אור ברסלב

מנחת אלעזר חלק א· רבי חיים אלעזר שפירא

סימן נב

סימן נא

בדין קבורת נפל רבו המורים בחצים על המ"א בהל' יו"ט (סי' תקכ"ו ס"ק כ') ויש לי כמה הערות בדבריהם וליישב נ"ל דברי המג"א ע"כ ארשמם בזה על ספר בעהי"ת. הנה במ"א שם כ' בשם ההגמ"י דאין מצוה לקבור נפל והמ"א כ' ע"ז ש ש ו ולי צ"ע מ"ש ההגמ"י דאין מצוה לקבור נפל ומביא ראי' מדאמרינן בגמ' שפחה שהטילה נפל לבור ואמרינן בור שמטילין לתוכו נפלים צ"ע דהא מ"מ קבורה הוא כמ"ש הרא"ש פי"ג מ"ד באהלות ועי"ל דמיירי בנפל שהוא שפיר כדאיתא בע"א, עכ"ל המ"א. והנה אף שההגמי"י לא כ' שם בה' מילה שראיתו מהך ש"ס (דפסחים דף ט' וע"א מ''א ע"ב ונדה ט"ו ע"ב ותוספתא דאהלות פט"ז) דשפחה שהטילה נפל לבור ובהגמי"י כ' רק בזה"ל ''כדמשמע בכמה מקומות בתלמוד שמטילין אותו לבור' מ"מ נראה בפשיטות להמג"א שכונתו להך ש"ס דשפחה שהטילה נפל לבור ועפי"ז הקשה עליו די"ל ''דמיירי בנפל שהוא שפיר כדאיתא בע"א" (היינו בע"א ובפסחים ונדה כנז') הש"ס בסגנון א' דלעולם אין ספק מוציא מידי ודאי רק דהתם בשפחה שהטילה נפל לבור היינו ספק נפל ספק שפיר והנה תמהתי בראותי בשו"ת בנין ציון (ח"א סי' קי"ג) שמשיג על ראיות המג"א ומעמיד דברי ההגמי"י שאין מצוה לקבור נפל. וכ' בתימה על המג"א שכ' דמיירי בנפל שהוא שפיר הלא איך אפשר לומר כן הא בפסחים דף ט' אמרינן ובא כהן והציץ בו לידע אם זכר אם נקבה הוא ואי בשפיר איירי הרי אין להכיר בין זכר לנקבה אלא על כרחך דנפל גמור הי' עכ"פ ועמדתי משתומם שלא ראה דברי הגמ' (מה שהביא ממנה) במקומה מיני ובי' דמקשינן זאת שם בפסחים (ובע"א ובנדה ג"כ כולם בלשון א') והא לידע אם זכר אם נקבה הוא (ואי בשפיר אין להכיר בין זכר לנקבה) ומשני הכי קאמר לידע אם רוח הפילה (פירש"י שפיר מלא רוח וכו') שאם נפל הפילה ואת"ל נפל הפילה לידע אם זכר אם נקיבה עכ"ל הש"ס ותמהני על רב גדול כמותו בטעות כזה (במחכת"ה זצ"ל) שלא ראה הגמ' במקומה (מה שהביא ממנה) שמקשי זאת שם ומתרצינן ודברי המ"א נכונים עפי"ד הגמ' דכיון דמתרצי דלא הי' ודאי נפל ע"כ לא החמירו לקברו. אבל בנפל גמור שאינו ספק שפיר י"ל דצריך קבורה:

והנה גם בעיקר הדבר דברי הפוסקים צ"ע דהנה ההגמי"י למד מש"ס הנז' משפחתו של מציק א' ברמון שהטילה נפל לבור ובא כהן והציץ בו לידע אם זכר אם נקבה הוא ובא מעשה לפני חכמים וטהרוהו מפני שחולדה וברדלס מצויין שם עכ"ל ומזה למד ההגמי"י דנפל א"צ קבורה וע"ז כתב שמצינו בכמה מקומות בתלמוד (היינו בג' מקומות הנז') שמטילין אותו לבור ולע"ד תמהני אעיקרא דדינא ולא הבנתי דמה ראי' ממעשה דשפחתו של מציק שהטילה נפל לבור ומציק פירש"י גברא אלמא אניס וגזלן וכי מגזלן ואנס ניקום ונביא ראי' או ממעשי שפחתו לומר שבודאי עשו עפ"י הדין, וגם אם נאמר כמו שגרסו בנדה ובתוספתא מסיק היינו מוסק זתים כמ"ש התוס' בע"ז. עכ"פ אין ראי' ששפחתו של המוסק זתים עשתה כדין בזה דייקא דהא באמת מספר בגמ' מעשה שהי' רק לענין טומאה וטהרה לאשמעי' לענין חולדה וברדלס מצויין שם דתולי' עי"ז להקל ולא לענין קבורה וא"כ מה זה ראי' ממעשה השפחה אם עשתה באמת כדין לענין קבורה הלא באמת י"ל דנפל צריך קבורה והוא עשתה שלא כדין (דמביא המעשה רק לענין טומאה וטהרות כנז') ואין ראי' מעיקרא. והנה עוד קשה להבין מה זה דאשמעינן בא כהן והציץ מה זה נ"מ אם הי' כהן ובין לפי פירש"י שחכם ומורה הוראה הי' א"כ קשה דהאיך הלך לעבור בלאו דטומאת כהן וכן לפי פי' התוס' שהוקשה להם כן ועל כן פי' דכהן שוטה הי' דבאמת אינו מטמא לנפלים גם לקרובים וכן פירש"י בנדה בסוף הדיבור שהי' כהן עם הארץ. וא"כ לכולם עדיין קשה מה אשמעינן בש"ס שהי' כהן ועבר על לאו דלנפש לא יטמא בעמיו. והוא לא בא רק לאשמעינן דטיהרוהו מטומאת מאהיל וא"כ יש לתמוה מדוע לא דייקי בזה בגמ' על המתניתא דבא כהן לראות הא גם בישראל הנ"מ כן אם לטהרוהו אח"כ ממאהיל על המת דמזה מיירי, ומה זה נקט כהן דייקא אולם י"ל דבאמת לא דיברה הש"ס בשוטה וי"ל כפירש"י בפסחים וע"א שהי' הכהן חכם ומורה הוראה וכיון דעל כרחך מסיק הש"ס שם דהי' ספק נפל ספק שפיר דאל"כ אין ספק מוציא מידי ודאי כנז'. וא"כ בזה מיושב מה דאשמעינן דבא כהן המורה הוראה לראות דמזה בעצמו דבא כהן לראות אשמעינן דמיירי רק בספק נפל ספק שפיר דאל"כ איך בא כהן לטמאות א"ע לנפל גמור ולעבור על הלאו דלנפש לא יטמא א"ו כי דהי' ספק שפיר וכיון דהי' ספק טומאה שרה"ר ע"כ הורה הכהן המורה היתר לעצמו שבא לראות לכתחלה וכן חכמים הקילו מפני שהוא בעצמו ספק וגם חולדה וברדלס מצויין שם ע"כ הקילו בספיקו א"כ במה דמשני הש"ס דמיירי בספק נפל ספק שפיר בזה מתרצי ג"כ מה דאשמעינן דבא כהן לראות היינו דזה אשמעינן שבא כהן לראות כדי שנדע מזה שהי' רק ספק שפיר ספק נפל כנז', אבל אם הי' נפל ודאי באמת אין ספק מוציא ודאי דזהו בא לברר שם בסוגיא אם ספק מוציא ודאי. גם י"ל שסמך הכהן המורה הוראה כפירש"י על חזקה שלא נתרקמו אבריו דוולד עדיין כמ"ש בתשו' מהרי"ק דיש לסמוך על חזקה זו לענין טומאת כהנים ורק לענין נדה דאיסור כרת הוא חוששין שמא ריקום הי' אבל לענין טומאת כהנים הוי חזקה ובתשו' חכ"צ חילק ע"ז וע' נו"ב קמא (חיו"ד סי' צ"ז) מ"ש בזה ואכ"מ להאריך:

ועתה נבא עוד על דברי הבנין ציון מה שהשיג על ראיית המג"א ממה דאמרינן בנדה דהכותים לא הי' קוברים את הנפלים מה דריש כל שיש לו נחלה יש לו גבול משמע דאנן לא קיי"ל כוותיי' וע"ז תמה בבנין ציון דגם לדידן מצינו דרשה זו בהר"ש באהלות (פט"ז משנה ה') הביא התוספתא דרשב"ג אומר הנפלים אינם קונין את הקבר ואין להם תבוסה דכתיב לא תסיג גבול אשר גבלו ראשונים בנחלתך אשר תנחל וכו' וא"כ גם לדידן הוא דרשה זו ומה דאמרי' בגמ' דידן דרק הכותים דרשו כן דחק בבנין ציון ליישב דזהו לתנא דלא ס"ל כרשב"ג ואף שהרמב"ם פסק כתנא דברייתא דלא כרשב"ג י"ל דההגמי"י ס"ל כרשב"ג עכת"ד. ולע"ד אין בדבריו כדי השגה דבאמת לא יתכן כלל לומר דמאי דדרש רשב"ג ע"ז יאמרו בגמ' נדה דרק הכותים דרשו כן, אלא ודאי דהכותים דרשו האי קרא לענין קבורה דנפלים פטורין לגמרי כיון שאין להם נחלה ורשב"ג דריש רק לענין תבוסה דאין להם אבל י"ל דבקבורה מחוייבין ולק"מ:

עוד הביא (בבנין ציון) ראי' לדעת ההגמי"י ממס' שמחות דנפלים אין מתעסקין עמהם לכל דבר הרי בפי' שא"צ לקברו. ז"א ראי' כלל דהא גם במאבד עצמו לדעת כ' הרמב"ם (בפ"א מה' אבל) שאין מתעסקין עמו לכל דבר וכן פסק בש"ע יו"ד (סי' שמ"ה) דאין מתעסקין עמו לכל דבר וע"ז כ' הש"ך שם בשם תשו' הרשב"א דאף שאמרו בכל מקום שאין מתעסקין עמו לכל דבר לא לענין קבורה ותכריכין אמרו אלא שאין קורעין ולא חולצין הרי בפירוש דלענין קבור' לא קאי מה שנאמר בכ"מ לא מתעסקין עמו ולא קאי רק על דאין קורעין וכו' וא"כ אין ראי' וי"ל דנפל חייב בקבורה:

גם מ"ש בבנין ציון על דברי השואל שרצה להחמיר לקרוע עכ"פ במת תוך ל' כיון דכ' הרמב"ן דקריעה מה"ת ע"כ צריך לקרוע על ספק בן קיימא ע"כ גם בקבורה כן שהוא בודאי מדאורייתא. וע"ז הביא דברי הרמב"ן בתורת האדם מה שסיים בשם הגאונים דלדעתם יום ראשון של תורה ואעפ"כ בספק נפלים אין מתאבל, הנה באמת כ"כ בהרמב"ן אבל לא זכיתי להבין הטעם למה באמת לדעת הגאונים אין מחמירין בספיקא דאורייתא כיון דיום ראשון דאורייתא לשיטתם וא"כ גם לדעת הרמב"ם דס' מה"ת לקולא עכ"פ מדרבנן לחומרא ולמה פטור לגמרי, רק לגודל הקושיא על הרמב"ן י"ל כיון דלא יצא מכלל ספק נפל ולא התחיל עדיין חיוב האבילות גם לדעת הרשב"א דס' מה"ת לחומרא מדאו' ויום ראשון מה"ת להגאונים מ"מ לענין אבילות כיון שהוא מסתפק אם הוא בן קיימא אינו מתאבל בלבו ואינו הפסד אצלו עד שיהי' בן קיימא ולא נפל מעיקרא ע"כ לא צותה התורה להתאבל עליו כלל אף יום א' רק בודאי בן קיימא. [שוב ראיתי שכ"כ בתשו' משכנות יעקב יו"ד סי' ע"ב על קו' הרא"ש במ"ק שהקשה על הגאונים דס"ל אבילות יום ראשון דאו' מהא דאמרי' בגמ' יום שלשים כלפני שלשים משום דהלכה כדברי המיקל באבל וא"כ קשה דינהג עכ"פ יום א' דהוא ספיקא דאו' ותי' במשכנות יעקב ג"כ באופן כזה כיון דהוא ספק בן קיימא אין לבו דוה עליו וממילא א"צ להתאבל עליו:]

ומ"ש בבנין ציון על השואל דממה ידע דמת הבן של דוד תוך ל' ללידתו, הנה מפורש ברד"ק כן על פסוק ויהי ביום השביעי וימת הילד דהיינו יום שביעי ללידתו ולא יום ז' לתוך חליו ע"ש אך כ' דמה שלמדו מכאן בש"ס לדיני אבילות היינו משום דדוד קים לי' בגוה שכלו לו חדשיו, ובבנין ציון לא זכר מדברי הרד"ק במקומן:

הרי לפניך כמה תמיהות שראיתי בדברי הה"ג בעל בנין ציון, אך גם בדברי המג"א הנז' שכ' דלכאורה משמע בנדה דגם על נפלים קאי לאו דלא תלין ע' במחצה"ש שכ' כונתו במ"ש התוס' וי"ל דלפי שעה קוברים שם נפלים ואחר זמן מסלקן לבית הקברות וכיון דדעתם לקברן אח"ז ל"ל עתה לקוברן בתוך ביתם ניהו דעכשיו אין להם פנאי או סבה אחרת שא"א לקברן בביה"ק מ"מ הו"ל להניחם בלי קבורה עד שימצאו שעת הכושר לקוברן בביה"ק א"ו דאף כותים ס"ל דאפי' נפל עובר בבל תלין אם אינו קוברו מיד עכ"ל, ותמהני לומר כזה, כי גם אם א"א לקברם עתה בביה"ק מחמת ריחוק המקום וכיוצא איזה סיבה איך יניחום זמן רב בלי קבורה הלא יסריחו ויהי' בזיונא רבה וסכנה ע"כ מוכרחים לקברם לע"ע בביתם ואין ראי' משום בל תלין וזה פשוט, (ובדברי המחצה"ש כנראה הרגיש קצת בבנין ציון שדבריו קשים וע' שו"ת נו"ב קמא או"ח סי' ט"ז שכ' על ראי' זו דהמ"א מנדה דעובר על לאו דלא תלין שלא נמצא שם בנדה ע"ש):

נחזור לדברי ההגמי"י שהתחלנו כי לא זכיתי להבין מה זה ראי' משפחתו של מציק דילמא עשתה באמת שלא כדין כנ"ל. וגם איך כ' ע"ז שנמצא בש"ס שמטילין אותו לבור – אך מדברי התוספתא (באהלות פט"ז) שכ' ר' יהודא אומר בור שמטילין בו נפל טהור א"ר יהודא מעשה בשפחתו של מציק א' ברמון שהפילה נפל לבור ובא כהן אחד והציץ לידע מה הפילה ובא מעשה לפני חכמים וטהרוהו מפני שחולדה וברדלס מצויין שם וגוררין שם עכ"ל התוספתא מזה נראה לכאו' כההגמי"י שמטילין בו נפלים בבור ולא בקבורה כדאר' יהודא בור שמטילין בו נפלים אולם גם ע"ז י"ל כדברי המ"א שאולי הי' דרך קבורה ונשנה בתוספתא שם רק לענין זה דאינו קונה תבוסת הקבר ומותר לפנותו כיון שאין להם נחלה וכמו דמיירי שם בתוספתא מקודם ע"ש אבל קבורה בעי והכותים דרשו לא תשיג גבול בנחלתך אשר תנחל דאין צריך להם קבורה כלל ולדידן הך דרשה רק לענין תבוסה דאין להם ומותר לפנות העצמות אח"כ וכנ"ל. וא"כ אין סתירה להמ"א ואין ראי' לההגמי"י וי"ל באמת דבקבורה חייב נפל מה"ת:

ובישועת יעקב (סי' תקכ"ו ס"ק ה') כ' שם על הך דבא כהן והציץ למה אשמעינן בכהן לענין סתימת הוולל ומזה רצה להשיג על המ"א והוא דרך דחיק ואתי מרחוק במח"כ גאונו ע"ש ותראה. אך מ"ש על ראי' המג"א דלמה איצטריך קרא בתורת כהנים לאביו ולאמו לא יטמא דומיא דאביו ואמו דבני קיימא למעוטי נפלים דאינו מטמא להם אפי' לקרובים ואם נפלים אין להם קבורה ממילא א"צ קרא דהא אין מטמא הכהן אלא לצורך קבורה, הנה לכאורה יש השגה לע"ד על המ"א בראי' זו דאם לשיטתו דאין כהן מטמא רק לצורך קבורה א"כ י"ל דילמא באמת זה אשמעינן בת"כ דאין כהן מטמא כלל לנפלים וממילא ידעינן דאין חייבים כלל בקבורה ע"כ אין מטמא להם וא"כ ראי' מזה לדעת ההגמי"י. אך ז"א דאם זאת הוי רוצה לאשמעינן לא הו"ל לאשמעינן בקרא לאביו ולאמו יטמא דכהן אינו מטמא לנפלים קרוביו דמזה לא נוכל עוד לידע לכל מקום דנפלים א"צ כלל קבורה דהו"א אף שצריכין קבורה עכ"ז אין להם כח וחיוב כ"כ שהכהן יטמא להם אבל קבורה בעי. אבל אם הוי משמעינן בקרא דא"צ קבורה לנפלים מזה הוי ידעינן ממילא דאין כהן מטמא להם כיון דאזלינן לשיטת המג"א כהפוסקים דאין כהן מטמא לקרובים רק לצורך קבורה וכיון שאינם בתורת קבורה ע"כ לא שייך כלל ליטמאות להם. והוי ידעינן תרתי היינו שא"צ קבורה וגם כהן אינו מטמא להם. א"ו דלא זה בא לאשמעינן דאין חייבים בקבורה רק גזה"כ בזה דאין כהן מטמא לנפלים אבל קבורה בעי ואין השגה על המ"א מזה ודו"ק – שוב ראיתי עתה מ"ש בזה בס' בינה לעתים על הל' יו"ט (להגאון מוהר"ר יונתן זצ"ל) והנה החת"ס (בחאו"ח סי' קמ"ד) כ' ע"ד הבינה לעתים שכ' דמדאין כהן מטמא לנפל ש"מ דלא בעי קבורה ופלפל החת"ס אי דרשינן טעמא דקרא שנאמר דהא דאינו מטמא לנפלים משום שא"צ קבורה. ולע"ד אין מהצורך לזה דהא בזה פליגי בש"ס (ב"מ קט"ו ע"א) ר' יהודא ור"ש אי דרשינן טעמא דקרא לקולא ור' יהודא ס"ל דלא דרשינן טעמא דקרא והנה סתם ספרא (תורת כהנים) ר' יהודא וא"כ להך דרשא בת"כ בודאי לא דרשינן טעמא דקרא לקולא ול"ש לומר כדברי הבינה לעתים – וגם מטעם שכתבנו בזה לעיל דא"כ לאשמעינן קרא דנפלים פטורים מקבורה וממילא הוי ידעינן תרתי דגם הכהן אינו מטמא להם א"ו דז"א כנז'. וכן ראיתי עתה בשו"ת זרע אמת הספרדי (ח"ב סי' קל"ח) כ' ג"כ לומר השגה על המ"א בראיתו מת"כ דאדרבא משם ראי' דאין מצוה לקבור נפל כיון דאינו מטמא לו ולע"ד אין ראי' דא"כ הו"ל לאשמעינן דנפל פטור מקבורה ואשמעינן תרתי כנז' ואין השגה על שי' המ"א מזה:

אך ע"ז העיר לכאורה שפיר בבנין ציון דהא הש"ע סתם כדיעה הראשונה דהכהן מטמא גם שלא לצורך קבורה דזהו עיקר והרמ"א לא כ' רק שנכון להחמיר כי"א דאין מטמא רק לצורך קבורה וא"כ מה הקשה המ"א על ההגמי"י דאפשר ס"ל ג"כ כדיעה ראשונה, אך יש לדחות גם זה דהא דס"ל דהכהן מטמא גם שלא לצורך קבורה היינו כיון דהותרה טומאת מת קרובו לגבי' לצורך קבורה עד סוף הקבורה ע"כ הותרה אז לגמרי גם שלא לצורך קבורה עד שנסתם הגולל וכעין שכ' בתה"ד מובא בב"י שם דגם בשבת בכהן שמת לו מת שרי לי' לשהות עם המת באהל דאע"ג דשבת הוא וא"א לקוברו היום מ"מ צריך הוא לשומרו כדי שלא יהא מוטל בבזיון והוי קצת כמו צורך קבורה ע"ש וזהו תינח במת שצריך קבורה ע"כ הותרה אז גם שלא לצורך אבל אם נאמר דנפלים א"צ קבורה כלל ל"ש כלל לומר דיטמא להם ולמה צריך קרא דאין מטמא לנפלים א"ו דצריכין קבורה כראי' המ"א ונסתר השגת הבנין ציון:

עוד אזכיר מ"ש שם בתשו' חתם סופר (סי' קמ"ד באו"ח) לענין מ"ש בס' בינה לעתים דאיך הוא קבורה כיון שחולדה וברדלס מצויין שם והכ' צווח ואין קובר. בשר חסידיך לחיתו ארץ וכ' החת"ס דהנה ב' טעמים לקבורה משום כפרה ומשום בזיוני ובנפל ל"ש משום כפרה רק משום בזיוני דחיי וגם ל"ש בו חיבוט הקבר והעמדה בדין ע"כ כיון שמשליכין אותו לבור ומכסין אותו מעיני החיים כבר יצא משום קבורה לטעם דבזיוני דחיי ואין חשש לגבי' מה שחולדה וברדלס מצויין שם עכת"ד. ולפי"ז יוטעם מה שכתבנו לעיל לחלק דהכותים דרשו בנחלתך אשר תנחל דאין לנפלים קבורה ואנן דרשינן רק דאין להם תבוסה ומותר לפנותו אבל קבורה י"ל דבעי ועפי"ז יובן דכיון דיחוד הקבר בפ"ע וכן איסור הפינוי הוא משום חלק נפש המת ששוכן על הקבר וכן איסור הפינוי עצמות משום זה אבל בנפלים דל"ש זה ע"כ אין להם תבוסה ומותר לפנות העצמות אח"כ לצורך. אבל קבורה בעי מה"ת, אכן בהך דל"ש אימת הדין בילדים האריכו גדולי האחרונים ז"ל בתשובותיהם ואכ"מ להאריך, אמנם גם החתם סופר בעל כרחך מיירי בנפל אשת בל חזה שמש כלל אבל כשמת קודם ל' בודאי לא כ' שאין להם חיבוט הקבר דהא בפירוש ארז"ל במס' חיבוט הקבר (הובא בראשית חכמה שער היראה) דחיבוט הקבר גם גמולי חלב ויונקי שדים נדונין בו:

ואחתום בכל חותמי ברכות וחיים ארוכים ושלום לכולנו בכלל כ"י. וה' יסמוך נפילותינו, יחיינו מיומים ביום השלישי יקימנו, בקרוב בימינו. בכל טוב ובנעימים, נזכה לראות פני משיחו הולך תמים:

תוכן העניינים

מנחת אלעזר חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה