מנחת אלעזר חלק א· רבי חיים אלעזר שפירא
סימן נא
בעזהשי"ת [בסוגיא דחצי שיעור]
(יומא ע"ב ע"א) תוס' ד"ה כיון דחזי לאצטרופי איסורא קאכיל תימא אמאי לא קאמר מטעמא דבסמוך דכל חלב לרבות חצי שיעור דהא ר' יוחנן ידע להאי ברייתא דהא בסמוך קמותיב מינה וכו' עכ"ל. ונראה ליישב קו' התוס' כשנחקור מתחלה אם ח"ש הוי איסור גברא או איסור חפצא. דהנה לכאורה הדעת נוטה דח"ש הוי רק איסור גברא בלבד דכן משמועתי' דחצי שיעור וכן אמרי' בגמ' דאסור רק משום דחזי לאצטרופי היינו שהחפצא אינו בשלימות שאינו כשיעור שלם ורק הגברא מצווה עליו מחמת דחזי לאצטרופי ואז יהי' גם החפצא בשלימות שיעור שלם אבל עתה אינו רק ח"ש כמשמעתו ואינו איסור חפצא כלל רק גברא בלבד, וכן נראה מלשון רש"י ד"ה אין לי אלא שישנו בעונש ישנו באזהרה וכו' דגבי עונש לא כתב כל אחלב אלא אאוכל דכתיב כי כל אוכל חלב עכ"ל ובכפ"ת נתקשה מה כונת רש"י בזה מה שנראה מדבריו דטעמא דאין אנו עונשין כרת לחצי שיעור מריבוייא דכל אוכל חלב משום דקרא לא איירי לרבות בדבר הנאכל אלא באדם האוכל ולא דרשינן ריבוייא דכל חלב אלא לרבות באנשים האוכלים ונתלבט לפרש מה שייכות לרבות בזה באנשים ע"ש ובס' שיח יצחק מזה. וי"ל לע"ד דאשמעינן דח"ש הו' רק איסור גברא דנתרבה האיסור רק על האוכלו לא על החלב כיון דאינו כשיעור כזית אינו איסור חפצא ואין עונשין עליו ורק הגברא מוזהר מטעם חזי לאצטרופי כנז'. והנה לכאו' נראה דזה תלוי במה שנסתפק הפמ"ג יו"ד סי' ס"ה (משבצות ס"ק ד') אם ח"ש דחזי לאצטרופי הפי' שיאכל מעט מעט כזית בכא"פ ויבא לידי מלקות וכרת מש"ה אסרה תורה ח"ש שלא ישכח ויאכל מעט מעט, או הפי' חזי לאצטרופי דאם נתיר לו ח"ש יאכל בב"א עם עוד חצי זית ויהי' שיעור שלם ע"ש לדרכו. והנה הוא כנראה לשיטתו דח"ש דחזי לאצטרופי הוא רק מטעם גזירה מה"ת דמצינו סייג מה"ת כמ"ש בפמ"ג או"ח (פתיחה כוללת ח"א סי' י"ז) [וע' במל"מ פ"ד מה' שבועות בשם הר"ן ותשו' מהר"ם גלאנטי על הנשבע שלא יאכל ע"ש שכ' אליבא דר"ל ח"ש היא אסור מסייג דרבנן אי מותר לאכול פחות מכשיעור ודו"ק]. אמנם א"צ לזה למאן דס"ל דהיא גזירה מה"ת אך שי"ל דהפי' לר' יוחנן משום חזי לאצטרופי כפשוטו ולא מטעם גזירה אך שיש להסתפק בפירושו ג"כ בשני אופנים שי"ל משום דחזי לאצטרופי. א) היינו כיון שאם יאכלהו עוד עם ח"ש בתוך כדי אכילת פרס יהי' אסור ע"כ גם הח"ש הזה בלבד אסור לאכלו. ב) או שי"ל הפי' כיון שגם הח"ש הזה בעצמו אם הי' אתו עוד ח"ש והשלימו לכזית הא הי' בעצמו איסור ומצטרף ללקות עליו בכזית שלם א"כ הרי הוא גופי' חתיכא דאיסורא ע"כ אף שאין עתה רק ח"ש מ"מ הוא אסור מה"ת לר"י. ונ"מ בין שני הפירושים דלפי' הא' לדידן ח"ש הוא רק איסור גברא דאינו איסור חפצא רק כשישלים ויאכל עוד ע"כ גם כשלא אכל עוד ולא השלים עכ"פ אסור הגברא מטעם זה כנז' משא"כ לפי פי' הב' דהיינו דאם הי' אתו עוד ח"ש מעיקרא הרי הי' מצטרף לכזית והרי הוא איסור בעצם ע"כ גם עתה אסור עכ"פ הרי דסבירא לן דזהו הח"ש בעצמו איסור חפצא רק שאין לוקין עליו אלא בכזית שלם ודו"ק:
(וע' בדברינו בסוגי' דקטן אוכל נבילות (בתשו' סי' ז') מ"ש להקשות עפי"ד האחרונים דח"ש הוי רק איסור גברא ע"ש):
אך מלשון הש"ס בפשיטות נראה יותר דח"ש הוי איסור חפצא כדאמרי' בלשונם משום דחזי לאצטרופי איסור"א קאכי"ל הרי דקראו איסור חפצא היינו דאיסורא קאכיל וא"כ על כרחך הפי' דחזי לאצטרופי היינו ג"כ באופן דהוי איסור חפצא כנז'.
ובס' יד המלך (פ"א מה' חמץ) הסביר הטעם דחזי לאצטרופי דזה ראי' דח"ש הוא איסור דאם הי' היתר גמור א"כ איך מצינו בכל התורה דמשני היתרים יהי' נעשה איסור רק בבב"ח וכלאים ועתה הנה הללמ"מ כזית בכא"פ מצטרף ואם בשעה שאוכל הח"ש הוא היתר איך יתחייב אם אכל תכדא"פ ח"ש השני או"ו דח"ש הוא איסור ע"כ מצטרף עכ"ד. ולפי"ז נראה ג"כ על כרחך דח"ש היא איסור חפצא אך אין סברתי מוכרחת כלל לע"ד להוכיח מזה כלום די"ל דכיון דתוך שיעור כא"פ מצטרף היינו דאכילה א' הוא וא"כ לא הוי היתר בהיתר רק אכילה א' נחשב (כשאכל שיעור שלם תכא"כ) רק כמי שלא לקחו ביחד בפיו בלעיסה א' אבל אכילה א' הוא וא"כ אין מקום וצורך לסברתו וז"פ וברור:
וי"ל דזה אם ח"ש הוי איסור גברא או חפצא תלוי בפלוגתת הרא"ם בפי' הסמ"ג ושאר פוסקים, דהנה לפי דעת הר"א מזרחי (מובא במל"מ בפ"ז מה' חמץ) דאכילה מה"ת בכ"ש רק דאתי הילכתא הלכה למשה מסני ואפיקתי' לכזית לעונשין וזה שאמרו בגמ' דחזי לאצטרופי היינו משום טעם זה לא אפקי' ממשמעותי' עכ"פ לאיסורא שיהי' אסור עכ"פ מה"ת בכל שהוא אף שאינו לוקה רק כשיעור כ"כ המל"מ לדעת הרא"ם. וא"כ לדעת הרא"ם הרי איסור תורה חפצא בעצם על החלב הזה גם בכל שהוא רק שהללמ"מ אפיקתי' לעונשין על האדם אינו נענש רק בכזית אבל אכילת חלב היא גם בכ"ש וא"כ הוי איסור חפצא. אבל. לדיעות הפוסקים ומכללם הרשב"א בתשו' דס"ל דאכילה בכזית א"כ בפחות מזה אינו איסור כלל מה"ת רק משום דחזי לאצטרופי וזהו דהוי איסור גברא כחד פי' שביארנו לעיל. א"כ תלוי זה בדעות אלו. ובס' גינת וורדים כלל כ"ז כ' דמתוס' שבועות שכ' דאין שבועה חלה על ח"ש נראה להיפך מדעת הרא"ם דאי כדעת הרא"ם ודאי יש איסור לאו מפורש על ח"ש אלא דהילכתא אפקי' ממלקות וכרת ולדידי' ודאי דאין איסור חל על ח"ש. ולע"ד אין קושי' דלדרכנו י"ל דהנה הר"ן בנדרים דף י"ח ובתשו' הרשב"א כ' דאין לומר שיחול איסור גברא דשבועות על איסור חפצא דקונמות משום דבנדרים כי היכא דאית בהו איסור חפצא איסור גברא ג"כ יש ע"ש ובתשו' הרשב"א נראה כיון דמושבע מהר סני גם על הקונם או שארי איסורי חפצא כגון שבועה שלא אוכל נבילות וטריפות וא"כ הרי יש גם איסור גברא שמושבע ועומד מהר סיני הוי השבועה ע"ז כמו שבועה על שבועה שאינו חל ע"ש וזהו בשיעור כזית אבל בפחות מכשיעור עור כזית כיון דהלל"מ מסיני אפקי' לכזית א"כ ל"ש לומר דהגברא מושבע ועומד מהר סיני כיון דבפחות מכזית אינו מוזהר ליענש עליו מסיני וי"ל דהוי רק איסור חפצא לדעת הרא"ם כיון שהתורה קראתו עכ"פ אכילה גם בכ"ש כנז' וכיון דל"ש לומר דהגברא הוא מושבע ועומד מהר סיני על פחות מכזית ע"כ שפיר חל השבועה שהוא איסור גברא על ח"ש גם לדעת הר"א מזרחי ודו"ק:
ואין להקשות למאן דס"ל דח"ש הוי רק איסור גברא א"כ איך חל השבועה שהוא איסור גברא על ח"ש שהוא ג"כ איסור גברא. ז"א דהא הוא מוסיף בהשבועה איסור עונש כמ"ש לקמן בסוגיין בעה"י (באות ב') לענין לאו דלא תסור דרבנן אליבא דר"ל שהוא ג"כ איסור גברא כנודע מדברי הנתיבות והאחרונים והוא מוסיף בהשבועה איסור עונשין א"כ ה"נ מוסיף על הח"ש איסור עונשין כנז'. והנה לד' הסוברים דח"ש הוי רק איסור גברא י"ל מה שהקשו האחרונים דלמה נקט מה שח"ש אסור מה"ת רק ביוהכ"פ ולא בשאר איסורים ע' בכפ"ת בתוס' יוהכ"פ מה שיישב זה. ולפי"ז י"ל דנקט רבותא יותר דבשלמא באיסור חפצא אסור הגברא גם בפחות מכשיעור משום דחזי לאצטרופי כנ"ל משא"כ באיסור יוהכ"פ דהוי איסור התלוי בזמן ול"ה רק איסור גברא גם כשאכלו שיעור שלם כמ"ש שם בכפ"ת ובשאר אחרונים וא"כ הי' קס"ד דבח"ש לא שייך איסור גם על הגברא כלל כיון דזה אינו רק איסור גברא וח"ש בעצמו בכ"מ אינו רק גברא כנז' והיינו במקום שהוא בכשיעור איסור חפצא ע"כ גם ח"ש עכ"פ אסור הגברא אבל בכה"ג גם כשיעור אינו רק איסור גברא הו"א דבח"ש גם איסור גברא אין בו כלל ע"כ אשמעינן דגם בזה גם בח"ש אסור הגברא ג"כ וק"ל:
נחזור למה שהתחלנו בדברי התוס'. והנה אם נאמר לנטות כד' האחרונים דח"ש הוי רק איסור גברא כנז' יש ליישב קו' התוס' שהקשו דלמה לי' טעמא חזי לאצטרופי כיון דס"ל ריבוי דכל חלב, דהנה מכל חלב לחוד הוי משמע כפשוטו דאיסור חפצא הוא ח"ש דגם בפחות מכשיעור נקרא חלב מריבוי הלז, ע"כ אשמעינן טעמא דחזי לאצטרופי כפי' הא' דחזי לאצטרופי היינו כשיאכל עוד לשיעור שלם ע"כ אסור הגברא גם עתה בחצי שיעור, וא"כ הוי רק איסור גברא. וזה אשמעי' בטעמא דחזי לאצטרופי ונדע מזה בע"כ דגם ריבוי דכל חלב (אינה כפשטי' גם לאיסור חפצא) רק לאיסור גברא בלבד הוא כמו טעמא דחזי לאצטרופי:
ומה שלא תירצו התוס' כן אין ראי' דס"ל דח"ש הוי איסור חפצא די"ל דהוכרחו לתרץ כתירוצם שם כדי להנצל מקושיא גדולה עלי דהנה הריטב"א כ' שם דזה דקאמר ר"י משום דחזי לאצטרופי הוא טעמי' דקרא דכל חלב וא"כ כיון דאנן פסקינן כר' יהודא דלא דריש טעמא ולא כר"ש דדריש טעמא דקרא גם לקולא וא"כ לקולא לא דרשינן טעמי' דקרא. וא"כ איך דנו כל גדולי האחרונים להקל בח"ש במקום דלא שייך חזי לאצטרופי, זולת היכא שיש לימוד אחר לאיסור ח"ש כמו בחמץ וכיוצא והא כיון דחזי לאצטרופי היא רק טעמי' דקרא דכל חלב כמ"ש הריטב"א א"כ גם במקום דל"ש הטעם איך שייך לומר להקל כלל עפ"י הטעם דהא אנן לא דרשינן טעמא דקרא ע"כ להנצל מזה שפיר כ' התוס' בתירוצם דאם לא הי' הסברא דחזי לאצטרופי היו מוקמי קרא דכל חלב לכוי ועכשיו שיש סברא דחזי לאצטרופי סברא הוא מעתה דדרשה גמורה הוא לח"ש הך דכל חלב עכ"ד התוס' והנה ל"ש לומר דלא דרשינן טעמא דקרא לקולא רק כשהאיסור עומד בפ"ע והטעם אצלו ג"כ ואנו באים לעקור האיסור במקום דל"ש הטעם אז אמרינן דאין כח ביד הטעם לעקור האיסור בפשיטות גם כשלא שייך הטעם, אבל לפי"ד התוס' דלולא הטעם דחזי לאצטרופי היינו מוקמינן קרא דכל חלב לכוי ול"ה קרא לח"ש רק לאסמכתא בעלמא וא"כ בכה"ג שפיר שייך לדון עפ"י הטעם גם לקולא כיון דהטעם הוא העיקר ואין מציאות להאיסור זולתו כי זולתו לא היינו למדין כלל לאיסור ח"ש לדרשא גמורא, ע"כ שפיר שייך לדון להקל במקום דל"ש חזי לאצטרופי כמ"ש הפמ"ג ושארי אחרונים:
ומה שנסתפקנו לעיל בפי' חזי לאצטרופי. הנה נראה באחרונים דחזי לאצטרופי מחמת שיאכל אח"כ בכדי אכילת פרס (ולא משום אם הי' מקודם בכזית שלם) כמש"כ בצל"ח פסחים דף מ"ד ובתשו' נו"ב תניינא (חאו"ח סי' נ"ג) ליישב קו' הכ"מ על הרמב"ם שכ' דח"ש אסור בחמץ משום לא יאכל דבחמץ שהוא תלוי בזמן ל"ש לומר משום חזי לאצטרופי כגון שאכל ח"ש בז' של פסח לעת ערב באופן שאין שעות ביום לאכול עוד כשיעור לא נוכל למילף מכל חלב ע"כ יליף הרמב"ם בזה מלא יאכל עכ"ד והנה על כרחך הפי' דחזי לאצטרופי כשיאכל אח"כ. אך באמת דברי הנו"ב צע"ג לע"ד דהא הך דחזי לאצטרופי אמרינן ביומא גבי אכילת יוהכ"פ ושם ג"כ שייך כשיאכל לעת ערב ואין שהות להשלים לכשיעור:
(וע' במל"מ פ"ג מה' שגגות לענין אם אכל ביוהכ"פ עם חשיכה חצי זית חלב ולמוצאי יוהכ"פ אכל מאותו חתיכה עצמה חצי זית אחר בכא"פ מה שיצטרפו לענין חטאת למאי דקי"ל יש ידיעה לחצי שיעור ע"ש):
א"י ליישב קו' התוס' שהתחלנו בזה דל"ל טעמא דחזי לאצטרופי הא יש ריבוי מכל חלב. דהנה בפסחים מ"ג ע"ב דרשינן שם כל להיתר מצטרף לאיסור והנה לדעת הראב"ד שם דהיתר מצטרף לאיסור רק כשהאיסור החצי ממש ולא בפחות מחציו ע' במהר"ם חלאווה על פסחים מה שחלק עליו, עכ"פ לפי שיטת הראב"ד שפיר יתיישב מה דהוכרח בח"ש לטעמא דחזי לאצטרופי, דאי מכל חלב הו"א דוקא חצי שיעור ממש כמו התם דדרשינן כל להיתר מצטרף לאיסור והיא רק לחצי זית ולא על פחות כן הכא הריבוי דכל חלב רק על חצי זית אבל לא על פחות ע"כ הוכרח לאשמעינן טעמא דחזי לאצטרופי ואיסור באיסור חזי להצטרף גם בכל שהו ע"כ אסור גם בכל שהו וממילא מיני' ידעינן דגם הריבוי דכל חלב לח"ש גם לכל שהוא ולא לחצי זית ממש כיון דחזי לאצטרופי שייך גם בפחות מחציו:
ב) בתוס' ישנים שם בד"ה ור"ל אמר אי אתה מוצא וכו' וכן הקשה בתוס' שבועות כ"ג דלמה לא אמרי' בשבועות דר"י לא מתרץ כר"ל משום דא"א לי' לאוקמי' במפרש וח"ש דהא ר' יוחנן ס"ל לשיטתו דח"ש אסור מה"ת ומתרצי כיון דליכא אלא איסורא בעלמא חייל עלי' שבועה. ובאמת יש לתמוה דאין זה פשיטות כ"כ דמחמת זה לא הי' אף קס"ד בגמ' בשבועות לתרץ כן דר"י לא ס"ל כר"ל מטעם זה ובאמת אדרבא הא סברא היא דלר"י דח"ש אסור מה"ת א"כ לא חייל עלי' שבועה מה"ת, וגם בסוגיין דידן ביומא בזה אמרינן בקס"ד דאי ס"ל לר"ל ח"ש אסור מדרבנן ג"כ לא ליחול עליו שבועה דהרי אף עליו מושבע ועומד משום לאו דלא תסור כמ"ש רש"י בד"ה ואליבא דרע"ק (וע' במגילת אסתר על ס' המצות להרמב"ם שורש א') ואיך יהי' הסברות הפוכות מן הקצה אל הקצה דכאן ביומא ס"ל בקס"ד דעל ח"ש גם למאן דס"ל דהיא רק איסור דרבנן לא חייל עליו שבועה ובשבועות הסברא להיפך דגם לר' יוחנן דס"ל ח"ש אסור מה"ת לא חייל עליו שבועה. וי"ל דבאמת לא סתרו הסוגיות זל"ז ושניהם עולין בקנה א' בריאות וטובות דכיון דקאמרי' בסוגיין דיומא דמה דקאמר ר"ל בשבועות שבועה שלא אוכל נבילות וטריפות היינו במפרש ח"ש ואליבא דרבנן ואי ס"ל לר"ל ח"ש אסור מדרבנן האיך חייל עלי' שבועה הא מושבע ועומד בלאו דלא תסור הוא כמ"ש רש"י וע"ז לא מתרץ כלום הגמ' ביומא כיון דאמרו רק סתם וכי תימא דכיון דאית לי' היתר מה"ת קא חייל קרבן דוא שבועה וקשה דאיך שייך לומר כזה דליחול עליו שבועה וכי לאו דלא תסור להיכן הלך הא גם עליו מושבע ועומד הוא כמ"ש רש"י ואיך חל עליו שבועה ועל כרחך התירוץ בזה דאף דהוי לאו דלא תסור דאוריי' מ"מ כיון דלאו דלא תסור הוא עכ"פ לאו שבכללות ואין לוקין עליו וא"כ מוסיף עליו איסור שבועה שלוקין עליו ע"כ חייל השבועה כיון שמוסיף איסור עונש וזהו דקאמר בין דאית לי' היתר מה"ת שאינו כשיעור ואינו אסור רק מכח לאו דלא תסור וזה אין לוקין עליו וא"כ שוב חייל עלי' שבועה דמוסיף איסור מלקות א"כ שוב ניחא דלא שייך בשבועות שם לתרץ לר' יוחנן משום דס"ל ח"ש אסור מה"ת ע"כ לא אוקמי' במפרש וח"ש כר"ל דהא גם לר"ל דאוקמי' במפרש וח"ש הא איהו ס"ל ח"ש אסור מדרבנן עכ"פ ואיכא לאו דלא תסור כנז' א"ו כיון דאין לוקין עליו על לאו דלא תסור ע"כ שפיר חייל עליו שבועה שמוסיף איסור מלקות ע"כ לא יוכל הש"ס לתרץ שם אליבא דר' יוחנן דלא אוקמי כר"ל משום דס"ל לר"י ח"ש אסור מה"ת ז"א דהא אף שאסור מה"ת עכ"פ אין לוקין עליו לכ"ע וא"כ חייל עליו שבועה לכ"ע כיון שמוסיף איסור מלקות כנז'. ושני הסוגיות לא סתרו כלל אדרבא מחזקות זא"ז כנז':
ג') בשו"ת חקרי לב (או"ח סי' נ"ח) מסתפק בכל מלאכות שבת דיש להם שיעור לכשיתחייב דקוצר כגרוגרות חייב וכיוצא אם בכל אלו פחות מכשיעור אסור מד"ת לר"י דח"ש אסור מה"ת וכבר נמצא בזה בכל ספרי גדולי האחרונים ז"ל, אך אזכיר לפלא בעיני על הגאון האדיר בעל חקרי לב זצ"ל מ"ש שם בתשו' ההוא (בד"ה ואיך שיהי') שיש לומר כיון דבשבת כתיב כל מלאכה ע"כ ריבה ח"ש ומסתפק בזה וכ' דמסברא נראה דמשמע כל שהוא, ותמהני הלא הוא מפורש בתורת כהנים (פ' אחרי) מנין שלא יכתוב אות א' שלא יארג חוט א' ושלא יעשה בית א' בנפה ובכברה ת"ל מלאכה וכל מלאכה ריבה עכ"ל ע"ש הרי מפורש דכל מלאכה ריבוי לח"ש: