשאר השנים ואף שנראה לכאו' מדברי הר' מתתי' שהביא הטור בסי' תנ"ח כעין גזירה שלא יזלזלו ההמון באכילתו ע"ש בב"י ובהגהות מהרל"ח שם כ' לפי"ז לאפות כל המצות אחר ביעור החמץ היינו אף המצות שאינם של מצוה אטו מצות דמצוה מ"מ יש לחלק מזה דכאן הוי גזירה רחוקה אטו שאר שנים כמובן. ועל כרחך דכונת המחבר בלשונו נוהגים שלא ללוש מצת מצוה בע"ח עד אחר שש שעות ובי"ד שחל להיות בשבת לשין בערב שבת אחר ו' שעות ר"ל ע"מ שהתחיל בלשון נוהגים היינו שראה כך נוהגים די"ד שחל להיות בשבת שאופים בע"ש ג"כ אחר חצות כמו בע"פ עצמו. אבל שיהי' מעלה להמצות במה שנאפו בע"ש אחר חצות או קודם חצות או בימים שקודמים אין שום נ"מ כיון דגם בע"ש אחר חצות עדיין החמץ קיים וגם אין אז זמן שחיטת הפסח רק בשבת וכנז'. אך יש לתת טעם וסמוכין לדברי רבינו המחבר שכ' מהמנהג לאפותם בע"ש אחר חצות דהנה נודע מהירושלמי מובא בטור דבמצה ישינה אין יוצאים וסתמו לאו לשימור הוא רק סומכין העולם על דעת רבינו ירוחם שהביא שם ג"כ בב"י דאם נעשה לשם שימור למצה גם בנאפה חודש מקודם ג"כ כשר וא"כ כשאנו רוצים לצאת י"ח הירושלמי ליזהר ממצה ישינה ולעשות מצוה בשעתה וכשחל י"ד בשבת הוי כאין באפשרי לעשות במו"ש מטעם שכ' הפוסקים ע"כ עכ"פ יש לעשות המצות מצוה בע"ש אחר חצות בזמן הסמוך למצוה היותר אפשרי כדי להנצל מחשש מצה ישינה וכמ"ש הטור בלשונו וכיון דהירושלמי אוסר ראוי להחמיר שלא לעשותה קודם חצות ובשעת הדחק שלא ימצאו לאפותו במו"ש וכו' ראוי לסמוך על התוספתא ולהתיר עכ"ל הטור הרי דלפי"ד הירושלמי שאוסר במצה ישינה הוא מחמיר הטור לעשותה אחר חצות והוא קאי על י"ד שחל בשבת וכמו שמסיים ובשעת הדחק שלא ימצא לאפותו במו"ש וכו' והגם שיש לדחות דז"א דהאי ובשעת הדחק שלא ימצאו לאפות במו"ש שכ' הטור הוא בבא אחרת ובתחלה מיירי בכל השני' כמו שנראה כן באמת מלשונו וא"כ רק בכל השנים בע"פ שכבר ביערו החמץ ואז אחר חצות זמן שחיטת הפסח ע"כ ראוי להחמיר שלא לעשותה קודם חצות אבל לא בע"ש שהוא יום י"ג וגם לא ביערו החמץ כולו עדיין. אמנם זה אין דחי' מעיקרא דהטור מחמיר אליבא דהירושלמי ובירושלמי לא מחמיר מטעם זמן שחיטת הפסח כלל רק מטעם מצה ישינה וע"ז כתב הטור שיש לעשותה אחר חצות כדי לצאת י"ח הירושלמי וכשחל בשבת שאין באפשרי במו"ש מחמת חומרת הפוסקים כנז' א"כ הוי הזמן היותר קרוב האפשרי לליל פסח בע"ש אחר חצות. וגם להבין יותר עפימש"כ בטוש"ע סי' ת"ס דמצות מצוה צריך לכ"ע לאפותה ישראל לשם מצת מצוה וכן נוהגים לאפות בע"פ המצות למצוה וא"כ בשנה הזאת כשלא יאפו בע"ש אחר חצות כמו בע"פ רק בימים הקודמים אז לא יזכרו כלל ליחד מצות לכוין בהם לשם מצות מצוה רק יהיו נאפים עם שאר מצות שמורה לכל ימי הפסח ויש חשש שהמצות לא נעשו לשם מצוה ביחוד אף כשנשמרו מחימוץ (וע' בס' חמד משה על או"ח סי' תנ"ח) ע"כ כשיאפו בע"ש אחר חצות המצות מצוה ביחוד כמו בע"פ יכונו בהם לשם מצות מצוה וגם יצאו מחשש מצה ישינה שלא נעשית לשם מצוה כד' הטור הנ"ל ומעתה טעם נכון ומוסבר למנהג שקבע רבינו המחבר גם כשחל ע"פ בשבת לאפות המצות בע"ש אחר חצות:

ג) ועפי"ז יש ליישב מה ששמעתי בשם גדול א' ז"ל שהערה דהמדקדקים לאכול גם בליל ב' דפסח ממצה שנאפית בע"פ הוי תרתי דסתרי אהדדי דהא אם היום פסח א"כ לא נאפית המצה בע"פ בזמן שחיטת הפסח דלפי"ז הי' אז יום ג' ואם הי' באמת אז יום י"ד ע"פ א"כ היום כבר ליל ט"ז ואינו מחוייב במצה א"כ ממ"נ אין טעם ליקח בליל ב' ממצות שאפו ע"פ דייקא עכ"ד. והנה בטור כ' (בסי' תנ"ח) בשם ר' יהודא הכהן על ששאלוהו מהו לאפות המצות הצריכות לליל ב' והשיב חביבה מצוה בשעתה ויאפו לליל ב' עכ"ל וכ' שם בב"י דאף דלא נקטינן בהא כרבינו יהודא דהא אופין מעי"ט גם המצות הצריכות לליל פסח שאני הם שאופין אחר זמן הקרבת ק"פ אבל קודם הקרבת ק"פ נקטינן כותי' עכ"ד ד הב"י וא"כ עדיין קשה קושיות הנז' דממ"נ כיון דאם נאמר דיום ב' הוא יו"ט א"כ לא נאפו המצות בע"פ בזמן הקרבת פסח רק יום מקודם ולא הועיל הב"י כלום בתירוצו על מה שנהגנו לאפות מעיו"ט גם לליל ב'. ואין לומר דבאמת כיון דבקיאין בקביעא דירחא והי' אז יום ע"פ בודאי רק משום מנהג אבותינו מדקדקים גם בליל ב' למצות מצוה מיום ע"פ כמו בליל א' כדי שלא לשנות מליל א' ז"א כיון דכל זהו שצריכין ממצות ע"פ אינו מחיובא רק ממנהגא כנ"ל א"כ אין מהחיוב' להחמיר עוד בליל ב' דלא שייך טעם זה כיון דממ"נ לא הועיל כנז' וגם היכא שיש תרתי דסתרי אהדדי וממ"נ אז לא מחמרינן ביו"ט שני כמו בביצה או בחלב שנחלבה ביום א' דמותרת ביום ב' מטעם ממ"נ אם היום חול וכו' ומותר ביום ב' א"כ עדיין קשה כנז' למה ניקח כלל בליל ב' מצות שנאפו ביום י"ד ע"פ. אך לפי"ז הנ"ל יש ליישב מנהג העולם שנהגו לדקדק גם בליל ב' ליקח מצות מצוה רק ממצות שנאפו ביום ע"פ כיון שיש חשש מצה ישינה לדעת הירושלמי אם לא נעשית לשם מצוה כנ"ל (באמת ב') וכיון שנהיג אז בע"כ אחר חצות לאפות המצות מצוה ומכוונים בהם ליקח אותם לשם מצות מצוה א"כ גם בליל ב' יקחו רק מה שאפו לשם מצת מצוה ולא מהנאפים מקודם כי אולי לא כוונו רק למצות סתם בשאר ימי הפסח כנ"ל וגם בליל ב' צריך

מצות שנאפו לשם מצות מצוה:

והנה בשבולי הלקט כ' בשם רבינו שלמה זצ"ל (הוא מאור עיננו רש"י ז"ל שכן נמצא הלשון הזה ממש בפרדס הגדול לרש"י) וז"ל פסח שחל להיות באחד בשבת אסור לאפות מצות בע"ש הראשונים אמרו משום הידור מצוה אבל אנו מצינו בו איסור דאורייתא דהא הוקשו מצות לפסח בשילהי פרק בתרא דפסחים דכתיב צלי אש ומצות מה עשיית הפסח מז' שעות ומחצה אילך אף עשיית מצה כן ואכילת מצה נמי הוקש לאכילת פסח כדרבא דאמר רבא אכל מצה בזמה"ז לאחר חצות לר"א בן עזרי' לא יצא י"ח עכ"ל. והלשון באמת פליאה נשגבה בעיני לח אוכל לה מ"ש דמצינו בו איסורא דאורייתא דהא הוקשו מצות לפסח בשלהי פסחים מה עשיית פסח מז' ומחצה וכו' ואכילת מצה נמי הוקשו לפסח כדרבא וכו' ובאמת בש"ס שלפנינו לא נמצא היקש הזה דאיתקש פסח למצה לענין אפיית המצה בע"פ בזמן הקרבת הפסח ולא נמצא כלל זה בדרז"ל לענין עשיית המצות רק לענין אכילת המצה בליל פסח אמרינן שם שלהי פסחים שצריך לאוכלו עד חצות לראב"ע דאיתקש לפסח אבל לא לענין עשיית ואפיית המצה א"כ מה זה שכ' אח"כ בשבולי הלקט ואכילת מצה נמי הוקשו לפסח וכו' הא אדרבא רק לענין אכילת מצה נמצא ההיקש ולא לענין אפייתו כלל וההכרח שאיזה ט"ס נפל שם או לדחוק לפרש היפך לשונו דר"ל כמו דאיתקש מצה לפסח לענין אכילתו כמו כן י"ל מסברא דאיתקש גם לענין אפייתו ועשייתו דאיתקש לכל מילי וצע"ק. ועכ"פ אם נאמר דאיתקש לכל מילי זל"ז י"ל דכשאופה המצות על החמץ עובר כעין לאו דלא תשחט על חמץ דם זבחי כמו בפסח ע"כ נקטו הפוסקים בלשונם שלא לאפות המצות בעוד החמץ קיים שתלו בביעור החמץ. ובזה יובן לשון מצינו בו איסורא דאורייתא שכ' בשבלו הלקט בשם רש"י דאין לו ביאור לכאו' דגם אם אינו מקיים אפיית המצות כמצותן עכ"פ מה לשון איסורא דאורייתא שייך בזה דהא איסור הוי רק ל"ת ולא בשמירת מ"ע. ולפי"ז יובן דכונתו כמו לאו דשוחט על החמץ. ואם נלך בדרך כזה יתיישב ג"כ הערת הגאון הנז' ממצות דליל ב' בפסח שנאפו בע"פ. די"ל דעכ"פ יש בהן מעלה לפי"ז כיון שכבר הי' אז אחר ביעור החמץ בע"פ ואף אם אינו יום י"ד עכ"פ אינו עוד אתו חמץ כלל בבית כשנאפו. ויש להביא ראי' לזה דעיקר הקפידא אם החמץ קיים או לא דאל"כ רק שצריך להיות דייקא בזמן שחיטת הפסח ביום י"ד א"כ מה אהני הפוסקים שהחמירו לפי"ד רש"י הנז' בהיקשא דפסח לעשות המצות במו"ש דוקא כשחל ע"פ בשבת הא השוחט הפסח בלילה לא יצא י"ח דהא בין הערבים כתיב ושחיטתו הי' דוחה את השבת וממילא במו"ש לא הי' אופין בזמן עשיית הפסח אלא ודאי דעיקר הקפידא רק שלא יהי' החמץ בבית ובע"ש אין באפשרי לבער מחמת שמוכרח להניח ב' סעודות על שבת כמ"ש בתוספתא וביארו בפוסקים הטעם ע"ז שאסור לאכול מצה בשבת וכיוצא עוד טעמים. ע"כ יאפו במ"ש שאין החמץ עוד בבית וזהו הקפידא. אולם יש לדחות ראי' זו כיון דצלייתו לא הי' דוחה שבת והי' צולין אותו במו"ש ע"כ גם האפיי' הוא במו"ש ושפיר יוצאין בהיקשא לפסח (וכ"כ בס' חמד משה סי' תנ"ח ע"ש). וגם לא אישתמיט שום א' מהפוסקי' לומר בזה דיהי' עוד במצות אף תולדה דלאו דלא תשחט על חמץ דם זבחי א"ו הוא רק בפסח עצמו ולזה לא איתקש כלל ועיקר התי' במה שלוקחין לליל ב' מצות שאפו בע"פ בעל כרחך רק כמ"ש לעיל משום חשש מצה ישינה ושלא לשם מצות מצוה ונכון מנהג העולם כנז':

ד) אמנם זה נהגנו באפיית המצות בע"ש (כשחל ע"פ בשבת) שלא לומר הלל בעת אפיית המצות כמנהגינו לומר בכל ע"פ בעת אפיית המצות (כמנהג המקובל מאבותינו הקדושים והחסידים בכל התפוצות וכן תמצא בס' הספרדים ובמחזור שלהם וכ"כ בעבודת הקודש להג"מ חיד"א ז"ל מנהג ותיקין הזה) דהנה כיון שחכז"ל לא תיקנוהו לאומרו אז הרי אסור לכאו' לאומרו כמו הקורא ההלל בכל יום שארז"ל דה"ז מחרף ומגדף. אך י"ל כיון שרבינו יונה כ' (בברכות פ' אין עומדין) הטעם שהקורא הלל בכל יום ה"ז מחרף ומגדף מחמת שנראה כאלו אומר שאין הקב"ה עושה נפלאות בכל יום ולפיכך קורא הנסים שעברו כבר ונמצא מחרף ומגדף כלפי מעלה עכ"ד הרבינו יונה ונמצא כשקורא ההלל בע"פ בעת שחיטת הפסח בזמנו לזכר הנס ולזכר הקרבן שאמרו אז ההלל בזמן שביהמ"ק קיים ל"ש זה הטעם דרבינו יונה דהרי הוא קורא לזכר הנס בזמנו בזמן שחיטת הפסח וזה ניחא בע"פ ממש בעת ובזמן הקרבן פסח אבל בעת אפיית המצות בע"ש שאינו זמן ההלל בודאי שייך חשש קורא הלל בכל יום, כיון שאומר ההלל לבדו ולא בתוך מזמורי תהלים כסדרן וע' מ"א ה' ר"ה סי' תקפ"ד ס"ק א', ע"כ נהגנו שלא לאומרו אז בע"ש.

תוכן העניינים

מנחת אלעזר חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה