אור ברסלב

מנחת אלעזר חלק א· רבי חיים אלעזר שפירא

סימן נג

סימן נב

כבוד ידידי ש"ב הרב החריף וכו'. בדבר שאלתך אם יש היתר לקצבים שמוכרים בשר לחיל המלכות העומד בהעיר ויש בתוכם הרבה יהודים והנה הקצבים מוכרים להחיל בשר טריפה או בהמה שנשחטה ובלי בדיקת הריאה וידוע ברור שיש כמה וכמה יהודים אשר יאכלו בעו"ה ממרק ובשר פיגולם זה באונס וזה ברצון ושכיח בימים הראשונים בהיות הבן חיל אצל הצבא (בתור רעקרוט) שאז לא יניחוהו החוצה והרבה פעמים יכריחוהו עי"ז לאכול בהקאסערין מבשר פיגולם. והרי הקצבים עוברים בלפני עור לא תתן מכשול והחיל יקחו מהם גם אם יתנו להם בשר כשר, כמובן:

תשובה

טרם יהי' כל שיח, הנה פשוט דמה שאוכלים שם בלא"ה מהתמחוי מבושל בלי מליחה גם למ"ד דם שבישלו דאורייתא או מעורב בשומן חזיר וכיוצא זה אין נ"מ לעניננו דעכ"פ אם ימכור להם כשרות יצילם מאיסור טריפות עכ"פ שזהו לאו בפ"ע

וז"פ:

והנה אם מוכרים להם בהמה שחוטה בלי בדיקת הריאה יש היתר דבדיקת הריאה הוא רק מדרבנן כנודע וע' בפמ"ג בפתיחה לה' בדיקת הריאה והנה אף שכתבו התוס' (בע"ז כ"ב ע"א) דמכשיל חבירו באיסור דרבנן עובר בלפ"ע וע' מנחת חינוך בהשמטות ללאו דלפ"ע ובשו"ת בית יצחק או"ח סי' כ"ט ובתשו' שבסוף הס' מ"ש בזה, מ"מ כבר כתבתי בס"ד בחי' לגדול כבוד הבריות (ע' תשו' כ"ד בחיבור הלז אות ג') עפימש"כ האחרונים דבאיסור דרבנן בשוגג א"צ כפרה א"כ כשמכשיל חבירו באיסור דרבנן בשוגג איך שייך לומר שנתן לו מכשול הא אין לחבירו מכשול כלל מזה דא"צ כפרה כלל כיון שלא ידע ואכל בשוגג והא דכתבו התוס' שם דכשמכשילו באיסור דרבנן עובר בלפ"ע היינו באיסור דרבנן במזיד כמו דמיירי שם בכותי במלאכת חוה"מ דיעשה הכותי במזיד כיון דחשודים על מלאכת חוה"מ כמבואר שם. אבל לא באיסור דרבנן שיעשה בשוגג, וכן הירושלמי פ"ט דכלאים המובא בר"ש דכלאים וברא"ש פ"ב דכתובות ישבתי שם ג"כ משם תדרשנו ונמצא דאף דבאיסור דאורייתא כשמכשילו כשוגג גרע יותר דאז א"צ תרי עוברי דנהרא כיון דמכשילו והוא לא ידע שסובר היתר הוא כמ"ש בתשו' רבינו בצלאל אשכנזי סי' ג' מ"מ באיסור דרבנן אין בשוגג מכשול מטעם דא"צ הפרה כנז'] וא"כ אף שיאכלו הבני חיל היהודים בשוגג בלי בדיקת הריאה שאסור רק מדרבנן ובשוגג א"צ כפרה כלל ולא הוי מכשול א"כ אינו עובר בלפ"ע. והנה לכאו' הי' נראה לחלק בין הנושאים כן די"ל דבאמת באיסור דרבנן הוא כדברי האחרונים דבשוגג א"צ כפרה אבל בבדיקת הריאה אף שמה"ת א"צ כלל בדיקה מ"מ כיון שחכמים חששו למיעוט המצוי טריפות דאורייתא בריאה א"כ כיון שאם ימכר להם בלי בדיקה בטח יהי' שם מיעוט המצוי טריפות דאורייתא (אשר חכמים הצריכו מחמת זה בדיקה) ובכה"ג יהי' מכשול באיסור דאורייתא שצריך בשוגג ג"כ כפרה ובכה"ג לא דמי לאיסור דרבנן גרידא, וכעין זה כתבתי בסוגי' דקטן אוכל נבילות (בסי' ט') ע"ד התוס' ביבמות דבדמאי הקלו דכיון דהוי חשש איסור דאורייתא י"ל דהוי איסור חפצא אף שאינו רק מדבריהם ע"ש. אולם ז"א דהא כשאכל עוף ונודע אח"כ שהוא טריפה א"צ כלל כפרה דהוי אונס כמ"ש בתשו' פנים מאירות ובפתיחה שם בפמ"ג וא"כ אף דהריאה צריכה בדיקה מדרבנן ובנמצא טריפות על הריאה ל"ש לומר דהוי אונס דהו"ל למיבדק כתקנת חכמים מ"מ כיון שמצוה ע"ז רק הקצב שיתן לבדוק וכשהוא מוכרו הבשר לבני חיל הנכרים ואינו רוצה לבדוק הריאה וא"כ הוי לגבי מיעוט היהודים הנמצאים שם כמו נאבדה הריאה דכשרה הבהמה בהפ"מ ואף שכ' שם הש"ך בסי' ל"ט ס"ק ו' דבאיבדה במזיד דינו כסי' צ"ט במבטל איסור לכתחלה והנה שם בסי' צ"ט בסעיף ו' דגם איסור של דבריהם שביטל במזיד דינו כאיסור דאורייתא כמבואר שם בסעי' ה' ובסעי' ה' מבואר דאסור למי שביטלו בשבילו וגם אסור המבטל למכרו לישראל וא"כ י"ל דהוי הבני חיל היהודים כמי שביטל בשבילם ז"א דהא הא מוכר לחיל הצבא אשר רובם נכרים ולא נחשבו המיעוט יהודים נגד הרוב ובפרט כי אין לו נ"מ אם המה יאכלו מזה או לא ויוכל להיות ג"כ שהמה לא יאכלו מהתמחוי ע"כ בודאי אינו מבטל בשבילם וגם כשיודע שהמה יאכלו מהתמחוי עכ"פ היא אינו נותן לבדוק מחמת שמוכר הבשר להנכרים והוא פטור מהבדיקה א"כ אינו מבטל איסור כלל (ורק השאלה לענין לפ"ע מחמת שיודע בטח שיש שם יהודים שיאכלו זהו שבאנו לבאר בזה בעה"י אבל בבדיקה אינו חייב כיון שמוכרו לנכרים בתורת טריפות וז"פ) וגם ל"ש האיסור למכרו לישראל אחר כדי שלא יהנו ממה שבטלו כמ"ש שם הרמ"א בסי' צ"ט סעי' ה' דהא אינו נהנה כלל אם יאכלו היהודים אצל חיל הצבא מהתמחוי הזה או לא ואין נ"מ לו וע' ש"ך שם ס"ק י"ב ובכה"ג בנידון דידן בודאי אין שום ענין לשם לאסור, וכיון דהוי לגבי היהודים אצל הצבא כנאבדה הריאה דכשר א"כ אינו מכשילו כלל ול"ש לפ"ע:

אך גם כשמוכר להם בשר נבילה או טריפה מדאורייתא נראה לכאו' היתר משום דהוי לפני דלפני דהוא מוכר הבשר להקאמאנדא מהחיל אף שהמה נותנים או מכריחים לבני חיל היהודים לאכול הבשר מ"מ שוב הוי לפני דלפני דאמרינן בע"ז (דף י"ד ע"א, וכ"א ע"א) דאלפני דלפני לא מפקדינן, אמנם הנה התוספות בע"ז (דף ט"ז ע"ב) מחלק ר' אלחנן דדוקא בנכרי לא מפקדינן אלפני דלפני כיון שהנכרי אין מוזהר על לפני עור אבל בישראל חשוד מפקדינן אלפני דלפני כדי שלא להכשיל את ישראל בלאו דלפני עור עכת"ד וחילוקו מאוד מובן דכיון דהנכרי אינו מצווה על לפני עור א"כ אינו מכשול לגבי' אם נכשילו בדבר שהוא יעשה בו מכשול לנכרי אחר כדאמרי' שם דהא הנכרי אינו מצווה בלפני עור ואינו מכשול אצלו וא"כ ל"ש לפני דלפני רק בישראל, והנה בסוגיין (ע"ז דף ו') פי' רש"י נהי דאמרינן לעיל ראה הקב"ה ז' מצות שקבלו עליהם בני נח שלא קיימום עמד והתירן מיהו אל יעברו על ידיך שהרי עתידין הן ליתן את הדין על שאינן מקיימין אותן ואע"פ שאין להן שכר בקיומם קא עבר ישראל משום ולפ"ע לא תתן מכשול עכ"ד רש"י והרי מבואר ודייק רש"י בלישני' דמה שהנכרי עתיד ליתן את הדין עליו אסור לישראל להכשילו ועובר הישראל על לפ"ע אם מכשילו בזה וא"כ בנידון שאלתך נלע"ד אף אם הנכרי אינו מצוה על לפ"ע מ"מ במה שמכריח את ישראל לאכול טריפות ולעבור על התורה בודאי ע"ז עתיד ליתן את הדין כדאמרי' שם בריש ע"ז (דף ב') בענין ראה ויתר גויים שהתיר להם ז' מצות (שעל זה נמשך רש"י בדבריו בדף ו' כנזכר) דאמרו האו"ה שעשו הכל בשביל ישראל שיעסקו בתורה ויברר הקב"ה כחשם נגד פניהם שעשו רק לטובת עצמם וידונם ואמרי' שם בגמ' ע"ש מאחר דחזי קמאי דלא אהני ולא מידי מ"ט עיילי סבר הנך אשתעבדי בישראל ואנן לא שעבדנו בישראל וכו' וא"כ כ"ש שעתידים ליתן את הדין כשמכשילין את ישראל ומכריחי' אותם בע"כ לאכול טריפות ולעבור על התורה בעמדם אצל עבודת הצבא אשר יכריחום ואין לך שיעבוד גדול מזה שמשתעבדין בישראל שמכריחים אותו לעבור על אמונתו ותורתו וא"כ לפי חילוק התוס' דלכך ל"ש לפני דלפני בנכרי כיוון דאינו מצווה נמצא כיון דע"ז ודאי עתיד ליתן את הדין וכבר כ' רש"י כנז' דכל מה שעתיד הנכרי ליתן את הדין אסור לישראל להכשילו משום לפ"ע הרי אסור לישראל למכור לו טריפות במה שיוכשל עי"ז באיסור שיכשיל לישראל בטריפות ויכריחו ע"ז דבודאי עתיד ליתן את הדין כנז'. א"כ אין

היתר לכאו' מזה:

אולם נחזה נא אולי נמצא היתרים אחרים מזה. והנה נראה לכאו' היתר פשוט עפי"ד הש"ס נדרים (דף ס"ב ע"ב) ר' אשי הוי לי' ההוא אבא (יער) זבני' לבי' נורי (ע"ז) א"ל רבינא לרב אשי האיכא לפני עור לא תתן מכשול, א"ל רוב עצים להסקה נתנו וכן פסקינן להלכה. הרי דתלינן ברוב לענין לפני עור. וא"כ כיון שבני החיל רובן נכרים יש לתלות שהטריפות יאכלו הנכרי' אולם כשמוכר להם ביום א' כמה בהמות כולם טריפות בלי שום כשרות והרי יודע שבאותו היום יאכלו הבני חיל מבשר זה ובתוכם היהודים כחוק כנז' בהשאלה א"כ ל"ש היתר זה כלל. וע' ש"ס ע"ז (י"ד ע"ב) כל היכא דאיכא למיתלי תלינן ברש"י שם ד"ה דאיכא למיתלי וד"ה דליכא למיתלי דתלינן לענין לפ"ע רק בדרך כזה אבל בדרך רחוק אין לתלות ע"ש א"כ כיון שיודעי' שביום הזה יאכלו בודאי מאותו בשר בודאי אין לתלות להקל בדרך רחוק. ואין לומר היתר מחמת שאם לא יתנו להחיל בשר כדי צרכם יקנו במקום אחר או שיעמידו להם בפ"ע בית המטבחיים לבשר. ז"א דתלוי בפלוגתת הפוסקים אם יוכל לקנות במקום אחר הוי כתרי עברי דנהרא ע' בש"ע יו"ד סי' קנ"א סעי' א' ובנו"כ ע"ש וגם מלבד זה מסייע לדבר עבירה הוי אף בחד עוברי דנהרא ואסור מדרבנן כמבואר בפוסקים ותלוי בהפלוגתא אם בנכרי ג"כ אסור משום מסייע בחד עוברי דנהרא ועוד דהא נודע מהחות יאיר (סי' קפ"ה) דהיכא שממציא להם בניקל ובזול יותר ובמ"א ימצאו רק בטירחא או ביוקר יותר אז הוי לפ"ע מדאורייתא כמו בתרי עוברי דנהרא. וכ"ק אאזמ"ו זצללה"ה האריך בזה בתשו' בספרו שם שלמה כת"י (אעתיקה לקמן בעה"י) ובלפ"ע בתרי עוברי דנהרא לכ"ע מודי דאסור גם בנכרי. וא"כ אף שבני החיל לא יחסרו חקם דבר יום ביומו ואם ידקדקו ליתן להם רק בשר כשר אז לא יקנו אצל הקצבים היהודים מחמת שיהי' כמה ימים שלא יוכלו ליתן להם עי"ז בשר כדי סיפוקם וינחרו לעצמם הבני חיל בעשיית בית המטבחים להם בפ"ע או יעמידו קצבים נכרים להוביל להם בשר דבר יום ביומו כדי מחסורן מ"מ אולי נייח להם יותר ע"י הקצבים ישראל שנותנים להם בזול יותר או בשר טוב יותר וא"כ לא הוי כאית לי' מדידי' ואסור מדאורייתא. וגם הנה השרי חיל לא ירצו דוקא מהקצבים ליתן להם בשר טריפות דוקא (זולת חלק האחוריים בלי ניקור) ואם יתנו בשר כשר אז לא יוכשלו היהודים כנז' באיסור טריפות וע"י שנותנים להם בשר טריפות נכשלים היהודים באיסור טריפות והוי כעין תרי עוברי דנהרא:

ע"כ הדרנא להיתר הראשון משום לפני דלפני לא מפקדינן ומה שכתבתי לעיל דכיון דעתיד הנכרי ליתן את הדין במה שמכריח לישראל לאכול טריפות הרי הישראל מכשילו בזה במה שמוכר לו. י"ל כיון דאולי חוק המלכות הוא כן שיאכלו כולם מהתמחוי שלא יוכר בבני חיל בין שוע לדל ושר הצבא שמכריח אותם לאכול אינו מרצונו דוקא רק מחמת שהוא ממונה ע"ז לשמור חוק ונימוסי החיל ושהוא ימסור נפשו לעבור על החק כדי שלא יבטל את ישראל מתוה"ק על זה אינו מצווה דאדרבא ב"נ אסור למסור נפשו כמ"ש הפוסקי' וע' בפרשת דרכי' כנודע ואף שאין צריך לזה ממס"נ דהא יוכל להשיב אחור ולהתפטר ממשמרתו אפשר שגם להפסיד פרנסתו בשביל זה אינו מחוייב אך ממילא שמעתי שאינו מחוק המלכות ויוכל הבן חיל לקנות לו ארוחתו אך לפעמים ברשעת שרי הצבא מכריחים אותם ע"ז עתיד ליתן את הדין זולת בימים הראשוני' שהוא נקרא רעקרוט אסור לצאת החוצה אולי ההכרח לאכול שמה בהקאסערען ע"פ החוק אבל בשאר הימי' י"ל דהשר המכריחו הוי עתיד ליתן את הדין בשמים כנז' מ"מ כיון ששר הצבא הממונה אינו הולך בעצמו לקנות הבשר רק משרתו הנכרי א"כ שוב הוי לפני דלפני ויש היתר. ואף שכ' בתשובת חו"י (שם סי' קפ"ה) דבכה"ג דהנכרי שולחו לשליח להביא בשר ל"ש לפני דלפני כיון שהוא שליחו ולחומרא אמרינן יש שליחות לנכרי מ"מ גם הוא הקיל בנידון דידי' מהרבה פעמים ע"ש וכן י"ל בזה כיון דכלום חסר מבית המלך ובודאי אם לא ימכרו לו ימצאו במ"א בשר טוב כרצונם וינחרו להם בפ"ע ול"ש חומרא של החו"י היכא שמוצא יותר טוב או בזול אצל היהודי כנזכר וא"כ כיון דלא הוי באופן כזה דאו' כיון שיוכל למצוא במ"א טוב כמוהו הוי רק איסור מסייע מדבריהם וכיון שאין המכשול רק להנכרי שר הצבא ובדרבנן אזלינן לקולא לסמוך על דעת המובא ברמ"א יו"ד סי' קנ"א דבמומר ובנכרי ל"ש מסייע ידי עוברי עבירה (וגם אם השר צבא ישראל בודאי דינו כמומר) ואף שהש"ך חולק שם ע"ז מ"מ בדרבנן יש לסמוך בזה להקל כד' הרמ"א. ואף שאין ברור לנו שימצאו שרי החיל במ"א בשר טוב כמוהו ויש ס' חשש דאו' כנז' וי"ל דהוי ס"ס לחומרא ספק אם לא ימצאו במ"א בשר טוב כמוהו דהוי דזחו לדעת החו"י כנז' וגם אם ימצאו במ"א והוי רק מסייע ספק אם כהש"ך דגם בנכרי אסור מסייע מ"מ כיון שכל עיקר המכשול שחידשני לע"ד כיון שהם מכריחים לישראל לאכול טריפות ע"ז עתידים ליתן את הדין ועפי"ד רש"י כנז' חדית הוא ולא נמצא בפוסקים ע"כ אין להרעיש ולהוסיף חומרא להעולם במה שלא שמענו עד עתה והנח להם לישראל אך הירא את דבר ה' ידקדק כדברינו לראות אם אינו עכ"פ ס"ס לחומרא היינו שבאם לא יקנו אצלו אם ימצאו במ"א טוב בזול כמו אצלם. רק כשיודע הקצב שהמובל בשר להחיל הוא בן חיל יהודי בודאי יש להחמיר שביהודי שייך לפני דלפני היינו שלא יכשילו היהודי המביא הבשר להנכרי השר במה שעתיד ליתן הדין על טריפות שמכריח לישראל לאכול שלא כדת תוה"ק כנז' וזה יוכל ליזהר. כל קצב באיזה תחבולה שלא יהי מוביל הבשר מהבני חיל איש יהודי:

והנה אין להתיר ע"כ אופן כזה שיתן איזה ליטרות בשר כשר להחיל באופן שיהי, די סיפוקן להיהודים כפי השערתו וממילא יוכל לתלות שיאכלו המה הבשר כשר ול"ש לפ"ע כהאי דנדרים (דף ס"ב ע"ב) המובא לעיל. ז"א דאף אם נאמרו דמאי דאמרינן בנדרים רוב עצים להסקה ניתנו רוב לאו דוקא רק דהתם הוי רוב ואף דלא רוב אם יש לתלות לא בדרך רחוק כהאי דע"ז (י"ד ע"ב) הנ"ל יש לתלות ואינו עובר בלפ"ע מ"מ בנידון דידן גם אם יתן מעט בשר כיון שהרוב טריפות כשיאכלו היהודים בודאי יאכלו טריפות דרובא מה"ת ויכשילם באיסור מה"ת וק"ל:

ב) והנה בש"ך יו"ד סי' קנ"א שם בשם הד"מ והובא ברמ"א או"ח סי' קנ"ו דבזמה"ז יש להקל להשתתף עם הנכרים וכיוצא דעבודתם ע"י שיתוף (אמונת השילוש ר"ל) וב"נ אינו מצווה על השיתוף. וכ"כ בתשו' חו"י סי' קפ"ה שם וע"ז צווחו ככרוכיא השער אפרים (בתשו' כ"ד) ותשו' מעיל צדקה (סי' כ"ב) על מ"ש דב"נ אינו מצוה על השיתוף דאדרבא נראה בפשיטות שמצוה ומוזהר על השיתוף כיון שאמונת הבורא ית' הוא מז' מצות שלו ע"כ מצוה להאמין באחדות הבורא ית' כמו ישראל בזה וחלקו על העולת תמיד שכתב עפי"ד התוס' בבכורות דב"נ האומר שיש שיתוף רק שכביכול ית' גבוה מעל השיתוף שלו איננו עובר רק אם אומר שהוא בשוה אז עובר וחלקו עליו ע"ז, ומ"ש התוס' בבכורות דיש להתיר להשתתף עמו דאינו מצוה על השיתוף היינו דאינו מצוה מלהזכיר ביחד שם שמים ית' עם איזה נברא כעין חרב ה' וגדעון ודברנו בה' ובך עכת"ד, וע' במחצית השקל או"ח סי' קנ"ו שם, והנה לכאו' נראה כדוחק מ"ש הש"א ומעיל צדקה בפי' דברי התוס' שאינו מצוה על השיתוף כי פשטות שיגרי דלישני משמע בתוס' דאינו מצוה על השיתוף לענין אלקות כמו שהביאו הרמ"א והש"ך כנז'. וע' בישועת יעקב או"ח סי' קנ"ו מה שהשיג ג"כ על דברי השער אפרים אלו אך הראי' שהביא דב"נ אינו מצוה אל השיתוף מש"ס סנהדרין ס"ג ע"א אחרים אומרים אלמלא וא"ו שבהעלוך נתחייבו שונאיהם של ישראל כלי' א"ל רשב"י הלא כל המשתף ש"ש וד"א נעקר מן העולם שנא' בלתי לה' לבדו אלא מה ת"ל העלוך וכו' וכ' בישיע"ק שם דמזה ראי' דאחרים ס"ל דב"נ אינו מצוה על השיתוף וכיון דאמרו במדרש דע"י שנשתברו הלוחות עשאום כפני' אך אם נאמר דב"נ ג"כ מצוה על השיתוף מה הועיל בזה דהא גם ב"נ אסור א"ו כיון דהי' בחטא הזה ע"ז של שיתוף וב"נ אינו מצוה על השיתוף ע"כ אלמלא וא"ו דהעלוך לא נשתיירו וכו' אך ע"י הוא"ו נמצא שהי' עכ"פ שיתוף וב"נ אינו מצוה כיון שעשאן כפני' ע"י שבירת הלוחות ורשב"י לא ס"ל כמדרשים שעשאן כפני' ע"כ הקשה והלא משתף ש"ש וד"א ומזה ראי' דב"נ אינו מצוה על השיתוף עכ"ד. וז"א מוכרח דהא באמת ז"א לרשב"י דפליג ע"ז והרמב"ם פסק בזה כרשב"י (בה' שבועות פי"א) דהמשתף ש"ש וד"א וכו' א"כ בודאי בכל מילתי' הלכה כותי' ומאן ימר לן דבזה הלכה כאחרים כמו שהעמיס הישיע"ק בכונתם דס"ל משום דעשאם כפני' וב"נ אינו מצוה על השיתוף ע"כ בודאי להלכה אין להביא מזה כיון דפשטי' דגמ' בסנהדרין נראה דמסקנא כרשב"י ולא כאחרים שם. אמנם נלע"ד להביא ג' ראיות לדעת השער אפרים ומעיל צדקה דב"נ ג"כ מצוה על השיתוף ונ"מ גדולה להלכה למעשה בנכרים בזמנינו הנוצרים בעלי אמונת השילוש שאין לנהוג היתר כלל לענין לפ"ע ושלא להקל בזה עפי"ד הש"ך (ביו"ד סי' קנ"א הנ"ל). ואלו הן הראיות לענ"ד:

א) מש"ס מגילה (דף ט' ע"ב) בדברים ששינו לתלמי המלך אשר חלק ה:' אלקיך אותם ''להאיר''. לכל העמים פירש"י שאל"כ (היינו כדכתיב אשר חלק ה' אלקיך אותם לכל העמים) יאמרו בן נח מותר בע"ז (דהיינו שהשמש והירח וכוכבים חלק ה' אותם לכל העמים לעובדם), ובע"ז (דף נ"ה ע"ז) מה דכתיב אשר חלק ה' אלקיך אותם לכל העמים מלמד שהחליקן בדברים כדי לטורדן מן העולם ע"ש. והנה אם נאמר דב"נ אינו מצוה על השיתוף איזה טעות הוא להם שנתן להם מקום לטעות בע"א במה דכתיב בקרא אשר חלק ה' אלקיך אותם לכל העמים עכ"פ מבואר שה' אלקיך הוא ראש המסבב ית' רק שחושב טעות בקרא שלהעמים מסר השמש והירח והכוכבים שהם יעבדו להם א"כ הוי שיתוף ואינו מגיע לו אבדון בעד זה לב"נ כיון שאינו מצווה כלל (וגם לדעת העולת תמיד הנז' שכשמודה שהוא ית' כביכול גבוה מעל גבוה שומר אז אין איסור שיתוף וכאן מודה שה' ית' בעל המסבב והמושל גבוה ורק שטועה שלכל העמים מסר וחלק ברצונו השמש והירח לעבדם וכזה אינו עובר הב"נ לדעת העולת תמיד כנז') אלא ודאי שמצווה על השיתוף ע"כ כיון כיון שיטעו בזה שהוא שיתוף שפיר יאבדם מן העולם כיון שעברו על א' מז' מצות שצוה אותם ומלך במשפט יעמיד ארץ וז"ב:

ב) מסוגיין (בע"ז דף ו') איבעיא להו משום הרוחה או משום לפני עור מה נ"מ אי אית לי' בהמה לדידי', וע"ז מקשינן וכי אית לי' לדידי' אינו עובר וכו' והא יכול לומר נ"מ (א) דהנה רש"י פי' משום הרוחה דאזיל ומודי ועובר הישראל משום לא ישמע על פיך א"כ לנכרי העובד בשיתוף אי משום הרוחה דלא ישמע על פיך אסור דהא ישראל בודאי מצווה על השיתוף והוא ע"ז לגבי הישראל ואסור משום לא ישמע על פיך ואי משום לפ"ע אינו עובר כיון דאינו לפ"ע לא תתן מכשול להנכרי דהא הנכרי אינו מצווה השיתוף, א"ו דגם ב"נ מצוה על השיתוף:

ג) ועור נראה מדברי התוס' בריש ע"ז (ב' ע"א) ד"ה אסור וכן כיוצא בעוד מקומות שנתלבטו לבקש ולמצוא היתר לשאת ולתת עמהם בזמה"ז עם הנכרים וכיון דמיירי בנכרים שבזמנינו בעלי אמונת השילוש (כמ"ש שם בריש הדיבור ע"ש) ולמה לא אישתמיט להו לומר היתר דאין שייך כלל לפני עור כיון דאינו מצווה על השיתוף, ואף דמשום הרוחה דלא ישמע על פיך שייך בישראל דכיון דישראל מצווה על השיתוף כנז', עכ"פ יש היתר מצד א' לענין לפ"ע ולמה נדחקו בהיתרים אחרים ולא כ' ההיתר פשוט כיון דנכרים בזמה"ז עובדים בשיתוף. אלא ודאי פשוט דב"נ ג"כ מצוה על השיתוף:

ג) והנה בענין שאין ב"נ מצוה על שיתוף לדעת הש"ך ראיתי חזות קשה בשו"ת מהר"י אסאד (חיו"ד סי' ק"ע) בענין מקום א' שמקפידים הכומרי' והמונים בשעה שמסבבים עם צלמיהם ביום אידם ומכבדים אותם באורים ומצוים גם ליהודים הדרים באותו שוק שהולכים בה להדליק נרות וכ' אף שכבר נשאל ע"ז הגאון חת"ס (בחיו"ד תשו' קל"ג) וכ' שצריך למסור נפשו ע"ז וכן כ' כבר בנו הגאון בעל כת"ס (בכת"ס חיו"ד סי' פ"ד) והגאון מהרי"א המציא היתר וכ' כיון שבזמה"ז לא עובדי ע"ז הן לא מיקרי אליל שלהם ע"ז כמ"ש הש"ך סי' קנ"א ס"ק י"ז עכ"ד הנה תמהתי על דבריו אלו מ"ש בשם הש"ך דהא אדרבא הש"ך שם כ' זה בדרך ואין לומר כמ"ש ודוחק לומר כיון דבזמה"ז לאו עובדי ע"ז הם לא מיקרי אליל שלהם ע"ז ואפשר בזמן הרב וכו' עכ"ל ע"ש בש"ך שכ' עפי"ז טעם היתר אחר דלדידן שכירות לא קניא כיון שיד האומות תקיפה ודוחק זה לא רצה הש"ך לומר כלל ונבהלתי בראותי הדברים האלו במהר"י אסאד שהרי ברמב"ם סוף פי"א מה' מאכלות אסורות מפורש יוצא דעבודת הנוצרים הוא ע"ז והמשתחוה ומודה ומתפלל ומודה ומאמין בה הוי ג"כ ע"ז וחייב סקילה (וברמב"ם מדפוס החדשים נחסר זה מפאת גזירות הבקורת בעו"ה) וא"כ הוי כמודי לע"ז ומכבדה באורים. ומ"ש שם בתשו' מהר"י אסאד ז"ל שהחת"ס מיירי במדינת הודו באלילים שלהם שם הוא חק המדינה והוי כלהעביר על ד"ת וכו' אבל במדינתינו וכו'. הנה תמהתי שלא הרגיש שזה נדפס רק מחמת חשש סכנת הבקורת ונכתב מלת ''הודו'', מפני הסכנה וד"ל, בפרט בימים קדמונים בעת שנדפס בראשונה החת"ס חיו"ד וזה התשובה הוא להשואל הרב מלוגאש והוא לא שעל על מדינת הודו רק במדינתנו וכמו שכתב כבר בנו הכת"ס זצ"ל (בתשו' לק' וואשוואר) בשם אביו זצ"ל שהורה כן העובדא זו והוא ידע בודאי למי נכתבה תשו' אביו בזה וז"פ ואין מהצורך להאריך, ולפלא על המהר"י אסאד שהביא מתשו' כת"ס שהשיב בענין זה לקיים מילי דאבוהו החת"ס ועכ"ז כ' שהחת"ס מיירי במדינת הודו וז"א כנז'. גם מ"ש במהרי"א היתר כיון שחל בלילי פסח ואז המצוה ממילא משום יו"ט באורים כבדו ה' והוי לצרכו הוא דאדליק, לא מיחוור כלל היתר זה דכיון דאין נוהגים שום יו"ט להעמיד נרות בחלונות להאיר ברחובות רק בתוך הבית אזי פשיטא דהוי לכבוד הע"ז כשמעמיד בחלונות להאיר ברחובות אז, גם ראיתי בשו"ת כת"ס שם בסוף התשו' שכ' עצה להיתרא שידליק הנרות בחלונות ישראל כמה שעות קודם שיסבבו עם הצלמונים ולא יכבו אותם מיד אחר שכבר הלכו ושבו אל המקום וכ' זכר לדבר ממ"ש ברמ"א סי' ק"נ בשהלכו שרים וכומרים עם הצלם שיקום מקודם שלא יהי' היכר שעומד מפניהם עכ"ד. וז"א ראי' ולא זכר לדבר דשם אם עומד מקודם ואינו קם מפניהם אינו כבוד כלל כי זה דרך האדם לעמוד בטבעו אבל הכא אם ידליקו נרות בחלונות להאיר הרחוב גם אם ידליקום מקודם לזה איזה שעות עכ"ז הוי מכבד ע"ז ואין לך כבוד יותר מזה וז"פ:

ד) גם לא אכחד ממך ידידי ש"ב מה שאמרתי בענין זה ליישב דעת הרמב"ם שלא הביא לענין לפ"ע הך דתרי עוברי דנהרא ונראה ברור מכל הלכותיו דעובר בלפ"ע גם בלא תרי עוברי דנהרא והקשו עליו מהך סוגי' המפורשת ועל כרחך ס"ל דהך סוגיא שלא אליבא דהילכתא וקשה דמנא לי' זה (וכ"ק אאזמ"ו האריך ג"כ בזה בתשו' שאעתיקה בזה לפניך בעהי"ת) ונ"ל ליישב דהנה בס' יד מלאכי (כלל ה' סי' שס"ז) כ' שנסתפקו אצלו בני הישיבה במושיט כוס יין לנזיר היכא שהנזיר לא שתה כוס היין והב"נ לא אכל האבמה"ח אי עובר על לפ"ע לא תתן מכשול או לא ע"ש מה ששקיל וטרי אי לפ"ע תלוי בהמעשה עבירה או רק בהמכשול שנתן לו אף שלא עשה העבירה מ"מ המושיט עובר בלפ"ע, ונלע"ד דכיון דבעינן בש"ס דוקא בתרי עוברי דנהרא נראה שהלפ"ע תלוי רק בעשיית מעשה העבירה ע"כ דוקא בתרי עוברי דנהרא שאז הוא מסייע גדול כי לולא הי' מושיט לו לא הי' יכול לעשותה העבירה כיון שעומד בתרי עוברי דנהרא א"כ כיון שעל ידו נעשית אז דוקא עובר בלפ"ע אבל אם נאמר דגם כשמכשילו מיד עובר ע"כ לא גרע ממ"ש הרמב"ם בס' המצות דמשיא לחברו עצה שאינה הוגנת ג"כ עובר (ולא התנה שתהי' העצה כעין בתרי עוברי דנהרא כגון שלא ישמע ליועץ אחר רק אליו בלבד. וגם י"ל דל"ש בזה כלל תרי עוברי דנהרא דהתם לא יוכל ליקח זולתו שמושיט לו אבל התם מנא ידע שלא יתייעץ אם אחר וגם איך ברור שישמע רק עצתו ולא עצת אחר) וכיון דתלוי רק במכשול שנתן לפניו א"כ אין נ"מ בתרי עוברי דנהרא כיון שעכ"פ נתן מכשול לפניו כמו עצה שאינה הוגנת דעובר ג"כ אף שאין הכרח עי"ז שיעשה המעשה כמו העצה שנתן וכיון דהרמב"ם ס"ל בס' המצות דמשיא לחברו עצה שאין הוגנת ג"כ עובר א"כ לא תלוי רק במכשול שנתן לו ולא בעשיית העבירה ולא צריך תרי עוברי דנהרא לשיטתו ומה שהביאו לזה הוא נכון לשיטתו דס"ל ספיקא דאורייתא מה"ת לקולא וא"כ אם נאמר דעובר לפ"ע רק באופן זה כשיעשה האחר המעשה א"כ איך שייך לעבור על לאו דלפ"ע הא הוי ספק אם יעשה האחר העבירה וא"כ איך עובר מה"ת בלאו דלפ"ע מספק הא ס' מה"ת לקולא (וזהו דוחק לומר דלא עבר באמת על לפ"ע רק כשעובר מי שניתן לו העבירה ממש אז עובר המכשילו בלפ"ע זה לא שמענו כלל וגם אין לומר דשאני הכי דגזה"כ לחוש אף מספק דא"כ קשה דנלמוד מזה לכל התורה כיון דחזינן שהתורה חששה מספק), אלא ודאי דמיד כשמכשילו עובר בלאו וכיון שלא תלוי בהמעשה ע"כ במשיא לו עצה שאין הוגנת או כשלא הוי כלל תרי עוברי דנהרא ומושיט לו ג"כ עובר כיון שהוא מצידו נתן לפניו מכשול ושפיר נכון דעת הרמב"ם לשיטתו דס' מה"ת לקולא מדאורייתא. אמנם רש"י דייק בלשונו לא יושיט כוס יין לנזיר פי' שמא יבא לשתותו משמע דהאיסור לפ"ע הוא רק כששותהו ותלוי רק בהמעשה עבירה אבל לא מקודם דלדידן דס"ל כהרשב"א דס' דאו' מה"ת לחומרא א"כ כונת רש"י ר"ל דתלוי באמת רק במעשה העבירה ואסור ליתן מחמת ספק שמא יבא לשתותו דס' דאו' מה"ת לחומרא ואסרה תורה מחמת ספק. ונכון. ודו"ק. ואחתום בברכת שוכ"ט ש"ב. ידידך חיים אלעזר שפירא.

ולחיבת הקודש ולמלאות רצונך אעתיק לך מתשו' כ"ק אאזמ"ו הגאון הקדוש זצללה"ה מפה (והוא בכתובים בספרו שו"ת שם שלמה אשר לא נוכל להדפיסו הס' כולו ועוד שאר חיבוריו מחמת צואתו הטהורה והתשו' הזו נכתבה (בשנת תרמ"ח לק"ק קוו"ד) בענין נחוץ בלפ"ע ואעתיקה בזה עם הערות קטנות למטה מאתי הצעיר ומצויין עליהם באותות אח"א:

שמואל מ. בעזהי"ת ירושלים תובב"א לכבוד ידידיי אהוביי חריפי דנהרדעי, שמיי' פקיעי, טבא למודעי וכו' כו'.

הגיענו מכתבכם זה כביר ואז ל"ע השופט כל הארץ הלאני, הלמני, ברוב עוני, ובתוך כך טירדות חליפות הגיענו, ובא לידי השמטה, אמנם יען שהוא דבר הנוגע לכל העולם לקחתי לי מועד:

לברר הדבר, ואין מוקדם ומאוחר בתורה. והנה מכתבכם הם שני כתובים הבאים כאחד בזמן אחד ובענין אחד בכלל השאלה ע"כ אשיבכם והוא באחד ואחת אדבר ושתים זו תשמעו. בכלל השאלה הוא שאחד מוכר סחורה לאיש אחר שעושה עבירה עם הסחורה אם יחשב להמוכר עון מחמת לפני עור לא תתן מכשול ובפרט השאלה נחלקתם למעשה שהרב מו"ה משה חיים שואל אם מותר למכור בגדים שהם שעטנז לישראל עובר עבירות שנחשד שהוא ילבשם אם יש בזה משום לפני עור לא תתן מכשול. ומה הדין אם כשהוא לא ימכור לו יכול לקנות אצל ישראל אחר ומה הדין אם יוכל לקנותו אצל עכו"ם ואם כשלא שייך הלאו דלפני עור אם יש בו מסייע ידי עוברי עבירה, והרב וכו' מו"ה נתנאל (כעת הגאבד"ק איוואראש נ"י) שואל אם מותר לשלוח סחורה ליהודי אחד לעיר אחרת שהוא עסקו בזה ששולחין לו סחורה ממקומות שונות והוא מוכרם וידוע שכשיזדמן סוחר בשבת ימכור בשבת. ושואל ג"כ אם יש בזה משום לפני עור וגם מטעם שליחות לעבירה עכת"ד. והנה לא שמתי עיוני להשיב על פלפול שלכם יען הזמן אינו מספיק לפי קוצר שכלי להשיב על פלפול השואל ורק לדינא אשיב ואתכם הסליחה, ואגב יתבאר מה הדין למכור לישראל חשוד מאכלות אסורות וגם מה הדין למכור לעכו"ם דבר שהוא צריך לע"ז:

בע"ז (ו' ע"ב) איבעיא להו משום הרוחה או משום לפני עור ומה נ"מ דאית לי' בהמה לדידי' אם משום הרוחה הא קא מרווח לי' אי משום לפ"ע הא אית לי' לדידי' ומקשינן וכי אית לי' לדידי' אינו עובר והתניא אר"נ מנין שלא יושיט אדם כוס יין לנזיר ואבר מן החי לב"נ ת"ל ולפני עור לא תתן מכשול והא כי לא יהבינן לי' שקיל איהו וקעבר על לפני עור הב"ע דקאי בתרי עוברי דנהרא דיקא נמי דקתני לא יושיט ולא קתני לא יתן, בתרי עוברי דנהרא פירש"י נכרי מצד זה וישראל מצד זה דאי לא יהיב לי' לא מצי שקיל ע"כ. והיינו דרק אם יוכל להשיגו אם הוא לא יתן לו אז עובר אבל אם לא יוכל להשיגו זולתו אינו עובר. והנה הרמ"א ביו"ד (קנ"א ס"א) הביא פלוגתא דיש אומרים דרק אם לית לי' לעכו"ם האבר מן החי וגם לא יוכל לקנות מאחר אז אסור לישראל למכור לו אבמה"ח אבל אם יוכל לקנות מאחר וכ"ש אם יש לו משלו מותר לישראל למכור לו ויש מחמירין דאף כשיש לו משלו או שיוכל לקנות ג"כ מאחר והוא דעת הרא"ש ריש פ"ק דשבת דאף שהוא בגוונא דל"ש לפני עור דאורייתא מ"מ אסור מדרבנן לסייע לעבירה וכ"כ הר"ן ריש פ"ק דע"ז דמה דאמרינן דרק בתרי עוברי דנהרא עובר על לפני עור זהו רק לענין איסור דאורייתא אבל מדרבנן אסור לסייע לעבירה אף כשאינו בתרי עוברי דנהרא שהרי מחוייב הוא להפרישו מאיסור ואיך יסייע וכו' וכ"כ התוס' בשבת (ג' ע"א) והגהות מרדכי שם וסיים דכל בעל נפש יחמיר לעצמו ע"כ דברי הרמ"א בביאור קצת וכ"כ הר"ן רפ"ק דשבת כדבריו בע"ז וכ"כ הריטב"א בע"ז שם. והש"ך שם ס"ק ו' חולק ע"ד הרמ"א שכ' דפליגי ושהמחמירין ס"ל דעכו"ם ג"כ אסור משום מסייע אלא דלא פליגי דבעכו"ם וישראל מומר כ"ע מודו דמותר והאוסרים מיירי בישראל שאינו מומר ואוסרים משום שמצווה להפרישו וע"ז לא פליגי המתירין דגם הם ס"ל שאסור והביא ראי' מר' ירוחם עכ"ד הש"ך והדגול מרבבה הקשה ע"ז דהא ישראל מומר ישראל הוא ומה חילוק יש לענין ליתן לו איסור לאכלו. וכ' דכונת הש"ך אינו לחלק בין מומר לאינו מומר רק כונתו לחלק בין שוגג למזיד דאם הוא שוגג מצוין להפרישו ואסור למכור לו אבל אם הוא מזיד אינו מצוון להפרישו, ובתשובת חות יאיר סי' קפ"ה בסוף התשובה שם השיג ג"כ על הש"ך במ"ש דבישראל מומר אין בו משום מסייע דהא אם קידש אשה קידושיו קידושין ודינו כדין ישראל וכיון שהוא ישראל מנא לן שאם יש בידינו ובכחנו להפרישו שאין מוטל עליו להפרישו כ"ש לאסור לסייע לעבור עבירה והניח בקושיא. והברכי יוסף שם הוכיח דלא כש"ך במ"ש שאם האיסור אינו בתרי עוברי דנהרא דהאיסור הוא רק דרבנן משום שאסור לסייע אז מותר בנכרי חדא דהא בנדרים (ס"ב ע"ב) איתא רב אשי הוה לי' אבא (יער) זבני' לבי נורא (ע"ז) א"ל רבינא לרב אשי הא איכא לפני עור וכו' ע"כ והא עצים שכיחי ואף עצים כמו שהם שכיחים וא"כ אינו בתרי עוברי דנהרא ואפי"ה הקשה רבינא דהוה לפני עור וא"כ על כרחך כונתו משום דהוה לפני עור דרבנן דאסור לסייע לעבירה שאסור אף במקום דל"ש לפני עור דאורייתא. ועוד כ' הוכחה מהרמב"ם פ"ח מה' שמיטה ויובל הלכה א' שאסור לחזק ידי ישראל העובדי בשביעית משום שאסור לחזק ידי עוברי עבירה ובהלכה ח' כתב מחזקינן ידי נכרים בדברים שכשראוהו חורש אומר לו תתחזק או תצליח משום שאינו מצווה על שמיטה ע"כ משמע שאם הי' מצוה הי' אסור להחזיקו אף בדברים היינו שאף שאינו כמו בתרי עוברי דנהרא במה שאומר לו תצליח עכ"ז הי' אסור לסייעו אם הי' מצווה ומזה על כרחך דשייך איסור מסייע גם בעכו"ם ועוד הביא ראי' מהר"ן פ"ק דע"ז דעתו דאף באבר מן החי לנכרי אסור לסייעו מדרבנן אף אם אינו בתרי עוברי דנהרא ולעומת זה הביא שם בברכ"י ראי' מפסקי התוס' כהש"ך ופלפל שם וכדברים אלו כ' גם ביעיר אזן אות ל':

ונחזי אנן אם כנים דברי הגדולים בהוכחתיהם נגד הש"ך או לא. והנה מ"ש בברכ"י שגם הריטב"א פ"ק דע"ז ס"ל דגם בעכו"ם שייך לפני עור דרבנן במסייע, ז"א דהמעיין בריטב"א שם יראה דמן תיבת מכל מקום עד תיבת וכד פרישנא התם ששם אמר שאסור משום מסייע מיירי רק מישראל דהא הביא שם ראי' מהא דקיי"ל שאין מסייעים ידי ישראל בשביעית שאנו חייבים למחות בידו דכל ישראל ערבים זה לזה ע"ש הרי דמיירי רק מישראל. ולפי"ז גם ההוכחה מהר"ן פ"ק דע"ז ליתא דהא לא נמצא שנכתב טעם אחר על מה שצריך לפרוש את זולתו מעבירה שלא כטעם זה של הריטב"א משום ערבות א"כ בודאי נימא דכן הוא עיקר כהריטב"א שזה היא הטעם משום ערבות מאחר שלא נמצא חולק עליו נמצא לדינא דבעכו"ם אין מצוה להפרישו דהא אינו בכלל ערבות (א) וכ"כ בתשו' חו"י סי' קפ"ה וז"ל דהא תינח בגוי דודאי אין מצוה להפרישו עכ"ל. ולפי"ז דנכרי אין מצוה להפרישו נסתר גם ההוכחה מהר"ן דהא הר"ן כתב ג"כ הטעם שאסור לסייע משום שמצוה להפרישו כנ"ל א"כ אף שכתב הך שאסור לסייע אחר שכתב דין העכו"ם והנזיר מ"מ מוכרחין אנו לומר דקאי רק אישראל דהא עכו"ם אין מצוה להפרישו. אמנם יתר ב' ראיותיו של הברכי יוסף נגד דברי הש"ך יש לעיין בהם דלכאורה הם מוכרחים אמנם באמת גם הם יש לדחות כאשר נבאר בזה בעהי"ת:

הוכחה שהוכיח מגמ' נדרים יש לדחות, חדא דגוף הדבר שכ' דלפני עור דשם היינו רק דרבנן דנימא שהגמ' שאמרה על לפני עור היינו רק דרבנן ולא הלאו דאורייתא אף שכן מצינו בשטה מקובצת ב"מ (ה' ע"ב) דאמרי' דרועה שמרעה בהמות של אחרים אינו נחשד שירעה אותם במרעה גזולה דהיינו בשדות של אנשים אחרים דאלת"ה אנן חיותא לרועה היכי מסרינן הכתיב לפני עור לא תתן מכשול והקשה השטמ"ק מה לפני עור הוא הא הרועה יש לו בהמות אחרות לרעות ולא הוי בתרי עוברי דנהרא ותי' שני תירוצים דבאמת אינו עובר לפ"ע דאורייתא רק משום מסייע והקרא דנקיט רק לרווחא דמילתא. ועוד תי' דמיהת המוסר לו בכל יום בהמות טרם יקנה לעצמו בהמות וטרם אנשים אחרים יתנו בהמתם לרעות הוא עובר עכ"ד, עכ"פ תירוצו הראשון הוא דמה דאמרינן בגמ' שם דלפ"ע היינו רק דרבנן ולא דאורייתא:

מיהו הנה מוכח מסוגי' דע"ז דלא נוכל לומר דמה שאחז"ל לפני עור שהוא רק דרבנן אלא מן התורה כמשמעו לפני עור דכתיב בתורה שהוא דאורייתא, דכן משמע בב"מ (ע"ה ע"ב) ואלו עוברין בל"ת המלוה והלוה וכו' משום את כספו לא תתן לו בנשך ומשום אל תקח מאתו נשך ותרבית ומשום לפני עור לא תתן מכשול ונראה דלפ"ע היינו דאורייתא דחשיב לי' בהדי אינך לאוין שהם דאורייתא וגם הרמב"ם (פ"ד מה' מלוה הל' ב' והל' ג') המלוה ברבית עובר בששה לאוין משמע דאם הי' ניתן להשבון הי' לוקה על כולן אפי' על לפני עור (ב) וא"כ אם נימא כתי' השטמ"ק דבב"מ היינו לפ"ע דרבנן וכדברי הברכ"י דלפני עור בנדרים היינו דרבנן על כרחך לדעתם לומר דאין קפידא להש"ס דזמנין אמרה הגמ' לפני עור שהוא דאורייתא וזמנין אמרו לפני עור והיינו רק מדרבנן ועפי"ז קשה על המקשן בע"ז שהקשה על בעל האיבעיא שאמר דאם אית לי' לדידי' אינו עובר מר' נתן שאמר שעובר מנא לי' שר' נתן שאמר שעובר על לפני עור היינו דאורייתא ולהקשות מיני' על בעל האיבעיא דילמא ר' נתן שאמר שעובר על לפני עור היינו דרבנן ובעל האיבעיא שאמר דאם אית לי' לדידי' אינו עובר היינו דאורייתא. אלא על כרחך מוכח דכשאמר הש"ס לפני עור היינו דאורייתא וכשא"ר נתן שעובר על לפני עור על כרחך היינו דאורייתא לכך מקשה שאמר דאם אית לי' לדידי' אינו עובר היינו דאורייתא ואתי שפיר:

והנה בתשו' פני יהושע (ח"א חיו"ד סי' ג') כ' דלפני עור בעכו"ם אחר מתן תורה אינו דאורייתא רק דרבנן משום דאמרינן בע"ז (ב' ע"א) עמד והתירן ורק אח"כ מסיים שם בתשו' פנ"י שאין צריך לזה לחלק בין ישראל לנכרי די"ל דגם בנכרי לפ"ע הוי דאורייתא א"כ לפי סברתו בתחלה דבנכרי ליכא לפני עור דאורייתא מעתה יש לומר כהשטמ"ק והברכ"י די"ל דמה דאמרו בש"ס לפ"ע זימנין הוי רק דרבנן ולא קשה מה שהקשיתי מסוגי' דע"ז דשם מיירי בנכרי ובזה לכ"ע לא הוי דאורייתא ע"כ לא יוכלו לתרץ כנז' דבעל האיבעיא שאמר אי אית לי' לדידי' אינו עובר היינו דאורייתא וכשלית לי' מדידי' טובה מדאו' דהא בעכו"ם ליכא כלל לפ"ע דאורייתא. אמנם באמת עיקר דבריו של התשו' פנ"י דל"ש לפני עור מדאורייתא בעכו"ם. לע"ד ליתא, דבהריטב"א מבואר בפירוש בע"ז דף ו' שם וז"ל ואע"ג דבמכירה לנכרי או להשכיר לו ולתת לו מידי דעביד בה עבירה או תקרובות לע"ז איכא משום לפני עור דבר תורה עכ"ל הרי כ' בפירוש דבנכרי איכא לפני עור מן התורה וכן נראה ברור כהריטב"א. דעיקר דברי הפנ"י שכ' שאין ישראל עובר בלפ"ע דאורייתא בעכו"ם מחמת שהנכרי גופא אין עושה עבירה שהש"י התיר להם השבע מצות, לע"ד ליתא דהא בגמ' שם דף ב' אמרינן בפירוש ראה הש"י שאין האו"ה מקיימים השבע מצות שלהם התיר להם הז' מצות ומקשי א"כ מצינו חוטא נשכר וכו' ומסקינן שאין מקבלין שכר כמצוה ועושה וכ"כ רש"י בדף ו' בד"ה ולפני עור שהאו"ה אף שעמד והתירן מ"מ עתידין ליתן את הדין על שלא קיימו השבע מצות ע"כ. ובודאי כן הוא רק שאין מקבלין שכר כמצוה ועושה אבל חוטאין כשעוברין עליהם דאל"כ עדיין קו' הגמ' במקומה עומדת, א"כ פשוט שהעכו"ם עובר על לפ"ע מדאורייתא כמו ישראל בלי חילוק א"כ שוב א"א לומר כהשטמ"ק והברכ"י דזימנין אמרי בש"ס לפ"ע דאורייתא וזמנין הכונה בלפ"ע דרבנן דא"כ עדיין יוקשה מסוגיא דע"ז דהא יוכל להיות הבעל איבעיא אמר דאורייתא ור' נתן אמר דרבנן כנזכר:

ועפי"ז דמוכח מהגמ' שלא נוכל לומר דמה דאמרינן בגמ' לפני עור היינו דרבנן נרויח לתרץ את הרמב"ם ממה שהקשה עליו מדוע לא הביא האוקימתא דאמרי' בע"ז הנז' דלפני עור הוא רק בתרי עוברי דנהרא ונראה דס"ל דגם בלא תרי עוברי דנהרא עובר ואיך יחלוק על גמ' מפורשת וע' מנחת חינוך מצוה רל"ב. וכן נלע"ד מוכח מדברי הרמב"ם דס"ל דאף בלא תרי עוברי דנהרא עובר דבפי"ב מה' רוצח כ' הרמב"ם אסור למכור כל כלי המלחמה כי כל שאסור למכור לנכרי אסור למכור לישראל לסטים מפני שהוא מחזיק ידי עוברי עבירה ומכשילו וכן כל המכשול כו' או שחיזק ידי עוברי עבירה כו' ה"ז עובר בלא תעשה ולפני עור לא תתן מכשול עכ"ל ולא התנה שיהי' בתרי עוברי דנהרא הרי דס"ל דגם בלא תרי עוברי דנהרא עובר וכ"כ הרמב"ם בפ"ד מה' מלוה הלכה ב' דמי שסייע את המלוה או את הלוה להלוות ברבית עובר משום ולפני עור לא תתן מכשול ע"כ. והנה בדברי הראשונים נראה דמסייע היינו בלא קאי בתרי עוברי דנהרא שכ"כ הר"ן בשבת על מסייע בלא תרי עוברי דנהרא וכ"כ הרא"ש שם בשבת וכ"ש גדול שלא יסייעו עכ"ל הרי דאם אינו בתרי עוברי דנהרא נקרא שמסייע לו א"כ הרמב"ם שאמר שהמסייע עובר על לפני עור היינו אף שאינו בתרי עוברי דנהרא והנה הכ"מ פ"א מה' גזילה ה"ב מחלק בין כשכותב הרמב"ם אסור בין כשכותב שעובר בלא תעשה דכשכ' ועובר בל"ת היינו דאורייתא ע"ש א"כ הרמב"ם שכ' שעובר על לפני עור שהוא ל"ת על כרחך ל"ת ממש וגם בלא תרי עוברי דנהרא כנז' וקשה קו' האחרונים דאיך יחלוק הרמב"ם על ש"ס מפורש בע"ז דלפני עור היא רק בתרי עוברי דנהרא:

וי"ל דהנה בשלטי הגבורים פ"ק דע"ז שם נסתפק אם אין לו משלו רק שיוכל לקנות מאחר אם אסור משום לפני עור או לא וכן בתשובת אמונת שמואל הובא בפתחי תשובה נסתפק בזה. אמנם התוס' בקידושין (דף נ"ו ע"א) פשיטא להו דאם יוכל לקנות מאחר אינו עובר על לפני עור וכל כך פשיטא להו עד שהקשו על רש"י שם בהמוכר בהמה מעשר שני לישראל דהישראל יאכלנו חוץ לירושלים שהמוכר עובר על לפני עור והקשו התוס' עליו מה לפ"ע איכא הא אם הוא לא ימכור לו יקנה מאדם אחר והניח כן בקושיא וכן הרמ"א ביו"ד סי' קנ"א הביא כזה בשם י"א דאם יוכל לקנות מאחר דמי כיש לו משלו ומותר למכור להם וכן פסקו בתשו' האחרונים דאם יוכל לקנות מאחר הוי כיש לו משלו. וצריך ביאור הא סוגיות הגמ' בע"ז דבעל האיבעיא אמר דכי אית לי' לדידי' אינו עובר ומקשינן מר' נתן דמשמע מיני' שעובר אף דאית לי' לדידי' דכי יהבינן לי' שקיל איהו ומתרצינן דקאי בתרי עוברי דנהרא ושפיר בדאית לי' לדידי' אינו עובר משמע דוקא בדאית לי' לדידי' ולא בשיוכל לקנות מאחר ואיך פשיטא לי' להתוס' כ"כ עד שהקשו על רש"י והניחו בקושיא. אמנם י"ל דהתוס' וסיעתם הוכיחו דודאי מה דאמר בעל האיבעיא אי אית לי' לדידי' אינו עובר היינו אף כשיוכל להשיגו ממקום אחר אף כשאין לו בעצמו (כאשר נבאר בעה"י) וכיון שתירצו בגמ' דעת בעל האיבעיא שלא יהי' קשה עליו ע"כ קיימו בגמ' כן דכן הוא דגם ביוכל לקנות ממ"א ג"כ אינו עובר דאם נימא מה שאמר בעל האיבעיא אית לי' לדידי' היינו שיש לו ממש ולא כשיוכל לקנות ממ"א לא נוכל לפרש דברי המקשן כי לא יהבינן לי' שקיל איהו דהיינו שקיל איהו ממקום אחר דא"כ לא הקשה כלום על בעל האיבעיא דאמר רק שיש לו בעצמו אינו עובר אבל כשיוכל ליקח ממ"א ואין לו בעצמו יוכל גם בעל האיבעיא ס"ל דעובר. וא"כ בעל כרחך לפרש כמו שפי' התוס' שם בע"ז ד"ה מנין שפירשו שקיל איהו משלו היינו משל עצמו. וא"כ עדיין קשה מנין לו להמקשן דר' נתן מיירי שיש לו בעצמו ולהקשות דילמא מיירי ר' נתן באין לו בעצמו אבל ביש לו בעצמו שפיר ס"ל לר' נתן שאינו עובר. והנה בפסחים שם דף כ"ב ע"ב כשהביא הגמ' הך דר' נתן שלא יושיט כ' התוס' ד"ה ואבר כיון דבאמה"ח של נכרי מיירי כדאמר בפ"ק דע"ז מדקתני לא יושיט ולא קתני לא יתן עכ"ל ונראה סברת התוס' דלשון לא יתן משמע שאין הדבר של המקבל רק עתה נותן לו הדבר הזה במתנה אבל לא יושיט משמע שהדבר הוא של המקבל וא"צ ליתנו במתנה רק שהוא משרת אותו ומושיט לו ומזה י"ל הוכיח המקשן דר' נתן מיירי שיש לו להנזיר או להעכו"ם בעצמו מדאמר לא יושיט ולא אמר לא יתן. מיהו המהרש"א שם בפסחים הקשה על התוס' דבע"ז לא דייקו הגמ' מדקאמר לא יושיט ולא אמר לא יתן שהוא של הנכרי רק דייקו מדאמר לא יושיט ולא אמר לא יתן דקאי בתרי עוברי דנהרא והניח בקושיא א"כ קשה מנ"ל להמקשן דר' נתן מיירי שיש לו להנכרי בעצמו ולהקשות. ואין לומר דאף דהגמ' לא אמרה שמוכח מדאמר לא יושיט ולא אמר לא יתן שהוא של הנזיר או של הנכרי מיהו המקשן דייק כן וכך הקשה. דז"א דמוכח מהגמ' דמהא דאמר לא יושיט ולא אמר לא יתן לא מוכח שהוא של הנזיר או של הנכרי דא"כ איך אמרו בתירוצא דייקא נמי דקתני לא יושיט ולא קתני לא יתן דמוכח דקאי בתרי עוברי דנהרא דילמא הא דקתני לא יושיט ולא קתני לא יתן הוא לאשמעינן שהוא שלו לאשמעינן רבותא דאף שיש לו משלו עובר על לפני עור אלא על כרחך מוכח מהגמ' דמהא דאמר לא יושיט ולא אמר לא יתן לא מוכח שהוא שלו, ועוד אם נפרש קושיית המקשן שקיל איהו משלו שיש לו בעצמו לפי שהעלינו שאין לו להמקשן ממה לדייק שהוא שלו שיש לו בעצמו קשה למה לי' להתרצן להוציא חילוק חדש דר' נתן מיירי בתרי עוברי דנהרא ובלא תרי עוברי דנהרא אינו עובר הוה לי' לתרץ בחילוקו דאיירי מיני' שבא לתרצו דבדאית לי' לדידי' אינו עובר ובלית לי' עובר ויתרץ דר' נתן מיירי באין לו משלו:

אלא על כרחך לומר דמה דאמרינן בגמ' בהאיבעיא דאית לי' לדידי' שאינו עובר היינו אף אם רק יוכל להשיגו אף שאין לו משלו הוי כמי שיש לו משלו שאינו עובר. ובזה יהי' נכון, דהנה החתם סופר (יו"ד סי' י"ט) כתב דנכרים בזמה"ז אינם אוכלי' אבר מן החי פשוט שנחתך מן החי ואינם חשודים ע"ז רק בימים הקדמונים הי' הנכרים אוכלים אמ"ה פשוט והי' חשודים ע"ז ואז הי' שכיח להם טובא אבמה"ח אף אם לא יקחו אצל הישראל. ועל בני מעיים שנפסלו בשחיטה שכ' התב"ש בסי' כ"ז והפמ"ג בפתיחה לה' שחיטה שיש בו משום אבמה"ח חשידי העכו"ם גם בזמה"ז אמנם בבהמות לא שכיח להם זה אם לא יקחו אצל ישראל משום שהנכרים שנוחרים הבהמות אינם חותכים הסימנים לאורך הצואר משום הפסד העור רק לאורך הצואר נוחרים שהסימנים לא נחתכו אבל בעוף שכיח להו בני מעים שנפסלו בשחיטה גם מבלעדי הישראל משום שבעוף חותכים גם הנכרים בזמנינו לרוחב הצואר עכ"ד. והנה פשוט דבימים הקדמונים גם עופות הי' שכיח להנכרים אבמה"ח בין אבמה"ח כפשוטו ובין שנשחט בפסול והוי הבני מעיים אבמה"ח לב"נ. ובזה יתפרש נכון הגמ' בע"ז דבעל האיבעיא אמר דאית לי' לדידי' אינו עובר דה"ה אם יוכל להשיגו ממקום אחר הוי ג"כ בכלל אית לי' לדידי' כאמור. וע"ז מקשינן מר' נתן שלא יושיט אבמה"ח שעובר על לפני עור והא כי לא יהבינן לי' שקיל איהו דהא הוא ודאי שיוכל להשיגו ואם אין לו משלו יקחו ממקום אחר דהא שכיח להו אז בימים הקדמונים כנז' מהחת"ס בין אבמה"ח פשוט בין בני מעיים בשחיטה פסולה דהוי אבמה"ח לגביי' וע"ז מתרץ הגמ' דקאי בתרי עוברי דנהרא שלא יוכל ליקח בין משלו בין משל אחרים ושפיר בדאית לי' לדידי' דהיינו בין שיש לו בעצמו בין שאין לו בעצמו רק שיוכל להשיגו ממקום אחר אינו עובר. ובזה נכון היטב דבריר להו להתוס' וסייעתו דאם רק יוכל להשיגו ממקום אחר אף שאין לו משלו ג"כ אינו עובר לכך הקשה התוס' קידושין שפיר על רש"י והניחו בקושיא:

והנה באמת על רש"י לשיטתו לא קשה מקושיות התוס' בקידושין שם שהקשו דאם הוא לא ימכור לו ימכור לו אחר. דהנה מה דאמרי' בגמ' ע"ז דקאי בתרי עוברי דנהרא על כרחך לכ"מ אין סברא לפרש דמיירי שבעבר הנהר הזה שעומד בו העכו"ם הוא קצה ישוב העולם ואין שם עיירות וכפרים כלל וכיון שיש שם ג"כ עיירות או כפרים א"כ לפי הפירוש אית לי' לדידי' גם אם יוכל לקנות מאחר אינו עובר קשה הא יוכל לקנות מאחרים שם בישוב הסמוך א"ו מוכרחין אנו לפרש בהך דקאי בתרי עוברי דנהרא שעבר הנהר הזה שעומד בו הנכרי הוא רחוק מאיזה עיר או כפר שאם ירצה העכו"ם ליקח מאיזה אדם אחר אבמה"ח יצטרך לילך דרך רחוק לעיר או לכפר שדרים שם אנשים להשיגו דאם יש שם קרוב ג"כ ישוב ב"א א"כ יוכל להשיגו מאחר ואבמה"ח שכיח להו כנז'. א"כ על כרחך שיש עיירות וכפרים בעבר הנהר הזה ג"כ רק ברחוק ובזה עובר עליו והסברא שעובר עליו הוא דהנה ענין לעבור על לפני עור שהוא מכשילו שמביאו לעבור עבירה שלולי הוא לא הי' עובר והוא מכשילו שיעבור ע"כ בדרך רחוק לו לאיזה ישוב בנ"א וכדומה טירחא רבה והוא מושיטו שלא יצטרך לילך דרך הרחוק מביאו הוא לידי עבירה כן מוכרחין אנו לפרש עפי"ז, ולזה מכוון דברי החוות יאיר בתשו' (סי' קפ"ה) למכור בשר טריפה ומלבוש שעטנז לישראל עובר על דת. שפי' ג"כ אית לי' לדידי' גם אם יוכל להשיגו מאחר אינו עובר אמנם התנה שיוכל להשיגו בלא דרך רחוק ובלא דמים יקרים יותר מכפי שישיגו אצלו ואם הוא נותן לו בהקפה צריך להשיגו מאחר ג"כ בהקפה ושלא יהי' חסרון בגוף הדבר שלוקח מהאחר מכפי שישיגו אצלו עכ"ד יעיי"ש והוא כדברינו שי"ל דאם הי' לו טירחא להשיגו או צריך לשלם דמים יקרים או מעות מזומן או שיש בו חסרון יותר מכפי שישיגו אצלו והי' לו מניעה לקנות מהאחר מחמת היוקר וכיוצא כנז' והוא מוכר לו בלא יוקר או בהקפה או בלא חסרון או בלא טירחא הרי הוא עובר על לפני עור:

אמנם רש"י הוא אינו מפרש דקאי בתרי עוברי דנהרא שאם הוא לא יהיב לי' הי' טירחא לו ליטול מחמת ריחוק הדרך רק מפרש דכי לא יהיב לי' לא מצי שקיל כנ"ל ולא מצי שקיל משמע שלא יוכל ליקח כלל דאין לומר פירושו בגמ' לא מצי שקיל שטירחא לי' מילתא ליטול כעין הגמ' נדה (ה' ע"ב) דאיתא הי' מתעטף בטליתו וטמאות וטהרות בצדו וטהרות וטמאות למעלה מראשו ספק נגע ספק לא נגע טהור ואם אי אפשר לו אלא א"כ נגע טמא והקשה בתוס' בד"ה ואם אי אפשר הא כיון שאי אפשר פשיטא שהוא טמא דהא ודאי נגע ותירץ שאי אפשר אינו אי אפשר כלל שבודאי נגע אלא היינו קרוב לודאי ע"כ א"כ נימא שרש"י ס"ל דלא מצי שקיל הפי' שם כמו שאי אפשר היינו שקשה לו ליטול מיהו קשה להעמיס בכונת רש"י הפרשן כן. וגם הא רש"י לא פי' שם בנדה כהתוס' אי אפשר שקשה לו אלא הניח הגמ' סתם א"כ אין לפרש כאן בגמ' דלא מצי שקיל דטריחא לי' אלא הפי' כפשוטו שלא יוכל ליטלו וליקחו כלל א"כ אי אפשר לו לפרש אית לי' לדידי' אף אם רק יוכל להשיגו ממקום אחר הוי ג"כ כאית לי' לדידי' ואינו עובר דכיון שהוא מפרש הא דמוקי הך דר' נתן שעובר בתרי עוברי דנהרא שלא יוכל ליטול א"כ קשה הא גם בעבר השני יוכל ליקח מאחרי' בישוב הסמוך כנז' אלא על כרחך יפרש אית לי' לדידי' שאינו עובר שיש לו משלו אז אינו עובר אבל אין לו משלו אף שיוכל להשיגו מאחר עובר. ולזה מתרץ שפיר הגמ' דקאי בתרי עוברי דנהרא דמיהת את שלו שהוא בעבר השני של הנהר לא יוכל להשיג דהנהר מפסיק ולפי"ז לא קשה על רש"י קושיות התוס' בקידושין איך אמר שעובר על לפני עור הא יוכל לקנות מאחר דלרש"י הא עובר אף אם יוכל לקנות מאחר. אבל התוס' מחמת קושייתם הנ"ל על הפירוש אית לי' לדידי' שאינו עובר רק כשיש לו משלו הוכיחו דעל כרחך הפירוש אית לי' לדידי' שאינו עובר אף אם אין לו בעצמו אלא שיוכל להשיגו מאחר אינו עובר כאמור ע"כ שפיר הקשו על רש"י דס"ל שעובר מיהו הא צריך עיון לבאר דעת רש"י בקידושין שם שאמר שהמוכר עובר מנא לי' שהלוקח אין לו בהמה שלו דילמא יש לו בהמה שלו וכשיש לו משלו הא גם לשיטתו אינו עובר ואין כאן מקומו לעיין ולהאריך:

ונכון לומר דגם הרמב"ם מפרש כן הסוגיא בע"ז כהתוס' קידושין דכי אית לי' לדידי' היינו אף שאין לו בעצמו אלא שיוכל להשיגו מאיזה מקום אחר שוב אינו עובר עליו ומקשינן מר' נתן דכי לא יהבינן לי' שקיל איהו אף מאיזה מקום אחר שעובר עליו דאם יפרש אית לי' לדידי' דוקא שיש לו משלו יהי' קשה הקושיות שהקשינו הנ"ל. ובזה נמצא מוצא הדין שפסק בה' ע"ז לדעת הלחם משנה דלכאו' לא נדע מאין הוציא הדין ההוא כמו שאבאר, דהנה בגמ' מכות (כ"ב ע"ב) תנינן אחד המקיף ואחד הניקף לוקה אמר לי' מאן דאכיל תמרי בארבלי לקי' כו' רב אשי אמר במסייע ודברי הכל פירש"י מסייע מזמן השערות למקיף עכ"ל והריטב"א הביא שם בשם רבינו מאיר שהניקף עובר בלאו והקושיא מאן דאכיל תמרי בארבילא הוא רק למה לקי הא לא עביד מעשה שהי' שב ואל תעשה ומתרץ במסייע ועוד פירוש שהניקף אינו עובר כלום וזה שהקשה מאן דאכיל תמרי וכו' ומתרץ במסייע וכתב שיש מקשין הא אמרינן במס' ביצה (כ"ב ע"א) אמימר שרי למיכחל עינא מנכרי בשבת ואמרינן משום דמסייע ואין בו ממש ואיך מחייבינן כאן משום מסייע ותירץ הריטב"א שאין כל המסייעין שוין דמסייע דהתם אין בו ממש שדרך העין למעמץ ולמפתח אבל הכא סיוע גדול הוא כשמזמין לו עצמו בשערו וכ"ש שניחא לפירוש רבינו מאיר הנזכר דבלאו מסייע יש בו לאו ולא בעינן סיוע אלא כדי שיהא בו מעשה ללקות עליו דבמעשה כל דהו סגי עכ"ד. הרי כתב שני תירוצים שלא יקשה מש"ס ביצה לש"ס מכות חדא דמה שמזמין עצמו בשערו להמקיף שיקיפנו הוא סיוע גדול לכך אף דבעלמא מסייע אין בו ממש מ"מ מסייע כזה יש בו ממש וחייב. ועוד דהניקף ג"כ עובר בלאו. והנה הרמב"ם (פי"ב מה' ע"ז הלכה א') כתב המגלח כל הראש לוקה הואיל וגילח הפאות בד"א באיש המגלח אבל איש המתגלח אינו לוקה אא"כ סייע להמגלח ע"כ וכתב ע"ז הלחם משנה שם דהרמב"ם ס"ל דגם אם לא סייע עובר בלאו רק שאינו לוקה משום שאין בו מעשה והוכיח כן מדבריו שכתב שאינו לוקה משמע רק אינו לוקה אבל לאו איכא והוא כדעת הראב"ד שם עכ"ד. והנה צריך ביאור מאין הוציא הרמב"ם וסיעתו מן הש"ס דהניקף עובר בלאו אף בלא הסיוע הא לא נתפרש זה בש"ס בשום מקום וי"ל דהרמב"ם הי' קשה לו הסתירה דגמ' מכות להגמ' ביצה שהביא הריטב"א וכדי לתרץ מוכרח הוא לומר דגם הניקוף עובר בלאו אף בלא סיוע שבזה מתורץ הקושיא בדברי הריטב"א כנזכר וצריך ביאור מנין לו להרמב"ם שתירץ זה הוא עיקר ולהחליט שהניקף עובר בלאו בלא סיוע דילמא התירוץ עיקר הוא שמזמין עצמו עם שעריו להניקף הוא סיוע גדול לכך עובר משא"כ סתם סיוע אין בו ממש כתירוץ הראשון של הריטב"א אבל כשנימא שהרמב"ם יפרש הסוגיא בע"ז כהתוס' קידושין וכיון דעל כרחך יתרץ הרמב"ם כתירוץ השני של הריטב"א דגם הניקף עובר בלא סיוע.

דהנה הפר"ח באו"ח סי' תצ"ו במנהגי איסור אות כ"ג בענין אם הוא אוכל ומאכיל את חבירו והוא מאכל של חבירו והוא אסור לאכלו דמהר"ל בן חביב בתשובה סי' קכ"א כתב בשם ארחות חיים בשם הרא"ה שאינו עובר על לפני עור כתב הפרי"ח שעובר על לפני עור אע"ג דצריך תרי עוברי דנהרא מ"מ כיון שאין האיסור מזומן לפניו והוא מזמינו לפניו הוי תרי עוברי דנהרא עכ"ד. הנה ממה שכתב ואע"ג דצריך תרי עוברי דנהרא משמע דשם אינו תרי עוברי דנהרא והיינו על כרחך אחת משתי אלה, או שיש לו בביתו אותו האיסור או שיוכל להשיגו מאחר. אמנם לפי פירוש זה בע"ז דאית לי' לדידי' הוא גם כשיוכל ליקחו מאחר ומקשינן מר' נתן דכי לא יהבינן לי' שקיל איהו מאחר שעובר מוכח מהגמ' דמה שהוא מזמין האיסור לפניו והאחר אינו מזמינו לפניו אף שאין לו בביתו האיסור ויצטרך ליקחו מאחר אם ירצה בו אם רק יוכל ליקח מאחר אינו נחשב לעבור מחמת ההזמנה על לפני עור ומכ"ש כשיש לו בביתו אותו האיסור שלא יצטרך כלל לילך או לשלוח לאחר ליקחו בודאי אינו עובר דלא כהפר"ח דהא מה שמושיט לו האיסור אבר מן החי אין לך מזמין לפניו האיסור יותר מזה שמושיט לו להיות בידו והוא ברור. והא הגמ' מיירי בודאי שאיש אחר אינו עומד ומושיט לו האבמה"ח רק הוא בלבד דהא על מה שהקשה מר' נתן דכי לא יהבינן לי' שקיל איהו מאחר מתרצינן דקאי בתרי עוברי דנהרא ואם מיירי שגם איש אחר עומד ומושיט לו הרי יוכל ליקח גם מהאחר אף בתרי עוברי דנהרא כמו שלוקח ממנו בתרי עוברי דנהרא אלא על כרחך מיירי שאיש אחר לא יושיט לו וא"כ שאיש אחר לא יושיט לו שאין איש אחר מזמין לפניו האיסור רק הוא אם נימא דבכה"ג עובר על לפני עור כדעת הפר"ח קשה למה אוקמי הגמ' הך דר' נתן שעובר דוקא בתרי עוברי דנהרא דמשמע רק כשיש מניעה שלא יוכל להשיגו אז עובר אבל בלא מניעה רק הא לבד שהוא מושיט לו האיסור שמזמינו לפניו והאחר אינו מושיט לו אינו עובר ויבא להקל באיסור דאורייתא דלפני עור הוי לי' לתרץ דמשום שהוא מושיט לו האיסור שמזמינו לפניו והאחר אינו מושיט לו שאינו מזמינו לו לכך עובר. אלא על כרחך דמה שהוא מזמינו והאחר אינו מזמינו זה אינו נחשב להיות עי"ז עובר לכך מוכרח רק בתרי עוברי דנהרא דאז עובר והא מיירי אף שאין לו בביתו רק שיוכל ליקחו מאחר דגוונא זו בא לתרץ שלא יוקשה על בעל האיבעיא שאמר בכה"ג שעובר. ובזה הרי מוכח דאינו עובר אף שצריך לילך או לשלוח לאחר ליקחו אם לא יושיט לו מכ"ש כשיש לו בביתו האיסור שאין צריך לילך או לשלוח לאחר ליקחו בודאי אינו עובר במה שמזמינו לפניו, הרי דלא כהפר"ח. והנה צריך להבין הא גופא הא עיקר מה דאוקמא בתרי עוברי דנהרא הוא כדי לתרץ שלא יוקשה על מה דאמרינן בהאיבעיא דאם אית לי' לדידי' אינו עובר מר' נתן שעובר מנא להו להגמ' באמת לתרץ בתרי עוברי דנהרא דנמצא דמה שהוא מושיט שמזמין לפניו האיסור וחבירו אינו מושיט אינו עובר דילמא באמת זהו הטעם של ר' נתן שעובר משום שהוא מושיט לו שנזמינו לפניו והאחר אינו מושיט לו שאינו מזמינו לפניו כדברי הפר"ח ובזה יהי' מתורץ שלא יוקשה על בעל האיבעיא דהא בעל האיבעיא לא אמר שהמוכר לא מושיט לו. ולמה לא תירצו כן ויחליטו דרק בתרי עוברי דנהרא עובר:

אמנם הא לפני עור הוא שמכשילו לעבור דלולי הוא הי' לו מניעה מחמת טירחא או חסרון וכיוצא והוא מוכר לו בלא שום אחד מהמניעות ההם עובר על לפני עור כנ"ל. ובכן כדי למצוא טעם למה לא תירצו הגמ' משום שהוא מושיט לו מוכרחין אנו לומר דס"ל להגמ' דמה שמושיט לו האיסור שמזמינו לפניו ואיש אחר אינו מושיטו לו זהו דבר קטן ואינו נחשב לומר שהי' לו מניעה ליקח מהאחר מחמת טירחא או חסרון או דבר אחר במה שאינו מושיטו לו דנימא דבמה שהוא מושיטו לו פועל שיעבור בלי מניעה ההיא דסבירא לי' להגמ' דאם רק יוכל להשיגו לא בדרך רחוק ולא בחסרון וכיוצא אף שיצטרך לילך או לשלוח ליקחו כשאין לו בביתו אין זה נחשב מניעה לכך מוכרח לאוקמא בתרי עוברי דנהרא שאם הוא לו יושיט לו יצטרך לילך בעבר הזה של הנהר לרחוק לאיזה עור או כפר להשיגו שזהו טירחא ויהי' לו מניעה מחמת הטירחא של הדרך הרחוק בזה הוא שפיר עובר על לפני עור במה שמושיט לו משום שהוא פועל שיעבור בניקל בלי טירחא:

ולפי"ז שפיר נכון דמוכרח הרמב"ם לתרץ שלא יוקשה מהגמ' מכות להגמ' ביצה דגם הניקף עובר בלאו בלא סיוע דהא לא יוכל לתרץ משום דבביצה במכחול לא הי' הזמנה כמו במס' מכות שהוזמן עצמו בשערו לפני המקיף לכך במס' ביצה לא הוה סיוע ממש ובמס' מכות שהוזמן עצמו בשערו הוי סיוע ממש, דמה סיוע איכא במה שמזמין לפניו יותר משאינו מזמין הא בלא הזמנה לא נחשב טירחא או חסרון או שום דבר לומר שהי' לו מניעה מחמת זה דנימא דמה שמזמין לפניו הוא פעולה שלא יהי' המניעה לכך פסק כך שהמקיף אינו לוקה אבל עובר בלאו. וכ"ז אם יפרש הרמב"ם הגמ' בע"ז כדברי התוס' בקידושין דאית לי' לדידי' שיוכל להשיגו מאיזה מקום אחר שעובר כנזכר. אבל אם יפרש כהתוס' בע"ז ורש"י שם דבעל האיבעיא אמר אית לי' לדידי' רק שיש לו משלו והקושיא הוא מר' נתן כי לא יהבינן לי' שקיל איהו משלו שיש לו בביתו לא מ מוכח מהגמ' דמה שמזמינו לפניו אינו פעולה לעבור יותר מאם אינו מזמינו לפניו דהא י"ל לעולם מה שמזמינו לפניו הוא פעולה לעבור יותר מאם אינו מזמינו מיהו רק אם אין לו בביתו ויצטרך לילך או לשלוח למקום אחר ליקחו בזה הוי מה שמזמינו פעולה לעבור עליו אבל כשיש לו בביתו כגוונא דר' נתן דאיירי בי' אז אין מה שמזמינו לפניו פעולה לעבור עליו כיון שגם בלא הזמנתו לא יצטרך לילך או לשלוח לשום מקום ליקחו דבזה הסברא יותר דאין מה שהזמין לפניו פעולה לעבור כנזכר לעיל הכ"ש דכשיש לו בביתו הסברא יותר שלא יעבור במה שמזמין לכך מוכרח לאוקמא בתרי עוברי דנהרא שלא יוכל ליקח את שלו דהנהר מפסיק דאז שפיר עובר א"כ אין לנו מוצא הדין על מה שפסק שהניקף עובר בלאו דהא אינו מוכרח לומר כן כדי לתרץ הסתירה מהגמ' ביצה למכות דהא יוכל לתרץ שמזמין עצמו בשערות לכך הוי סיוע ממש דמה שמזמין הוא פעולה לעבור ועל כן בודאי נכון לומר שהרמב"ם מפרש הגמ' ע"ז כהתוס' קידושין כנז':

ולפי כל האמור י"ל שהרמב"ם סמך אגמ' בבא מציעא במה דלא פסק כהאוקימתא דגמ' ע"ז בתרי עוברי דנהרא דלהרמב"ם על כרחך הגמ' בבא מציעא חולק ולא ס"ל האוקימתא דתרי עוברי ופסק הרמב"ם כהגמ' בבא מציעא דהא להרמב"ם קיימא הגמ' דאם יוכל להשיגו וא"כ לא יוכל לתרץ קושיות השטה מקובצת בב"מ שם שהקשה איך אמרינן בב"מ שעובר על לפני עור הא בע"ז אמרינן דצריך להיות בתרי עוברי דנהרא ותי' שמי שנותן לו בראשונה עובר דהא כל שיוכל להשיג מאחר ואין לו משנו נותן הוא לו קודם שיש לו משלו וקודם שישיגו מאחר ואפי"ה אינו עובר ולא יוכל לתרץ דבב"מ מיירי שקשה להרועה להשיג בהמות אחרות זולתו מחמת ריחוק הדרך או מניעה אחרת כמו להרמב"ם תרי עוברי הנזכר דא"כ איך הוכיח הגמ' שם שאינו נחשד לרעות בשדות אחרים דאל"כ איך נותן לו בהמות לרעות הא איכא לפ"ע הא י"ל דלעולם הוא נחשד מיהו על לפ"ע לא יעבור דלא מיירי שהבהמות של עצמו או של אחרים יש לו דרך רחוק או חסרון ומניעה אחרת וכיוצא ליקח לרעותם רק דמיירי דגם בהמות של עצמו ושל אחרים ישיג בדרך קרוב לא בחסרון וטירחא יותר מכפי מה שהוא נותן לו לרעות. ולפי שהעלוני לעיל דמוכח מהסוגי' דלא נוכל לומר דמה דאמרי' בגמ' לפני עור הוא דרבנן לא נוכל לתרץ תי' הראשון של השטמ"ק דלפ"ע שם היינו דרבנן א"כ על כרחך לומר דהסוגיא בב"מ חולק וס"ל דעובר אף בתרי עוברי דנהרא ובכן י"ל דע"ז סמך הרמב"ם. אמנם הרי"ף והתוס' והרא"ש והר"ן והגהות מרדכי הנ"ל ושאר פוסקים ראשונים ואחרונים דס"ל דלפני עור צריך להיות בתרי עוברי דנהרא פסקו כהגמ' ע"ז דמוקי בתרי עוברי דנהרא:

ולפי כל זה יש לסתור גם יתר שני ההוכחות של הברכ"י שכ' לדחות דברי הש"ך מה שהוכיח מהרמב"ם שמשמע מדבריו שאם הי' הנכרי מצווה על שביעית הי' אסור לסייע לו אף בדיבור והא אף בלא סיעתו בדבריו הי' ג"כ חורש ואינו תרי עוברי דנהרא ואינו רק דרבנן ועל כרחך דשייך איסור דרבנן משום מסייע אף בנכרי ז"א דהרמב"ם לשיטתו דס"ל דאף בלא תרי עוברי דנהרא עובר על לפ"ע דאורייתא כנז' א"כ אף אם לא הי' לו מניעה בלעדו ג"כ עובר א"כ י"ל דכונתו דאם הי' מצווה על שביעית הי' עובר מדאורייתא:

וגם ההוכחה מגמ' נדרים דיער של רב אשי יודחה לפי האמור ובאחת יתבאר שלא יקשו אהדדי הגמ' ע"ז והגמ' נדרים דמסוגי' ע"ז מוכח שלא נוכל לומר דלפני עור דגמ' הוא דרבנן כנז'. ולפי"ד הברכ"י מוכח מהגמ' נדרים דאמרינן בש"ס לפני עור דרבנן. וכיון שניתרץ הגמ' אהדדי יוסתר ממילא ההוכחה של הברכ"י. ומ"ש הברכי יוסף דעצים שכיחי וכ"כ ביעיר אוזן כנ"ל, כן נראה בודאי דעצים שכיחי וגם בזמנינו הוא כן אבל יער שלם גם בזמנינו הוא קשה למצוא בכ"ע יער שלם. והנה קיי"ל במס' דמאי (פ"ב מ"ד) דהסיטוניות ומוכרי תבואה שמשפיעים במדה גסה דהיינו שמוכרים הרבה יחד פטורים מלעשר דמאי רק החנוונים שמוכרים מעט מעט חייבים משום שהמוכרים הרבה ביחד מוכרים בזול ע"ש. ולפי"ז לו יהיבנא כדברי הברכ"י שהי' שכיח אז ביער של ר' אשי עצים הידים נחתכים למכור אבל יער שלם שהוא בזול יותר בודאי אין שכיח בכל מקום ואם לא ימכור להם יצטרכו לילך בעיר אחרת שהוא רחוק מהם כדי לקנות יער שלם (שהוא בזול יותר מעצים יחידים) א"כ הוי לפ"ע משום שיש להם מניעה מפני טורח הדרך הרחוק להוביל העצים מיער רחוק דבכה"ג הוי תרי עוברי דנהרא כנז' א"כ הוי שם לפני עור דאורייתא א"כ לא קשיין הסוגיות אהדדי ונסתר ההוכחה של הברכ"י:

א"כ בודאי אין לדחות דברי הש"ך שכ' דבנכרי לא שייך איסור דרבנן משום מסייע דהא אין לנו הוכחה לסתור דבריו ובפרט שהוכיח כן מהרבינו ירוחם כנז' א"כ נשאר בזה הפלוגתא שבין הרמ"א והש"ך דהרמ"א כ' דיש מחמירים בנכרי אף אם אית לי' לדידי' והש"ך כתב דאין להחמיר בנכרי בדרבנן היינו אם אית לי' לדידי' שאינו עובר מדאורייתא. שדברי הש"ך לא נסתרו מיהו כ"ז בנכרי אבל בישראל מימר לא נוכל לקיים דברי הש"ך מחמת קושיית החות יאיר הנזכר דהא מיהת אם קידש אשה קידושיו קידושין וכדין ישראל הוא מנא לן דכשיש בידינו ובכחנו להפרישו מאיסור שאין מוטל עלינו להפרישו מכ"ש שאסור לנו לסייע לו לעבור עבירה כנזכר. ובדברי הדגול מרבבה הנז' דמשום שהוא מזיד לא איכפת לן ואין מצוון להפרישו לא עלה ארוכה עדיין דמנא לן הא דאין מצוון להפרישו אף כשהוא במזיד ובפרט מנא לן דמותר לנו לסייעו לעבירה כיון שהוא ישראל כדברי החו"י ובפרט שגם הריטב"א בע"ז הנז' כ' בפי' וז"ל אי תבע לי' בפירוש לאיסורא נהי דמשום לפני עור ליכא אכתי איכא משום איסורא בעלמא משום מסייע ידי עוברי עבירה כו' ולא עוד אלא שאנו חייבים למחות בידו דכל ישראל ערבין זה לזה וכ"ש שאסור לנו לגרום להם איסור כו' עכ"ל הרי כתב בפירוש שאם הישראל תובע בפירוש לאיסור אסור משום מסייע והא תובע בפירוש לאיסור אין לך מזיד גדול מזה וכ' שאסור לסייעו א"כ נסתרו בזה דברי הש"ך לענין מומר, ע"כ בישראל מומר בודאי אסור משום מסייע אף במקום שלא שייך לפני עור דאורייתא שאינו בתרי עוברי דנהרא בין בשוגג בין במזיד כ"ש בישראל כשר:

והנה עפ"י האמור יש לנו להתעורר על המשנה למלך פ"ד מה' מלוה הלכה ב' דהנה בתשו' פני משה (ח"ב סי' ק"ה) כתב דהיכא דהמלוה מוזיף ברבית ללוה אחר איך הלוה הזה עובר על לפני עור דכיון שאם לא ילווה היא לא ילוה לוה אחר א"כ אינו תרי עוברי דנהרא. והמל"מ שם דחה דבריו דשאני שם במס' ע"ז שאם לא יושיט לו לא יהא נעשה העבירה כלל אבל כאן אם הוא לא ילוה ילוה מלוה אחר הרי הלוה אחר יעבור על לפני עור לכך עובר היא עכ"ד המל"מ (ג) מיהו זה היא רק אם נפרש ברש"י והתוס' שם בד"ה מנין כי לא יהבינן לי' שקיל איהו משל עצמו שפיר אם הוא לא יושיט לו לא יהא נעשה העבירה דלפני עור כלל דהא אדם אחר לא יתן לו רק יקח משל עצמו אבל לפי מה שהוכחנו מחמת קושייתינו דעל כרחך הפירוש כי לא יהבינן לי' שקיל איהי היינו מאחר לא דוקא משל עצמו ומתרצינן בתרי עוברי דנהרא שלא יקבל ליקח אף מאחרים דאם רק יוכל ליקח מאחרים אינו עובר ומשמע מזה דגם אם יקח מישראל אחר אינו עובר דכל שאינו בתרי עוברי שלא יקח כלל אף מישראל אינו עובר. וגם עפי"ד התוס' קידושין הנ"ל יש לנו להתעורר על המל"מ דהא התוס' כתבו שאם הוא לא ימכור לו ימכור לו אחר לכך אינו עובר והם שם מיירי בבהמה של מעשר שני שצריך לאכלו בירושלים שזה לא ישיג אלא בישראל אחר ויעבור הישראל אחר אם ימכור לו על לפני עור וכתב שהוא אינו עובר אם מוכר לו:

והנה התוס' כתבו בע"ז (דף כ"ב ע"א) בשם ר"ת דאף באיסור דרבנן שייך לפ"ע והנה כתבו סתם שעובר על לפני עור משמע לפ"ע דאורייתא וכן נראה לפי מה שהעלינו לעיל דכשאמרו בגמ' לפני עור היינו דאורייתא א"כ גם כונת התוס' ע"כ כן אף שכתבו בסתם וידוע הסברא דאף שהאיסור הוא דרבנן מ"מ עובר מדאורייתא על לפני עור עפי"ד הרמב"ם (פי"ב מה' רוצח הלכה כ"ב) דאם משיא לזולתו עצה שאינו טובה עובר בלא תעשה דלפני עור וכאן שפועל לו לעבור איסור דרבנן לא גרע מעצה שאינו טובה:

ד והנה בדין דלפני עור איתא בע"ז דף ט"ו רב הונא זבין האי פרה לעכו"ם א"ל רב חסדא מ"ט עביד מר הכי א"ל אימר לשחיטה זבנא ומינא תימרא דאמרינן כה"ג פירש"י מנא תימרא דהיכא דאיכא למיתלי בלפני עור תלינן לקולא ואמרינן מהא דתנן כו' ע"כ יצא לנו לדינא דאין עוברין על לפני עור רק כשידעינן בודאי שיעשה בו עבירה אבל כשאין בודאי שיעשה בו עבירה שיש לתלות אולי לא לעבירה לקחה לא שייך לפני עור. וגם אף איסור דרבנן ליכא כלל דהא רב הונא בעצמו עביד מעשה ומכר על ספק ואם הי' שמץ איסור דרבנן בודאי לא הי' רב הונא מוכר. ומזה קשה לי על הרב ברטנורא פרק ה' דמעשרות משנה ג' דהא דתנן שם לא ימכור אדם פירותיו למי שאין נאמן על המעשרת פירוש הוא משום לפני עור לא תתן מכשול והא הוא רק ספק שמא אינו מעשר כמו שביאר הברטנורא בעצמו בריש מס' דמאי דהחשודין על המעשרות היינו שיש ספק שמא עשרו שמא לא עשרו א"כ ליכא לפני עור וצ"ע ואכ"מ:

ומ"ש הרב ר' נתנאל בדין שלו ששולחין הסחורה למכור ליהודי מטעם שליחות דהא הוא לא צוה לו למכור בשבת רק למכור סתם ואם הוא מוכרו בשבת אינו בשליחתו וז"פ וכן איתא בש"ע או"ח סי' רמ"ה סעיף ד' דבכה"ג אינו שלוחו ומותר לכתחלה שכ' שם שמותר ליתן לכתחלה מעות לנכרי להתעסק בהם אעפ"י שהנכרי עוסק בהם בשבת וחולק עמו כל השכר בשוה מפני שאין המלאכה מוטלת על הישראל לעשותה דנימא שהעכו"ם הוא שליח שלו וכ"כ הרמב"ם (פ"ז מה' שבת הל' י"ח) ומבואר שם במ"מ בשם הגאונים זה הטעם משום שאין המלאכה מוטלת על הישראל לעשותה יעיי"ש. והנה מ"ש שאין המלאכה מונולת על הישראל לעשותה פירוש שלא הותנה כשנשתתפו שהישראל יש לו ג"כ לעסוק בהסחורה נמצא שהנכרי שעוסק הוא בשליחות הישראל אלא שאין הישראל מחוייב לעשות כלום בהסחורה א"כ אין הגוי עושה שליחתו זה היא פירוש הפשוט. וצריך להבין הא מיהת הישראל מסר לו המעות לישא וליתן בהם כדי שיהי' לו ריוח ומצוהו שיעסוק בהם וע"ז נתן לו המעות ולמה אמרינן שאינו שלוחו ועל כרחך לומר דכיון דליכא נ"מ לישראל אימת יעסוק אם בימות החול אם בימות השבת ע"כ אף שהנכרי עוסק בשבת אינו שלוחו דהישראל לא נתן לו המעות לעסוק בהם דוקא בשבת והוא ברור. ונידון דידן ג"כ הכי שהישראל רוצה שהשליח ימכור הסחורה ששולח לו מ"מ הא אינו חפץ דוקא שימכור בשבת א"כ בודאי אינו שלוחו. וכן מבואר להיתר כמו נידון דידן ממש שם סעיף ה' שמותר ליתן לעכו"ם סחורה למכור אם קצץ לו שכר ובלבד שלא יאמר לו מכור בשבת שהוא כמו נידון דידן שנותן לו הסחורה למכור וקצץ לו שכר ואינו אומר לו מכור בשבת א"כ כמו שם בנכרי לא אמרינן דהוי שלוחו ואסור כך בנ"ד אין איסור משום שליחות. ואין לדחות דרק שם אין איסור משום שליחות משום דעכו"ם אימעט מדין שליחות בכל מקום בש"ס וע' בתוס' פ"ב דגיטין (כ"ג ע"ב) אבל בנידון דידן שהמתעסק הוא ישראל נימא דאסור משום שליחות ז"א דהא לא אמר שם הטעם משום שהוא נכרי רק מפני שאין המלאכה מוטלת על הישראל והא טעם זה שייך אף בישראל א"כ מה"ת דבישראל הוי שליח ועוד כ"ש הוא דהא בנכרי יש סברא לומר דלדבר עבירה הוי שליח עפי"ד הש"ס ב"מ (י' ע"ב) דאם אין השליח בר חיובא המשלח חייב וכן רוצה לומר החכם המתוכח עם השואל בשו"ת חתם סופר (או"ח סי' פ"ד) דלחומרא הוי נכרי שליח לדבר עבירה שיתחייב המשלח ע"ש ובתשו' שבות יעקב (ח"א סי' קס"ד) בענין אם א' שלח לבייש את חבירו העלה לדינא כיון דאין העכו"ם בר חיובא הוי שליח לדבר עבירה ע"ש, ובפתחי תשובה חו"מ סי' קפ"ב ס"ק ב' דלא כהש"ך שם שכתב דרק חצר הוי שליח לד"ע ע"ש, ואפי"ה פסקינן בש"ע שאין הנכרי שליח מכ"ש בישראל דאפי' אם הי' מצוהו לעשות בשבת לא הי' המשלח חייב משום אין שליח לדבר עבירה דודאי בכה"ג שאינו מצוהו לעשות בשבת אינו שלוחו וע' בשער משפט חו"מ סי' קפ"ב ס"ק א' שכ' דאפי' שוכר את השליח בשכר דבענין תופס לבע"ח במקום שחב לאחרים מהני השליחות משום דיד פועל כיד בעה"ב מ"מ לעשות עבירה אינו שלוחו ופטור המשלח אפי' אם שכרו בשכר ע"ש וע' בתשו' פני יהושע חיו"ד סי' ג' שם בענין זה בשליחות לנכרי בדבר עבירה וע' בחות יאיר שם בענין זה דשליחות. כלל הדבר בנ"ד לענ"ד אין כאן שום ענין שליחות:

ועתה נבא לדינא, אם יש ספק אם הישראל יאכל האיסור או לא או אם ילבוש הבגדי שעטנז או לא או אם הנכרי ישמש במה שמוסר לו ע"ז אין איסור כלל ואפי' מדרבנן אין איסור כאשר הוכחנו בהגמ' דרב הונא שם:

ב ואם בודאי יאכל האיסור או ילבוש השעטנז והנכרי בודאי ישמש בו לע"ז. אז אם יוכל להשיג אצל גוי המאכל או השעטנז והנכרי יוכל להשיג אצל גוי אחר המוצרך לו לע"ז בלא דרך רחוק ולא בדמים יקרים מכפי שישיג אצלו, ואם הוא נותן לו בהקפה ישיג אצל הגוי ג"כ בהקפה. וגם המאכל והמלבוש להישראל והדבר המוצרך להנכרי להע"ז הוא אינו גרוע מכפי אשר הוא מוכר לו אז אין כאן איסור דאורייתא דלפני עור דאינו תרי עוברי דנהרא רק מדרבנן אסור במאכל ומלבוש לישראל משום מסייע ידי עוברי עבירה אפי' בישראל מומר ויש בו איסור דרבנן משום מסייע כנ"ל. ובנכרי מה שצריך לע"ז להש"ך אין אסור מדרבנן משום מסייע ולהרמ"א אסור מדרבנן כנזכר לעיל דס"ל להרמ"א דכל בעל נפש יחמיר לעצמו:

ג ואם ישיג אצל ישראל אחר ככל הנ"ל להמל"מ עובר בזה על לפני עור דאורייתא דמה שישראל אחר יעבור אינו מציל אותו ולהפני משה וכפי שהוכחנו מהתוס' קידושין כדבריו וכפי שדחינו סתירות המל"מ את דבריו אינו עובר מדאורייתא ככל הנזכר לעיל, אך איסור דרבנן איכא בישראל משום מסייע, ובנכרי פלוגתת הרמ"א והש"ך הנז':

ד ואם לא יוכל להשיג לא אצל נכרי ולא אצל ישראל כי אם בדרך רחוק או בחסרון בגוף הסחורה או ביוקר יותר מכפי שישיגו אצלו או שלא ישיג בהקפה והוא נותן לו בהקפה אז עובר מדאורייתא על לפני עור בין במאכל ומלבוש לישראל בין הוצרך לנכרי לע"ז דזה הוא כתרי עוברי דנהרא כמבואר לעיל:

ה אף מאכל או שעטנז שהוא רק דרבנן אם בודאי יאכלו או בודאי ילבשו שייך בו לפני עור וכשהוא תרי עוברי דנהרא כנזכר הוי לפני עור דאורייתא וכשאינו תרי עוברי דנהרא אסור מדרבנן משום מסייע בישראל ובנכרי תלוי בפלוגתא דהרמ"א והש"ך הנז':

דין בני מעיים מבעל חי שנתנבל בשחיטה כתב ע"ז החתם סופר שם היתר:

ז לשלוח סחורה לאיזה עיר לישראל חשוד למוכרו בשבת כיון שהוא אינו מצוהו דוקא למוכרו בשבת אין כאן איסור משום שליחות ולפני עור לא שייך כאן דיש ספק שמא יזדמן לו סוחר בחול ולא בשבת ואף איסור דרבנן משום מסייע ליכא כיון שיש ספק כנ"ל:

ח אם יש יום השוק בעיר ההוא בשבת שידוע שהיהודי לא ימכור אותם אלא ביום השוק. הנה אם שולח הסחורה לעכו"ם למכור אותה בכה"ג שיום השוק הוא בשבת אסור כמבואר בטו"ז סי' ש"ז ס"ק ג' ובמ"א ס"ג ג' ואף שהוא שולח לו איזה ימים קודם השבת אסור כמבואר במחצית השקל שם ובא"ר שם וע' במשבצות זהב שם ס"ק ג'. ואם שולח לישראל בכה"ג אף שאין המשלח חייב משום שליחות דאין שליח לד"ע כנ"ל, מ"מ אסור לע"ד משום לפני עור לא תתן מכשול (ה) אם לא ישלח לו איש אחר למכור סחורה בריוח כמו שניתן לו הוא ואף שאיסור מקח וממכר בשבת אינו רק דרבנן הא גם בעבירה דרבנן עובר בלפ"ע דאו' כנז' בשם התוס'. אמנם גם אם אנשים אחרים ישלחו לו סחורה למוכרה ונותני' לו ריוח כמו שהוא נותן לו שאז אינו כתרי עוברי דנהרא אינו עובר מדאורייתא על לפני עור מיהו אסור מדרבנן משום מסייע ידי עוברי עבירה:

ידידו"ש תורתם הרמה שלמה שפירא.

ע"כ העתקתי לך מתשו' כ"ק אאזמ"ו זצללה"ה זי"ע והילכתא רבוואתה איכא למישמע מינה בענין זה, וה' את שלומך יענה וירום קרנך בכט"ס ונשמע ב"ט זמ"ז בכלל כ"י במהרה דידן. ש"ב ידידו"ש:

תוכן העניינים

מנחת אלעזר חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה